גלויה מאת קורט דוד וורמן אל פליקס וולטש, 1955

מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

​כאשר קורט וורמן כתב בברלין את הגלויה הזו אל פליקס וולטש, לא היה מדובר בדרישת שלום בין עמיתים לעבודה ותו-לא. למעשה מנהל מוסד חשוב בארץ כתב לאחד העובדים הבכירים שלו – בגרמנית. מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

קורט (דוד) וורמן נולד בברלין בשנת 1900, למד ספרות באוניברסיטה, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ועבד כספרן בספרייה ציבורית בברלין-קרויצברג, שאותה גם ניהל עד שנת 1933. באביב של אותה השנה קיבל וורמן את מכתב הפיטורין מהרשויות המוניציפליות בברלין, שתוך זמן קצר התחילו לפעול לפי רצונם של הנאצים. מסתבר שוורמן פוטר משתי סיבות: הוא היה יהודי והוא היה סוציאל-דמוקרט. שנה לאחר מכן עלה וורמן ארצה ומשנת 1937 שוב עבד כספרן, הפעם בספרייה העירונית של תל אביב, תחת המנהל היינריך לווה. אך זו לא הייתה התחנה האחרונה בקריירה של קורט וורמן. בשנת 1947 הוא קיבל את מינויו האחרון – לספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (כיום הספרייה הלאומית). הוא התחיל את עבודתו במוסד זה במצב לא פשוט שאפילו החמיר עם חלוקת ירושלים בשנת 1948, כאשר בניין הספרייה נשאר מנותק מהעיר המערבית, על הר הצופים. והנה, בזכותו של וורמן הספרייה שרדה, גדלה במהלך השנים הן במספר הספרים והן בכוח האדם, ואפילו קיבלה מבנה חדש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. המבנה שנחנך בשנת 1960 משמש את הספרייה הלאומית עד היום. במקביל לעבודתו כספרן ראשי בספרייה הקים וורמן גם את בית הספר לספרנות ולארכיונאות באוניברסיטה העברית וניהל אותו.

קורט וורמן, מרטין בובר ופליקס וולטש

פליקס וולטש, נמען הגלויה, נולד בפראג בשנת 1887. בעיר הולדתו הוא למד משפטים ופילוסופיה וכתב דוקטורטים בשני המקצועות. כבר משנת 1910 עבד כספרן בספריית האוניברסיטה (הגרמנית) בפראג. מלימודי המשפטים הוא הכיר היטב את פרנץ קפקא. הסופר הגדול היה לאחד החברים הקרובים ביותר של וולטש. יחד עם מקס ברוד ועם הסופר העיוור אוסקר באום, הם היו "חוג פראג" המפורסם, שפעל רבות בתחום הספרות והפילוסופיה. משנת 1919 ועד ימיו האחרונים באביב 1939 היה פליקס וולטש גם העורך הראשי של העיתון הציוני הבוהמי Selbstwehr (הגנה עצמית). עם הפלישה הגרמנית לצ'כיה בשנת 1939, וולטש ברח לארץ ישראל עם משפחתו ועם מקס ברוד. כאן הוא קבע את משכנו בירושלים וזמן קצר לאחר מכן השתלב בצוות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. עקב ניסיונו הרב בספרנות מונה וולטש לאחראי מערך המיון בספרייה ואף לימד בבית הספר לספרנות. במקביל לעבודה זו חיבר וולטש מאמרים בתחום הפילוסופיה והספרות וכמובן גם על פרנץ קפקא ועל יצירותיו. וולטש כתב לרוב בגרמנית, אך כתביו תורגמו לעברית ולשפות אחרות.

בגלויה אל וולטש כתב קורט וורמן על הפגישות שהיו לו בגרמניה, לדוגמה עם המוציא לאור פטר זורקמפ, עם עמיתיו למברט שניידר וגם עם הנס ווילהלם אפלסהיימר, המנהל הראשון של הספרייה הלאומית של מערב גרמניה (בפרנקפורט). באחד הימים וורמן אף ביקר בספרייה הממשלתית במזרח-ברלין, ה"ספרייה הלאומית" לשעבר של מדינת פרוסיה. סביר להניח שוורמן הכיר שם ספרנים עוד מעבודתו בברלין. ידוע גם שוורמן פעל רבות להצלת ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי הנאצים. ייתכן אפוא שאלו היו הסיבות שהובילו את מנהל בית הספרים בירושלים אפילו למזרח-ברלין הקומוניסטית ב-1955, בתקופה שבה לא היו קשרים רשמיים בין מדינת ישראל וגרמניה המזרחית.

