החל בשנת 1950, התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים מעניקה פרס שלום לאנשי שם בתחומי המדע, הספרות והאמנות, שבלטו בפעולתם למען השלום. מזה שנים רבות מוענק הפרס היוקרתי במהלך יריד הספרים בפרנקפורט – היריד הבינלאומי הגדול בתחומו – באמצע חודש אוקטובר. טקס הענקת הפרס מתקיים בבניין הכנסייה ע"ש פאולוס במרכז העיר פרנקפורט, מקום התכנסותו של הפרלמנט הדמוקרטי הראשון בגרמניה באמצע המאה ה-19. הטקס זוכה לתשומת לב רבה מצד הציבור והתקשורת. אמנם מדובר בפרס גרמני, אך הזוכים בו באים מרחבי העולם. רשימת הזוכים כוללת כבר 65 שמות, ביניהם אלברט שוייצר, הרמן הסה, קרל יספרס, מקס פריש, אסטריד לינדגרן, יהודי מנוחין, טדי קולק, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים. ואולם היהודי – וגם הישראלי – הראשון שזכה בו היה מרטין בובר (1965-1878), שקיבל את הפרס כבר באוקטובר 1953, שמונה שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה. מה גרם לפילוסוף הישראלי לקבל את הפרס, על אף שהוא נאלץ לעזוב את גרמניה בשנת 1938, בעקבות הרדיפות הגזעניות של הנאצים?

זמן קצר יחסית לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, החל בובר בנסיעותיו הרבות למדינות אירופה, אך גם לארצות הברית, כדי להשתתף בכנסים ולשאת הרצאות בפורומים מגוונים. ואולם, עד שנת 1951 הקפיד הפילוסוף לא לדרוך על אדמת גרמניה, על אף שהוזמן לשאת דבריו גם בחלק המערבי של ארץ זו. רק הבקשות החוזרות והעיקשות של התיאולוג הפרוטסטנטי פרופ' קרל היינריך רנגסדורף הצליחו לשכנע את בובר לתת הרצאה פרטית מול קהל מצומצם ונבחר בדירתו של המלומד הגרמני בעיר מינסטר. בובר פגש שם אנשים שהקשיבו לו בכבוד; בלשונו, "אנשים עם פנים", שכן אצל רוב העם הגרמני, שהלך בדרכו של היטלר, בובר לא הצליח לזהות פנים אנושיות. נראה כי מפגש זה המחיש לבובר ש"גרמניה החדשה" אולי אכן קיימת. באותה שנה, 1951, נודע לו שהוא זכה בפרס על שם גתה מטעם העיר המבורג. אלא שבקרב הציבור הישראלי רבים התנגדו לכך שבובר ייאות לקבל את הפרס. בין המתנגדים היו כאלה שטענו כי מוקדם מדי לקבל פרס הומניסטי מטעם גורם גרמני רשמי. בסופו של דבר בובר נסע לגרמניה לקבלת הפרס רק בשנת 1953. בשנה זו זכה בובר בעוד פרסים ותארי כבוד, ביניהם גם פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים.

הפרס המדובר – שהיום נחשב ליוקרתי מאוד – היה אז עדיין בראשית דרכו: בובר היה החתן הרביעי. הנוכחים בטקס בפרנקפורט הוכיחו עד כמה הענקת הפרס לפילוסוף היהודי הייתה משמעותית לוועדת הפרס ולאנשים המעורבים בעניין: בין אורחי הכבוד היה תיאודור הויס, נשיאה הראשון של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. במהלך הטקס דיברו ארבעה אנשים: ארתור גיאורגי, באותם ימים יושב ראש התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים; ראש העיר פרנקפורט, וולטר קולב; אלברכט גיס (Goes), תיאולוג פרוטסטנטי וסופר, שנשא דברים בשבח עבודתו של מרטין בובר וחשיבותה; ולבסוף נשא דברים גם זוכה הפרס עצמו. נאומו של בובר נשא את הכותרת "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" (Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens). בנאומו בובר התייחס כמובן לזיכרונות האפלים מימי השואה, ואמר: "מי אני שארשה לעצמי בכלל 'לסלוח'?". יחד עם זאת הוא שם דגש על הדור הצעיר שלא היה נגוע בשנאה. זאת ועוד: בובר קרא לעמים למצוא את הדרכים לפתוח בשיח הומניסטי – למען השלום וההבנה ההדדית. בנאומו במעמד החשוב הזה, בובר נשאר נאמן לפילוסופיה של הדיאלוג שאותה הוא פיתח וקידם במשך עשורים רבים של פעילות אקדמית וציבורית.

