בערב חג המולד 1959 מרחו שני גברים צעירים גרמניים בני 25 סיסמה אנטישמית וצלבי קרס על בית הכנסת בעיר קלן במערב גרמניה וכן על אנדרטה לזכר קורבנות משטר הנאצים. אזרחים מהסביבה הבחינו במעשה וקראו למשטרה. ימים אחדים לאחר מכן לכדה המשטרה את הפושעים, שהיו חברים במפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם "מפלגת הרייך הגרמנית". על אף שרוב האזרחים הגרמניים היו במידה מסוימת עדיין רגילים לסיסמאות הללו ולמראה של בית כנסת מחולל, המעשה לכד את תשומת הלב הציבורי וזכה להדים עזים. שרים גינו את המעשה, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה שהיו אז בראשית דרכן שודרו כתבות מיוחדות על הפרשה ועל התקדמות החקירה המשטרתית. גם העיתונות הישראלית דיווחה על המקרה, כפי שנעשה בעיתון "דבר" ב-27 בדצמבר 1959. מצד אחד, חילול בית הכנסת אף עודד התרחשותם של מקרים דומים ברחבי מערב גרמניה, ואולם, מצד שני גם לגל של הפגנות אנטי-פשיסטיות ולאירועים ציבוריים שבהם דנו במקרים.

דיון ציבורי אחד התרחש בעיר מינכן בפברואר 1960. תושבי המעונות למתלמדים ולסטודנטים ב-מסמן-פלאץ (Massmannplatz), חבורה דמוקרטית צעירה, קראו למפגש באחד האולמות של האוניברסיטה הטכנית לצורך דיון ציבורי על אודות גל האנטישמיות החדשה-הישנה ועל הצורך להתמודד עם עברה הנאצי של גרמניה ושל תושביה. באירוע במינכן דיבר, בין היתר, הלמוט המרשמיט, סגן העורך הראשי של רשות השידור הבווארית, שאביו היהודי נרצח בתקופת הנאצים. מארגני האירוע, תושבי המעונות, ערכו מעין מהדורה מיוחדת לעיתון החבורה ובו דיווחו על הערב שהתרחש בדיוק בימי הקרנבל, צירוף מועדות שהיה אולי אחת הסיבות למספר הקטן יחסית של משתתפים. בעיתון, שעותק ממנו נשלח לישראל, הודפסו אחדים מהנאומים מאותו הערב במינכן.

באורח פרדוקסלי, למעשה האנטישמי של שני הקיצוניים בעיר קלן הייתה בסופו של הדבר תוצאה חיובית: בעקבות חילול בית הכנסת, גורמים רשמיים ובלתי רשמיים ברחבי העולם ביקרו וגינו את החברה הגרמנית ואף את ממשלת גרמניה, שנאלצה לנקוט צעדים של ממש לטובת קיומו של דיון ציבורי על עברה של גרמניה עד שנת 1945. שר בממשלת מזרח גרמניה שהיה בעל עבר כנאצי פעיל מאוד נאלץ להתפטר. בעקבות האירוע, הקנצלר אדנאואר ביקר בפעם הראשונה במחנה ריכוז לשעבר והשתתף בטכס לזכר הקורבנות היהודיים. ספריית "גרמניה יודאיקה" בעיר קלן, שהוקמה בשנת 1959 בעקבות יוזמה של הסופר היינריך בל, ושמתמקדת בתולדות יהודי גרמניה, התפתחה מאז והיא כיום הספרייה החשובה בגרמניה בתחומה. באוניברסיטאות אחדות במערב גרמניה נוסדו מכונים למדעי היהדות (ברלין, פרנקפורט, קלן, פרייבורג) ובשנת 1963 – 25 שנים לאחר הפוגרומים ב"ליל הבדולח" – נפתחה תערוכה גדולה על תולדות יהודי גרמניה שזכתה ליותר מ-100,000 מבקרים. בשנת 1960 נפגשו דוד בן-גוריון וקונרד אדנאואר בפעם הראשונה וזמן קצר לאחר מכן התחילו חילופי תלמידים בין שתי המדינות, שבשנת 1965 גם הקימו ביניהן יחסים דיפלומטיים.

