בעקבות ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה חולקה המדינה, וב-7 באוקטובר 1949 נוסדה באזור הכיבוש הסובייטי מדינה עצמאית בשם "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית". שבועות אחדים קודם לכן הקימו את הרפובליקה הפדרלית במערבה של גרמניה. תחילה רק מספר קטן של מדינות בעולם הכירו במדינה המזרח גרמנית, שמנתה כ-17 מיליון תושבים. מובן שהמדינות שהכירו בה היו בעיקר כאלו שהיו תחת הפיקוח הישיר של הממשלה הסובייטית במוסקבה. על אף שבאופן רשמי הרפובליקה המזרח גרמנית חרתה על דגלה (ובשמה) את השאיפה לדמוקרטיה, הייתה זו דמוקרטיה מוגבלת מאוד; מעמדה השולט של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית לא עמד כלל לדיון. כוח צבאי סובייטי שהוצב על אדמתה ומנה בין 350,000 וחצי מיליון חיילים, לא היה רק הכוח הצבאי המערבי ביותר של ברית המועצות באירופה, אלא גם אמצעי לחץ לשימור הסטטוס קוו: הכוח הצבאי הסובייטי במדינה נועד להבטיח את נאמנותה לגוש הקומוניסטי (עד התפרקותו בשנת 1989). כוח הצבא הסובייטי פעל במלוא עצמתו בימי המרד של אזרחי מזרח גרמניה נגד המשטר הקומוניסטי ביוני 1953, מרד שלאחריו השתרר במדינה שקט מתוח שנשמר ביד ברזל.

ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון של אזרחים רבים מהדיקטטורה בחלקה המזרחי של גרמניה היה הבריחה ההמונית למערב, שהתרחשה עד אמצע חודש אוגוסט 1961. בפעולה פתאומית – אך לא לגמרי בהפתעה – הקימו כוחות משטרה וצבא חומה סביב ברלין המערבית ובאזור הגבול בין שני חלקי גרמניה, וזאת במטרה למנוע את המשך בריחתם של אזרחים ממזרח למערב. גבול זה היה גם קו התפר בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים, דבר שהוביל לריכוז גדול של כוחות צבאיים בשני הצדדים של "מסך הברזל", כולל כלי נשק גרעיניים רוסיים ואמריקאים.

לאחר בניית החומה הייתה אוכלוסיית מזרח גרמניה לכודה בארצה. נסיעות לחוץ לארץ התאפשרו רק למדינות הגוש הקומוניסטי. רבים לא השלימו עם המצב וניסו לברוח מעבר לחומה. היו כאלה שהצליחו בכך, אך יותר מ-200 בני אדם שילמו בחייהם על הניסיון לצאת לחופשי. ההנהגה הפוליטית פעלה לפי ההנחיות של המנהיגים הקומוניסטיים בברית המועצות, וניסתה בכל דרך אפשרית לכוון את האזרחים לאהדה כלפי האידיאולוגיה מבית המדרש הרוסי-סובייטי. כלי התקשורת פעלו תחת צנזורה, ועל כן הספרות וכל סוגי הפרסום חויבו להישמע לקו המנחה של מפלגת השלטון. מתנגדי המשטר היו במוקד הפעילות של המשטרה החשאית, ה"שטאזי", שניהלה ארכיונים עצומים שכללו (ועדיין כוללים) מידע על מיליוני אזרחים.

לפי האידיאולוגיה הרשמית, תושביה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית חיו על פי עקרונות ההומניזם, ולכן ממילא לא היה מקום להתעסקות עם העבר האפל של גרמניה כולה עד שנת 1945. לפי דעתם של המנהיגים הקומוניסטיים, כל הנאצים הישנים והחדשים חיו במערב גרמניה, ואילו המהות הסוציאליסטית-קומוניסטית של גרמניה המזרחית פטרה את החברה המזרח-גרמנית מכל התעסקות ואחריות לפשעי הנאצים. אמנם בנרטיב ההיסטורי הרשמי הוזכרו הקרבנות היהודיים, אך הם תפסו את המקום השני בלבד אחרי הקרבנות הקומוניסטיים. ככל הנראה, קונסטרוקציה זו של ההיסטוריה התקבלה על ידי חלקים ניכרים של האוכלוסייה, מכיוון שהיא חסכה מהם את מסע הייסורים של קבלת האחריות לשואה ושל ההכרה במעשים שנעשו על ידי גרמנים, שרבים מהם חיו גם במזרחה של גרמניה. מכאן נבעה גם ההסתייגות המוחלטת של ההנהגה הפוליטית ממגעים עם ארגונים יהודיים או עם מדינת ישראל כמעט עד לסופהּ של המדינה המזרח גרמנית, בשנים 1990-1989. ​ ​