זכייתו של בובר בפרס עוררה הדים רבים בתקשורת בגרמניה, ויש להניח שהאירוע היה סימן דרך לקראת כינון היחסים הרשמיים בין גרמניה המערבית וישראל. לעומת זאת, ההד התקשורתי בישראל היה מאופק מאוד. באופן כללי, בובר היה אז ידוע ומקובל הרבה יותר במדינות אירופה השונות מאשר בארץ, וסביר להניח שעדיין היו רבים שלא הסכימו לנכונותו של בובר לקבל פרס מטעם גורם גרמני רשמי כבר בשנת 1953. לעומת זאת, קבלת התואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית באותה שנה הייתה אות הכבוד הראשון שבובר קיבל בארץ, וזכייתו בפרס ישראל בשנת 1958 סימנה את ההתקבלות של דעותיו גם בקרב ציבור רחב יותר בארצו.

עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, קבעו שלוש בעלות הברית המובילות (ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה) שורה של הסדרים לקראת סיומה. במפגשי הפסגה שהתקיימו בטהרן, בילטה, וגם לאחר סיום המלחמה בוועידת פוטסדם, הוחלט שלאחר תבוסת גרמניה יוקם בית משפט בינלאומי. בין בעלות הברית סוכמה הקמת בית משפט צבאי בינלאומי, שעליו תוטל האחריות לחקור ולשפוט את המעשים שנעשו בשמה של גרמניה לפני המלחמה ובמהלכה. הכוונה הייתה בעיקר לטפל בפשעי המלחמה, הפשעים שבוצעו נגד אזרחים והפשעים שנעשו במחנות הריכוז. לפני הקמת בית המשפט צורפה צרפת לשלוש בעלות הברית העיקריות, וקיבלה אף היא מקום בקרב השופטים (מכל מדינה מונו שני שופטים). העיר נירנברג נבחרה להיות מקום מושבו של בית המשפט הצבאי, וזאת מכמה סיבות: ראשית, למרות ההרס הרב שפקד גם את העיר הזו, מבנה בית המשפט המקומי כמעט ולא נפגע, כך שיכלו להתקיים בו דיונים רבי משתתפים וקהל; לידו עמד מבנה בית כלא, בו ניתן היה לכלוא את הנאשמים במהלך הדיונים ולהביאם בקלות בעת הצורך. שנית, דווקא בגלל תפקידה הבולט של נירנברג באידיאולוגיה הנאצית – בה התקיימו ימי המפלגה וחוקקו "חוקי נירנברג" הגזעניים נגד יהודים – היה בקיום המשפט בעיר זו ממד סמלי מובהק.

אולם, כדי שבית המשפט יוכל לפעול נגד הנאשמים, היה צריך לעצור אותם. מיד לאחר ימי המלחמה האחרונים התברר שאחדים מבכירי הנאצים אינם עוד בחיים: היטלר וגבלס התאבדו ב-30 באפריל וב-1 במאי, בהתאמה. מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, נעדר (שרידי גופתו התגלו רק בשנות ה-70, בברלין). אחרים מבין הנאצים הבולטים ניסו תחילה להסתתר, אך במהלך השבועות שלאחר כניעת גרמניה נלכד מספר גדול מביניהם במקומות נידחים וגם במחנות שבויים, לאחר שהם הסוו את עצמם בקרב המון החיילים הגרמנים שנפלו בידי בעלות הברית. כך קרה לראש ה-SS, היינריך הימלר, שניסה לשרוד עם זהות חדשה. אף על פי כן, חיילים בריטיים זיהו אותו, ועוד לפני שהיה בידי הבריטים סיפק לחקור אותו חקירה מקיפה, הוא הצליח להתאבד. רודולף הס, סגן מנהיג המפלגה הנאצית, נעצר עוד ב-1941, כאשר טס לאנגליה על דעת עצמו כדי לנהל משא ומתן על שלום עם גרמניה. הנאצי הבכיר ביותר שנלכד בחיים היה הרמן גרינג. הלה נכנע לכוחות אמריקניים, יחד עם משפחתו ורכושו – שהועמס על לא פחות מ-17 משאיות.

