משפט אושוויץ הראשון בגרמניה, 1965-1963

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים

​​​ליד העיירה הקטנה אושוויץ (Oświęcim) בפולין הקים ה-SS החל בשנת 1940 מחנה ריכוז ענק, ולידו אף מחנה השמדה, אושוויץ-בירקנאו. הנאצים פיתחו במחנה זה שיטה להשמדה המונית בתאי גז, שפעלה ביעילות תעשייתית חסרת רחמים. מעריכים שיותר ממיליון בני אדם נרצחו במחנה זה או מתו מעבודות כפייה קשות במסגרת פעולתו. אלפי אנשי SS שירתו באושוויץ ולקחו חלק ברצח קולקטיבי שהתרחש במחנה במהלך כמעט חמש שנים, עד יום שחרורו על ידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. זהו התאריך שנקבע ליום הזיכרון לקורבנות השואה בגרמניה בשנת 1996 (לפני כן לא היה יום כזה), ומשנת 2005 – 60 שנה לאחר השחרור – הפך 27 בינואר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

כתבה על מהלך משפט אושוויץ בעיתון "חירות", 9 בפברואר 1964

יותר מ-8,000 אנשי SS פעלו במחנה הריכוז הגדול ביותר: קבוצה זו הייתה אמורה להיות במוקד תשומת לבם של תובעים ושל בתי משפט לאחר מלחמת העולם השנייה. כל עוד גרמניה לא הייתה מדינה ריבונית, כלומר עד שנת 1949, המוסדות המשפטיים של בעלות הברית השתדלו להעמיד לדין פושעים שלקחו חלק בתכנון ההשמדה ובביצועה. המאמצים האלה מצאו ביטוי במשפטי נירנברג מיד לאחר סיום המלחמה.

המפקד הראשון של אושוויץ היה רודולף פרנץ הס, שנידון למוות על ידי בית משפט פולני בשנת 1947 ונתלה בשטח מחנה אושוויץ באותה השנה. עד אז הוא היה אחד האחראים הראשיים הבודדים מאנשי ה-SS באושוויץ שהובאו בפני בית משפט.

לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי. על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו. בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).

קטלוג לתערוכה על התובע הכללי במדינת הסן, פריץ באואר, 2014

בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.

התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין. במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו. המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.

​בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000. לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.

אחד הביטויים להתעניינות הקיימת בנושא, התעניינות אשר גוברת גם היום, הוא מספרם הרב של ספרים שיצאו לאור החל משנת 1965, אשר עוסקים בהיבטים שונים של משפטי אושוויץ. בין הספרים הללו אפשר למצוא ניתוחים של העדויות, מידע על גורלם של הנרדפים, חומרים המתעדים את המשפטים, פרסום של מקורות וגם קטלוג מקיף על דמותו של פריץ באואר.

רשמים של עדת ראייה במשפט אושוויץ הראשון בצורת מכתבים, 1967
דוקומנטציה למשפט אושוויץ מאת הרמן לנגביין, 1965
החלק הראשון של פרסום מקורות חשובים למשפט אושוויץ, 2013
מונוגרפיה באנגלית על משפט אושוויץ הראשון, 2010

הסופר משה יעקב בן גבריאל ושאלת שגריר גרמניה העתידי בישראל, 1963

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות

משה יעקב בן גבריאל, 1933

הסופר משה יעקב בן גבריאל (שמו המקורי: אויגן היפליך, 1965-1891) נולד בווינה. בתחילת דרכו הוא פעל בעיר הולדתו כסופר ועורך. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקצין בצבא האוסטרי, ומתוקף תפקידו הגיע לירושלים, בה גילה את זיקתו לארץ ישראל ולשפות שבהן דיברו כאן. בשנת 1927 הוא עלה ארצה יחד עם אשתו, ובני הזוג קבעו את משכנם בירושלים. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו במידה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שהוא נהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיות סופר של רומנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים הוא חיבר את ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים שלאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכול בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני.

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולריות רבה דווקא בגרמניה. עתה היו רוב ספריו קלילים והומוריסטיים וסיפרו לקוראים הגרמנים על אודות החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה לסיבובי הופעות בפני קהלים מגוונים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש בקרב אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים בשנים שלאחר השואה.

