לפני חמישים וחמש שנים, ב-5 במאי 1960, נחת בישראל נשיא גרמניה לשעבר, הפרופ' תיאודור הויס. על אף שהויס היה אחד מאלפי התיירים שפקדו את המדינה באותה שנה, וביקורו הוגדר פרטי בהחלט, בואו ארצה עורר התרגשות רבה. מה היה כה מיוחד בדמותו של הויס אשר הבדיל אותו מיתר המדינאים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומה היה סוד קסמו, שגרם לרבים בציבור הישראלי, שעדיין הסתייג מן היחס החדש ל"גרמניה האחרת", לקבלו בחמימות כה רבה?

תיאודור הויס, בנו של מהנדס, נולד בשנת 1884 במדינת וירטמברג, גרמניה. הוא למד מדעי המדינה באוניברסיטאות מינכן וברלין, וכבר כסטודנט החל בפעילות פוליטית ענפה. העמדות החד-משמעיות שביטא, כנציג המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שללו את המדיניות שביטאה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בסוף ימיה של רפובליקת ויימר. בין החיבורים הפוליטיים שהויס הוציא לאור באותה תקופה, יש לציין במיוחד שניים אשר כוונו כנגד היטלר. מאוחר יותר, ספרים אלה נידונו לשריפה ודמותו הוקעה בפומבי. בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה נאסרה על הויס כל פעילות פוליטית ועיתונאית, והוא הקדיש את עצמו לעבודה מדעית – חיבור ביוגרפיות, וכן ספר מקיף על תולדות מהפכת 1848 בגרמניה. את המאמרים שפרסם בעיתונות, הקפיד לחתום בשם בדוי.

שעתו הגדולה של הויס כמדינאי הגיעה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, לאחר שנכשל במאמציו להקים מפלגה ליברלית כלל גרמנית, הוא נבחר לתפקיד יושב-ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית. דמותו המכובדת, אישיותו המתונה והשכלתו הרחבה העניקו לו את אהדתם של רבים ברפובליקה המערב-גרמנית שהתהוותה באותם ימים. כאחד ממנסחיה של החוקה הגרמנית, תרם הויס רבות לעיצוב פניה של מדינה זו, שנאלצה לקום מהריסותיה ולהתמודד עם עברה הקשה. בשנת 1949, ושוב בשנת 1954, נבחר הויס לנשיאות גרמניה, והיה הנשיא הראשון של הרפובליקה המערב גרמנית. בשתי תקופות כהונתו זכה הויס ליחס של כבוד וחיבה מצד רבים בעם הגרמני.

בתבונתו הרבה, הבין הויס כי חלק בלתי נפרד משיקומה של גרמניה וקבלתה מחדש למשפחת העמים, תלוי בהתמודדותה האמיצה עם עברה הנאצי. פליקס שנער, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה, כתב בזיכרונותיו כי הויס "הביע את רעיון החרפה הבלתי נמחית של גרמניה בטבעו את המושג של 'בושה קולקטיבית' של העם הגרמני על מה שקרה." בחנוכת המצבה לזכר קרבנות מחנה הריכוז ברגן בלזן, בשנת 1952, אמר הויס: "אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה […] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

יחס אמיץ זה של הויס אל ימי הרייך השלישי רכש את אמונם של רבים, גם בישראל, והקל על הפשרת היחסים עם המדינה שהד פשעיה נגד האנושות טרם נדם. אישיותו של הויס סייעה, אפוא, להכיר בקיומה של "גרמניה האחרת", הנאורה, שרבים מאזרחי ישראל המשיכו להעריץ אותה ואת תרבותה בסתר לבם, וייחלו לפתיחתו המהירה של דף חדש ביחסיהם של שני העמים. לכן אין פלא שהויס התקבל בחמימות רבה על ידי העילית האקדמית הישראלית, שרבים מחבריה היו ילידי גרמניה. הויס, האינטלקטואל ואיש התרבות, הבין כי לא רק באמצעות חוזים כלכליים וטקסים דיפלומטיים תתאפשר ההתקרבות המחודשת בין העם היהודי לעם הגרמני. אבני הבניין ליחסים בין ישראל לגרמניה, כך סבר, הם חילופי דעות פתוחים וכנים בין אנשי רוח, אמנים והוגים משני הצדדים. ביקורו בירושלים היה, אפוא, אחד משיאיה של סדרת מפגשים וביקורים הדדים רבי-משמעות, שבהם התקיימו חילופי דעות בתחום הרוחני-תרבותי.