בחירת הלשון הגרמנית לכתיבת הגלויה אינה מפתיעה: זו הייתה שפת האם של וורמן ושל וולטש ושניהם הרגישו בה בנוח. רק את הכתובת כתב השולח בעברית, כדי לפשט את עבודתם של אנשי הדואר הישראלי.

תיאודור הויס בירושלים

"אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה [...] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

​פרופ' תיאודור הויס (מימין),ד"ר קורט דוד וורמן (במרכז) וד"ר פליכס אליעזר שנער בדרכם אל בניין בית הספרים

לפני חמישים וחמש שנים, ב-5 במאי 1960, נחת בישראל נשיא גרמניה לשעבר, הפרופ' תיאודור הויס. על אף שהויס היה אחד מאלפי התיירים שפקדו את המדינה באותה שנה, וביקורו הוגדר פרטי בהחלט, בואו ארצה עורר התרגשות רבה. מה היה כה מיוחד בדמותו של הויס אשר הבדיל אותו מיתר המדינאים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומה היה סוד קסמו, שגרם לרבים בציבור הישראלי, שעדיין הסתייג מן היחס החדש ל"גרמניה האחרת", לקבלו בחמימות כה רבה?

תיאודור הויס, בנו של מהנדס, נולד בשנת 1884 במדינת וירטמברג, גרמניה. הוא למד מדעי המדינה באוניברסיטאות מינכן וברלין, וכבר כסטודנט החל בפעילות פוליטית ענפה. העמדות החד-משמעיות שביטא, כנציג המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שללו את המדיניות שביטאה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בסוף ימיה של רפובליקת ויימר. בין החיבורים הפוליטיים שהויס הוציא לאור באותה תקופה, יש לציין במיוחד שניים אשר כוונו כנגד היטלר. מאוחר יותר, ספרים אלה נידונו לשריפה ודמותו הוקעה בפומבי. בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה נאסרה על הויס כל פעילות פוליטית ועיתונאית, והוא הקדיש את עצמו לעבודה מדעית – חיבור ביוגרפיות, וכן ספר מקיף על תולדות מהפכת 1848 בגרמניה. את המאמרים שפרסם בעיתונות, הקפיד לחתום בשם בדוי.

שעתו הגדולה של הויס כמדינאי הגיעה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, לאחר שנכשל במאמציו להקים מפלגה ליברלית כלל גרמנית, הוא נבחר לתפקיד יושב-ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית. דמותו המכובדת, אישיותו המתונה והשכלתו הרחבה העניקו לו את אהדתם של רבים ברפובליקה המערב-גרמנית שהתהוותה באותם ימים. כאחד ממנסחיה של החוקה הגרמנית, תרם הויס רבות לעיצוב פניה של מדינה זו, שנאלצה לקום מהריסותיה ולהתמודד עם עברה הקשה. בשנת 1949, ושוב בשנת 1954, נבחר הויס לנשיאות גרמניה, והיה הנשיא הראשון של הרפובליקה המערב גרמנית. בשתי תקופות כהונתו זכה הויס ליחס של כבוד וחיבה מצד רבים בעם הגרמני.

בתבונתו הרבה, הבין הויס כי חלק בלתי נפרד משיקומה של גרמניה וקבלתה מחדש למשפחת העמים, תלוי בהתמודדותה האמיצה עם עברה הנאצי. פליקס שנער, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה, כתב בזיכרונותיו כי הויס "הביע את רעיון החרפה הבלתי נמחית של גרמניה בטבעו את המושג של 'בושה קולקטיבית' של העם הגרמני על מה שקרה." בחנוכת המצבה לזכר קרבנות מחנה הריכוז ברגן בלזן, בשנת 1952, אמר הויס: "אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה […] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

​ד"ר קורט דוד וורמן (מימין) מציג לפני פרופ' תיאודור הויס כתב יד
​פרופ' תיאודור הויס בביתו של מרטין בובר