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מהמכתבים ניתן ללמוד שבן גבריאל בהחלט תמך ברעיון. בין היתר, בן גבריאל החליף דעות עם ד"ר פרנץ שירהולץ, איש תרבות ופעיל בהתקרבות בין המדינות בשנות ה-50 וה-60. מהעתק המכתב המוצג כאן ניתן להבין שמשה יעקב בן גבריאל היה חשוף לשמועות על איוש התפקיד של שגריר גרמניה ושמועות אלו לא מצאו חן בעיניו. לנמען המכתב, פרנץ שירהולץ, ייחס בן גבריאל יכולת להשפיע בעניין זה, והוא ניסה להזהיר את הצד הגרמני מבחירת אישיות לא מתאימה לתפקיד הרגיש. לא ידוע עד כמה המכתב אכן השפיע, אך מעניינת העובדה שבן גבריאל גילה עניין רב ומעורבות בנושא מינוי השגריר הגרמני הראשון במדינת ישראל.

מכתבו של בן גבריאל לפרנץ שירהולץ

תרגום המכתב

28/3/63

אדוני הדוקטור הנכבד,

רב תודות על מכתבך ובמיוחד על החדשות באשר לסבירות לכינון יחסים דיפלומטיים; לכך התייחסו בימים אלה גם בז'ורנל "דר שפיגל". כיוון שאני יודע שיש לך קשרים מסוימים, ברצוני להפנות את תשומת לבך לעניין שבו טמונות אי-אלו סכנות. עד כמה שידוע לי, לפחות שני עיתונאים בבון – ייתכן שאף יותר – משתדלים לקבל את תפקיד השגריר בירושלים, אלא שאין להם יתרון נוסף מעבר לכך שמזה שנים אחדות הם בחרו בישראל כמקצוע לחיים. אני סבור שחובה לעשות את כל שאפשר כדי למנוע בחירה שגויה זו, גם כיוון שלאחדים מהם יש קשרים הדוקים לאדנאואר. על מנת לסדר את העניינים המסובכים כאן צריך – לפי דעתי – דיפלומט מנוסה שמביא אתו את כל הטקט הנדרש, דבר שפובליציסט לא יכול להביא אתו, מעצם מקצועו. מאחר וגם לך חשובה התפתחות הקשרים הנכונה, ברצוני להביא את העניין הזה לשיקולך ואני מבקש – אם תסכים לדעתי – לנקוט בצעדים הנדרשים בעניין. רצוי לעשות זאת לפני שיחליטו סופית. אני מבקש ממך להתייחס למכתב זה כפרטי ולא להזכיר את שמי בעניין זה.

[החלק האחרון במכתב לא תורגם משיקולי צנעת הפרט, ס.ל.]

כל טוב לך ולמשפחתך,

שלך

[משה יעקב בן גבריאל]

הסופר משה יעקב בן גבריאל ופעילת "סיעת הצבא האדום" גודרון אנסלין

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד

באוקטובר 1963 קיבל הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל מכתב מאת המו"ל הגרמני ברטל פטריי (Bertl Petrei) משטוטגרט. פניות מטעם מו"לים גרמניים לבן גבריאל, שבאותם ימים היה פופולרי מאוד בקרב קהל הקוראים הגרמני, לא היו דבר נדיר. אולם, תוכן המכתב גרם לבן גבריאל לפליאה גדולה. המו"ל הגרמני ביקש ממנו להתייחס ליצירותיו של הסופר והמשורר הגרמני וויל פספר (1962-1882, Will Vesper), שהזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית ושנרתם חד-משמעית למטרותיהם בין 1933 ו-1945. כך, לדוגמה, נשא פספר נאום בעת שריפת הספרים באביב 1933 בעיר דרזדן. פספר הסית את הציבור נגד יהודים ובעיקר נגד סופרים יהודיים בשפה הגרמנית. גם לאחר 1945 לא הסתיר פספר את דעותיו הלאומניות-פשיסטיות. לאור כל זאת, בקשתו של המו"ל האוסטרי-גרמני מבן גבריאל לכתוב ביקורת על אנתולוגיה של נובלות מאת הסופר הנאצי הייתה בעייתית, בלשון המעטה.

מכתב מהמו"ל ברטל פטריי אל משה יעקב בן גבריאל, חתום ע"י גודרון אנסלין​

בן גבריאל הבין מיד את גודל הבעיה והשיב שהבקשה מותירה בו טעם רע ושהוא אינו מוכן להתייחס ליצירותיו של סופר נאצי. לפי נוסח התשובה (שעותק שלה מצוי בארכיונו של בן גבריאל), יחד עם המכתב הוא גם החזיר את הספר לשולח, המו"ל ברטל פטריי.

