הסופר משה יעקב בן גבריאל (שמו המקורי: אויגן היפליך, 1965-1891) נולד בווינה. בתחילת דרכו הוא פעל בעיר הולדתו כסופר ועורך. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקצין בצבא האוסטרי, ומתוקף תפקידו הגיע לירושלים, בה גילה את זיקתו לארץ ישראל ולשפות שבהן דיברו כאן. בשנת 1927 הוא עלה ארצה יחד עם אשתו, ובני הזוג קבעו את משכנם בירושלים. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו במידה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שהוא נהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיות סופר של רומנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים הוא חיבר את ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים שלאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכול בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני.

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולריות רבה דווקא בגרמניה. עתה היו רוב ספריו קלילים והומוריסטיים וסיפרו לקוראים הגרמנים על אודות החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה לסיבובי הופעות בפני קהלים מגוונים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש בקרב אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים בשנים שלאחר השואה.

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מהמכתבים ניתן ללמוד שבן גבריאל בהחלט תמך ברעיון. בין היתר, בן גבריאל החליף דעות עם ד"ר פרנץ שירהולץ, איש תרבות ופעיל בהתקרבות בין המדינות בשנות ה-50 וה-60. מהעתק המכתב המוצג כאן ניתן להבין שמשה יעקב בן גבריאל היה חשוף לשמועות על איוש התפקיד של שגריר גרמניה ושמועות אלו לא מצאו חן בעיניו. לנמען המכתב, פרנץ שירהולץ, ייחס בן גבריאל יכולת להשפיע בעניין זה, והוא ניסה להזהיר את הצד הגרמני מבחירת אישיות לא מתאימה לתפקיד הרגיש. לא ידוע עד כמה המכתב אכן השפיע, אך מעניינת העובדה שבן גבריאל גילה עניין רב ומעורבות בנושא מינוי השגריר הגרמני הראשון במדינת ישראל.

תרגום המכתב

28/3/63

אדוני הדוקטור הנכבד,

רב תודות על מכתבך ובמיוחד על החדשות באשר לסבירות לכינון יחסים דיפלומטיים; לכך התייחסו בימים אלה גם בז'ורנל "דר שפיגל". כיוון שאני יודע שיש לך קשרים מסוימים, ברצוני להפנות את תשומת לבך לעניין שבו טמונות אי-אלו סכנות. עד כמה שידוע לי, לפחות שני עיתונאים בבון – ייתכן שאף יותר – משתדלים לקבל את תפקיד השגריר בירושלים, אלא שאין להם יתרון נוסף מעבר לכך שמזה שנים אחדות הם בחרו בישראל כמקצוע לחיים. אני סבור שחובה לעשות את כל שאפשר כדי למנוע בחירה שגויה זו, גם כיוון שלאחדים מהם יש קשרים הדוקים לאדנאואר. על מנת לסדר את העניינים המסובכים כאן צריך – לפי דעתי – דיפלומט מנוסה שמביא אתו את כל הטקט הנדרש, דבר שפובליציסט לא יכול להביא אתו, מעצם מקצועו. מאחר וגם לך חשובה התפתחות הקשרים הנכונה, ברצוני להביא את העניין הזה לשיקולך ואני מבקש – אם תסכים לדעתי – לנקוט בצעדים הנדרשים בעניין. רצוי לעשות זאת לפני שיחליטו סופית. אני מבקש ממך להתייחס למכתב זה כפרטי ולא להזכיר את שמי בעניין זה.

[החלק האחרון במכתב לא תורגם משיקולי צנעת הפרט, ס.ל.]

כל טוב לך ולמשפחתך,

שלך

[משה יעקב בן גבריאל]

בסתיו של שנת 1949, עם ייסוד הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בשטחי הכיבוש של בעלות הברית המערביות, למדינה הגרמנית הצעירה עוד לא הייתה ריבונות מלאה בכל התחומים. חוקי הכיבוש נותרו בתוקף, וביטולם היה בגדר הבטחה שהייתה תלויה בשורה של הסדרים פוליטיים ופיננסיים. אחד התנאים לריבונות גרמנית מלאה נגע לפיצויים שישולמו לקורבנות השואה. ברמה העקרונית, ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל הייתה מעוניינת לקבל פיצויים מגרמניה, אך תחילה היא לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן ישיר עם נציגים גרמניים. אלא שבעלות הברית המערביות סירבו לתבוע את הפיצויים מגרמניה עבור ישראל, וכך שני הצדדים נאלצו לשבת סביב שולחן משא ומתן. הדבר קרה החל בתחילת שנת 1952, בעיר האג שבהולנד.