הרגיעה הפוליטית העולמית בשנות ה-70 של המאה הקודמת והמדיניות החדשה כלפי המזרח של ממשלת מערב גרמניה באותה עת גרמו להתרככות מסוימת במזרח גרמניה. מדינות רבות הכירו בה רשמית, המשטר הקומוניסט ויתר על הסטליניזם האדוק וניסה לשפר את רמת החיים של תושבי המדינה. למדיניות חברתית זו היה מחיר גבוה, שהכלכלה הקומוניסטית המתוכננת לא הייתה מסוגלת לעמוד בו לאורך זמן. כוחה של כלכלת מזרח גרמניה – אחת החזקות בגוש הקומוניסטי, אך חלשה בהשוואה למדינות המערב – ירד מאוד, והאזרחים לא יכלו לקנות הרבה תמורת הכסף שהרוויחו.

קשרים פרטיים למקורות אספקה של מוצרים נדירים היו חשובים מאוד לרוב תושביה של גרמניה המזרחית. מצב זה עמד בסטירה לתמונה האידיאולוגית של החברה הקומוניסטית, שהייתה לכאורה עליונה מאלו הקפיטליסטיוֹת. ואולם, מיליוני אזרחי מזרח גרמניה היו חשופים לשידורי טלוויזיה ורדיו מערב-גרמניים, והתרשמו במידה גוברת מן המצב הריאלי, שהיה הפוך לחלוטין מהמציאות שהם הכירו בארצם. במצב זה נקטה ההנהגה הפוליטית בצעדים אופורטוניסטיים. אחד מהם היה ההתקרבות הפתאומית לנושאים יהודיים. בנובמבר 1988 ערך הפרלמנט המזרח-גרמני (שהיה למעשה גוף נטול כוח) טקס זיכרון ל"ליל הבדולח" ואף הקים מכון מחקר להיסטוריה יהודית, ה"צנטרום יודאיקום", בבניין בית הכנסת החדש בברלין. דרך "הערוץ היהודי" קיוו המנהיגים ליצור קשר טוב יותר עם הממשל האמריקני – וכך להשיג הקלות כלכליות.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נוסדו קבוצות דיסידנטיות על ידי אזרחים ספקניים, בעיקר סביב קהילות כנסייתיות פרוטסטנטיות. המשטרה החשאית ניסתה לחדור למעגלים אלה ולהאט את התפשטותם, אך במחצית השנייה של העשור ההתפתחות כבר הייתה בלתי-הפיכה. עוד ועוד אזרחים הגישו בקשות רשמיות לעזוב את המדינה, אחרים ניסו לברוח דרך מדינות הגוש הקומוניסטי, ובסתיו 1989 התכנסו מאות אלפים להפגנות לא אלימות נגד המשטר. ההנהגה הפוליטית, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי מנגנון קשישים שלא הבינו את שינויי הזמן, לא מצאה תשובות הולמות לדרישות המפגינים, ובחודש אוקטובר 1989 קרסה הממשלה הקומוניסטית תחת לחץ ההפגנות. הפעם, בניגוד לשנת 1953, ההנהגה במוסקבה תחת מיכאל גורבצ'וב, שקידם את השינוי בשיטה הקומוניסטית (פרסטרויקה), לא התערבה.

בזרם המאורעות, פתיחת הגבולות בערב 9 בנובמבר 1989 הייתה כמעט בלתי-נמנעת. במהלך מסיבת עיתונאים על נושאים אחרים הכריז מנהיג קומוניסטי אחד באופן מאולתר על ההחלטה לאפשר לאזרחים לנסוע לרחבי העולם ללא הגבלה. בעקבות זאת התקהלו אלפי אזרחים מול מעברי הגבול בברלין ודרשו את פתיחתם. לבסוף נכנעו חיילי משמר הגבול ופתחו את השערים למערב. פתיחת הגבולות שינתה את הדינמיקה של "המהפכה השקטה": מ-9 בנובמבר, מספר גובר של מפגינים הפסיקו לתבוע שינויים חברתיים במזרח גרמניה: כעת הם דרשו את איחודה עם הרפובליקה הפדרלית. ואכן, האיחוד הושג לאחר דיונים עם בעלות הברית לשעבר (ארצות הברית, ברית המועצות, אנגליה וצרפת), ב-3 באוקטובר 1990.