תשובתו של בן גבריאל אל גורדון אנסלין

והנה, מספר ימים לאחר מכן הגיע מכתב נוסף מהמו"ל, ארוך יותר, ובו ניסיונות להרגיע את הסופר היהודי בירושלים, ולהצדיק את הבקשה וכן את מקומו של וויל פספר בספרות הגרמנית. ואולם, מחבר המכתב כלל לא התייחס לעובדות הבעייתיות בביוגרפיה של הסופר, שלא דיברו בעדו, בוודאי נוכח האווירה ששררה בשנת 1963, כשאי-אפשר היה להעלים עין מעברו הנאצי של אדם בולט בתחום התרבות. שני המכתבים מהמו"ל אל בן גבריאל חתומים על ידי אנשים שונים. הראשון נחתם על ידי גודרון אנסלין והשני על ידי ס. מאואר. לא ידוע לנו מי הוא החותם השני, אך השם גודרון אנסלין ידוע בהחלט, ובהקשר אחר לגמרי, הנוגע לאירועים שהתרחשו בגרמניה בין השנים 1968 ו-1993.

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד. מה שהסופר משה יעקב בן גבריאל לא היה יכול לדעת (ועקב מותו ב-1965 גם לא ידע מעולם) הוא שגודרון אנסלין, שחתמה על המכתב הראשון שקיבל מהמו"ל, הפכה לימים לדמות בכירה ביותר בארגון הטרור השמאלני בשם "סיעת הצבא האדום" (Rote Armee Fraktion – RAF). ארגון זה הסעיר את החברה המערב-גרמנית בעיקר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ופילג את האוכלוסייה בין מתנגדים ותומכים של התנועה, שעל פי הצהרותיה פעלה נגד המשטר הקפיטליסטי-אימפריאליסטי באמצעות "גרילה עירונית". לשם כך, חברי המחתרת אף שהו במחנה אימונים של אש"ף בירדן, ביניהם גם גודרון אנסלין. שיא הפעילות של הארגון – שהיה גם שיאו של המשבר החברתי הקשה בגרמניה המערבית – היה בסתיו 1977, כאשר טרוריסטים פלסטיניים חטפו מטוס גרמני ודרשו תמורת שחרור הנוסעים את שחרור הצמרת של ה-RAF שישבה בבית כלא עוד משנת 1972, ביניהם אנדריאס באדר (Andreas Baader), אולריקה מיינהוף (Ulrike Meinhof) – וגודרון אנסלין. בעקבות החטיפה הכושלת של המטוס הגרמני – כל הנוסעים שוחררו – התאבדו אחדים מאנשי הצמרת בבית הכלא באוקטובר 1977, ביניהם גם אנסלין. תומכי המחתרת הטילו ספק רב בכך שמדובר בהתאבדות, ובעיניהם הפכו המתאבדים לקדושים מעונים. המחתרת המשיכה בפעולותיה עוד מספר שנים והתפרקה סופית רק בתחילת שנות ה-90.

מחקר על תולדות "סיעת הצבא האדום" מאת שטפן אוסט​
תרגום אנגלי של עבודתו של אוסט על ארגון המחתרת​

אולם, בשנת 1963, כל המאורעות הללו היו עוד עתיד שלא התרחש, כלומר כאשר גודרון אנסלין פנתה למשה יעקב בן גבריאל מטעם המו"ל שפרסם את יצירותיו של הסופר וויל פספר. נשאלת השאלה, מדוע היא שיתפה פעולה עם המו"ל המסחרי בעניין כזה, אם מספר שנים לאחר מכן היא פעלה בנחישות נגד כל ביטוי "קפיטליסטי-אימפריאליסטי-פשיסטי"? מחקרים על אודות חייה של אנסלין הבהירו שבאותם ימים היא ניהלה מערכת יחסים עם בנו של פספר, ברנוורד פספר. בנו של הסופר הנאצי ניסה להתמודד עם הירושה הרוחנית של אביו ולשם כך קידם פרסום מחדש של יצירותיו, גם בעזרתה של אנסלין, מי שהייתה לימים טרוריסטית בולטת. פנייתם של ברנוורד פספר ובת-זוגו אנסלין לבן גבריאל וכן נוסח המכתבים – מצביעים על בלבול פוליטי לא קטן. הבלבול אפיין חלקים ניכרים של תומכי השמאל הרדיקלי, בעיקר ליחסם הבעייתי ליהודים ולישראל, דבר שנפוץ בקרב השמאל הגרמני עד עצם היום הזה.