מרטין בובר, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון ושמואל הוגו ברגמן היו מארחיו הרשמיים של הויס באוניברסיטה העברית, והם נשאו דברי ברכה נרגשים בכינוס שנערך לכבודו בקמפוס גבעת רם, שבו דיבר הויס על עיצוב הדמוקרטיה. "750 מקומות יש באודיטוריום וייז באוניברסיטה העברית", דיווח למחרת האירוע העיתון מעריב, "יותר מ-1,000 איש באו, ורבים נשארו בחוץ".

הביקור באוניברסיטה העברית הסב להויס בן ה-76 נחת מרובה, כנראה מפני שהוא היה האירוע היחיד במהלך סיורו הארוך בישראל, שבו לא נזכר בפירוש עניין השואה ולא הופנו אליו שאלות בנושא. בימים שבהם המתינו אזרחי המדינה לפתיחת משפטו של אדולף אייכמן, שבועות אחדים בלבד לאחר היוודע דבר הבאתו לישראל, היה נושא פשעי השואה עניין רגיש שדיברו בו רבות. אין להכחיש כי במהלך ביקור היסטורי זה, היו בקרב הציבור בישראל רבים אשר מתחו ביקורת קשה כלפי היחס החם שזכה לו נציגו של העם הגרמני, "עם הרוצחים".

הויס, שלדבריו נשא עימו לכל מקום פנקס קטן שבו צייר והביע במכחול את התרשמויותיו, הוציא לאור זמן קצר לאחר ביקורו בישראל ספר ובו הדברים שהשמיע בארץ, ואלו שהושמעו לכבודו באוניברסיטה העברית. בספר הוא שילב רישומי מכחול עדינים של נופי הארץ, שהרשימו אותו. באוגוסט 1960, כחודשיים בלבד לאחר שובו לגרמניה, הוא שלח אל מרטין בובר עותק מספרון זה, ובו הקדשה לבבית. במהלך ביקורו בירושלים ערך הויס מחווה אישית כלפי בובר ובא לבקרו בביתו, ברחוב חובבי ציון.

הפגישה עם ראשי האוניברסיטה בירושלים כללה גם ביקור בספרייה הלאומית, שהייתה אז אחד ממוסדות האוניברסיטה. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, כפי שנקרא באותם ימים, עמד לפני המעבר ההיסטורי ממשכנו הזמני בבניין טרה סנטה אל הבניין החדש בקמפוס גבעת רם. בתצלומים המתעדים את אותו ביקור, נראה הויס, סיגר עבה תקוע בפיו, מעיין בעניין רב בכתבי יד עתיקים של מחזורים מאשכנז שהוגשו לו על ידי מנהל הספרייה דאז, ד"ר קורט וורמן וסגנו, ד"ר יששכר יואל, שניהם ילידי גרמניה. הויס זכר את וורמן מן התקופה שבה היה ספרן ראשי ברשת הספריות הציבוריות בברלין-קרויצברג, בימי רפובליקת ויימר.

ביקור חשוב זה, על-אף שנעשה כבר לאחר תום כהונתו של הויס כנשיא גרמניה המערבית, היה, כדברי פליקס שנער, חוליה חשובה בביצור החלק המכריע שיש לענייני רוח, מדע ותרבות – משום היותם ערכי נצח – בגיבוש היחסים בין שני העמים.