בניגוד לקשרים הרשמיים והבלתי-רשמיים בין ישראל לרפובליקה הפדרלית הגרמנית, שצמחו והתפתחו כבר משנות ה-50 של המאה הקודמת החל מהסכם השילומים, לא התפתחו כלל מגעים בין חלקה המזרחי של גרמניה למדינת היהודים. ככל הנראה, הנתק לא נבע מצד אחד בלבד: מלבד החשש הברור של גרמניה המזרחית מפני מגעים עם ישראל, שקרוב לוודאי היו מובילים לדרישות פיצויים (שאכן הוגשו על ידי ממשלת ישראל, אך נותרו ללא תגובה), גם ההנהגה הישראלית ידעה שכל מגע עם המדינה הגרמנית הקומוניסטית יגרום לבעיות ביחסים עם הרפובליקה הפדרלית. ממשלת מערב גרמניה פעלה באותם הימים על פי "דוקטרינת הלשטיין", שאסרה על כל קשר רשמי עם מזרח גרמניה ועם גורמים כלשהם שהכירו במדינה זו.

על אף הנתק בין שתי המדינות עד שנת 1990, התנהלו מגעים בין מפלגת השלטון הסוציאליסטית-קומוניסטית בגרמניה המזרחית לבין המפלגה הקומוניסטית בישראל (מק"י), ולאחר פילוג מפלגה זו ביוני 1965 לזרם בשם "הרשימה הקומוניסטית החדשה" (רק"ח). באוסף הארכיוני של המפלגה במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית התגלו לאחרונה כמה מכתבים והעתקי מכתבים המעידים על קשרים בין המפלגות, שראו זו בזו אחיות במאבקן האנטי-אימפריאליסטי. המכתבים שהתקבלו מהנהלת מפלגת השלטון בגרמניה המזרחית נוסחו בגרמנית, ואילו תשובותיה של המפלגה הישראלית נכתבו לעיתים באנגלית, אך גם בגרמנית. מרבית המכתבים מגרמניה המזרחית הנמצאים בתיקי ההתכתבות חתומים על ידי מנהיג המפלגה והמדינה כולה: ולטר אולבריכט (Walter Ulbricht).

המכתבים משנות ה-60 וה-70 דנים בנושאים שונים: ברוב המקרים מדובר בברכות הדדיות לימי מפלגה, לרגל חגיגות ימי העצמאות של גרמניה המזרחית ובסיכומים ארוכים על מדיניות ברית המועצות במסגרת הגוש הקומוניסטי במרכז ובמזרח אירופה. מכתבים אלה נכתבו בנוסחים האופייניים לתנועה הקומוניסטית, המשבחים את העמדה האידיאולוגית הסובייטית ומגנים את המעשים של האימפריאליזם המערבי. עצם העובדה שוולטר אולבריכט חתום על מרבית המכתבים, מראה את החשיבות שהוא ראה בהודעות אלה לקומוניסטים בישראל. יש לציין שמדובר בתקופה החמה ביותר של "המלחמה הקרה", בה עמד העולם קרוב לפרוץ מלחמה גרעינית בין מעצמות המזרח והמערב. באותה עת אף הושלמה חלוקת גרמניה עם בניית החומה באוגוסט 1961. מובן שההנהגה הקומוניסטית בברלין המזרחית השתמשה בכל אמצעיה על מנת לסגור את השורות מול הקפיטליזם העוין.

עניינים אחרים שהגיעו לסדר היום בחילופי המכתבים בין שתי המפלגות היו אימות הנתונים האישיים של קומוניסטים שהיגרו מישראל לגרמניה המזרחית או משם לישראל, בקשת אספקה של ספרי לימוד אידיאולוגיים ממזרח גרמניה לישראל או אפילו של מכונת דפוס לשם הדפסת עיתונים בערבית.