תרגום הכרזה:

עצרת נוער, מינכן

יום שישי, 12 בפברואר 1960, בשעה 20:00

אולם הפיזיקה הגדול של האוניברסיטה הטכנית (כניסת ארקיס-שטראסה)

נאצים ונאצים חדשים – שומרי הדמוקרטיה?

על כך משיבים: הלמוט המרשמיט, נציגי המפלגות, נציגי הציבור והנוער

הערב שאתו לא התמודדו – סיסמה של ימנו:

האירועים האחרונים מחייבים כל אחד מאתנו להתמודד עם העבר ולנקוט עמדה חד משמעית.

אנו מוחים על כך שנאצים לשעבר שאינם מסתייגים מהעבר מחזיקים בתפקידי מפתח. אנו דורשים את פיטוריהם!

אי אפשר להגדיר את הפעולות האנטישמיות כמעשי קונדס. הן אינן מכוונות רק נגד האזרחים היהודיים שחיים אתנו, אלא גם נגד הזכויות הבסיסיות של מדינתנו. לא צריך להעניש, חייבים לחנך!

אסור לנו להמשיך בשתיקה!

אדישות מוסרית ופוליטית מסכנת את השם הטוב של עמנו ואת קיומה של הדמוקרטיה שלנו.

לכן כולנו רוצים להפגין אתם.

מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה הנוער של האיגודים המקצועיים

הנוער הקתולי ארגון הנוער הפוליטי ועוד 16 איגודי נוער וסטודנטים

קבוצת הסטודנטים הגרמנית-ישראלית

הנוער הפרוטסטנטי

מקור: מחלקת הארכיונים, V 2115

​​בשנת 1960, 15 שנה בלבד לאחר השואה, לא היה מובן מאליו שתהיה אפשרות לקיים מפגשים בין נציגים רשמיים מישראל ומגרמניה. זכר פשעי הנאצים היה עדיין טרי מאוד בקרב ניצולי השואה ובחברה הישראלית בכלל, בעוד מרבית ​האוכלוסייה הגרמנית נותרה בשתיקתה. אמנם נוצרו כבר קשרים מסוימים במהלך משא ומתן על הסכם השילומים בסביבות שנת 1952, אולם התגובות של הציבור בישראל הוכיחו שאפילו ההתקרבות הזאת לא הייתה מקובלת על חלק מהאוכלוסייה בארץ.

סביב המגעים הרשמיים והבלתי-רשמיים עמדה תמיד שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשעת החתימה על הסכם השילומים אותת הצד הגרמני שהוא מוכן לצעד כזה, אך הצד הישראלי היסס, ונימק את היסוסו בכך שעדיין מוקדם מדי להרחיק חלק עד כדי יחסים דיפלומטיים מלאים. באמצע שנות ה-50 התהפכו העמדות: ישראל הייתה מוכנה עקרונית לכינון יחסים רשמיים עם מערב גרמניה, אך דווקא המדינה הגרמנית לא הרגישה מוכנה לכך, כי בקונטקסט הפוליטי הרחב יותר היא חששה מתגובת מדינות ערב; הללו היו עלולות להכיר במדינת מזרח גרמניה, דבר שמנהיגי החלק המערבי לא היו מעוניינים בו עקב "עקרון הלשטיין". לפי עקרון זה, הממשלה בעיר בון רצתה לבודד את החלק המזרחי של גרמניה, אשר לא הוכר על ידה כמדינה עצמאית. כמו כן, כל מדינה שכן הכירה במזרח גרמניה הובילה עצמה למשבר ביחסיה הדיפלומטיים עם החלק המערבי. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לכך שכינון היחסים לא יצא לפועל לפני שנת 1965.

