באוקטובר 1963 קיבל הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל מכתב מאת המו"ל הגרמני ברטל פטריי (Bertl Petrei) משטוטגרט. פניות מטעם מו"לים גרמניים לבן גבריאל, שבאותם ימים היה פופולרי מאוד בקרב קהל הקוראים הגרמני, לא היו דבר נדיר. אולם, תוכן המכתב גרם לבן גבריאל לפליאה גדולה. המו"ל הגרמני ביקש ממנו להתייחס ליצירותיו של הסופר והמשורר הגרמני וויל פספר (1962-1882, Will Vesper), שהזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית ושנרתם חד-משמעית למטרותיהם בין 1933 ו-1945. כך, לדוגמה, נשא פספר נאום בעת שריפת הספרים באביב 1933 בעיר דרזדן. פספר הסית את הציבור נגד יהודים ובעיקר נגד סופרים יהודיים בשפה הגרמנית. גם לאחר 1945 לא הסתיר פספר את דעותיו הלאומניות-פשיסטיות. לאור כל זאת, בקשתו של המו"ל האוסטרי-גרמני מבן גבריאל לכתוב ביקורת על אנתולוגיה של נובלות מאת הסופר הנאצי הייתה בעייתית, בלשון המעטה.

בן גבריאל הבין מיד את גודל הבעיה והשיב שהבקשה מותירה בו טעם רע ושהוא אינו מוכן להתייחס ליצירותיו של סופר נאצי. לפי נוסח התשובה (שעותק שלה מצוי בארכיונו של בן גבריאל), יחד עם המכתב הוא גם החזיר את הספר לשולח, המו"ל ברטל פטריי.

והנה, מספר ימים לאחר מכן הגיע מכתב נוסף מהמו"ל, ארוך יותר, ובו ניסיונות להרגיע את הסופר היהודי בירושלים, ולהצדיק את הבקשה וכן את מקומו של וויל פספר בספרות הגרמנית. ואולם, מחבר המכתב כלל לא התייחס לעובדות הבעייתיות בביוגרפיה של הסופר, שלא דיברו בעדו, בוודאי נוכח האווירה ששררה בשנת 1963, כשאי-אפשר היה להעלים עין מעברו הנאצי של אדם בולט בתחום התרבות. שני המכתבים מהמו"ל אל בן גבריאל חתומים על ידי אנשים שונים. הראשון נחתם על ידי גודרון אנסלין והשני על ידי ס. מאואר. לא ידוע לנו מי הוא החותם השני, אך השם גודרון אנסלין ידוע בהחלט, ובהקשר אחר לגמרי, הנוגע לאירועים שהתרחשו בגרמניה בין השנים 1968 ו-1993.

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד. מה שהסופר משה יעקב בן גבריאל לא היה יכול לדעת (ועקב מותו ב-1965 גם לא ידע מעולם) הוא שגודרון אנסלין, שחתמה על המכתב הראשון שקיבל מהמו"ל, הפכה לימים לדמות בכירה ביותר בארגון הטרור השמאלני בשם "סיעת הצבא האדום" (Rote Armee Fraktion – RAF). ארגון זה הסעיר את החברה המערב-גרמנית בעיקר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ופילג את האוכלוסייה בין מתנגדים ותומכים של התנועה, שעל פי הצהרותיה פעלה נגד המשטר הקפיטליסטי-אימפריאליסטי באמצעות "גרילה עירונית". לשם כך, חברי המחתרת אף שהו במחנה אימונים של אש"ף בירדן, ביניהם גם גודרון אנסלין. שיא הפעילות של הארגון – שהיה גם שיאו של המשבר החברתי הקשה בגרמניה המערבית – היה בסתיו 1977, כאשר טרוריסטים פלסטיניים חטפו מטוס גרמני ודרשו תמורת שחרור הנוסעים את שחרור הצמרת של ה-RAF שישבה בבית כלא עוד משנת 1972, ביניהם אנדריאס באדר (Andreas Baader), אולריקה מיינהוף (Ulrike Meinhof) – וגודרון אנסלין. בעקבות החטיפה הכושלת של המטוס הגרמני – כל הנוסעים שוחררו – התאבדו אחדים מאנשי הצמרת בבית הכלא באוקטובר 1977, ביניהם גם אנסלין. תומכי המחתרת הטילו ספק רב בכך שמדובר בהתאבדות, ובעיניהם הפכו המתאבדים לקדושים מעונים. המחתרת המשיכה בפעולותיה עוד מספר שנים והתפרקה סופית רק בתחילת שנות ה-90.