יחס אמיץ זה של הויס אל ימי הרייך השלישי רכש את אמונם של רבים, גם בישראל, והקל על הפשרת היחסים עם המדינה שהד פשעיה נגד האנושות טרם נדם. אישיותו של הויס סייעה, אפוא, להכיר בקיומה של "גרמניה האחרת", הנאורה, שרבים מאזרחי ישראל המשיכו להעריץ אותה ואת תרבותה בסתר לבם, וייחלו לפתיחתו המהירה של דף חדש ביחסיהם של שני העמים. לכן אין פלא שהויס התקבל בחמימות רבה על ידי העילית האקדמית הישראלית, שרבים מחבריה היו ילידי גרמניה. הויס, האינטלקטואל ואיש התרבות, הבין כי לא רק באמצעות חוזים כלכליים וטקסים דיפלומטיים תתאפשר ההתקרבות המחודשת בין העם היהודי לעם הגרמני. אבני הבניין ליחסים בין ישראל לגרמניה, כך סבר, הם חילופי דעות פתוחים וכנים בין אנשי רוח, אמנים והוגים משני הצדדים. ביקורו בירושלים היה, אפוא, אחד משיאיה של סדרת מפגשים וביקורים הדדים רבי-משמעות, שבהם התקיימו חילופי דעות בתחום הרוחני-תרבותי.

מרטין בובר, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון ושמואל הוגו ברגמן היו מארחיו הרשמיים של הויס באוניברסיטה העברית, והם נשאו דברי ברכה נרגשים בכינוס שנערך לכבודו בקמפוס גבעת רם, שבו דיבר הויס על עיצוב הדמוקרטיה. "750 מקומות יש באודיטוריום וייז באוניברסיטה העברית", דיווח למחרת האירוע העיתון מעריב, "יותר מ-1,000 איש באו, ורבים נשארו בחוץ".

הביקור באוניברסיטה העברית הסב להויס בן ה-76 נחת מרובה, כנראה מפני שהוא היה האירוע היחיד במהלך סיורו הארוך בישראל, שבו לא נזכר בפירוש עניין השואה ולא הופנו אליו שאלות בנושא. בימים שבהם המתינו אזרחי המדינה לפתיחת משפטו של אדולף אייכמן, שבועות אחדים בלבד לאחר היוודע דבר הבאתו לישראל, היה נושא פשעי השואה עניין רגיש שדיברו בו רבות. אין להכחיש כי במהלך ביקור היסטורי זה, היו בקרב הציבור בישראל רבים אשר מתחו ביקורת קשה כלפי היחס החם שזכה לו נציגו של העם הגרמני, "עם הרוצחים".

הויס, שלדבריו נשא עימו לכל מקום פנקס קטן שבו צייר והביע במכחול את התרשמויותיו, הוציא לאור זמן קצר לאחר ביקורו בישראל ספר ובו הדברים שהשמיע בארץ, ואלו שהושמעו לכבודו באוניברסיטה העברית. בספר הוא שילב רישומי מכחול עדינים של נופי הארץ, שהרשימו אותו. באוגוסט 1960, כחודשיים בלבד לאחר שובו לגרמניה, הוא שלח אל מרטין בובר עותק מספרון זה, ובו הקדשה לבבית. במהלך ביקורו בירושלים ערך הויס מחווה אישית כלפי בובר ובא לבקרו בביתו, ברחוב חובבי ציון.

הפגישה עם ראשי האוניברסיטה בירושלים כללה גם ביקור בספרייה הלאומית, שהייתה אז אחד ממוסדות האוניברסיטה. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, כפי שנקרא באותם ימים, עמד לפני המעבר ההיסטורי ממשכנו הזמני בבניין טרה סנטה אל הבניין החדש בקמפוס גבעת רם. בתצלומים המתעדים את אותו ביקור, נראה הויס, סיגר עבה תקוע בפיו, מעיין בעניין רב בכתבי יד עתיקים של מחזורים מאשכנז שהוגשו לו על ידי מנהל הספרייה דאז, ד"ר קורט וורמן וסגנו, ד"ר יששכר יואל, שניהם ילידי גרמניה. הויס זכר את וורמן מן התקופה שבה היה ספרן ראשי ברשת הספריות הציבוריות בברלין-קרויצברג, בימי רפובליקת ויימר.

