​​בשנת 1960, 15 שנה בלבד לאחר השואה, לא היה מובן מאליו שתהיה אפשרות לקיים מפגשים בין נציגים רשמיים מישראל ומגרמניה. זכר פשעי הנאצים היה עדיין טרי מאוד בקרב ניצולי השואה ובחברה הישראלית בכלל, בעוד מרבית ​האוכלוסייה הגרמנית נותרה בשתיקתה. אמנם נוצרו כבר קשרים מסוימים במהלך משא ומתן על הסכם השילומים בסביבות שנת 1952, אולם התגובות של הציבור בישראל הוכיחו שאפילו ההתקרבות הזאת לא הייתה מקובלת על חלק מהאוכלוסייה בארץ.

סביב המגעים הרשמיים והבלתי-רשמיים עמדה תמיד שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשעת החתימה על הסכם השילומים אותת הצד הגרמני שהוא מוכן לצעד כזה, אך הצד הישראלי היסס, ונימק את היסוסו בכך שעדיין מוקדם מדי להרחיק חלק עד כדי יחסים דיפלומטיים מלאים. באמצע שנות ה-50 התהפכו העמדות: ישראל הייתה מוכנה עקרונית לכינון יחסים רשמיים עם מערב גרמניה, אך דווקא המדינה הגרמנית לא הרגישה מוכנה לכך, כי בקונטקסט הפוליטי הרחב יותר היא חששה מתגובת מדינות ערב; הללו היו עלולות להכיר במדינת מזרח גרמניה, דבר שמנהיגי החלק המערבי לא היו מעוניינים בו עקב "עקרון הלשטיין". לפי עקרון זה, הממשלה בעיר בון רצתה לבודד את החלק המזרחי של גרמניה, אשר לא הוכר על ידה כמדינה עצמאית. כמו כן, כל מדינה שכן הכירה במזרח גרמניה הובילה עצמה למשבר ביחסיה הדיפלומטיים עם החלק המערבי. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לכך שכינון היחסים לא יצא לפועל לפני שנת 1965.

למרות זאת, בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. לשם כך קבעו שני הצדדים שבמהלך ביקורים רשמיים של השניים בניו יורק, ילונו האישים באותו מלון, ב-"ולדורף-אסטוריה" היוקרתי במנהטן. רק שתי קומות הפרידו בין חדרי הפוליטיקאים. עיתונאים רבים שמעו שמועות על הפגישה המתוכננת, וחיכו במסדרונות המלון בתקווה לצלם את "הרגע ההיסטורי" ולדווח עליו. בן גוריון שהיה בן 73 החליט – כצעיר בין השניים – לרדת לחדרו של אדנאואר, שהיה כבר בן 84. כאשר שני המדינאים – האחד סוציאליסט והשני שמרן, בהתאמה – נפגשו, התברר מהר מאוד שה"כימיה" ביניהם מצוינת. הם מצאו בן שיח נעים זה בזה, ושוחחו באווירה טובה במשך שעתיים, על אף שעל הפגישה הוטל צלה של ההיסטוריה, צלה של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. מובן מאליו שהנושא עלה בדיונים ביניהם. העובדה שאדנאואר לא זכה להערכה מצד הנאצים (שפיטרו אותו מתפקידו כראש העיר קלן ב-1933) בוודאי הייתה ידועה לצד הישראלי, והקלה על קביעת הפגישה וגם על הדיאלוג עם בן גוריון.

במהלך השיחה דנו השניים בנושאים שונים, כגון תמיכה כספית לישראל, אספקת כלי נשק לצה"ל, בעיות האינטגרציה של העולים החדשים בישראל, תנועת הקיבוצים והמצב הפוליטי העולמי בכלל. השיחה הטובה גרמה לכך, שבעקבותיה סיכמו על תמיכה כספית לישראל לשנים רבות ובסופו של דבר גם לכינון היחסים הדיפלומטיים חמש שנים לאחר מכן. עם חזרתו של בן גוריון לארץ ציפתה לו התנגדות עזה של הימין הפוליטי ושל אזרחים, שראו בכל מגע רשמי עם גורמים גרמניים בגידה בקרבנות השואה. בשנת 1965, כאשר שתי המדינות החליפו שגרירים, אדנאואר ובן גוריון כבר לא היו בתפקידיהם כראשי ממשלה, אך שמרו על קשר במכתבים. בשנת 1966 אדנאואר בא לישראל לביקור פרטי, והתארח אצל בן גוריון בשדה בוקר. שנה לאחר מכן, בן גוריון נסע לגרמניה לטקס ממלכתי לכבוד אדנאואר, שהלך לעולמו בגיל 91. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הביע בכך כבוד אחרון לקנצלר הראשון של גרמניה.