החל בשנת 1950, התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים מעניקה פרס שלום לאנשי שם בתחומי המדע, הספרות והאמנות, שבלטו בפעולתם למען השלום. מזה שנים רבות מוענק הפרס היוקרתי במהלך יריד הספרים בפרנקפורט – היריד הבינלאומי הגדול בתחומו – באמצע חודש אוקטובר. טקס הענקת הפרס מתקיים בבניין הכנסייה ע"ש פאולוס במרכז העיר פרנקפורט, מקום התכנסותו של הפרלמנט הדמוקרטי הראשון בגרמניה באמצע המאה ה-19. הטקס זוכה לתשומת לב רבה מצד הציבור והתקשורת. אמנם מדובר בפרס גרמני, אך הזוכים בו באים מרחבי העולם. רשימת הזוכים כוללת כבר 65 שמות, ביניהם אלברט שוייצר, הרמן הסה, קרל יספרס, מקס פריש, אסטריד לינדגרן, יהודי מנוחין, טדי קולק, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים. ואולם היהודי – וגם הישראלי – הראשון שזכה בו היה מרטין בובר (1965-1878), שקיבל את הפרס כבר באוקטובר 1953, שמונה שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה. מה גרם לפילוסוף הישראלי לקבל את הפרס, על אף שהוא נאלץ לעזוב את גרמניה בשנת 1938, בעקבות הרדיפות הגזעניות של הנאצים?

זמן קצר יחסית לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, החל בובר בנסיעותיו הרבות למדינות אירופה, אך גם לארצות הברית, כדי להשתתף בכנסים ולשאת הרצאות בפורומים מגוונים. ואולם, עד שנת 1951 הקפיד הפילוסוף לא לדרוך על אדמת גרמניה, על אף שהוזמן לשאת דבריו גם בחלק המערבי של ארץ זו. רק הבקשות החוזרות והעיקשות של התיאולוג הפרוטסטנטי פרופ' קרל היינריך רנגסדורף הצליחו לשכנע את בובר לתת הרצאה פרטית מול קהל מצומצם ונבחר בדירתו של המלומד הגרמני בעיר מינסטר. בובר פגש שם אנשים שהקשיבו לו בכבוד; בלשונו, "אנשים עם פנים", שכן אצל רוב העם הגרמני, שהלך בדרכו של היטלר, בובר לא הצליח לזהות פנים אנושיות. נראה כי מפגש זה המחיש לבובר ש"גרמניה החדשה" אולי אכן קיימת. באותה שנה, 1951, נודע לו שהוא זכה בפרס על שם גתה מטעם העיר המבורג. אלא שבקרב הציבור הישראלי רבים התנגדו לכך שבובר ייאות לקבל את הפרס. בין המתנגדים היו כאלה שטענו כי מוקדם מדי לקבל פרס הומניסטי מטעם גורם גרמני רשמי. בסופו של דבר בובר נסע לגרמניה לקבלת הפרס רק בשנת 1953. בשנה זו זכה בובר בעוד פרסים ותארי כבוד, ביניהם גם פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים.

הפרס המדובר – שהיום נחשב ליוקרתי מאוד – היה אז עדיין בראשית דרכו: בובר היה החתן הרביעי. הנוכחים בטקס בפרנקפורט הוכיחו עד כמה הענקת הפרס לפילוסוף היהודי הייתה משמעותית לוועדת הפרס ולאנשים המעורבים בעניין: בין אורחי הכבוד היה תיאודור הויס, נשיאה הראשון של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. במהלך הטקס דיברו ארבעה אנשים: ארתור גיאורגי, באותם ימים יושב ראש התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים; ראש העיר פרנקפורט, וולטר קולב; אלברכט גיס (Goes), תיאולוג פרוטסטנטי וסופר, שנשא דברים בשבח עבודתו של מרטין בובר וחשיבותה; ולבסוף נשא דברים גם זוכה הפרס עצמו. נאומו של בובר נשא את הכותרת "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" (Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens). בנאומו בובר התייחס כמובן לזיכרונות האפלים מימי השואה, ואמר: "מי אני שארשה לעצמי בכלל 'לסלוח'?". יחד עם זאת הוא שם דגש על הדור הצעיר שלא היה נגוע בשנאה. זאת ועוד: בובר קרא לעמים למצוא את הדרכים לפתוח בשיח הומניסטי – למען השלום וההבנה ההדדית. בנאומו במעמד החשוב הזה, בובר נשאר נאמן לפילוסופיה של הדיאלוג שאותה הוא פיתח וקידם במשך עשורים רבים של פעילות אקדמית וציבורית.