ביקור חשוב זה, על-אף שנעשה כבר לאחר תום כהונתו של הויס כנשיא גרמניה המערבית, היה, כדברי פליקס שנער, חוליה חשובה בביצור החלק המכריע שיש לענייני רוח, מדע ותרבות – משום היותם ערכי נצח – בגיבוש היחסים בין שני העמים.

​פרופ' הויס נואם באודיטוריום ווייז, משמאל: מרטין בובר
​בחדר מנהל בית הספרים, ד"ר קורט דוד וורמן (במרכז): סגן המנהל, ד"ר יששכר יואל, מציג לפני הויס כתב יד של מחזור מאשכנז. משמאל: פליכס אלעזר שנער
​הקדשה אישית מאת תיאודור הויס אל מרטין בובר בספרו על הביקור בישראל

תצלומים: ד"ר קורט מאירוביץ' (פוטו אמקה) מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, תיק ARC. 4* 793 06 121

משפט אושוויץ הראשון בגרמניה, 1965-1963

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים

​​​ליד העיירה הקטנה אושוויץ (Oświęcim) בפולין הקים ה-SS החל בשנת 1940 מחנה ריכוז ענק, ולידו אף מחנה השמדה, אושוויץ-בירקנאו. הנאצים פיתחו במחנה זה שיטה להשמדה המונית בתאי גז, שפעלה ביעילות תעשייתית חסרת רחמים. מעריכים שיותר ממיליון בני אדם נרצחו במחנה זה או מתו מעבודות כפייה קשות במסגרת פעולתו. אלפי אנשי SS שירתו באושוויץ ולקחו חלק ברצח קולקטיבי שהתרחש במחנה במהלך כמעט חמש שנים, עד יום שחרורו על ידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. זהו התאריך שנקבע ליום הזיכרון לקורבנות השואה בגרמניה בשנת 1996 (לפני כן לא היה יום כזה), ומשנת 2005 – 60 שנה לאחר השחרור – הפך 27 בינואר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

כתבה על מהלך משפט אושוויץ בעיתון "חירות", 9 בפברואר 1964

יותר מ-8,000 אנשי SS פעלו במחנה הריכוז הגדול ביותר: קבוצה זו הייתה אמורה להיות במוקד תשומת לבם של תובעים ושל בתי משפט לאחר מלחמת העולם השנייה. כל עוד גרמניה לא הייתה מדינה ריבונית, כלומר עד שנת 1949, המוסדות המשפטיים של בעלות הברית השתדלו להעמיד לדין פושעים שלקחו חלק בתכנון ההשמדה ובביצועה. המאמצים האלה מצאו ביטוי במשפטי נירנברג מיד לאחר סיום המלחמה.

המפקד הראשון של אושוויץ היה רודולף פרנץ הס, שנידון למוות על ידי בית משפט פולני בשנת 1947 ונתלה בשטח מחנה אושוויץ באותה השנה. עד אז הוא היה אחד האחראים הראשיים הבודדים מאנשי ה-SS באושוויץ שהובאו בפני בית משפט.

לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי. על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו. בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).

קטלוג לתערוכה על התובע הכללי במדינת הסן, פריץ באואר, 2014

בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.

התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין. במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו. המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.

​בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000. לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.

אחד הביטויים להתעניינות הקיימת בנושא, התעניינות אשר גוברת גם היום, הוא מספרם הרב של ספרים שיצאו לאור החל משנת 1965, אשר עוסקים בהיבטים שונים של משפטי אושוויץ. בין הספרים הללו אפשר למצוא ניתוחים של העדויות, מידע על גורלם של הנרדפים, חומרים המתעדים את המשפטים, פרסום של מקורות וגם קטלוג מקיף על דמותו של פריץ באואר.

רשמים של עדת ראייה במשפט אושוויץ הראשון בצורת מכתבים, 1967
דוקומנטציה למשפט אושוויץ מאת הרמן לנגביין, 1965
החלק הראשון של פרסום מקורות חשובים למשפט אושוויץ, 2013
מונוגרפיה באנגלית על משפט אושוויץ הראשון, 2010

מדוע הוצנע המפגש ההיסטורי בין מרטין בובר ומרטין היידגר?