​הדיונים בין שתי המשלחות לא היו קלים. הדבר לא היה מפתיע לאור הנושא הקשה והעובדה שחלפו שבע שנים בלבד מאז שחרור מחנות הריכוז וסיום מלחמת העולם השנייה. רוב הציבור במערב גרמניה התנגד לפיצויים. בעיקר התנגד הציבור הגרמני לסכום הגבוה שהקנצלר אדנאואר היה מוכן לשאת ולתת עליו, כ-4 מיליארד מרק גרמני. אולם אדנאואר הבין היטב שאין דרך אחרת אלא להגיע לפשרה עם הצד הישראלי, ובכך לסייע בהשבתה של גרמניה המערבית למקומה הראוי בקרב עמי העולם. לעומת זאת, כל תביעה נגד ממשלת מזרח גרמניה נותרה ללא מענה מטעם המשטר הקומוניסטי, שציית להוראות ממוסקבה ומעולם לא הכיר באחריות העם הגרמני כולו לשואה ולמעשי הזוועה שנעשו בשם העם הגרמני עד שנת 1945.

עוד לפני המשא ומתן בין נציגי שתי המדינות (פליקס שנער מהצד הישראלי ופרנץ ביהם מהצד הגרמני) הוגשו תביעות נגד גורמים רשמיים בגרמניה. התביעות הוגשו ברמת מדינות המחוז השונות שלימים הרכיבו את הרפובליקה הפדרלית – אך לא היה הסדר כלל-גרמני עם יעדים וסכומים ברורים. המשא ומתן בין המדינות היה ארוך וקשה. התקיימו דיונים רבים, וחלקם נוהל תחת מעטה של סודיות מחשש לפגיעה פיזית בנציגים. בחודש מאי 1952 אירע משבר רציני, והצדדים עזבו את הדיונים לאחר מחלוקת קשה בנושא גובה הפיצויים. בסופו של דבר, לקראת סוף מאי 1952, הגיעו הנציגים – ביניהם גם נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן – להסכם. לפי ההסכם, גרמניה המערבית התחייבה לספק למדינת ישראל סחורות ושירותים בשווי של 3.5 מיליארד מרק גרמני במשך תקופה של 12 שנה. חלק מההסכם היה ההבטחה הגרמנית לאפשר גם פיצויים אישיים והחזרת רכוש לבעליהם החוקיים. לצורך מימוש הסעיף הזה, הובטח סכום נוסף של 450 מיליון מרק גרמני.

לא רק רבים מאזרחי מערב גרמניה הסתייגו מן ההסכם המתגבש. גם חלקים ניכרים מן הציבור הישראלי לא היו מוכנים לקבל את עצם המשא ומתן, וגם לא את הכספים מ"ארץ הרוצחים", שהוגדרו על ידי המתנגדים "כספי דמים". מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הוביל את המאבק נגד ההסכם ונגד מדיניותו הבסיסית של דוד בן-גוריון, שקידם במשך שנים את ההתקרבות בין ישראל ומערב גרמניה. בחודשי האביב של שנת 1952, כשכבר התנהל משא ומתן בין הצדדים, בגין נאם בהפגנות ענק שארגן נגד השילומים. בקרב המפגינים היו ניצולי שואה רבים שלא השלימו עם המגעים של מדינת היהודים עם הגרמנים, שרק שבע שנים לפני כן היו חלק מהרייך השלישי, שהיה ללא ספק התגלמות הרשע בתולדות ישראל בעת החדשה. פרק הזמן הקצר שחלף מימי השואה, הטלטלה העזה שעברה על הציבור היהודי עם גילוי היקפה ותוצאותיה והסימנים לחזרה מהירה של גרמניה לחיק האומות הלגיטימיות, עוררו רגשות עזים וחוללו סערת רוחות בקרב היהודים במדינת ישראל וברחבי העולם. המחשבה שמי שהיו אך אתמול הגרועים ברוצחי העם היהודי ישלמו כעת פיצוי כספי על פשע שאין לו כפרה, הייתה עבור רבים אפשרות בלתי נסבלת. התנגדות מסוימת התעוררה גם נוכח הרעיון שמדינת ישראל הצעירה נוטלת על עצמה את ייצוג היהודים באשר הם, ומסכימה בשמם לקבל פיצוי כספי מהגרמנים. הרגישות הייתה כה רבה עד שרשויות המדינה העדיפה לדבר על "שילומים", מונח שהחליף את המושג הבעייתי "פיצויים", כדי להימנע מיצירת הרושם שהמדינה סבורה שאפשר לפצות את הניצולים ואת צאצאי הקרבנות על מה שהנאצים עשו להם.