למרות זאת, בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. לשם כך קבעו שני הצדדים שבמהלך ביקורים רשמיים של השניים בניו יורק, ילונו האישים באותו מלון, ב-"ולדורף-אסטוריה" היוקרתי במנהטן. רק שתי קומות הפרידו בין חדרי הפוליטיקאים. עיתונאים רבים שמעו שמועות על הפגישה המתוכננת, וחיכו במסדרונות המלון בתקווה לצלם את "הרגע ההיסטורי" ולדווח עליו. בן גוריון שהיה בן 73 החליט – כצעיר בין השניים – לרדת לחדרו של אדנאואר, שהיה כבר בן 84. כאשר שני המדינאים – האחד סוציאליסט והשני שמרן, בהתאמה – נפגשו, התברר מהר מאוד שה"כימיה" ביניהם מצוינת. הם מצאו בן שיח נעים זה בזה, ושוחחו באווירה טובה במשך שעתיים, על אף שעל הפגישה הוטל צלה של ההיסטוריה, צלה של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. מובן מאליו שהנושא עלה בדיונים ביניהם. העובדה שאדנאואר לא זכה להערכה מצד הנאצים (שפיטרו אותו מתפקידו כראש העיר קלן ב-1933) בוודאי הייתה ידועה לצד הישראלי, והקלה על קביעת הפגישה וגם על הדיאלוג עם בן גוריון.

במהלך השיחה דנו השניים בנושאים שונים, כגון תמיכה כספית לישראל, אספקת כלי נשק לצה"ל, בעיות האינטגרציה של העולים החדשים בישראל, תנועת הקיבוצים והמצב הפוליטי העולמי בכלל. השיחה הטובה גרמה לכך, שבעקבותיה סיכמו על תמיכה כספית לישראל לשנים רבות ובסופו של דבר גם לכינון היחסים הדיפלומטיים חמש שנים לאחר מכן. עם חזרתו של בן גוריון לארץ ציפתה לו התנגדות עזה של הימין הפוליטי ושל אזרחים, שראו בכל מגע רשמי עם גורמים גרמניים בגידה בקרבנות השואה. בשנת 1965, כאשר שתי המדינות החליפו שגרירים, אדנאואר ובן גוריון כבר לא היו בתפקידיהם כראשי ממשלה, אך שמרו על קשר במכתבים. בשנת 1966 אדנאואר בא לישראל לביקור פרטי, והתארח אצל בן גוריון בשדה בוקר. שנה לאחר מכן, בן גוריון נסע לגרמניה לטקס ממלכתי לכבוד אדנאואר, שהלך לעולמו בגיל 91. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הביע בכך כבוד אחרון לקנצלר הראשון של גרמניה.

העיתונות הישראלית ליוותה באורח אינטנסיבי את הפגישה של שני המנהיגים בשנת 1960, וכן את נושא היחסים בין שתי המדינות. העיתונים פרסמו כתבות, תצלומים וגם קריקטורות. אחד הקריקטוריסטים המובילים באותה עת היה קריאל גרדוש, המוכר לרוב הישראלים כ"דוש" (2000-1921). הקריקטורות שלו ליוו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית במשך שנים רבות, בעיקר בעיתון "מעריב", אך גם בספרים שקיבצו את עבודתו. מובן שאף ההתקרבות הפוליטית בין גרמניה וישראל הפכה לנושא בקריקטורות של דוש, כמו בזו שצייר בעקבות המפגש בין אדנאואר ובן גוריון. מעיון בקריקטורה ניתן להבחין בהסתייגותו המסוימת של דוש מעצם הפגישה. דוש עצמו היה ניצול שואה, ואיבד את רוב משפחתו שנרצחה בהונגריה. גם שתי הדמויות בקריקטורה, היהודי ניצול השואה והנאצי לשעבר (?) אינם מבינים – כל אחד בדרכו – כיצד יתכן שהזמנים השתנו כל-כך.