במשך יותר מיובל שנים הייתה חבויה בארכיונו של מרדכי מרטין בובר סדרת תצלומים בתוך מעטפה, שעליה נכתב: "בלתי מזוהים". האם היד שכתבה את הדברים, ובחרה לגנוז את התצלומים הללו עשתה זאת במכוון, מתוך חשש לביטוי הוויזואלי, להוכחה החד-משמעית והברורה ביותר למפגש הידידותי בין בובר לבין מרטין היידגר? ומדוע בכלל היה אותו מפגש לעובדה שיש להצניעה, אולי אפילו לעטוף אותה בערפל של אי-ודאות?

תמונה של משתתפי המפגש, מקדימה באמצע: בובר והיידגר

דמותו של מרטין היידגר (1976-1889) מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות במאה העשרים, הייתה שנויה במחלוקת לאחר מלחמת העולם השנייה. היידגר היה הבולט מבין אנשי הרוח הגרמנים הרבים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בימי הרייך השלישי או, לכל הפחות, הזדהו עמו ולא נקטו כל עמדה כנגדו. כהוגה דעות מקורי וחשוב, אשר הציב את הוויית האדם במרכז הגותו וראה באנושות את הגורם העליון לכל הדברים, השפיע היידגר באופן ניכר על הוגים יהודים בני זמנו, בעיקר מקרב יהודי גרמניה. היידגר עצמו היה תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית. עם פרישתו של הוסרל בשנת 1928, נבחר היידגר למלא את מקומו באוניברסיטת פרייבורג. את ספרו החשוב ביותר של היידגר, "הוויה וזמן" (Sein und Zeit), אשר ראה אור בשנת 1927, הוא הקדיש בהערצה למורו אדמונד הוסרל, על אף שלמעשה בספר זה הוא יצא כנגד חלק מהנחות היסוד של הוסרל עצמו, והיו שראו בהקדשה זו מפתח לקשר העמוק והמורכב שבין שני דורות של פילוסופים.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, קיבל היידגר את הופעתם בברכה. חודשים אחדים לאחר שתפס היטלר את השלטון במדינה, הצטרף היידגר באופן רשמי כחבר במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, וכאות הוקרה על צעד זה, הוא מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, תפקיד שממנו התפטר בתום שנת כהונה אחת בלבד.

במשך אותה שנה, נקט היידגר בצעדים שונים שנועדו לְרָצות את השלטון, ובהם גם מעשי התנכלות שונים לעמיתיו היהודים, על רקע גזעני.

אחד מן המעשים הסמליים בגינם הוקע היידגר והושחרה דמותו כמשתף פעולה עם הנאציזם היה הוראה על שלילת כל זכויותיו של מורהו הישיש הוסרל כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרייבורג, בשל מוצאו היהודי (זאת, על אף שהוסרל עצמו התנצר). במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", אשר ראתה אור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל, כנראה בלחץ המוציאים לאור. חנה ארנדט, אשר הייתה לאחת מתלמידותיו הידועות ביותר של היידגר ועל יחסיה האינטימיים עִמו נכתב כבר רבות, טענה כי בהתנכלות קשה זו של התלמיד כלפי רבו, קירב היידגר את קיצו של הוסרל ואף גרם, באופן עקיף, למותו.

יחסו הבעייתי של היידגר להיטלר ולנאציזם בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר כאשר חלחל גם אל תוך הגותו הפילוסופית. קטעים מנאום שנשא באוניברסיטת פרייבורג ובו הצדיק את עליונותו של שלטון היטלר והרייך השלישי, שולבו על ידו בספרו "מבוא למטאפיזיקה" (Einführung in die Metaphysik) שראה אור בשנת 1935.