זכייתו של בובר בפרס עוררה הדים רבים בתקשורת בגרמניה, ויש להניח שהאירוע היה סימן דרך לקראת כינון היחסים הרשמיים בין גרמניה המערבית וישראל. לעומת זאת, ההד התקשורתי בישראל היה מאופק מאוד. באופן כללי, בובר היה אז ידוע ומקובל הרבה יותר במדינות אירופה השונות מאשר בארץ, וסביר להניח שעדיין היו רבים שלא הסכימו לנכונותו של בובר לקבל פרס מטעם גורם גרמני רשמי כבר בשנת 1953. לעומת זאת, קבלת התואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית באותה שנה הייתה אות הכבוד הראשון שבובר קיבל בארץ, וזכייתו בפרס ישראל בשנת 1958 סימנה את ההתקבלות של דעותיו גם בקרב ציבור רחב יותר בארצו.

בעקבות ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה חולקה המדינה, וב-7 באוקטובר 1949 נוסדה באזור הכיבוש הסובייטי מדינה עצמאית בשם "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית". שבועות אחדים קודם לכן הקימו את הרפובליקה הפדרלית במערבה של גרמניה. תחילה רק מספר קטן של מדינות בעולם הכירו במדינה המזרח גרמנית, שמנתה כ-17 מיליון תושבים. מובן שהמדינות שהכירו בה היו בעיקר כאלו שהיו תחת הפיקוח הישיר של הממשלה הסובייטית במוסקבה. על אף שבאופן רשמי הרפובליקה המזרח גרמנית חרתה על דגלה (ובשמה) את השאיפה לדמוקרטיה, הייתה זו דמוקרטיה מוגבלת מאוד; מעמדה השולט של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית לא עמד כלל לדיון. כוח צבאי סובייטי שהוצב על אדמתה ומנה בין 350,000 וחצי מיליון חיילים, לא היה רק הכוח הצבאי המערבי ביותר של ברית המועצות באירופה, אלא גם אמצעי לחץ לשימור הסטטוס קוו: הכוח הצבאי הסובייטי במדינה נועד להבטיח את נאמנותה לגוש הקומוניסטי (עד התפרקותו בשנת 1989). כוח הצבא הסובייטי פעל במלוא עצמתו בימי המרד של אזרחי מזרח גרמניה נגד המשטר הקומוניסטי ביוני 1953, מרד שלאחריו השתרר במדינה שקט מתוח שנשמר ביד ברזל.

ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון של אזרחים רבים מהדיקטטורה בחלקה המזרחי של גרמניה היה הבריחה ההמונית למערב, שהתרחשה עד אמצע חודש אוגוסט 1961. בפעולה פתאומית – אך לא לגמרי בהפתעה – הקימו כוחות משטרה וצבא חומה סביב ברלין המערבית ובאזור הגבול בין שני חלקי גרמניה, וזאת במטרה למנוע את המשך בריחתם של אזרחים ממזרח למערב. גבול זה היה גם קו התפר בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים, דבר שהוביל לריכוז גדול של כוחות צבאיים בשני הצדדים של "מסך הברזל", כולל כלי נשק גרעיניים רוסיים ואמריקאים.

לאחר בניית החומה הייתה אוכלוסיית מזרח גרמניה לכודה בארצה. נסיעות לחוץ לארץ התאפשרו רק למדינות הגוש הקומוניסטי. רבים לא השלימו עם המצב וניסו לברוח מעבר לחומה. היו כאלה שהצליחו בכך, אך יותר מ-200 בני אדם שילמו בחייהם על הניסיון לצאת לחופשי. ההנהגה הפוליטית פעלה לפי ההנחיות של המנהיגים הקומוניסטיים בברית המועצות, וניסתה בכל דרך אפשרית לכוון את האזרחים לאהדה כלפי האידיאולוגיה מבית המדרש הרוסי-סובייטי. כלי התקשורת פעלו תחת צנזורה, ועל כן הספרות וכל סוגי הפרסום חויבו להישמע לקו המנחה של מפלגת השלטון. מתנגדי המשטר היו במוקד הפעילות של המשטרה החשאית, ה"שטאזי", שניהלה ארכיונים עצומים שכללו (ועדיין כוללים) מידע על מיליוני אזרחים.

