עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, קבעו שלוש בעלות הברית המובילות (ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה) שורה של הסדרים לקראת סיומה. במפגשי הפסגה שהתקיימו בטהרן, בילטה, וגם לאחר סיום המלחמה בוועידת פוטסדם, הוחלט שלאחר תבוסת גרמניה יוקם בית משפט בינלאומי. בין בעלות הברית סוכמה הקמת בית משפט צבאי בינלאומי, שעליו תוטל האחריות לחקור ולשפוט את המעשים שנעשו בשמה של גרמניה לפני המלחמה ובמהלכה. הכוונה הייתה בעיקר לטפל בפשעי המלחמה, הפשעים שבוצעו נגד אזרחים והפשעים שנעשו במחנות הריכוז. לפני הקמת בית המשפט צורפה צרפת לשלוש בעלות הברית העיקריות, וקיבלה אף היא מקום בקרב השופטים (מכל מדינה מונו שני שופטים). העיר נירנברג נבחרה להיות מקום מושבו של בית המשפט הצבאי, וזאת מכמה סיבות: ראשית, למרות ההרס הרב שפקד גם את העיר הזו, מבנה בית המשפט המקומי כמעט ולא נפגע, כך שיכלו להתקיים בו דיונים רבי משתתפים וקהל; לידו עמד מבנה בית כלא, בו ניתן היה לכלוא את הנאשמים במהלך הדיונים ולהביאם בקלות בעת הצורך. שנית, דווקא בגלל תפקידה הבולט של נירנברג באידיאולוגיה הנאצית – בה התקיימו ימי המפלגה וחוקקו "חוקי נירנברג" הגזעניים נגד יהודים – היה בקיום המשפט בעיר זו ממד סמלי מובהק.

אולם, כדי שבית המשפט יוכל לפעול נגד הנאשמים, היה צריך לעצור אותם. מיד לאחר ימי המלחמה האחרונים התברר שאחדים מבכירי הנאצים אינם עוד בחיים: היטלר וגבלס התאבדו ב-30 באפריל וב-1 במאי, בהתאמה. מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, נעדר (שרידי גופתו התגלו רק בשנות ה-70, בברלין). אחרים מבין הנאצים הבולטים ניסו תחילה להסתתר, אך במהלך השבועות שלאחר כניעת גרמניה נלכד מספר גדול מביניהם במקומות נידחים וגם במחנות שבויים, לאחר שהם הסוו את עצמם בקרב המון החיילים הגרמנים שנפלו בידי בעלות הברית. כך קרה לראש ה-SS, היינריך הימלר, שניסה לשרוד עם זהות חדשה. אף על פי כן, חיילים בריטיים זיהו אותו, ועוד לפני שהיה בידי הבריטים סיפק לחקור אותו חקירה מקיפה, הוא הצליח להתאבד. רודולף הס, סגן מנהיג המפלגה הנאצית, נעצר עוד ב-1941, כאשר טס לאנגליה על דעת עצמו כדי לנהל משא ומתן על שלום עם גרמניה. הנאצי הבכיר ביותר שנלכד בחיים היה הרמן גרינג. הלה נכנע לכוחות אמריקניים, יחד עם משפחתו ורכושו – שהועמס על לא פחות מ-17 משאיות.