לאחר מלחמת העולם השנייה היידגר היה כמצורע. הניסיונות לנקות את שמו, אפילו מצד תלמידים יהודים כחנה ארנדט, הביאו דווקא לתוצאה הפוכה. הגותו, כמו גם אישיותו, הייתה מוקצית מחמת מיאוס בקרב רבים בגרמניה ומחוץ לה. הקשר בינו ובין מרטין בובר לאחר השואה נראה, אפוא, כבלתי אפשרי, גם בעבור אדם ליברלי כבובר, אשר הקדים רבים ביחסו הסלחני כלפי גרמניה והגרמנים. בביוגרפיה של מרטין בובר מאת מוריס פרידמן, הוא מצטט דברים שכתב לו בובר, לפיהם "היידגר האדם הוא הרבה יותר לטעמי מאשר כתביו". במקום אחר, צוטט בובר כאומר כי כל מה שהיה לו לומר בגנותו של היידגר כבר נכתב על ידו בזמן ההתרחשות, ועל כן אין טעם לשוב ולדוש בדברים שחלפו ועברו מן העולם. ואולם, בובר מעולם לא התייחס להיידגר בכתביו או בדברים שאמר בפומבי. גם היידגר עצמו, למרבה הפליאה, העיד באחד מן הראיונות שהעניק לתקשורת המערב-גרמנית, כי שמו של בובר היה מוכר לו "משמיעה בלבד", ומעולם לא הייתה לו כל היכרות אישית עִמו. יחד עם זאת, אין ספק כי היידגר הכיר היטב את כתביו של בובר, ואף השפיע על המו"ל של ספר היובל שנערך לכבודו, לפנות אל בובר ולבקשו שיתרום מאמר לכרך זה. בובר סירב, בטענה שבריאותו הרופפת מחמת זִקנה אינה מאפשרת לו להיענות לבקשה.

בובר והיידגר ליד שולחן הקפה. שני משמאל: מרטין בובר, שני מימין: מרטין היידגר

כל אותו חשש הדדי מידידות פומבית והערפל סביב יחסיהם האישיים של השניים נמוג באותה סדרת תצלומים, המתעדת פגישה ידידותית ולבבית ביותר שנערכה בסוף האביב של שנת 1957. על רקע הנופים הציוריים של הרי האלפים השווייצריים, בטירתו של הנסיך אלברכט פון שאומבורג-ליפה (Albrecht von Schaumburg-Lippe), נערך במשך יומיים תמימים מפגש בין השניים, שבו הם דנו בהכנתו של כנס בינלאומי בנושא השפה (Die Sprache). את שני הוגי הדעות אירח בטירתו הנסיך, שהיה גיסו של קלמנס פון פודווילס (Clemens Graf von Podewils, 1905-1978), מי שעמד באותה תקופה בראש האקדמיה הבווארית לאמנויות במינכן. בארגון הפגישה ההיסטורית בין הפילוסוף הגרמני והפילוסוף היהודי היה שותף גם קרל פרידריך פון וייצקר, פיזיקאי ופילוסוף של המדע בזכות עצמו, אחיו הבכור של מי שנבחר ב-1984 לנשיא גרמניה המערבית. שני שושבינים אלה היו מעוניינים בארגון אותו כנס במסגרת האקדמיה הבווארית, וביקשו לזמן את בובר ואת היידגר לשם דיון בתכניו ובמטרתו. הפגישה בין בובר להיידגר נערכה, אפוא, באווירה נינוחה, הרחק מעיני הציבור.

ההקדשה האישית של היידגר לבובר: "למרטין בובר בהערצה ישרה, מרטין היידגר, אלטרויטה 29 במאי 1957"

בובר הודה, על פי עדותו של אחד מן המשתתפים שם, כי מיד נקשרה בינו לבין היידגר ידידות אמיצה של שני אנשים בערוב ימיהם, שאינם חוששים ללעוג לדעות הקדומות כנגד יהודים, מחד גיסא, וכנגד הרקטור הנאצי, מאידך גיסא. בתצלומים נראים השניים מחויכים, ובאחדים מהם נראית גם פאולה בובר, יושבת לצד בעלה באחת מן הארוחות המשותפות שנערכו באוויר הפתוח. בסופו של דבר, בשל פטירתה הפתאומית של פאולה בובר מקץ חודשים אחדים, ביטל מרטין בובר את השתתפותו בכנס, ובשל כך הוא לא התקיים כמתוכנן.

השיחות המרתקות בין בובר להיידגר באותו מפגש היסטורי נרשמו בקפדנות ובדייקנות אופיינית על ידי פון וייצקר, שהבין את משמעותו ההיסטורית של דיאלוג חד פעמי זה. האשמה, הכפרה והסליחה היו חלק מן הנושאים שנידונו בין השניים, פילוסוף יהודי של הדת והוגה דעות נוצרי שכפר בה, שאת שניהם איחד במידה רבה העיסוק ביחסו של האדם לאלוהות.