החל ב-20 בנובמבר 1945 ישבו 24 נאצים על ספסל הנאשמים באולם בית המשפט בנירנברג. הללו הוגדרו כפושעים עיקריים. שמונת השופטים ישבו בדין, ובראש בית המשפט הצבאי הבינלאומי עמד השופט הבריטי סר ג'ופרי לורנס. כל מדינה מבעלות הברית מינתה תובע. במהלך הדיונים הראשוניים סביב שאלת ההאשמות התברר, שסוגיית ההאשמות מורכבת יותר ממה שהיה ניתן לשער; אמנם לא היה ספק לגבי האחריות הגרמנית למלחמה, אך חלק מהפשעים בוצעו למעשה גם על ידי צבאות אחדים מקרב בעלות הברית. למשל, בספטמבר 1939, ברית המועצות תקפה את פולין יחד עם גרמניה, והוציאה להורג אלפי קצינים פולנים בעיר קטין (Katyn) ובמקומות אחרים. וכפי שהגרמנים הפציצו ערים רבות ברחבי אירופה במטרה להחריבן, כך עשו בתגובה גם הבריטים והאמריקנים בגרמניה. לכן, לצורך קיום המשפטים בנירנברג וכדי לא לערער על סמכות בית המשפט, נדרש מהמשפטנים הבינלאומיים למנוע השוואות כאלו ולהתמקד במעשי הגרמנים. בנוסף, כבר בימים הראשונים לדיונים, החל להתגלע מתח בין ברית המועצות ובין בעלות הברית המערביות על רקע המחלוקת האידיאולוגית בין הגושים, שלימים אכן הייתה עתידה להוביל למלחמה הקרה.

הדיונים התנהלו בשפות שונות: באנגלית, צרפתית, רוסית וגרמנית. במהלך כמעט שנה שמע בית המשפט 240 עדים, והוצגו לפניו מסמכים כתובים רבים וגם סרטים. משפט נירנברג הבינלאומי היה חדשני במובנים אחדים: הוא התנהל בו-זמנית במספר שפות והיה מלווה בתרגום סימולטני, והתביעה התבססה על הרעיון שבית משפט בינלאומי ישפוט את האחראים ממדינה מסוימת, שפגעה בחוק הבינלאומי ובאנושות כולה. עבודת בית המשפט בנירנברג וגם זו של גוף דומה שפעל לאחר סיום המלחמה במזרח הרחוק שימשו דוגמה לפעילות בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוקם בעקבות הניסיון והתובנות שנצברו במשפטים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בסוף המשפט, ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946, נידונו 12 מהנאשמים לעונש מוות, שלושה זוכו והשאר נכלאו בבית הכלא של בעלות הברית במבצר הישן בברלין-שפנדאו, לאחר שנידונו לעונשי מאסר שבין עשר שנים ומאסר עולם. איש מהם לא הודה באשמתו. ב-16 באוקטובר הוצאו להורג מי שנידונו לעונש מוות. גרינג הצליח לשכנע חייל אמריקני לספק לו רעל, כך שהוא התאבד מספר שעות לפני התלייה. האסיר האחרון בבית הכלא בברלין היה רודולף הס. בסופו של דבר גם הס התאבד, בשנת 1987, כשהוא בן 93.

עיתונאים רבים דיווחו מהמשפט בנירנברג. ביניהם היו אנשי שם וסופרים כמו וילי ברנט, אלפרד דבלין, איליה ארנבורג, ארנסט המינגווי, אריך קסטנר, ג'ון סטיינבק ורבים אחרים. כתב עיתון "הארץ" במשפט היה רוברט וולטש, לימים מנהל מכון ליאו בק בלונדון. באופן מפתיע, וולטש לא סבר שלמשפט שנערך בנירנברג יש משמעות רבה או שהוא מועיל ביותר. במכתב אל מרטין בובר מנירנברג מחודש דצמבר 1945, הוא אף ציין, שכל המשפט "בעצם לא מעניין בכלל".

המשפט תועד בסרטים ועם סיומו גם פורסמו הפרוטוקולים השלמים של הדיונים, הכוללים אלפי מסמכים, בסדרה של ספרים עבי כרס באנגלית, בצרפתית וגם בגרמנית. המשפט עצמו והפרסומים עליו נתנו את האות לתחילת המחקר ההיסטורי המקיף על ה"רייך השלישי" ועל פשעי הנאצים.