ב-10 בספטמבר 1952 חתמו הנציגים על ההסכם. הם עשו זאת במקום ניטרלי: בבית העירייה של לוקסמבורג. משה שרת כשר החוץ הישראלי, נחום גולדמן כנציג הסוכנות היהודית וקונרד אדנאואר כשר החוץ המכהן (בד בבד עם תפקידו כקנצלר הרפובליקה הפדרלית). כיום יש הסכמה בקרב רוב ההיסטוריונים, שבזכותו של אדנאואר ההסכם זכה לתמיכה פוליטית בגרמניה, תמיכה שלא הייתה קיימת בשלבים השונים של המגעים לקראת ההסכם. הבנתו הכנה כי אין לפקפק באחריות של גרמניה המודרנית לפשעים של הנאצים, עיצבה את מה שהוא אחד מקווי היסוד של מדיניות גרמניה עד עצם היום הזה. ואכן, ההכרה הגרמנית באחריות לפשעי הנאצים והיחס המיוחד כלפי מדינת ישראל הנגזר מכך הן אבני יסוד ביחסים בין שתי המדינות, כמעט ללא קשר להרכב הממשלות בגרמניה ובישראל.

במסגרת השילומים הגיעו לישראל סחורות רבות שעזרו לכלכלת המדינה להתייצב במהלך השנים. למשל, ישראל קיבלה רכבות חדישות תוצרת גרמניה, שפעלו במשך שנים אחדות בשירות רכבת ישראל. אולם, מהר מאוד התברר שהמנועים העדינים לא עמדו בתנאי האקלים של המזרח התיכון, כך שהרכבות הוצאו מהשירות. אחדים מהקרונות זכו בקריירה שנייה, מפתיעה: אחד הקרונות נתרם לארגון "יד שרה" ושימש כמשרד של הארגון במרכז ירושלים, וקרון אחר משמש עד היום בית לתיאטרון בובות, "תיאטרון הקרון", בגן הפעמון בירושלים.

החל בשנת 1950, התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים מעניקה פרס שלום לאנשי שם בתחומי המדע, הספרות והאמנות, שבלטו בפעולתם למען השלום. מזה שנים רבות מוענק הפרס היוקרתי במהלך יריד הספרים בפרנקפורט – היריד הבינלאומי הגדול בתחומו – באמצע חודש אוקטובר. טקס הענקת הפרס מתקיים בבניין הכנסייה ע"ש פאולוס במרכז העיר פרנקפורט, מקום התכנסותו של הפרלמנט הדמוקרטי הראשון בגרמניה באמצע המאה ה-19. הטקס זוכה לתשומת לב רבה מצד הציבור והתקשורת. אמנם מדובר בפרס גרמני, אך הזוכים בו באים מרחבי העולם. רשימת הזוכים כוללת כבר 65 שמות, ביניהם אלברט שוייצר, הרמן הסה, קרל יספרס, מקס פריש, אסטריד לינדגרן, יהודי מנוחין, טדי קולק, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים. ואולם היהודי – וגם הישראלי – הראשון שזכה בו היה מרטין בובר (1965-1878), שקיבל את הפרס כבר באוקטובר 1953, שמונה שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה. מה גרם לפילוסוף הישראלי לקבל את הפרס, על אף שהוא נאלץ לעזוב את גרמניה בשנת 1938, בעקבות הרדיפות הגזעניות של הנאצים?