לפי האידיאולוגיה הרשמית, תושביה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית חיו על פי עקרונות ההומניזם, ולכן ממילא לא היה מקום להתעסקות עם העבר האפל של גרמניה כולה עד שנת 1945. לפי דעתם של המנהיגים הקומוניסטיים, כל הנאצים הישנים והחדשים חיו במערב גרמניה, ואילו המהות הסוציאליסטית-קומוניסטית של גרמניה המזרחית פטרה את החברה המזרח-גרמנית מכל התעסקות ואחריות לפשעי הנאצים. אמנם בנרטיב ההיסטורי הרשמי הוזכרו הקרבנות היהודיים, אך הם תפסו את המקום השני בלבד אחרי הקרבנות הקומוניסטיים. ככל הנראה, קונסטרוקציה זו של ההיסטוריה התקבלה על ידי חלקים ניכרים של האוכלוסייה, מכיוון שהיא חסכה מהם את מסע הייסורים של קבלת האחריות לשואה ושל ההכרה במעשים שנעשו על ידי גרמנים, שרבים מהם חיו גם במזרחה של גרמניה. מכאן נבעה גם ההסתייגות המוחלטת של ההנהגה הפוליטית ממגעים עם ארגונים יהודיים או עם מדינת ישראל כמעט עד לסופהּ של המדינה המזרח גרמנית, בשנים 1990-1989. ​ ​

הרגיעה הפוליטית העולמית בשנות ה-70 של המאה הקודמת והמדיניות החדשה כלפי המזרח של ממשלת מערב גרמניה באותה עת גרמו להתרככות מסוימת במזרח גרמניה. מדינות רבות הכירו בה רשמית, המשטר הקומוניסט ויתר על הסטליניזם האדוק וניסה לשפר את רמת החיים של תושבי המדינה. למדיניות חברתית זו היה מחיר גבוה, שהכלכלה הקומוניסטית המתוכננת לא הייתה מסוגלת לעמוד בו לאורך זמן. כוחה של כלכלת מזרח גרמניה – אחת החזקות בגוש הקומוניסטי, אך חלשה בהשוואה למדינות המערב – ירד מאוד, והאזרחים לא יכלו לקנות הרבה תמורת הכסף שהרוויחו.

קשרים פרטיים למקורות אספקה של מוצרים נדירים היו חשובים מאוד לרוב תושביה של גרמניה המזרחית. מצב זה עמד בסטירה לתמונה האידיאולוגית של החברה הקומוניסטית, שהייתה לכאורה עליונה מאלו הקפיטליסטיוֹת. ואולם, מיליוני אזרחי מזרח גרמניה היו חשופים לשידורי טלוויזיה ורדיו מערב-גרמניים, והתרשמו במידה גוברת מן המצב הריאלי, שהיה הפוך לחלוטין מהמציאות שהם הכירו בארצם. במצב זה נקטה ההנהגה הפוליטית בצעדים אופורטוניסטיים. אחד מהם היה ההתקרבות הפתאומית לנושאים יהודיים. בנובמבר 1988 ערך הפרלמנט המזרח-גרמני (שהיה למעשה גוף נטול כוח) טקס זיכרון ל"ליל הבדולח" ואף הקים מכון מחקר להיסטוריה יהודית, ה"צנטרום יודאיקום", בבניין בית הכנסת החדש בברלין. דרך "הערוץ היהודי" קיוו המנהיגים ליצור קשר טוב יותר עם הממשל האמריקני – וכך להשיג הקלות כלכליות.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נוסדו קבוצות דיסידנטיות על ידי אזרחים ספקניים, בעיקר סביב קהילות כנסייתיות פרוטסטנטיות. המשטרה החשאית ניסתה לחדור למעגלים אלה ולהאט את התפשטותם, אך במחצית השנייה של העשור ההתפתחות כבר הייתה בלתי-הפיכה. עוד ועוד אזרחים הגישו בקשות רשמיות לעזוב את המדינה, אחרים ניסו לברוח דרך מדינות הגוש הקומוניסטי, ובסתיו 1989 התכנסו מאות אלפים להפגנות לא אלימות נגד המשטר. ההנהגה הפוליטית, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי מנגנון קשישים שלא הבינו את שינויי הזמן, לא מצאה תשובות הולמות לדרישות המפגינים, ובחודש אוקטובר 1989 קרסה הממשלה הקומוניסטית תחת לחץ ההפגנות. הפעם, בניגוד לשנת 1953, ההנהגה במוסקבה תחת מיכאל גורבצ'וב, שקידם את השינוי בשיטה הקומוניסטית (פרסטרויקה), לא התערבה.