החל ב-20 בנובמבר 1945 ישבו 24 נאצים על ספסל הנאשמים באולם בית המשפט בנירנברג. הללו הוגדרו כפושעים עיקריים. שמונת השופטים ישבו בדין, ובראש בית המשפט הצבאי הבינלאומי עמד השופט הבריטי סר ג'ופרי לורנס. כל מדינה מבעלות הברית מינתה תובע. במהלך הדיונים הראשוניים סביב שאלת ההאשמות התברר, שסוגיית ההאשמות מורכבת יותר ממה שהיה ניתן לשער; אמנם לא היה ספק לגבי האחריות הגרמנית למלחמה, אך חלק מהפשעים בוצעו למעשה גם על ידי צבאות אחדים מקרב בעלות הברית. למשל, בספטמבר 1939, ברית המועצות תקפה את פולין יחד עם גרמניה, והוציאה להורג אלפי קצינים פולנים בעיר קטין (Katyn) ובמקומות אחרים. וכפי שהגרמנים הפציצו ערים רבות ברחבי אירופה במטרה להחריבן, כך עשו בתגובה גם הבריטים והאמריקנים בגרמניה. לכן, לצורך קיום המשפטים בנירנברג וכדי לא לערער על סמכות בית המשפט, נדרש מהמשפטנים הבינלאומיים למנוע השוואות כאלו ולהתמקד במעשי הגרמנים. בנוסף, כבר בימים הראשונים לדיונים, החל להתגלע מתח בין ברית המועצות ובין בעלות הברית המערביות על רקע המחלוקת האידיאולוגית בין הגושים, שלימים אכן הייתה עתידה להוביל למלחמה הקרה.

הדיונים התנהלו בשפות שונות: באנגלית, צרפתית, רוסית וגרמנית. במהלך כמעט שנה שמע בית המשפט 240 עדים, והוצגו לפניו מסמכים כתובים רבים וגם סרטים. משפט נירנברג הבינלאומי היה חדשני במובנים אחדים: הוא התנהל בו-זמנית במספר שפות והיה מלווה בתרגום סימולטני, והתביעה התבססה על הרעיון שבית משפט בינלאומי ישפוט את האחראים ממדינה מסוימת, שפגעה בחוק הבינלאומי ובאנושות כולה. עבודת בית המשפט בנירנברג וגם זו של גוף דומה שפעל לאחר סיום המלחמה במזרח הרחוק שימשו דוגמה לפעילות בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוקם בעקבות הניסיון והתובנות שנצברו במשפטים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בסוף המשפט, ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946, נידונו 12 מהנאשמים לעונש מוות, שלושה זוכו והשאר נכלאו בבית הכלא של בעלות הברית במבצר הישן בברלין-שפנדאו, לאחר שנידונו לעונשי מאסר שבין עשר שנים ומאסר עולם. איש מהם לא הודה באשמתו. ב-16 באוקטובר הוצאו להורג מי שנידונו לעונש מוות. גרינג הצליח לשכנע חייל אמריקני לספק לו רעל, כך שהוא התאבד מספר שעות לפני התלייה. האסיר האחרון בבית הכלא בברלין היה רודולף הס. בסופו של דבר גם הס התאבד, בשנת 1987, כשהוא בן 93.

עיתונאים רבים דיווחו מהמשפט בנירנברג. ביניהם היו אנשי שם וסופרים כמו וילי ברנט, אלפרד דבלין, איליה ארנבורג, ארנסט המינגווי, אריך קסטנר, ג'ון סטיינבק ורבים אחרים. כתב עיתון "הארץ" במשפט היה רוברט וולטש, לימים מנהל מכון ליאו בק בלונדון. באופן מפתיע, וולטש לא סבר שלמשפט שנערך בנירנברג יש משמעות רבה או שהוא מועיל ביותר. במכתב אל מרטין בובר מנירנברג מחודש דצמבר 1945, הוא אף ציין, שכל המשפט "בעצם לא מעניין בכלל".

המשפט תועד בסרטים ועם סיומו גם פורסמו הפרוטוקולים השלמים של הדיונים, הכוללים אלפי מסמכים, בסדרה של ספרים עבי כרס באנגלית, בצרפתית וגם בגרמנית. המשפט עצמו והפרסומים עליו נתנו את האות לתחילת המחקר ההיסטורי המקיף על ה"רייך השלישי" ועל פשעי הנאצים.