באפריל 1960 פנו חברי המפלגה הישראלית אל המפלגה האחות הגרמנית בשאלה לגבי האפשרות לשלוח חמישה סטודנטים "פרוגרסיביים" ללימודים בגרמניה המזרחית. מזכ"ל מפלגת האחדות הסוציאליסטית, ולטר אולבריכט, השיב לבקשה זו בחיוב והסכים לקבל חמישה סטודנטים לשילוב באוניברסיטאות ובמכללות בארצו, בתנאי שאלה יידעו גרמנית ברמה מספקת. הוא אף הוסיף שמהלך זה לא יפורסם באותו הזמן, כיוון שדבר זה לא היה מתאים למצב הפוליטי הנוכחי. בתיקי ההתכתבות ישנם עוד כמה מכתבים הנוגעים בדבר, אך לא ברור לגמרי אם הפרויקט התממש עד הסוף. מובן שאירוח סטודנטים ישראלים בגרמניה המזרחית בכלל ובשנת 1960 בפרט היה מהלך לא שגרתי. עצם העובדה שאולבריכט אישר בעצמו עניין כזה, שבנסיבות רגילות לא היה מגיע לשולחן העבודה של מנהיג המדינה, מראה את החשיבות שהפונקציונרים ייחסו למהלך זה. ואולם, מתיקי ההתכתבות של מק"י אפשר ללמוד שפקידי המפלגה הישראלית פנו באותו זמן ובאותו עניין גם למדינות אחרות בגוש הקומוניסטי. ייתכן שבמקרים אלה התפתחו העניינים ביתר קלות, כיוון שלמדינת ישראל היו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם כל מדינות מזרח אירופה עד ימי מלחמת ששת הימים, פרט לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

מאז שכוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה בשנת 1965, כיהנו אנשים רבים כשגרירי המדינות בתל אביב, בבון ובברלין. עקב המורכבות ביחסי המדינות, תפקיד שגריר גרמניה בישראל וזה של מקבילו הישראלי בגרמניה היו קרוב לוודאי בין המאתגרים בקרב אנשי משרדי החוץ של שתי המדינות. סביר להניח שהשגרירים – עד היום תפקדו בשתי משרות אלו רק גברים – היו מודעים לדרישות הגבוהות הנתבעות מהם בתור נציגי מדינתם בקרב ממשלה זרה: מיומנות באמנות הדיפלומטית, שמירה על האינטרסים הלאומיים, הבנה של עמדות הצד השני, הערכה ריאלית לגבי הצעדים האפשריים ועוד.

במהלך 50 השנים האחרונות כיהנו שגרירים שמילאו את תפקידיהם בהצלחה רבה, והפכו לפופולריים יחסית בקרב ציבור המדינה המארחת. מטרותיהם הפוליטיות של שני הצדדים היו לכאורה זהות – שיפור הקשר עם המדינה השנייה תוך שמירה על האינטרס העצמי. ואולם, האינטרס העצמי היה מוגדר באופן שונה בשתי הארצות, וזאת בשל ההיסטוריה הקשה מימי השואה, שליוותה ועדיין מלווה את היחסים בין המדינות. הציבור בגרמניה המערבית ציפה ל"נורמליזציה" מהירה ביחסים בין גרמנים ויהודים, ולעיתים קרובות לא היה ברור אם לא היה מדובר בסוג של טשטוש והדחקה של האשמה ההיסטורית. לעומת זאת, חלקים ניכרים בציבור הישראלי התנגדו לכינון יחסים דיפלומטיים ואף לכל סוג של קשר בין שתי המדינות, מתוך חשש שדבר זה יגרום לשכחת הפשע החמור וקורבנותיו. הנציגים הישראליים הרשמיים היו צריכים להקשיב לדרישות הציבור בארץ, ציפו לבירור בנושא האשמה הקולקטיבית והאינדיבידואלית של גרמניה ושל הגרמנים, אך גם היו מעוניינים לקדם את היחסים עם הרפובליקה הפדרלית, כיוון שהקשרים האלה היו מהותיים להתפתחותה המדינית והכלכלית של ישראל.

בשנים הראשונות של היחסים, שהייתם של שגרירי גרמניה בישראל הייתה מלווה בהפגנות והתנגדות הציבור. ידוע שהנסיעה הראשונה של רולף פאולס, שגרירה הראשון של גרמניה המערבית בארץ, התקבלה על ידי נציגי ממשלת ישראל ב-1965 בקריאות בוז ואפילו באלימות מטעם מפגינים כעוסים. גם קלאוס שיץ, שכיהן באותו תפקיד בין השנים 1977 עד 1981, עוד נתקל בשריקות בוז כשנשמע ההמנון הלאומי בעת קבלתו הרשמית בבית הנשיא בירושלים. אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בבון, גם פגש קהל גדול בנחיתתו בשדה התעופה בקלן בשנת 1965, אך לא נשמעו קריאות בוז; אנשים ועיתונאים היו סקרנים לראות את הציר הרשמי של מדינת היהודים בגרמניה ולשמוע את דבריו הראשונים בתפקיד.