העיתונות הישראלית ליוותה באורח אינטנסיבי את הפגישה של שני המנהיגים בשנת 1960, וכן את נושא היחסים בין שתי המדינות. העיתונים פרסמו כתבות, תצלומים וגם קריקטורות. אחד הקריקטוריסטים המובילים באותה עת היה קריאל גרדוש, המוכר לרוב הישראלים כ"דוש" (2000-1921). הקריקטורות שלו ליוו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית במשך שנים רבות, בעיקר בעיתון "מעריב", אך גם בספרים שקיבצו את עבודתו. מובן שאף ההתקרבות הפוליטית בין גרמניה וישראל הפכה לנושא בקריקטורות של דוש, כמו בזו שצייר בעקבות המפגש בין אדנאואר ובן גוריון. מעיון בקריקטורה ניתן להבחין בהסתייגותו המסוימת של דוש מעצם הפגישה. דוש עצמו היה ניצול שואה, ואיבד את רוב משפחתו שנרצחה בהונגריה. גם שתי הדמויות בקריקטורה, היהודי ניצול השואה והנאצי לשעבר (?) אינם מבינים – כל אחד בדרכו – כיצד יתכן שהזמנים השתנו כל-כך.

​במשך עשרות שנים, הסופר הגרמני אריך קסטנר (1974-1899) היה אחד הסופרים המוכרים בשפה הגרמנית בישראל. תהילתו הבינלאומית – ספרי הילדים שלו תורגמו ליותר מ-40 שפות – הגיעה גם לישראל. ספריו "אורה הכפולה", "פצפונת ואנטון", "35 במאי" ואחרים הלהיבו את קהל הקוראים העברי, צעירים ומבוגרים כאחד. עקב הרגישות לכל נושא הקשור לגרמניה, ברוב התרגומים המוקדמים לעברית הוחלפו הן שמות הדמויות והן שמות המקומות. מקומות בגרמניה הועתקו ממקומם, או זכו לכינויים עבריים שהרחיקו אותם מן המציאות הגיאוגרפית. רק התרגומים החדשים מאת מיכאל דק חזרו לשמות ולמקומות המקוריים.

בימי רפובליקת ויימר עבד אריך קסטנר כעיתונאי ואף כתב שירים ופרוזה (לדוגמה, הרומן בפרגמנטים, "פביאן"). יצירותיו הועלו על המוקד בשנת 1933, כאשר הנאצים שרפו ספרים רבים שלא היו לפי טעמם או שמחבריהם היו יהודים. למרות המצב הפוליטי, קסטנר נשאר בגרמניה בכל שנות "הרייך השלישי", אך פרסם את ספריו אך ורק בשווייץ. הנאצים עצרו אותו מספר פעמים, ובשנת 1943 אסרו על כל פרסום שלו, אפילו מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב הסופר לכתוב בעיתונים, והמשיך לחבר ספרי ילדים (כגון "אורה הכפולה" משנת 1949). קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת.

אולם, יצירתו של אריך קסטנר אינה מוגבלת לספרי ילדים ולמספר ספרי פרוזה. קסטנר כתב גם שירה, ובה פנה לקהל רחב בתקווה שיקרא את שיריו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן יומיומי. דוגמה לכך הם "שירים לרפואה", שקסטנר פרסם בשנת 1936 (אצל המו"ל השווייצרי "אטריום" בציריך). בקובץ רצה קסטנר לתת לקוראיו שירים מתאימים למצבי רוח קיצוניים שונים, שניתן לטפל בהם, על פי המשורר, באמצעות הומור, כעס, אדישות, אירוניה, התבוננות והגזמה. קסטנר ראה בשירים הללו "תרופות בית הומיאופתיות", והוסיף מעין מדריך לשימוש, שמסביר אילו שירים יש לקרוא באיזה מצב. כאן, הקורא פוגש במונחים כמו זקנה, בדידות, עצלנות, חוסר רגשיות, מחלות, חלומות ועוד. אוסף שירים זה היה פופולרי מאוד, ואף זכה לתרגום חלקי לעברית במהדורה יפה בשנת 1965, אך ללא "הנחיותיו" של המשורר. מהדורה זו יצא לאור בהוצאה האמנותית "עקד". שירי קסטנר תורגמו על ידי יהודה אופן, וביניהם שולבו ציורים מאת חיים נהור. יונה קולמן עיצב גופן מיוחד לטקסט של השירים, והספרים הודפסו על נייר יוצא דופן בצבע חום בהיר.

ייתכן שאך מקרה הוא שהתרגום הזה ראה אור בשנת 1965, השנה שבה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אך גם קיימת האפשרות שבחירה זו של שירי אריך קסטנר האהוד בישראל ביקשה לקרב את קהל הקוראים הישראלי לפן נוסף של ספרות גרמנית, ובמקרה זה לשירה מלאת אירוניה והומור, שיש בה גם לא מעט חשיבה עמוקה.