בניגוד לקשרים הרשמיים והבלתי-רשמיים בין ישראל לרפובליקה הפדרלית הגרמנית, שצמחו והתפתחו כבר משנות ה-50 של המאה הקודמת החל מהסכם השילומים, לא התפתחו כלל מגעים בין חלקה המזרחי של גרמניה למדינת היהודים. ככל הנראה, הנתק לא נבע מצד אחד בלבד: מלבד החשש הברור של גרמניה המזרחית מפני מגעים עם ישראל, שקרוב לוודאי היו מובילים לדרישות פיצויים (שאכן הוגשו על ידי ממשלת ישראל, אך נותרו ללא תגובה), גם ההנהגה הישראלית ידעה שכל מגע עם המדינה הגרמנית הקומוניסטית יגרום לבעיות ביחסים עם הרפובליקה הפדרלית. ממשלת מערב גרמניה פעלה באותם הימים על פי "דוקטרינת הלשטיין", שאסרה על כל קשר רשמי עם מזרח גרמניה ועם גורמים כלשהם שהכירו במדינה זו.

על אף הנתק בין שתי המדינות עד שנת 1990, התנהלו מגעים בין מפלגת השלטון הסוציאליסטית-קומוניסטית בגרמניה המזרחית לבין המפלגה הקומוניסטית בישראל (מק"י), ולאחר פילוג מפלגה זו ביוני 1965 לזרם בשם "הרשימה הקומוניסטית החדשה" (רק"ח). באוסף הארכיוני של המפלגה במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית התגלו לאחרונה כמה מכתבים והעתקי מכתבים המעידים על קשרים בין המפלגות, שראו זו בזו אחיות במאבקן האנטי-אימפריאליסטי. המכתבים שהתקבלו מהנהלת מפלגת השלטון בגרמניה המזרחית נוסחו בגרמנית, ואילו תשובותיה של המפלגה הישראלית נכתבו לעיתים באנגלית, אך גם בגרמנית. מרבית המכתבים מגרמניה המזרחית הנמצאים בתיקי ההתכתבות חתומים על ידי מנהיג המפלגה והמדינה כולה: ולטר אולבריכט (Walter Ulbricht).

המכתבים משנות ה-60 וה-70 דנים בנושאים שונים: ברוב המקרים מדובר בברכות הדדיות לימי מפלגה, לרגל חגיגות ימי העצמאות של גרמניה המזרחית ובסיכומים ארוכים על מדיניות ברית המועצות במסגרת הגוש הקומוניסטי במרכז ובמזרח אירופה. מכתבים אלה נכתבו בנוסחים האופייניים לתנועה הקומוניסטית, המשבחים את העמדה האידיאולוגית הסובייטית ומגנים את המעשים של האימפריאליזם המערבי. עצם העובדה שוולטר אולבריכט חתום על מרבית המכתבים, מראה את החשיבות שהוא ראה בהודעות אלה לקומוניסטים בישראל. יש לציין שמדובר בתקופה החמה ביותר של "המלחמה הקרה", בה עמד העולם קרוב לפרוץ מלחמה גרעינית בין מעצמות המזרח והמערב. באותה עת אף הושלמה חלוקת גרמניה עם בניית החומה באוגוסט 1961. מובן שההנהגה הקומוניסטית בברלין המזרחית השתמשה בכל אמצעיה על מנת לסגור את השורות מול הקפיטליזם העוין.

עניינים אחרים שהגיעו לסדר היום בחילופי המכתבים בין שתי המפלגות היו אימות הנתונים האישיים של קומוניסטים שהיגרו מישראל לגרמניה המזרחית או משם לישראל, בקשת אספקה של ספרי לימוד אידיאולוגיים ממזרח גרמניה לישראל או אפילו של מכונת דפוס לשם הדפסת עיתונים בערבית.