תצלומים: ד"ר קורט מאירוביץ' (פוטו אמקה) מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, תיק ARC. 4* 793 06 121

דמותו של מרטין היידגר (1976-1889) מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות במאה העשרים, הייתה שנויה במחלוקת לאחר מלחמת העולם השנייה. היידגר היה הבולט מבין אנשי הרוח הגרמנים הרבים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בימי הרייך השלישי או, לכל הפחות, הזדהו עמו ולא נקטו כל עמדה כנגדו. כהוגה דעות מקורי וחשוב, אשר הציב את הוויית האדם במרכז הגותו וראה באנושות את הגורם העליון לכל הדברים, השפיע היידגר באופן ניכר על הוגים יהודים בני זמנו, בעיקר מקרב יהודי גרמניה. היידגר עצמו היה תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית. עם פרישתו של הוסרל בשנת 1928, נבחר היידגר למלא את מקומו באוניברסיטת פרייבורג. את ספרו החשוב ביותר של היידגר, "הוויה וזמן" (Sein und Zeit), אשר ראה אור בשנת 1927, הוא הקדיש בהערצה למורו אדמונד הוסרל, על אף שלמעשה בספר זה הוא יצא כנגד חלק מהנחות היסוד של הוסרל עצמו, והיו שראו בהקדשה זו מפתח לקשר העמוק והמורכב שבין שני דורות של פילוסופים.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, קיבל היידגר את הופעתם בברכה. חודשים אחדים לאחר שתפס היטלר את השלטון במדינה, הצטרף היידגר באופן רשמי כחבר במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, וכאות הוקרה על צעד זה, הוא מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, תפקיד שממנו התפטר בתום שנת כהונה אחת בלבד.

במשך אותה שנה, נקט היידגר בצעדים שונים שנועדו לְרָצות את השלטון, ובהם גם מעשי התנכלות שונים לעמיתיו היהודים, על רקע גזעני.

אחד מן המעשים הסמליים בגינם הוקע היידגר והושחרה דמותו כמשתף פעולה עם הנאציזם היה הוראה על שלילת כל זכויותיו של מורהו הישיש הוסרל כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרייבורג, בשל מוצאו היהודי (זאת, על אף שהוסרל עצמו התנצר). במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", אשר ראתה אור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל, כנראה בלחץ המוציאים לאור. חנה ארנדט, אשר הייתה לאחת מתלמידותיו הידועות ביותר של היידגר ועל יחסיה האינטימיים עִמו נכתב כבר רבות, טענה כי בהתנכלות קשה זו של התלמיד כלפי רבו, קירב היידגר את קיצו של הוסרל ואף גרם, באופן עקיף, למותו.

יחסו הבעייתי של היידגר להיטלר ולנאציזם בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר כאשר חלחל גם אל תוך הגותו הפילוסופית. קטעים מנאום שנשא באוניברסיטת פרייבורג ובו הצדיק את עליונותו של שלטון היטלר והרייך השלישי, שולבו על ידו בספרו "מבוא למטאפיזיקה" (Einführung in die Metaphysik) שראה אור בשנת 1935.

לאחר מלחמת העולם השנייה היידגר היה כמצורע. הניסיונות לנקות את שמו, אפילו מצד תלמידים יהודים כחנה ארנדט, הביאו דווקא לתוצאה הפוכה. הגותו, כמו גם אישיותו, הייתה מוקצית מחמת מיאוס בקרב רבים בגרמניה ומחוץ לה. הקשר בינו ובין מרטין בובר לאחר השואה נראה, אפוא, כבלתי אפשרי, גם בעבור אדם ליברלי כבובר, אשר הקדים רבים ביחסו הסלחני כלפי גרמניה והגרמנים. בביוגרפיה של מרטין בובר מאת מוריס פרידמן, הוא מצטט דברים שכתב לו בובר, לפיהם "היידגר האדם הוא הרבה יותר לטעמי מאשר כתביו". במקום אחר, צוטט בובר כאומר כי כל מה שהיה לו לומר בגנותו של היידגר כבר נכתב על ידו בזמן ההתרחשות, ועל כן אין טעם לשוב ולדוש בדברים שחלפו ועברו מן העולם. ואולם, בובר מעולם לא התייחס להיידגר בכתביו או בדברים שאמר בפומבי. גם היידגר עצמו, למרבה הפליאה, העיד באחד מן הראיונות שהעניק לתקשורת המערב-גרמנית, כי שמו של בובר היה מוכר לו "משמיעה בלבד", ומעולם לא הייתה לו כל היכרות אישית עִמו. יחד עם זאת, אין ספק כי היידגר הכיר היטב את כתביו של בובר, ואף השפיע על המו"ל של ספר היובל שנערך לכבודו, לפנות אל בובר ולבקשו שיתרום מאמר לכרך זה. בובר סירב, בטענה שבריאותו הרופפת מחמת זִקנה אינה מאפשרת לו להיענות לבקשה.