זמן קצר יחסית לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, החל בובר בנסיעותיו הרבות למדינות אירופה, אך גם לארצות הברית, כדי להשתתף בכנסים ולשאת הרצאות בפורומים מגוונים. ואולם, עד שנת 1951 הקפיד הפילוסוף לא לדרוך על אדמת גרמניה, על אף שהוזמן לשאת דבריו גם בחלק המערבי של ארץ זו. רק הבקשות החוזרות והעיקשות של התיאולוג הפרוטסטנטי פרופ' קרל היינריך רנגסדורף הצליחו לשכנע את בובר לתת הרצאה פרטית מול קהל מצומצם ונבחר בדירתו של המלומד הגרמני בעיר מינסטר. בובר פגש שם אנשים שהקשיבו לו בכבוד; בלשונו, "אנשים עם פנים", שכן אצל רוב העם הגרמני, שהלך בדרכו של היטלר, בובר לא הצליח לזהות פנים אנושיות. נראה כי מפגש זה המחיש לבובר ש"גרמניה החדשה" אולי אכן קיימת. באותה שנה, 1951, נודע לו שהוא זכה בפרס על שם גתה מטעם העיר המבורג. אלא שבקרב הציבור הישראלי רבים התנגדו לכך שבובר ייאות לקבל את הפרס. בין המתנגדים היו כאלה שטענו כי מוקדם מדי לקבל פרס הומניסטי מטעם גורם גרמני רשמי. בסופו של דבר בובר נסע לגרמניה לקבלת הפרס רק בשנת 1953. בשנה זו זכה בובר בעוד פרסים ותארי כבוד, ביניהם גם פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים.

הפרס המדובר – שהיום נחשב ליוקרתי מאוד – היה אז עדיין בראשית דרכו: בובר היה החתן הרביעי. הנוכחים בטקס בפרנקפורט הוכיחו עד כמה הענקת הפרס לפילוסוף היהודי הייתה משמעותית לוועדת הפרס ולאנשים המעורבים בעניין: בין אורחי הכבוד היה תיאודור הויס, נשיאה הראשון של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. במהלך הטקס דיברו ארבעה אנשים: ארתור גיאורגי, באותם ימים יושב ראש התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים; ראש העיר פרנקפורט, וולטר קולב; אלברכט גיס (Goes), תיאולוג פרוטסטנטי וסופר, שנשא דברים בשבח עבודתו של מרטין בובר וחשיבותה; ולבסוף נשא דברים גם זוכה הפרס עצמו. נאומו של בובר נשא את הכותרת "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" (Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens). בנאומו בובר התייחס כמובן לזיכרונות האפלים מימי השואה, ואמר: "מי אני שארשה לעצמי בכלל 'לסלוח'?". יחד עם זאת הוא שם דגש על הדור הצעיר שלא היה נגוע בשנאה. זאת ועוד: בובר קרא לעמים למצוא את הדרכים לפתוח בשיח הומניסטי – למען השלום וההבנה ההדדית. בנאומו במעמד החשוב הזה, בובר נשאר נאמן לפילוסופיה של הדיאלוג שאותה הוא פיתח וקידם במשך עשורים רבים של פעילות אקדמית וציבורית.

זכייתו של בובר בפרס עוררה הדים רבים בתקשורת בגרמניה, ויש להניח שהאירוע היה סימן דרך לקראת כינון היחסים הרשמיים בין גרמניה המערבית וישראל. לעומת זאת, ההד התקשורתי בישראל היה מאופק מאוד. באופן כללי, בובר היה אז ידוע ומקובל הרבה יותר במדינות אירופה השונות מאשר בארץ, וסביר להניח שעדיין היו רבים שלא הסכימו לנכונותו של בובר לקבל פרס מטעם גורם גרמני רשמי כבר בשנת 1953. לעומת זאת, קבלת התואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית באותה שנה הייתה אות הכבוד הראשון שבובר קיבל בארץ, וזכייתו בפרס ישראל בשנת 1958 סימנה את ההתקבלות של דעותיו גם בקרב ציבור רחב יותר בארצו.