בזרם המאורעות, פתיחת הגבולות בערב 9 בנובמבר 1989 הייתה כמעט בלתי-נמנעת. במהלך מסיבת עיתונאים על נושאים אחרים הכריז מנהיג קומוניסטי אחד באופן מאולתר על ההחלטה לאפשר לאזרחים לנסוע לרחבי העולם ללא הגבלה. בעקבות זאת התקהלו אלפי אזרחים מול מעברי הגבול בברלין ודרשו את פתיחתם. לבסוף נכנעו חיילי משמר הגבול ופתחו את השערים למערב. פתיחת הגבולות שינתה את הדינמיקה של "המהפכה השקטה": מ-9 בנובמבר, מספר גובר של מפגינים הפסיקו לתבוע שינויים חברתיים במזרח גרמניה: כעת הם דרשו את איחודה עם הרפובליקה הפדרלית. ואכן, האיחוד הושג לאחר דיונים עם בעלות הברית לשעבר (ארצות הברית, ברית המועצות, אנגליה וצרפת), ב-3 באוקטובר 1990.

עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, קבעו שלוש בעלות הברית המובילות (ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה) שורה של הסדרים לקראת סיומה. במפגשי הפסגה שהתקיימו בטהרן, בילטה, וגם לאחר סיום המלחמה בוועידת פוטסדם, הוחלט שלאחר תבוסת גרמניה יוקם בית משפט בינלאומי. בין בעלות הברית סוכמה הקמת בית משפט צבאי בינלאומי, שעליו תוטל האחריות לחקור ולשפוט את המעשים שנעשו בשמה של גרמניה לפני המלחמה ובמהלכה. הכוונה הייתה בעיקר לטפל בפשעי המלחמה, הפשעים שבוצעו נגד אזרחים והפשעים שנעשו במחנות הריכוז. לפני הקמת בית המשפט צורפה צרפת לשלוש בעלות הברית העיקריות, וקיבלה אף היא מקום בקרב השופטים (מכל מדינה מונו שני שופטים). העיר נירנברג נבחרה להיות מקום מושבו של בית המשפט הצבאי, וזאת מכמה סיבות: ראשית, למרות ההרס הרב שפקד גם את העיר הזו, מבנה בית המשפט המקומי כמעט ולא נפגע, כך שיכלו להתקיים בו דיונים רבי משתתפים וקהל; לידו עמד מבנה בית כלא, בו ניתן היה לכלוא את הנאשמים במהלך הדיונים ולהביאם בקלות בעת הצורך. שנית, דווקא בגלל תפקידה הבולט של נירנברג באידיאולוגיה הנאצית – בה התקיימו ימי המפלגה וחוקקו "חוקי נירנברג" הגזעניים נגד יהודים – היה בקיום המשפט בעיר זו ממד סמלי מובהק.

אולם, כדי שבית המשפט יוכל לפעול נגד הנאשמים, היה צריך לעצור אותם. מיד לאחר ימי המלחמה האחרונים התברר שאחדים מבכירי הנאצים אינם עוד בחיים: היטלר וגבלס התאבדו ב-30 באפריל וב-1 במאי, בהתאמה. מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, נעדר (שרידי גופתו התגלו רק בשנות ה-70, בברלין). אחרים מבין הנאצים הבולטים ניסו תחילה להסתתר, אך במהלך השבועות שלאחר כניעת גרמניה נלכד מספר גדול מביניהם במקומות נידחים וגם במחנות שבויים, לאחר שהם הסוו את עצמם בקרב המון החיילים הגרמנים שנפלו בידי בעלות הברית. כך קרה לראש ה-SS, היינריך הימלר, שניסה לשרוד עם זהות חדשה. אף על פי כן, חיילים בריטיים זיהו אותו, ועוד לפני שהיה בידי הבריטים סיפק לחקור אותו חקירה מקיפה, הוא הצליח להתאבד. רודולף הס, סגן מנהיג המפלגה הנאצית, נעצר עוד ב-1941, כאשר טס לאנגליה על דעת עצמו כדי לנהל משא ומתן על שלום עם גרמניה. הנאצי הבכיר ביותר שנלכד בחיים היה הרמן גרינג. הלה נכנע לכוחות אמריקניים, יחד עם משפחתו ורכושו – שהועמס על לא פחות מ-17 משאיות.