כל אותו חשש הדדי מידידות פומבית והערפל סביב יחסיהם האישיים של השניים נמוג באותה סדרת תצלומים, המתעדת פגישה ידידותית ולבבית ביותר שנערכה בסוף האביב של שנת 1957. על רקע הנופים הציוריים של הרי האלפים השווייצריים, בטירתו של הנסיך אלברכט פון שאומבורג-ליפה (Albrecht von Schaumburg-Lippe), נערך במשך יומיים תמימים מפגש בין השניים, שבו הם דנו בהכנתו של כנס בינלאומי בנושא השפה (Die Sprache). את שני הוגי הדעות אירח בטירתו הנסיך, שהיה גיסו של קלמנס פון פודווילס (Clemens Graf von Podewils, 1905-1978), מי שעמד באותה תקופה בראש האקדמיה הבווארית לאמנויות במינכן. בארגון הפגישה ההיסטורית בין הפילוסוף הגרמני והפילוסוף היהודי היה שותף גם קרל פרידריך פון וייצקר, פיזיקאי ופילוסוף של המדע בזכות עצמו, אחיו הבכור של מי שנבחר ב-1984 לנשיא גרמניה המערבית. שני שושבינים אלה היו מעוניינים בארגון אותו כנס במסגרת האקדמיה הבווארית, וביקשו לזמן את בובר ואת היידגר לשם דיון בתכניו ובמטרתו. הפגישה בין בובר להיידגר נערכה, אפוא, באווירה נינוחה, הרחק מעיני הציבור.

בובר הודה, על פי עדותו של אחד מן המשתתפים שם, כי מיד נקשרה בינו לבין היידגר ידידות אמיצה של שני אנשים בערוב ימיהם, שאינם חוששים ללעוג לדעות הקדומות כנגד יהודים, מחד גיסא, וכנגד הרקטור הנאצי, מאידך גיסא. בתצלומים נראים השניים מחויכים, ובאחדים מהם נראית גם פאולה בובר, יושבת לצד בעלה באחת מן הארוחות המשותפות שנערכו באוויר הפתוח. בסופו של דבר, בשל פטירתה הפתאומית של פאולה בובר מקץ חודשים אחדים, ביטל מרטין בובר את השתתפותו בכנס, ובשל כך הוא לא התקיים כמתוכנן.

השיחות המרתקות בין בובר להיידגר באותו מפגש היסטורי נרשמו בקפדנות ובדייקנות אופיינית על ידי פון וייצקר, שהבין את משמעותו ההיסטורית של דיאלוג חד פעמי זה. האשמה, הכפרה והסליחה היו חלק מן הנושאים שנידונו בין השניים, פילוסוף יהודי של הדת והוגה דעות נוצרי שכפר בה, שאת שניהם איחד במידה רבה העיסוק ביחסו של האדם לאלוהות.