הסכם לוקסמבורג (הסכם השילומים) מ-1952 והתגובות עליו בארץ

לא רק רבים מאזרחי מערב גרמניה הסתייגו מן ההסכם המתגבש. גם חלקים ניכרים מן הציבור הישראלי לא היו מוכנים לקבל את עצם המשא ומתן, וגם לא את הכספים מ"ארץ הרוצחים", שהוגדרו על ידי המתנגדים "כספי דמים".

בסתיו של שנת 1949, עם ייסוד הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בשטחי הכיבוש של בעלות הברית המערביות, למדינה הגרמנית הצעירה עוד לא הייתה ריבונות מלאה בכל התחומים. חוקי הכיבוש נותרו בתוקף, וביטולם היה בגדר הבטחה שהייתה תלויה בשורה של הסדרים פוליטיים ופיננסיים. אחד התנאים לריבונות גרמנית מלאה נגע לפיצויים שישולמו לקורבנות השואה. ברמה העקרונית, ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל הייתה מעוניינת לקבל פיצויים מגרמניה, אך תחילה היא לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן ישיר עם נציגים גרמניים. אלא שבעלות הברית המערביות סירבו לתבוע את הפיצויים מגרמניה עבור ישראל, וכך שני הצדדים נאלצו לשבת סביב שולחן משא ומתן. הדבר קרה החל בתחילת שנת 1952, בעיר האג שבהולנד.

חוברת הכוללת את נוסח הסכם השילומים, 1952
העמוד הראשון של ההסכם המודפס

​הדיונים בין שתי המשלחות לא היו קלים. הדבר לא היה מפתיע לאור הנושא הקשה והעובדה שחלפו שבע שנים בלבד מאז שחרור מחנות הריכוז וסיום מלחמת העולם השנייה. רוב הציבור במערב גרמניה התנגד לפיצויים. בעיקר התנגד הציבור הגרמני לסכום הגבוה שהקנצלר אדנאואר היה מוכן לשאת ולתת עליו, כ-4 מיליארד מרק גרמני. אולם אדנאואר הבין היטב שאין דרך אחרת אלא להגיע לפשרה עם הצד הישראלי, ובכך לסייע בהשבתה של גרמניה המערבית למקומה הראוי בקרב עמי העולם. לעומת זאת, כל תביעה נגד ממשלת מזרח גרמניה נותרה ללא מענה מטעם המשטר הקומוניסטי, שציית להוראות ממוסקבה ומעולם לא הכיר באחריות העם הגרמני כולו לשואה ולמעשי הזוועה שנעשו בשם העם הגרמני עד שנת 1945.

ספר הדרכה גרמני: חוקים והנחיות לתביעת פיצויים לפני הסכם לוקסמבורג, 1949

עוד לפני המשא ומתן בין נציגי שתי המדינות (פליקס שנער מהצד הישראלי ופרנץ ביהם מהצד הגרמני) הוגשו תביעות נגד גורמים רשמיים בגרמניה. התביעות הוגשו ברמת מדינות המחוז השונות שלימים הרכיבו את הרפובליקה הפדרלית – אך לא היה הסדר כלל-גרמני עם יעדים וסכומים ברורים. המשא ומתן בין המדינות היה ארוך וקשה. התקיימו דיונים רבים, וחלקם נוהל תחת מעטה של סודיות מחשש לפגיעה פיזית בנציגים. בחודש מאי 1952 אירע משבר רציני, והצדדים עזבו את הדיונים לאחר מחלוקת קשה בנושא גובה הפיצויים. בסופו של דבר, לקראת סוף מאי 1952, הגיעו הנציגים – ביניהם גם נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן – להסכם. לפי ההסכם, גרמניה המערבית התחייבה לספק למדינת ישראל סחורות ושירותים בשווי של 3.5 מיליארד מרק גרמני במשך תקופה של 12 שנה. חלק מההסכם היה ההבטחה הגרמנית לאפשר גם פיצויים אישיים והחזרת רכוש לבעליהם החוקיים. לצורך מימוש הסעיף הזה, הובטח סכום נוסף של 450 מיליון מרק גרמני.