בעקבות ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה חולקה המדינה, וב-7 באוקטובר 1949 נוסדה באזור הכיבוש הסובייטי מדינה עצמאית בשם "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית". שבועות אחדים קודם לכן הקימו את הרפובליקה הפדרלית במערבה של גרמניה. תחילה רק מספר קטן של מדינות בעולם הכירו במדינה המזרח גרמנית, שמנתה כ-17 מיליון תושבים. מובן שהמדינות שהכירו בה היו בעיקר כאלו שהיו תחת הפיקוח הישיר של הממשלה הסובייטית במוסקבה. על אף שבאופן רשמי הרפובליקה המזרח גרמנית חרתה על דגלה (ובשמה) את השאיפה לדמוקרטיה, הייתה זו דמוקרטיה מוגבלת מאוד; מעמדה השולט של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית לא עמד כלל לדיון. כוח צבאי סובייטי שהוצב על אדמתה ומנה בין 350,000 וחצי מיליון חיילים, לא היה רק הכוח הצבאי המערבי ביותר של ברית המועצות באירופה, אלא גם אמצעי לחץ לשימור הסטטוס קוו: הכוח הצבאי הסובייטי במדינה נועד להבטיח את נאמנותה לגוש הקומוניסטי (עד התפרקותו בשנת 1989). כוח הצבא הסובייטי פעל במלוא עצמתו בימי המרד של אזרחי מזרח גרמניה נגד המשטר הקומוניסטי ביוני 1953, מרד שלאחריו השתרר במדינה שקט מתוח שנשמר ביד ברזל.

ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון של אזרחים רבים מהדיקטטורה בחלקה המזרחי של גרמניה היה הבריחה ההמונית למערב, שהתרחשה עד אמצע חודש אוגוסט 1961. בפעולה פתאומית – אך לא לגמרי בהפתעה – הקימו כוחות משטרה וצבא חומה סביב ברלין המערבית ובאזור הגבול בין שני חלקי גרמניה, וזאת במטרה למנוע את המשך בריחתם של אזרחים ממזרח למערב. גבול זה היה גם קו התפר בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים, דבר שהוביל לריכוז גדול של כוחות צבאיים בשני הצדדים של "מסך הברזל", כולל כלי נשק גרעיניים רוסיים ואמריקאים.

לאחר בניית החומה הייתה אוכלוסיית מזרח גרמניה לכודה בארצה. נסיעות לחוץ לארץ התאפשרו רק למדינות הגוש הקומוניסטי. רבים לא השלימו עם המצב וניסו לברוח מעבר לחומה. היו כאלה שהצליחו בכך, אך יותר מ-200 בני אדם שילמו בחייהם על הניסיון לצאת לחופשי. ההנהגה הפוליטית פעלה לפי ההנחיות של המנהיגים הקומוניסטיים בברית המועצות, וניסתה בכל דרך אפשרית לכוון את האזרחים לאהדה כלפי האידיאולוגיה מבית המדרש הרוסי-סובייטי. כלי התקשורת פעלו תחת צנזורה, ועל כן הספרות וכל סוגי הפרסום חויבו להישמע לקו המנחה של מפלגת השלטון. מתנגדי המשטר היו במוקד הפעילות של המשטרה החשאית, ה"שטאזי", שניהלה ארכיונים עצומים שכללו (ועדיין כוללים) מידע על מיליוני אזרחים.

לפי האידיאולוגיה הרשמית, תושביה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית חיו על פי עקרונות ההומניזם, ולכן ממילא לא היה מקום להתעסקות עם העבר האפל של גרמניה כולה עד שנת 1945. לפי דעתם של המנהיגים הקומוניסטיים, כל הנאצים הישנים והחדשים חיו במערב גרמניה, ואילו המהות הסוציאליסטית-קומוניסטית של גרמניה המזרחית פטרה את החברה המזרח-גרמנית מכל התעסקות ואחריות לפשעי הנאצים. אמנם בנרטיב ההיסטורי הרשמי הוזכרו הקרבנות היהודיים, אך הם תפסו את המקום השני בלבד אחרי הקרבנות הקומוניסטיים. ככל הנראה, קונסטרוקציה זו של ההיסטוריה התקבלה על ידי חלקים ניכרים של האוכלוסייה, מכיוון שהיא חסכה מהם את מסע הייסורים של קבלת האחריות לשואה ושל ההכרה במעשים שנעשו על ידי גרמנים, שרבים מהם חיו גם במזרחה של גרמניה. מכאן נבעה גם ההסתייגות המוחלטת של ההנהגה הפוליטית ממגעים עם ארגונים יהודיים או עם מדינת ישראל כמעט עד לסופהּ של המדינה המזרח גרמנית, בשנים 1990-1989. ​ ​

