דמותו של מרטין היידגר (1976-1889) מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות במאה העשרים, הייתה שנויה במחלוקת לאחר מלחמת העולם השנייה. היידגר היה הבולט מבין אנשי הרוח הגרמנים הרבים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בימי הרייך השלישי או, לכל הפחות, הזדהו עמו ולא נקטו כל עמדה כנגדו. כהוגה דעות מקורי וחשוב, אשר הציב את הוויית האדם במרכז הגותו וראה באנושות את הגורם העליון לכל הדברים, השפיע היידגר באופן ניכר על הוגים יהודים בני זמנו, בעיקר מקרב יהודי גרמניה. היידגר עצמו היה תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית. עם פרישתו של הוסרל בשנת 1928, נבחר היידגר למלא את מקומו באוניברסיטת פרייבורג. את ספרו החשוב ביותר של היידגר, "הוויה וזמן" (Sein und Zeit), אשר ראה אור בשנת 1927, הוא הקדיש בהערצה למורו אדמונד הוסרל, על אף שלמעשה בספר זה הוא יצא כנגד חלק מהנחות היסוד של הוסרל עצמו, והיו שראו בהקדשה זו מפתח לקשר העמוק והמורכב שבין שני דורות של פילוסופים.
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, קיבל היידגר את הופעתם בברכה. חודשים אחדים לאחר שתפס היטלר את השלטון במדינה, הצטרף היידגר באופן רשמי כחבר במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, וכאות הוקרה על צעד זה, הוא מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, תפקיד שממנו התפטר בתום שנת כהונה אחת בלבד.
במשך אותה שנה, נקט היידגר בצעדים שונים שנועדו לְרָצות את השלטון, ובהם גם מעשי התנכלות שונים לעמיתיו היהודים, על רקע גזעני.
אחד מן המעשים הסמליים בגינם הוקע היידגר והושחרה דמותו כמשתף פעולה עם הנאציזם היה הוראה על שלילת כל זכויותיו של מורהו הישיש הוסרל כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרייבורג, בשל מוצאו היהודי (זאת, על אף שהוסרל עצמו התנצר). במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", אשר ראתה אור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל, כנראה בלחץ המוציאים לאור. חנה ארנדט, אשר הייתה לאחת מתלמידותיו הידועות ביותר של היידגר ועל יחסיה האינטימיים עִמו נכתב כבר רבות, טענה כי בהתנכלות קשה זו של התלמיד כלפי רבו, קירב היידגר את קיצו של הוסרל ואף גרם, באופן עקיף, למותו.
יחסו הבעייתי של היידגר להיטלר ולנאציזם בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר כאשר חלחל גם אל תוך הגותו הפילוסופית. קטעים מנאום שנשא באוניברסיטת פרייבורג ובו הצדיק את עליונותו של שלטון היטלר והרייך השלישי, שולבו על ידו בספרו "מבוא למטאפיזיקה" (Einführung in die Metaphysik) שראה אור בשנת 1935.
לאחר מלחמת העולם השנייה היידגר היה כמצורע. הניסיונות לנקות את שמו, אפילו מצד תלמידים יהודים כחנה ארנדט, הביאו דווקא לתוצאה הפוכה. הגותו, כמו גם אישיותו, הייתה מוקצית מחמת מיאוס בקרב רבים בגרמניה ומחוץ לה. הקשר בינו ובין מרטין בובר לאחר השואה נראה, אפוא, כבלתי אפשרי, גם בעבור אדם ליברלי כבובר, אשר הקדים רבים ביחסו הסלחני כלפי גרמניה והגרמנים. בביוגרפיה של מרטין בובר מאת מוריס פרידמן, הוא מצטט דברים שכתב לו בובר, לפיהם "היידגר האדם הוא הרבה יותר לטעמי מאשר כתביו". במקום אחר, צוטט בובר כאומר כי כל מה שהיה לו לומר בגנותו של היידגר כבר נכתב על ידו בזמן ההתרחשות, ועל כן אין טעם לשוב ולדוש בדברים שחלפו ועברו מן העולם. ואולם, בובר מעולם לא התייחס להיידגר בכתביו או בדברים שאמר בפומבי. גם היידגר עצמו, למרבה הפליאה, העיד באחד מן הראיונות שהעניק לתקשורת המערב-גרמנית, כי שמו של בובר היה מוכר לו "משמיעה בלבד", ומעולם לא הייתה לו כל היכרות אישית עִמו. יחד עם זאת, אין ספק כי היידגר הכיר היטב את כתביו של בובר, ואף השפיע על המו"ל של ספר היובל שנערך לכבודו, לפנות אל בובר ולבקשו שיתרום מאמר לכרך זה. בובר סירב, בטענה שבריאותו הרופפת מחמת זִקנה אינה מאפשרת לו להיענות לבקשה.
כל אותו חשש הדדי מידידות פומבית והערפל סביב יחסיהם האישיים של השניים נמוג באותה סדרת תצלומים, המתעדת פגישה ידידותית ולבבית ביותר שנערכה בסוף האביב של שנת 1957. על רקע הנופים הציוריים של הרי האלפים השווייצריים, בטירתו של הנסיך אלברכט פון שאומבורג-ליפה (Albrecht von Schaumburg-Lippe), נערך במשך יומיים תמימים מפגש בין השניים, שבו הם דנו בהכנתו של כנס בינלאומי בנושא השפה (Die Sprache). את שני הוגי הדעות אירח בטירתו הנסיך, שהיה גיסו של קלמנס פון פודווילס (Clemens Graf von Podewils, 1905-1978), מי שעמד באותה תקופה בראש האקדמיה הבווארית לאמנויות במינכן. בארגון הפגישה ההיסטורית בין הפילוסוף הגרמני והפילוסוף היהודי היה שותף גם קרל פרידריך פון וייצקר, פיזיקאי ופילוסוף של המדע בזכות עצמו, אחיו הבכור של מי שנבחר ב-1984 לנשיא גרמניה המערבית. שני שושבינים אלה היו מעוניינים בארגון אותו כנס במסגרת האקדמיה הבווארית, וביקשו לזמן את בובר ואת היידגר לשם דיון בתכניו ובמטרתו. הפגישה בין בובר להיידגר נערכה, אפוא, באווירה נינוחה, הרחק מעיני הציבור.
בובר הודה, על פי עדותו של אחד מן המשתתפים שם, כי מיד נקשרה בינו לבין היידגר ידידות אמיצה של שני אנשים בערוב ימיהם, שאינם חוששים ללעוג לדעות הקדומות כנגד יהודים, מחד גיסא, וכנגד הרקטור הנאצי, מאידך גיסא. בתצלומים נראים השניים מחויכים, ובאחדים מהם נראית גם פאולה בובר, יושבת לצד בעלה באחת מן הארוחות המשותפות שנערכו באוויר הפתוח. בסופו של דבר, בשל פטירתה הפתאומית של פאולה בובר מקץ חודשים אחדים, ביטל מרטין בובר את השתתפותו בכנס, ובשל כך הוא לא התקיים כמתוכנן.
השיחות המרתקות בין בובר להיידגר באותו מפגש היסטורי נרשמו בקפדנות ובדייקנות אופיינית על ידי פון וייצקר, שהבין את משמעותו ההיסטורית של דיאלוג חד פעמי זה. האשמה, הכפרה והסליחה היו חלק מן הנושאים שנידונו בין השניים, פילוסוף יהודי של הדת והוגה דעות נוצרי שכפר בה, שאת שניהם איחד במידה רבה העיסוק ביחסו של האדם לאלוהות.