לא רק רבים מאזרחי מערב גרמניה הסתייגו מן ההסכם המתגבש. גם חלקים ניכרים מן הציבור הישראלי לא היו מוכנים לקבל את עצם המשא ומתן, וגם לא את הכספים מ"ארץ הרוצחים", שהוגדרו על ידי המתנגדים "כספי דמים". מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הוביל את המאבק נגד ההסכם ונגד מדיניותו הבסיסית של דוד בן-גוריון, שקידם במשך שנים את ההתקרבות בין ישראל ומערב גרמניה. בחודשי האביב של שנת 1952, כשכבר התנהל משא ומתן בין הצדדים, בגין נאם בהפגנות ענק שארגן נגד השילומים. בקרב המפגינים היו ניצולי שואה רבים שלא השלימו עם המגעים של מדינת היהודים עם הגרמנים, שרק שבע שנים לפני כן היו חלק מהרייך השלישי, שהיה ללא ספק התגלמות הרשע בתולדות ישראל בעת החדשה. פרק הזמן הקצר שחלף מימי השואה, הטלטלה העזה שעברה על הציבור היהודי עם גילוי היקפה ותוצאותיה והסימנים לחזרה מהירה של גרמניה לחיק האומות הלגיטימיות, עוררו רגשות עזים וחוללו סערת רוחות בקרב היהודים במדינת ישראל וברחבי העולם. המחשבה שמי שהיו אך אתמול הגרועים ברוצחי העם היהודי ישלמו כעת פיצוי כספי על פשע שאין לו כפרה, הייתה עבור רבים אפשרות בלתי נסבלת. התנגדות מסוימת התעוררה גם נוכח הרעיון שמדינת ישראל הצעירה נוטלת על עצמה את ייצוג היהודים באשר הם, ומסכימה בשמם לקבל פיצוי כספי מהגרמנים. הרגישות הייתה כה רבה עד שרשויות המדינה העדיפה לדבר על "שילומים", מונח שהחליף את המושג הבעייתי "פיצויים", כדי להימנע מיצירת הרושם שהמדינה סבורה שאפשר לפצות את הניצולים ואת צאצאי הקרבנות על מה שהנאצים עשו להם.

ב-10 בספטמבר 1952 חתמו הנציגים על ההסכם. הם עשו זאת במקום ניטרלי: בבית העירייה של לוקסמבורג. משה שרת כשר החוץ הישראלי, נחום גולדמן כנציג הסוכנות היהודית וקונרד אדנאואר כשר החוץ המכהן (בד בבד עם תפקידו כקנצלר הרפובליקה הפדרלית). כיום יש הסכמה בקרב רוב ההיסטוריונים, שבזכותו של אדנאואר ההסכם זכה לתמיכה פוליטית בגרמניה, תמיכה שלא הייתה קיימת בשלבים השונים של המגעים לקראת ההסכם. הבנתו הכנה כי אין לפקפק באחריות של גרמניה המודרנית לפשעים של הנאצים, עיצבה את מה שהוא אחד מקווי היסוד של מדיניות גרמניה עד עצם היום הזה. ואכן, ההכרה הגרמנית באחריות לפשעי הנאצים והיחס המיוחד כלפי מדינת ישראל הנגזר מכך הן אבני יסוד ביחסים בין שתי המדינות, כמעט ללא קשר להרכב הממשלות בגרמניה ובישראל.

חיבור ובו מידע רשמי מטעם גרמניה בנוגע לשילומים, 1960

במסגרת השילומים הגיעו לישראל סחורות רבות שעזרו לכלכלת המדינה להתייצב במהלך השנים. למשל, ישראל קיבלה רכבות חדישות תוצרת גרמניה, שפעלו במשך שנים אחדות בשירות רכבת ישראל. אולם, מהר מאוד התברר שהמנועים העדינים לא עמדו בתנאי האקלים של המזרח התיכון, כך שהרכבות הוצאו מהשירות. אחדים מהקרונות זכו בקריירה שנייה, מפתיעה: אחד הקרונות נתרם לארגון "יד שרה" ושימש כמשרד של הארגון במרכז ירושלים, וקרון אחר משמש עד היום בית לתיאטרון בובות, "תיאטרון הקרון", בגן הפעמון בירושלים.