הרגיעה הפוליטית העולמית בשנות ה-70 של המאה הקודמת והמדיניות החדשה כלפי המזרח של ממשלת מערב גרמניה באותה עת גרמו להתרככות מסוימת במזרח גרמניה. מדינות רבות הכירו בה רשמית, המשטר הקומוניסט ויתר על הסטליניזם האדוק וניסה לשפר את רמת החיים של תושבי המדינה. למדיניות חברתית זו היה מחיר גבוה, שהכלכלה הקומוניסטית המתוכננת לא הייתה מסוגלת לעמוד בו לאורך זמן. כוחה של כלכלת מזרח גרמניה – אחת החזקות בגוש הקומוניסטי, אך חלשה בהשוואה למדינות המערב – ירד מאוד, והאזרחים לא יכלו לקנות הרבה תמורת הכסף שהרוויחו.

קשרים פרטיים למקורות אספקה של מוצרים נדירים היו חשובים מאוד לרוב תושביה של גרמניה המזרחית. מצב זה עמד בסטירה לתמונה האידיאולוגית של החברה הקומוניסטית, שהייתה לכאורה עליונה מאלו הקפיטליסטיוֹת. ואולם, מיליוני אזרחי מזרח גרמניה היו חשופים לשידורי טלוויזיה ורדיו מערב-גרמניים, והתרשמו במידה גוברת מן המצב הריאלי, שהיה הפוך לחלוטין מהמציאות שהם הכירו בארצם. במצב זה נקטה ההנהגה הפוליטית בצעדים אופורטוניסטיים. אחד מהם היה ההתקרבות הפתאומית לנושאים יהודיים. בנובמבר 1988 ערך הפרלמנט המזרח-גרמני (שהיה למעשה גוף נטול כוח) טקס זיכרון ל"ליל הבדולח" ואף הקים מכון מחקר להיסטוריה יהודית, ה"צנטרום יודאיקום", בבניין בית הכנסת החדש בברלין. דרך "הערוץ היהודי" קיוו המנהיגים ליצור קשר טוב יותר עם הממשל האמריקני – וכך להשיג הקלות כלכליות.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נוסדו קבוצות דיסידנטיות על ידי אזרחים ספקניים, בעיקר סביב קהילות כנסייתיות פרוטסטנטיות. המשטרה החשאית ניסתה לחדור למעגלים אלה ולהאט את התפשטותם, אך במחצית השנייה של העשור ההתפתחות כבר הייתה בלתי-הפיכה. עוד ועוד אזרחים הגישו בקשות רשמיות לעזוב את המדינה, אחרים ניסו לברוח דרך מדינות הגוש הקומוניסטי, ובסתיו 1989 התכנסו מאות אלפים להפגנות לא אלימות נגד המשטר. ההנהגה הפוליטית, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי מנגנון קשישים שלא הבינו את שינויי הזמן, לא מצאה תשובות הולמות לדרישות המפגינים, ובחודש אוקטובר 1989 קרסה הממשלה הקומוניסטית תחת לחץ ההפגנות. הפעם, בניגוד לשנת 1953, ההנהגה במוסקבה תחת מיכאל גורבצ'וב, שקידם את השינוי בשיטה הקומוניסטית (פרסטרויקה), לא התערבה.

בזרם המאורעות, פתיחת הגבולות בערב 9 בנובמבר 1989 הייתה כמעט בלתי-נמנעת. במהלך מסיבת עיתונאים על נושאים אחרים הכריז מנהיג קומוניסטי אחד באופן מאולתר על ההחלטה לאפשר לאזרחים לנסוע לרחבי העולם ללא הגבלה. בעקבות זאת התקהלו אלפי אזרחים מול מעברי הגבול בברלין ודרשו את פתיחתם. לבסוף נכנעו חיילי משמר הגבול ופתחו את השערים למערב. פתיחת הגבולות שינתה את הדינמיקה של "המהפכה השקטה": מ-9 בנובמבר, מספר גובר של מפגינים הפסיקו לתבוע שינויים חברתיים במזרח גרמניה: כעת הם דרשו את איחודה עם הרפובליקה הפדרלית. ואכן, האיחוד הושג לאחר דיונים עם בעלות הברית לשעבר (ארצות הברית, ברית המועצות, אנגליה וצרפת), ב-3 באוקטובר 1990.