​כאשר קורט וורמן כתב בברלין את הגלויה הזו אל פליקס וולטש, לא היה מדובר בדרישת שלום בין עמיתים לעבודה ותו-לא. למעשה מנהל מוסד חשוב בארץ כתב לאחד העובדים הבכירים שלו – בגרמנית. מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

קורט (דוד) וורמן נולד בברלין בשנת 1900, למד ספרות באוניברסיטה, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ועבד כספרן בספרייה ציבורית בברלין-קרויצברג, שאותה גם ניהל עד שנת 1933. באביב של אותה השנה קיבל וורמן את מכתב הפיטורין מהרשויות המוניציפליות בברלין, שתוך זמן קצר התחילו לפעול לפי רצונם של הנאצים. מסתבר שוורמן פוטר משתי סיבות: הוא היה יהודי והוא היה סוציאל-דמוקרט. שנה לאחר מכן עלה וורמן ארצה ומשנת 1937 שוב עבד כספרן, הפעם בספרייה העירונית של תל אביב, תחת המנהל היינריך לווה. אך זו לא הייתה התחנה האחרונה בקריירה של קורט וורמן. בשנת 1947 הוא קיבל את מינויו האחרון – לספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (כיום הספרייה הלאומית). הוא התחיל את עבודתו במוסד זה במצב לא פשוט שאפילו החמיר עם חלוקת ירושלים בשנת 1948, כאשר בניין הספרייה נשאר מנותק מהעיר המערבית, על הר הצופים. והנה, בזכותו של וורמן הספרייה שרדה, גדלה במהלך השנים הן במספר הספרים והן בכוח האדם, ואפילו קיבלה מבנה חדש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. המבנה שנחנך בשנת 1960 משמש את הספרייה הלאומית עד היום. במקביל לעבודתו כספרן ראשי בספרייה הקים וורמן גם את בית הספר לספרנות ולארכיונאות באוניברסיטה העברית וניהל אותו.

פליקס וולטש, נמען הגלויה, נולד בפראג בשנת 1887. בעיר הולדתו הוא למד משפטים ופילוסופיה וכתב דוקטורטים בשני המקצועות. כבר משנת 1910 עבד כספרן בספריית האוניברסיטה (הגרמנית) בפראג. מלימודי המשפטים הוא הכיר היטב את פרנץ קפקא. הסופר הגדול היה לאחד החברים הקרובים ביותר של וולטש. יחד עם מקס ברוד ועם הסופר העיוור אוסקר באום, הם היו "חוג פראג" המפורסם, שפעל רבות בתחום הספרות והפילוסופיה. משנת 1919 ועד ימיו האחרונים באביב 1939 היה פליקס וולטש גם העורך הראשי של העיתון הציוני הבוהמי Selbstwehr (הגנה עצמית). עם הפלישה הגרמנית לצ'כיה בשנת 1939, וולטש ברח לארץ ישראל עם משפחתו ועם מקס ברוד. כאן הוא קבע את משכנו בירושלים וזמן קצר לאחר מכן השתלב בצוות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. עקב ניסיונו הרב בספרנות מונה וולטש לאחראי מערך המיון בספרייה ואף לימד בבית הספר לספרנות. במקביל לעבודה זו חיבר וולטש מאמרים בתחום הפילוסופיה והספרות וכמובן גם על פרנץ קפקא ועל יצירותיו. וולטש כתב לרוב בגרמנית, אך כתביו תורגמו לעברית ולשפות אחרות.

בגלויה אל וולטש כתב קורט וורמן על הפגישות שהיו לו בגרמניה, לדוגמה עם המוציא לאור פטר זורקמפ, עם עמיתיו למברט שניידר וגם עם הנס ווילהלם אפלסהיימר, המנהל הראשון של הספרייה הלאומית של מערב גרמניה (בפרנקפורט). באחד הימים וורמן אף ביקר בספרייה הממשלתית במזרח-ברלין, ה"ספרייה הלאומית" לשעבר של מדינת פרוסיה. סביר להניח שוורמן הכיר שם ספרנים עוד מעבודתו בברלין. ידוע גם שוורמן פעל רבות להצלת ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי הנאצים. ייתכן אפוא שאלו היו הסיבות שהובילו את מנהל בית הספרים בירושלים אפילו למזרח-ברלין הקומוניסטית ב-1955, בתקופה שבה לא היו קשרים רשמיים בין מדינת ישראל וגרמניה המזרחית.