הסופר משה יעקב בן גבריאל (שמו המקורי: אויגן היפליך, 1965-1891) נולד בווינה. בתחילת דרכו הוא פעל בעיר הולדתו כסופר ועורך. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקצין בצבא האוסטרי, ומתוקף תפקידו הגיע לירושלים, בה גילה את זיקתו לארץ ישראל ולשפות שבהן דיברו כאן. בשנת 1927 הוא עלה ארצה יחד עם אשתו, ובני הזוג קבעו את משכנם בירושלים. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו במידה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שהוא נהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיות סופר של רומנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים הוא חיבר את ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים שלאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכול בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני.

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולריות רבה דווקא בגרמניה. עתה היו רוב ספריו קלילים והומוריסטיים וסיפרו לקוראים הגרמנים על אודות החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה לסיבובי הופעות בפני קהלים מגוונים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש בקרב אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים בשנים שלאחר השואה.

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מהמכתבים ניתן ללמוד שבן גבריאל בהחלט תמך ברעיון. בין היתר, בן גבריאל החליף דעות עם ד"ר פרנץ שירהולץ, איש תרבות ופעיל בהתקרבות בין המדינות בשנות ה-50 וה-60. מהעתק המכתב המוצג כאן ניתן להבין שמשה יעקב בן גבריאל היה חשוף לשמועות על איוש התפקיד של שגריר גרמניה ושמועות אלו לא מצאו חן בעיניו. לנמען המכתב, פרנץ שירהולץ, ייחס בן גבריאל יכולת להשפיע בעניין זה, והוא ניסה להזהיר את הצד הגרמני מבחירת אישיות לא מתאימה לתפקיד הרגיש. לא ידוע עד כמה המכתב אכן השפיע, אך מעניינת העובדה שבן גבריאל גילה עניין רב ומעורבות בנושא מינוי השגריר הגרמני הראשון במדינת ישראל.

תרגום המכתב

28/3/63

אדוני הדוקטור הנכבד,

רב תודות על מכתבך ובמיוחד על החדשות באשר לסבירות לכינון יחסים דיפלומטיים; לכך התייחסו בימים אלה גם בז'ורנל "דר שפיגל". כיוון שאני יודע שיש לך קשרים מסוימים, ברצוני להפנות את תשומת לבך לעניין שבו טמונות אי-אלו סכנות. עד כמה שידוע לי, לפחות שני עיתונאים בבון – ייתכן שאף יותר – משתדלים לקבל את תפקיד השגריר בירושלים, אלא שאין להם יתרון נוסף מעבר לכך שמזה שנים אחדות הם בחרו בישראל כמקצוע לחיים. אני סבור שחובה לעשות את כל שאפשר כדי למנוע בחירה שגויה זו, גם כיוון שלאחדים מהם יש קשרים הדוקים לאדנאואר. על מנת לסדר את העניינים המסובכים כאן צריך – לפי דעתי – דיפלומט מנוסה שמביא אתו את כל הטקט הנדרש, דבר שפובליציסט לא יכול להביא אתו, מעצם מקצועו. מאחר וגם לך חשובה התפתחות הקשרים הנכונה, ברצוני להביא את העניין הזה לשיקולך ואני מבקש – אם תסכים לדעתי – לנקוט בצעדים הנדרשים בעניין. רצוי לעשות זאת לפני שיחליטו סופית. אני מבקש ממך להתייחס למכתב זה כפרטי ולא להזכיר את שמי בעניין זה.

[החלק האחרון במכתב לא תורגם משיקולי צנעת הפרט, ס.ל.]

כל טוב לך ולמשפחתך,

שלך

[משה יעקב בן גבריאל]