החל ב-20 בנובמבר 1945 ישבו 24 נאצים על ספסל הנאשמים באולם בית המשפט בנירנברג. הללו הוגדרו כפושעים עיקריים. שמונת השופטים ישבו בדין, ובראש בית המשפט הצבאי הבינלאומי עמד השופט הבריטי סר ג'ופרי לורנס. כל מדינה מבעלות הברית מינתה תובע. במהלך הדיונים הראשוניים סביב שאלת ההאשמות התברר, שסוגיית ההאשמות מורכבת יותר ממה שהיה ניתן לשער; אמנם לא היה ספק לגבי האחריות הגרמנית למלחמה, אך חלק מהפשעים בוצעו למעשה גם על ידי צבאות אחדים מקרב בעלות הברית. למשל, בספטמבר 1939, ברית המועצות תקפה את פולין יחד עם גרמניה, והוציאה להורג אלפי קצינים פולנים בעיר קטין (Katyn) ובמקומות אחרים. וכפי שהגרמנים הפציצו ערים רבות ברחבי אירופה במטרה להחריבן, כך עשו בתגובה גם הבריטים והאמריקנים בגרמניה. לכן, לצורך קיום המשפטים בנירנברג וכדי לא לערער על סמכות בית המשפט, נדרש מהמשפטנים הבינלאומיים למנוע השוואות כאלו ולהתמקד במעשי הגרמנים. בנוסף, כבר בימים הראשונים לדיונים, החל להתגלע מתח בין ברית המועצות ובין בעלות הברית המערביות על רקע המחלוקת האידיאולוגית בין הגושים, שלימים אכן הייתה עתידה להוביל למלחמה הקרה.

הדיונים התנהלו בשפות שונות: באנגלית, צרפתית, רוסית וגרמנית. במהלך כמעט שנה שמע בית המשפט 240 עדים, והוצגו לפניו מסמכים כתובים רבים וגם סרטים. משפט נירנברג הבינלאומי היה חדשני במובנים אחדים: הוא התנהל בו-זמנית במספר שפות והיה מלווה בתרגום סימולטני, והתביעה התבססה על הרעיון שבית משפט בינלאומי ישפוט את האחראים ממדינה מסוימת, שפגעה בחוק הבינלאומי ובאנושות כולה. עבודת בית המשפט בנירנברג וגם זו של גוף דומה שפעל לאחר סיום המלחמה במזרח הרחוק שימשו דוגמה לפעילות בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוקם בעקבות הניסיון והתובנות שנצברו במשפטים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בסוף המשפט, ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946, נידונו 12 מהנאשמים לעונש מוות, שלושה זוכו והשאר נכלאו בבית הכלא של בעלות הברית במבצר הישן בברלין-שפנדאו, לאחר שנידונו לעונשי מאסר שבין עשר שנים ומאסר עולם. איש מהם לא הודה באשמתו. ב-16 באוקטובר הוצאו להורג מי שנידונו לעונש מוות. גרינג הצליח לשכנע חייל אמריקני לספק לו רעל, כך שהוא התאבד מספר שעות לפני התלייה. האסיר האחרון בבית הכלא בברלין היה רודולף הס. בסופו של דבר גם הס התאבד, בשנת 1987, כשהוא בן 93.

עיתונאים רבים דיווחו מהמשפט בנירנברג. ביניהם היו אנשי שם וסופרים כמו וילי ברנט, אלפרד דבלין, איליה ארנבורג, ארנסט המינגווי, אריך קסטנר, ג'ון סטיינבק ורבים אחרים. כתב עיתון "הארץ" במשפט היה רוברט וולטש, לימים מנהל מכון ליאו בק בלונדון. באופן מפתיע, וולטש לא סבר שלמשפט שנערך בנירנברג יש משמעות רבה או שהוא מועיל ביותר. במכתב אל מרטין בובר מנירנברג מחודש דצמבר 1945, הוא אף ציין, שכל המשפט "בעצם לא מעניין בכלל".

המשפט תועד בסרטים ועם סיומו גם פורסמו הפרוטוקולים השלמים של הדיונים, הכוללים אלפי מסמכים, בסדרה של ספרים עבי כרס באנגלית, בצרפתית וגם בגרמנית. המשפט עצמו והפרסומים עליו נתנו את האות לתחילת המחקר ההיסטורי המקיף על ה"רייך השלישי" ועל פשעי הנאצים.