ליד העיירה הקטנה אושוויץ (Oświęcim) בפולין הקים ה-SS החל בשנת 1940 מחנה ריכוז ענק, ולידו אף מחנה השמדה, אושוויץ-בירקנאו. הנאצים פיתחו במחנה זה שיטה להשמדה המונית בתאי גז, שפעלה ביעילות תעשייתית חסרת רחמים. מעריכים שיותר ממיליון בני אדם נרצחו במחנה זה או מתו מעבודות כפייה קשות במסגרת פעולתו. אלפי אנשי SS שירתו באושוויץ ולקחו חלק ברצח קולקטיבי שהתרחש במחנה במהלך כמעט חמש שנים, עד יום שחרורו על ידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. זהו התאריך שנקבע ליום הזיכרון לקורבנות השואה בגרמניה בשנת 1996 (לפני כן לא היה יום כזה), ומשנת 2005 – 60 שנה לאחר השחרור – הפך 27 בינואר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
יותר מ-8,000 אנשי SS פעלו במחנה הריכוז הגדול ביותר: קבוצה זו הייתה אמורה להיות במוקד תשומת לבם של תובעים ושל בתי משפט לאחר מלחמת העולם השנייה. כל עוד גרמניה לא הייתה מדינה ריבונית, כלומר עד שנת 1949, המוסדות המשפטיים של בעלות הברית השתדלו להעמיד לדין פושעים שלקחו חלק בתכנון ההשמדה ובביצועה. המאמצים האלה מצאו ביטוי במשפטי נירנברג מיד לאחר סיום המלחמה.
המפקד הראשון של אושוויץ היה רודולף פרנץ הס, שנידון למוות על ידי בית משפט פולני בשנת 1947 ונתלה בשטח מחנה אושוויץ באותה השנה. עד אז הוא היה אחד האחראים הראשיים הבודדים מאנשי ה-SS באושוויץ שהובאו בפני בית משפט.
לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי. על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו. בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).
בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.
על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.
התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין. במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו. המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.
בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000. לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.
אחד הביטויים להתעניינות הקיימת בנושא, התעניינות אשר גוברת גם היום, הוא מספרם הרב של ספרים שיצאו לאור החל משנת 1965, אשר עוסקים בהיבטים שונים של משפטי אושוויץ. בין הספרים הללו אפשר למצוא ניתוחים של העדויות, מידע על גורלם של הנרדפים, חומרים המתעדים את המשפטים, פרסום של מקורות וגם קטלוג מקיף על דמותו של פריץ באואר.