באוקטובר 1963 קיבל הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל מכתב מאת המו"ל הגרמני ברטל פטריי (Bertl Petrei) משטוטגרט. פניות מטעם מו"לים גרמניים לבן גבריאל, שבאותם ימים היה פופולרי מאוד בקרב קהל הקוראים הגרמני, לא היו דבר נדיר. אולם, תוכן המכתב גרם לבן גבריאל לפליאה גדולה. המו"ל הגרמני ביקש ממנו להתייחס ליצירותיו של הסופר והמשורר הגרמני וויל פספר (1962-1882, Will Vesper), שהזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית ושנרתם חד-משמעית למטרותיהם בין 1933 ו-1945. כך, לדוגמה, נשא פספר נאום בעת שריפת הספרים באביב 1933 בעיר דרזדן. פספר הסית את הציבור נגד יהודים ובעיקר נגד סופרים יהודיים בשפה הגרמנית. גם לאחר 1945 לא הסתיר פספר את דעותיו הלאומניות-פשיסטיות. לאור כל זאת, בקשתו של המו"ל האוסטרי-גרמני מבן גבריאל לכתוב ביקורת על אנתולוגיה של נובלות מאת הסופר הנאצי הייתה בעייתית, בלשון המעטה.

בן גבריאל הבין מיד את גודל הבעיה והשיב שהבקשה מותירה בו טעם רע ושהוא אינו מוכן להתייחס ליצירותיו של סופר נאצי. לפי נוסח התשובה (שעותק שלה מצוי בארכיונו של בן גבריאל), יחד עם המכתב הוא גם החזיר את הספר לשולח, המו"ל ברטל פטריי.

והנה, מספר ימים לאחר מכן הגיע מכתב נוסף מהמו"ל, ארוך יותר, ובו ניסיונות להרגיע את הסופר היהודי בירושלים, ולהצדיק את הבקשה וכן את מקומו של וויל פספר בספרות הגרמנית. ואולם, מחבר המכתב כלל לא התייחס לעובדות הבעייתיות בביוגרפיה של הסופר, שלא דיברו בעדו, בוודאי נוכח האווירה ששררה בשנת 1963, כשאי-אפשר היה להעלים עין מעברו הנאצי של אדם בולט בתחום התרבות. שני המכתבים מהמו"ל אל בן גבריאל חתומים על ידי אנשים שונים. הראשון נחתם על ידי גודרון אנסלין והשני על ידי ס. מאואר. לא ידוע לנו מי הוא החותם השני, אך השם גודרון אנסלין ידוע בהחלט, ובהקשר אחר לגמרי, הנוגע לאירועים שהתרחשו בגרמניה בין השנים 1968 ו-1993.

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד. מה שהסופר משה יעקב בן גבריאל לא היה יכול לדעת (ועקב מותו ב-1965 גם לא ידע מעולם) הוא שגודרון אנסלין, שחתמה על המכתב הראשון שקיבל מהמו"ל, הפכה לימים לדמות בכירה ביותר בארגון הטרור השמאלני בשם "סיעת הצבא האדום" (Rote Armee Fraktion – RAF). ארגון זה הסעיר את החברה המערב-גרמנית בעיקר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ופילג את האוכלוסייה בין מתנגדים ותומכים של התנועה, שעל פי הצהרותיה פעלה נגד המשטר הקפיטליסטי-אימפריאליסטי באמצעות "גרילה עירונית". לשם כך, חברי המחתרת אף שהו במחנה אימונים של אש"ף בירדן, ביניהם גם גודרון אנסלין. שיא הפעילות של הארגון – שהיה גם שיאו של המשבר החברתי הקשה בגרמניה המערבית – היה בסתיו 1977, כאשר טרוריסטים פלסטיניים חטפו מטוס גרמני ודרשו תמורת שחרור הנוסעים את שחרור הצמרת של ה-RAF שישבה בבית כלא עוד משנת 1972, ביניהם אנדריאס באדר (Andreas Baader), אולריקה מיינהוף (Ulrike Meinhof) – וגודרון אנסלין. בעקבות החטיפה הכושלת של המטוס הגרמני – כל הנוסעים שוחררו – התאבדו אחדים מאנשי הצמרת בבית הכלא באוקטובר 1977, ביניהם גם אנסלין. תומכי המחתרת הטילו ספק רב בכך שמדובר בהתאבדות, ובעיניהם הפכו המתאבדים לקדושים מעונים. המחתרת המשיכה בפעולותיה עוד מספר שנים והתפרקה סופית רק בתחילת שנות ה-90.