באפריל 1960 פנו חברי המפלגה הישראלית אל המפלגה האחות הגרמנית בשאלה לגבי האפשרות לשלוח חמישה סטודנטים "פרוגרסיביים" ללימודים בגרמניה המזרחית. מזכ"ל מפלגת האחדות הסוציאליסטית, ולטר אולבריכט, השיב לבקשה זו בחיוב והסכים לקבל חמישה סטודנטים לשילוב באוניברסיטאות ובמכללות בארצו, בתנאי שאלה יידעו גרמנית ברמה מספקת. הוא אף הוסיף שמהלך זה לא יפורסם באותו הזמן, כיוון שדבר זה לא היה מתאים למצב הפוליטי הנוכחי. בתיקי ההתכתבות ישנם עוד כמה מכתבים הנוגעים בדבר, אך לא ברור לגמרי אם הפרויקט התממש עד הסוף. מובן שאירוח סטודנטים ישראלים בגרמניה המזרחית בכלל ובשנת 1960 בפרט היה מהלך לא שגרתי. עצם העובדה שאולבריכט אישר בעצמו עניין כזה, שבנסיבות רגילות לא היה מגיע לשולחן העבודה של מנהיג המדינה, מראה את החשיבות שהפונקציונרים ייחסו למהלך זה. ואולם, מתיקי ההתכתבות של מק"י אפשר ללמוד שפקידי המפלגה הישראלית פנו באותו זמן ובאותו עניין גם למדינות אחרות בגוש הקומוניסטי. ייתכן שבמקרים אלה התפתחו העניינים ביתר קלות, כיוון שלמדינת ישראל היו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם כל מדינות מזרח אירופה עד ימי מלחמת ששת הימים, פרט לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

מאז שכוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה בשנת 1965, כיהנו אנשים רבים כשגרירי המדינות בתל אביב, בבון ובברלין. עקב המורכבות ביחסי המדינות, תפקיד שגריר גרמניה בישראל וזה של מקבילו הישראלי בגרמניה היו קרוב לוודאי בין המאתגרים בקרב אנשי משרדי החוץ של שתי המדינות. סביר להניח שהשגרירים – עד היום תפקדו בשתי משרות אלו רק גברים – היו מודעים לדרישות הגבוהות הנתבעות מהם בתור נציגי מדינתם בקרב ממשלה זרה: מיומנות באמנות הדיפלומטית, שמירה על האינטרסים הלאומיים, הבנה של עמדות הצד השני, הערכה ריאלית לגבי הצעדים האפשריים ועוד.

במהלך 50 השנים האחרונות כיהנו שגרירים שמילאו את תפקידיהם בהצלחה רבה, והפכו לפופולריים יחסית בקרב ציבור המדינה המארחת. מטרותיהם הפוליטיות של שני הצדדים היו לכאורה זהות – שיפור הקשר עם המדינה השנייה תוך שמירה על האינטרס העצמי. ואולם, האינטרס העצמי היה מוגדר באופן שונה בשתי הארצות, וזאת בשל ההיסטוריה הקשה מימי השואה, שליוותה ועדיין מלווה את היחסים בין המדינות. הציבור בגרמניה המערבית ציפה ל"נורמליזציה" מהירה ביחסים בין גרמנים ויהודים, ולעיתים קרובות לא היה ברור אם לא היה מדובר בסוג של טשטוש והדחקה של האשמה ההיסטורית. לעומת זאת, חלקים ניכרים בציבור הישראלי התנגדו לכינון יחסים דיפלומטיים ואף לכל סוג של קשר בין שתי המדינות, מתוך חשש שדבר זה יגרום לשכחת הפשע החמור וקורבנותיו. הנציגים הישראליים הרשמיים היו צריכים להקשיב לדרישות הציבור בארץ, ציפו לבירור בנושא האשמה הקולקטיבית והאינדיבידואלית של גרמניה ושל הגרמנים, אך גם היו מעוניינים לקדם את היחסים עם הרפובליקה הפדרלית, כיוון שהקשרים האלה היו מהותיים להתפתחותה המדינית והכלכלית של ישראל.

בשנים הראשונות של היחסים, שהייתם של שגרירי גרמניה בישראל הייתה מלווה בהפגנות והתנגדות הציבור. ידוע שהנסיעה הראשונה של רולף פאולס, שגרירה הראשון של גרמניה המערבית בארץ, התקבלה על ידי נציגי ממשלת ישראל ב-1965 בקריאות בוז ואפילו באלימות מטעם מפגינים כעוסים. גם קלאוס שיץ, שכיהן באותו תפקיד בין השנים 1977 עד 1981, עוד נתקל בשריקות בוז כשנשמע ההמנון הלאומי בעת קבלתו הרשמית בבית הנשיא בירושלים. אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בבון, גם פגש קהל גדול בנחיתתו בשדה התעופה בקלן בשנת 1965, אך לא נשמעו קריאות בוז; אנשים ועיתונאים היו סקרנים לראות את הציר הרשמי של מדינת היהודים בגרמניה ולשמוע את דבריו הראשונים בתפקיד.