מאז שכוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה בשנת 1965, כיהנו אנשים רבים כשגרירי המדינות בתל אביב, בבון ובברלין. עקב המורכבות ביחסי המדינות, תפקיד שגריר גרמניה בישראל וזה של מקבילו הישראלי בגרמניה היו קרוב לוודאי בין המאתגרים בקרב אנשי משרדי החוץ של שתי המדינות. סביר להניח שהשגרירים – עד היום תפקדו בשתי משרות אלו רק גברים – היו מודעים לדרישות הגבוהות הנתבעות מהם בתור נציגי מדינתם בקרב ממשלה זרה: מיומנות באמנות הדיפלומטית, שמירה על האינטרסים הלאומיים, הבנה של עמדות הצד השני, הערכה ריאלית לגבי הצעדים האפשריים ועוד.

במהלך 50 השנים האחרונות כיהנו שגרירים שמילאו את תפקידיהם בהצלחה רבה, והפכו לפופולריים יחסית בקרב ציבור המדינה המארחת. מטרותיהם הפוליטיות של שני הצדדים היו לכאורה זהות – שיפור הקשר עם המדינה השנייה תוך שמירה על האינטרס העצמי. ואולם, האינטרס העצמי היה מוגדר באופן שונה בשתי הארצות, וזאת בשל ההיסטוריה הקשה מימי השואה, שליוותה ועדיין מלווה את היחסים בין המדינות. הציבור בגרמניה המערבית ציפה ל"נורמליזציה" מהירה ביחסים בין גרמנים ויהודים, ולעיתים קרובות לא היה ברור אם לא היה מדובר בסוג של טשטוש והדחקה של האשמה ההיסטורית. לעומת זאת, חלקים ניכרים בציבור הישראלי התנגדו לכינון יחסים דיפלומטיים ואף לכל סוג של קשר בין שתי המדינות, מתוך חשש שדבר זה יגרום לשכחת הפשע החמור וקורבנותיו. הנציגים הישראליים הרשמיים היו צריכים להקשיב לדרישות הציבור בארץ, ציפו לבירור בנושא האשמה הקולקטיבית והאינדיבידואלית של גרמניה ושל הגרמנים, אך גם היו מעוניינים לקדם את היחסים עם הרפובליקה הפדרלית, כיוון שהקשרים האלה היו מהותיים להתפתחותה המדינית והכלכלית של ישראל.

בשנים הראשונות של היחסים, שהייתם של שגרירי גרמניה בישראל הייתה מלווה בהפגנות והתנגדות הציבור. ידוע שהנסיעה הראשונה של רולף פאולס, שגרירה הראשון של גרמניה המערבית בארץ, התקבלה על ידי נציגי ממשלת ישראל ב-1965 בקריאות בוז ואפילו באלימות מטעם מפגינים כעוסים. גם קלאוס שיץ, שכיהן באותו תפקיד בין השנים 1977 עד 1981, עוד נתקל בשריקות בוז כשנשמע ההמנון הלאומי בעת קבלתו הרשמית בבית הנשיא בירושלים. אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בבון, גם פגש קהל גדול בנחיתתו בשדה התעופה בקלן בשנת 1965, אך לא נשמעו קריאות בוז; אנשים ועיתונאים היו סקרנים לראות את הציר הרשמי של מדינת היהודים בגרמניה ולשמוע את דבריו הראשונים בתפקיד.

השגרירים ועובדי הנציגויות בשתי המדינות היו עדים לרצף של אירועים קריטיים שאיימו על אופי היחסים, והיו מעורבים במציאת פתרונות בזמני משבר: אספקת כלי נשק גרמניים למדינות שונות במזרח התיכון אשר איימה על בטחונה של ישראל, מלחמת ששת הימים ב-1967, הטבח בספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים ב-1972, מלחמת יום כיפור ב-1973, חטיפות מטוסים ישראליים וגרמניים בימי הטרור השמאלני בשנות ה-70, מלחמת לבנון ב-1982, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה ב-1989/90. ​ ​

תפקיד השגריר ברקמה המסובכת בין גרמניה וישראל, בין אשמה, אחריות ורצון לפתח "יחסים נורמליים", בנוסף על הרקע ההיסטורי המורכב, סיפקו היבטים מעניינים לכתיבת זיכרונות אישיים. לכן אין זה מפתיע שקיימת רשימה מכובדת למדי של ספרי זיכרונות של שגרירים משני הצדדים, ואפילו קובץ מאמרים שמלכד טקסטים פרי עטם של שגרירים ישראלים וגרמנים במהלך העשורים.