השגרירים ועובדי הנציגויות בשתי המדינות היו עדים לרצף של אירועים קריטיים שאיימו על אופי היחסים, והיו מעורבים במציאת פתרונות בזמני משבר: אספקת כלי נשק גרמניים למדינות שונות במזרח התיכון אשר איימה על בטחונה של ישראל, מלחמת ששת הימים ב-1967, הטבח בספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים ב-1972, מלחמת יום כיפור ב-1973, חטיפות מטוסים ישראליים וגרמניים בימי הטרור השמאלני בשנות ה-70, מלחמת לבנון ב-1982, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה ב-1989/90. ​ ​

תפקיד השגריר ברקמה המסובכת בין גרמניה וישראל, בין אשמה, אחריות ורצון לפתח "יחסים נורמליים", בנוסף על הרקע ההיסטורי המורכב, סיפקו היבטים מעניינים לכתיבת זיכרונות אישיים. לכן אין זה מפתיע שקיימת רשימה מכובדת למדי של ספרי זיכרונות של שגרירים משני הצדדים, ואפילו קובץ מאמרים שמלכד טקסטים פרי עטם של שגרירים ישראלים וגרמנים במהלך העשורים.

הראשון שכתב זיכרונות מהפעילות בין ישראל וגרמניה היה פליקס אליעזר שנער, שהיה מנהלה של שליחות ישראל בגרמניה, שפתחה את משרדיה מיד לאחר החתימה על הסכם השילומים ב-1952 בלוקסמבורג. שנער נשאר בתפקיד זה עד לכינון היחסים הדיפלומטיים, והיה מעורב בסלילת הדרך לשיפור היחסים. זיכרונותיו של שנער ראו אור – בו-זמנית בעברית ובגרמנית – כבר ב-1967.

אשר בן-נתן, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה מ-1965, פרסם את ספרו "החוצפה לחיות: פרקי חיים" רק ב-2002, ובגרמנית שנה לאחר מכן. ספר זה מהווה אוטוביוגרפיה, הכוללת גם פרקים על פעילותו של בן-נתן כשגריר. פרקים אלה יצאו לאור שנית כספר נפרד ב-2005, אך רק בגרמנית.

השגריר הראשון מגרמניה שפרסם את זיכרונותיו היה קלאוס שיץ. עוד לפני מינויו ב-1977, שיץ כיהן כראש העיר בברלין המערבית, ומהתפקיד הזה צבר ניסיון בניהול מצבים רגישים. ספרו של שיץ פורסם ב-1992, רק בגרמנית. תיאור ימיו כשגריר בישראל לא תופס חלק משמעותי בספר זה, ואולי לכן הוא מעולם לא תורגם לעברית.

שגריר ישראל אחר, יוחנן מרוז, כיהן בשגרירות בון בין 1974 עד 1981, ופרסם את דיווחו ב-1986 בגרמנית ושנתיים לאחר מכן בעברית תחת הכותרת: "האם היה זה לשווא? שגריר ישראל בגרמניה מסכם". מרוז שהה בבון בשנים קשות לחברה המערב-גרמנית, בצל התקפות טרור של השמאל הקיצוני בגרמניה, ששיתף פעולה עם פעילים פלסטיניים – מה שמעניק לחיבורו רקע מעניין ביותר.

נילס הנסן, שהיה שגרירה של גרמניה בארץ בשנים 1985-1981, חיבר ספר דוקומנטרי, שלא מעמיד במרכז את זיכרונותיו של הציר, אלא את היחסים בין שתי המדינות בתקופת קונרד אדנאואר ודוד בן-גוריון. בכך ספר עב כרס זה דומה למדי לראשון שהוזכר כאן מאת שנער. קובץ מאמרים מ-2005 מרכז טקסטים נוספים בנושא, וניתן למצוא בו גם חיבורים מאת שגרירים אחרים, שלא פרסמו ספר על שנותיהם בשירות משרדי החוץ: רולף פאולס, אלישיב בן-חורין, יסקו פון פוטקמר, בנימין נבון ואחרים. אולם, ספר זה ראה אור רק בגרמנית, כמו מרבית הספרים שהוזכרו כאן, בעוד בעברית ניתן לקרוא רק את הספרים מאת שנער, בן-נתן ומרוז.

ספרו של אבי פרימור, שהיה שגריר ישראל בגרמניה המאוחדת, מעולם לא ראה אור בעברית. ככל הנראה, ספרים מסוג זה מצאו יותר קוראים בקרב הקהל הגרמני – לפחות על פי הערכתם של כמה מהמחברים ושל המו"לים הישראליים.