השגרירים ועובדי הנציגויות בשתי המדינות היו עדים לרצף של אירועים קריטיים שאיימו על אופי היחסים, והיו מעורבים במציאת פתרונות בזמני משבר: אספקת כלי נשק גרמניים למדינות שונות במזרח התיכון אשר איימה על בטחונה של ישראל, מלחמת ששת הימים ב-1967, הטבח בספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים ב-1972, מלחמת יום כיפור ב-1973, חטיפות מטוסים ישראליים וגרמניים בימי הטרור השמאלני בשנות ה-70, מלחמת לבנון ב-1982, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה ב-1989/90. ​ ​

תפקיד השגריר ברקמה המסובכת בין גרמניה וישראל, בין אשמה, אחריות ורצון לפתח "יחסים נורמליים", בנוסף על הרקע ההיסטורי המורכב, סיפקו היבטים מעניינים לכתיבת זיכרונות אישיים. לכן אין זה מפתיע שקיימת רשימה מכובדת למדי של ספרי זיכרונות של שגרירים משני הצדדים, ואפילו קובץ מאמרים שמלכד טקסטים פרי עטם של שגרירים ישראלים וגרמנים במהלך העשורים.

הראשון שכתב זיכרונות מהפעילות בין ישראל וגרמניה היה פליקס אליעזר שנער, שהיה מנהלה של שליחות ישראל בגרמניה, שפתחה את משרדיה מיד לאחר החתימה על הסכם השילומים ב-1952 בלוקסמבורג. שנער נשאר בתפקיד זה עד לכינון היחסים הדיפלומטיים, והיה מעורב בסלילת הדרך לשיפור היחסים. זיכרונותיו של שנער ראו אור – בו-זמנית בעברית ובגרמנית – כבר ב-1967.

אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה מ-1965, פרסם את ספרו "החוצפה לחיות: פרקי חיים" רק ב-2002, ובגרמנית שנה לאחר מכן. ספר זה מהווה אוטוביוגרפיה, הכוללת גם פרקים על פעילותו של בן-נתן כשגריר. פרקים אלה יצאו לאור שנית כספר נפרד ב-2005, אך רק בגרמנית.

השגריר הראשון מגרמניה שפרסם את זיכרונותיו היה קלאוס שיץ. עוד לפני מינויו ב-1977, שיץ כיהן כראש העיר בברלין המערבית, ומהתפקיד הזה צבר ניסיון בניהול מצבים רגישים. ספרו של שיץ פורסם ב-1992, רק בגרמנית. תיאור ימיו כשגריר בישראל לא תופס חלק משמעותי בספר זה, ואולי לכן הוא מעולם לא תורגם לעברית.

שגריר ישראל אחר, יוחנן מרוז, כיהן בשגרירות בון בין 1974 עד 1981, ופרסם את דיווחו ב-1986 בגרמנית ושנתיים לאחר מכן בעברית תחת הכותרת: "האם היה זה לשווא? שגריר ישראל בגרמניה מסכם". מרוז שהה בבון בשנים קשות לחברה המערב-גרמנית, בצל התקפות טרור של השמאל הקיצוני בגרמניה, ששיתף פעולה עם פעילים פלסטיניים – מה שמעניק לחיבורו רקע מעניין ביותר.

נילס הנסן, שהיה שגרירה של גרמניה בארץ בשנים 1985-1981, חיבר ספר דוקומנטרי, שלא מעמיד במרכז את זיכרונותיו של הציר, אלא את היחסים בין שתי המדינות בתקופת קונרד אדנאואר ודוד בן-גוריון. בכך ספר עב כרס זה דומה למדי לראשון שהוזכר כאן מאת שנער. קובץ מאמרים מ-2005 מרכז טקסטים נוספים בנושא, וניתן למצוא בו גם חיבורים מאת שגרירים אחרים, שלא פרסמו ספר על שנותיהם בשירות משרדי החוץ: רולף פאולס, אלישיב בן-חורין, יסקו פון פוטקמר, בנימין נבון ואחרים. אולם, ספר זה ראה אור רק בגרמנית, כמו מרבית הספרים שהוזכרו כאן, בעוד בעברית ניתן לקרוא רק את הספרים מאת שנער, בן-נתן ומרוז.

ספרו של אבי פרימור, שהיה שגריר ישראל בגרמניה המאוחדת, מעולם לא ראה אור בעברית. ככל הנראה, ספרים מסוג זה מצאו יותר קוראים בקרב הקהל הגרמני – לפחות על פי הערכתם של כמה מהמחברים ושל המו"לים הישראליים.