הראשון שכתב זיכרונות מהפעילות בין ישראל וגרמניה היה פליקס אליעזר שנער, שהיה מנהלה של שליחות ישראל בגרמניה, שפתחה את משרדיה מיד לאחר החתימה על הסכם השילומים ב-1952 בלוקסמבורג. שנער נשאר בתפקיד זה עד לכינון היחסים הדיפלומטיים, והיה מעורב בסלילת הדרך לשיפור היחסים. זיכרונותיו של שנער ראו אור – בו-זמנית בעברית ובגרמנית – כבר ב-1967.

אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה מ-1965, פרסם את ספרו "החוצפה לחיות: פרקי חיים" רק ב-2002, ובגרמנית שנה לאחר מכן. ספר זה מהווה אוטוביוגרפיה, הכוללת גם פרקים על פעילותו של בן-נתן כשגריר. פרקים אלה יצאו לאור שנית כספר נפרד ב-2005, אך רק בגרמנית.

השגריר הראשון מגרמניה שפרסם את זיכרונותיו היה קלאוס שיץ. עוד לפני מינויו ב-1977, שיץ כיהן כראש העיר בברלין המערבית, ומהתפקיד הזה צבר ניסיון בניהול מצבים רגישים. ספרו של שיץ פורסם ב-1992, רק בגרמנית. תיאור ימיו כשגריר בישראל לא תופס חלק משמעותי בספר זה, ואולי לכן הוא מעולם לא תורגם לעברית.

שגריר ישראל אחר, יוחנן מרוז, כיהן בשגרירות בון בין 1974 עד 1981, ופרסם את דיווחו ב-1986 בגרמנית ושנתיים לאחר מכן בעברית תחת הכותרת: "האם היה זה לשווא? שגריר ישראל בגרמניה מסכם". מרוז שהה בבון בשנים קשות לחברה המערב-גרמנית, בצל התקפות טרור של השמאל הקיצוני בגרמניה, ששיתף פעולה עם פעילים פלסטיניים – מה שמעניק לחיבורו רקע מעניין ביותר.

נילס הנסן, שהיה שגרירה של גרמניה בארץ בשנים 1985-1981, חיבר ספר דוקומנטרי, שלא מעמיד במרכז את זיכרונותיו של הציר, אלא את היחסים בין שתי המדינות בתקופת קונרד אדנאואר ודוד בן-גוריון. בכך ספר עב כרס זה דומה למדי לראשון שהוזכר כאן מאת שנער. קובץ מאמרים מ-2005 מרכז טקסטים נוספים בנושא, וניתן למצוא בו גם חיבורים מאת שגרירים אחרים, שלא פרסמו ספר על שנותיהם בשירות משרדי החוץ: רולף פאולס, אלישיב בן-חורין, יסקו פון פוטקמר, בנימין נבון ואחרים. אולם, ספר זה ראה אור רק בגרמנית, כמו מרבית הספרים שהוזכרו כאן, בעוד בעברית ניתן לקרוא רק את הספרים מאת שנער, בן-נתן ומרוז.

ספרו של אבי פרימור, שהיה שגריר ישראל בגרמניה המאוחדת, מעולם לא ראה אור בעברית. ככל הנראה, ספרים מסוג זה מצאו יותר קוראים בקרב הקהל הגרמני – לפחות על פי הערכתם של כמה מהמחברים ושל המו"לים הישראליים.