בחירת הלשון הגרמנית לכתיבת הגלויה אינה מפתיעה: זו הייתה שפת האם של וורמן ושל וולטש ושניהם הרגישו בה בנוח. רק את הכתובת כתב השולח בעברית, כדי לפשט את עבודתם של אנשי הדואר הישראלי.

​במשך עשרות שנים, הסופר הגרמני אריך קסטנר (1974-1899) היה אחד הסופרים המוכרים בשפה הגרמנית בישראל. תהילתו הבינלאומית – ספרי הילדים שלו תורגמו ליותר מ-40 שפות – הגיעה גם לישראל. ספריו "אורה הכפולה", "פצפונת ואנטון", "35 במאי" ואחרים הלהיבו את קהל הקוראים העברי, צעירים ומבוגרים כאחד. עקב הרגישות לכל נושא הקשור לגרמניה, ברוב התרגומים המוקדמים לעברית הוחלפו הן שמות הדמויות והן שמות המקומות. מקומות בגרמניה הועתקו ממקומם, או זכו לכינויים עבריים שהרחיקו אותם מן המציאות הגיאוגרפית. רק התרגומים החדשים מאת מיכאל דק חזרו לשמות ולמקומות המקוריים.

בימי רפובליקת ויימר עבד אריך קסטנר כעיתונאי ואף כתב שירים ופרוזה (לדוגמה, הרומן בפרגמנטים, "פביאן"). יצירותיו הועלו על המוקד בשנת 1933, כאשר הנאצים שרפו ספרים רבים שלא היו לפי טעמם או שמחבריהם היו יהודים. למרות המצב הפוליטי, קסטנר נשאר בגרמניה בכל שנות "הרייך השלישי", אך פרסם את ספריו אך ורק בשווייץ. הנאצים עצרו אותו מספר פעמים, ובשנת 1943 אסרו על כל פרסום שלו, אפילו מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב הסופר לכתוב בעיתונים, והמשיך לחבר ספרי ילדים (כגון "אורה הכפולה" משנת 1949). קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת.

אולם, יצירתו של אריך קסטנר אינה מוגבלת לספרי ילדים ולמספר ספרי פרוזה. קסטנר כתב גם שירה, ובה פנה לקהל רחב בתקווה שיקרא את שיריו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן יומיומי. דוגמה לכך הם "שירים לרפואה", שקסטנר פרסם בשנת 1936 (אצל המו"ל השווייצרי "אטריום" בציריך). בקובץ רצה קסטנר לתת לקוראיו שירים מתאימים למצבי רוח קיצוניים שונים, שניתן לטפל בהם, על פי המשורר, באמצעות הומור, כעס, אדישות, אירוניה, התבוננות והגזמה. קסטנר ראה בשירים הללו "תרופות בית הומיאופתיות", והוסיף מעין מדריך לשימוש, שמסביר אילו שירים יש לקרוא באיזה מצב. כאן, הקורא פוגש במונחים כמו זקנה, בדידות, עצלנות, חוסר רגשיות, מחלות, חלומות ועוד. אוסף שירים זה היה פופולרי מאוד, ואף זכה לתרגום חלקי לעברית במהדורה יפה בשנת 1965, אך ללא "הנחיותיו" של המשורר. מהדורה זו יצא לאור בהוצאה האמנותית "עקד". שירי קסטנר תורגמו על ידי יהודה אופן, וביניהם שולבו ציורים מאת חיים נהור. יונה קולמן עיצב גופן מיוחד לטקסט של השירים, והספרים הודפסו על נייר יוצא דופן בצבע חום בהיר.

ייתכן שאך מקרה הוא שהתרגום הזה ראה אור בשנת 1965, השנה שבה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אך גם קיימת האפשרות שבחירה זו של שירי אריך קסטנר האהוד בישראל ביקשה לקרב את קהל הקוראים הישראלי לפן נוסף של ספרות גרמנית, ובמקרה זה לשירה מלאת אירוניה והומור, שיש בה גם לא מעט חשיבה עמוקה.