לפני חמישים וחמש שנים, ב-5 במאי 1960, נחת בישראל נשיא גרמניה לשעבר, הפרופ' תיאודור הויס. על אף שהויס היה אחד מאלפי התיירים שפקדו את המדינה באותה שנה, וביקורו הוגדר פרטי בהחלט, בואו ארצה עורר התרגשות רבה. מה היה כה מיוחד בדמותו של הויס אשר הבדיל אותו מיתר המדינאים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומה היה סוד קסמו, שגרם לרבים בציבור הישראלי, שעדיין הסתייג מן היחס החדש ל"גרמניה האחרת", לקבלו בחמימות כה רבה?

תיאודור הויס, בנו של מהנדס, נולד בשנת 1884 במדינת וירטמברג, גרמניה. הוא למד מדעי המדינה באוניברסיטאות מינכן וברלין, וכבר כסטודנט החל בפעילות פוליטית ענפה. העמדות החד-משמעיות שביטא, כנציג המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שללו את המדיניות שביטאה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בסוף ימיה של רפובליקת ויימר. בין החיבורים הפוליטיים שהויס הוציא לאור באותה תקופה, יש לציין במיוחד שניים אשר כוונו כנגד היטלר. מאוחר יותר, ספרים אלה נידונו לשריפה ודמותו הוקעה בפומבי. בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה נאסרה על הויס כל פעילות פוליטית ועיתונאית, והוא הקדיש את עצמו לעבודה מדעית – חיבור ביוגרפיות, וכן ספר מקיף על תולדות מהפכת 1848 בגרמניה. את המאמרים שפרסם בעיתונות, הקפיד לחתום בשם בדוי.

שעתו הגדולה של הויס כמדינאי הגיעה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, לאחר שנכשל במאמציו להקים מפלגה ליברלית כלל גרמנית, הוא נבחר לתפקיד יושב-ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית. דמותו המכובדת, אישיותו המתונה והשכלתו הרחבה העניקו לו את אהדתם של רבים ברפובליקה המערב-גרמנית שהתהוותה באותם ימים. כאחד ממנסחיה של החוקה הגרמנית, תרם הויס רבות לעיצוב פניה של מדינה זו, שנאלצה לקום מהריסותיה ולהתמודד עם עברה הקשה. בשנת 1949, ושוב בשנת 1954, נבחר הויס לנשיאות גרמניה, והיה הנשיא הראשון של הרפובליקה המערב גרמנית. בשתי תקופות כהונתו זכה הויס ליחס של כבוד וחיבה מצד רבים בעם הגרמני.

בתבונתו הרבה, הבין הויס כי חלק בלתי נפרד משיקומה של גרמניה וקבלתה מחדש למשפחת העמים, תלוי בהתמודדותה האמיצה עם עברה הנאצי. פליקס שנער, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה, כתב בזיכרונותיו כי הויס "הביע את רעיון החרפה הבלתי נמחית של גרמניה בטבעו את המושג של 'בושה קולקטיבית' של העם הגרמני על מה שקרה." בחנוכת המצבה לזכר קרבנות מחנה הריכוז ברגן בלזן, בשנת 1952, אמר הויס: "אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה […] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

יחס אמיץ זה של הויס אל ימי הרייך השלישי רכש את אמונם של רבים, גם בישראל, והקל על הפשרת היחסים עם המדינה שהד פשעיה נגד האנושות טרם נדם. אישיותו של הויס סייעה, אפוא, להכיר בקיומה של "גרמניה האחרת", הנאורה, שרבים מאזרחי ישראל המשיכו להעריץ אותה ואת תרבותה בסתר לבם, וייחלו לפתיחתו המהירה של דף חדש ביחסיהם של שני העמים. לכן אין פלא שהויס התקבל בחמימות רבה על ידי העילית האקדמית הישראלית, שרבים מחבריה היו ילידי גרמניה. הויס, האינטלקטואל ואיש התרבות, הבין כי לא רק באמצעות חוזים כלכליים וטקסים דיפלומטיים תתאפשר ההתקרבות המחודשת בין העם היהודי לעם הגרמני. אבני הבניין ליחסים בין ישראל לגרמניה, כך סבר, הם חילופי דעות פתוחים וכנים בין אנשי רוח, אמנים והוגים משני הצדדים. ביקורו בירושלים היה, אפוא, אחד משיאיה של סדרת מפגשים וביקורים הדדים רבי-משמעות, שבהם התקיימו חילופי דעות בתחום הרוחני-תרבותי.

מרטין בובר, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון ושמואל הוגו ברגמן היו מארחיו הרשמיים של הויס באוניברסיטה העברית, והם נשאו דברי ברכה נרגשים בכינוס שנערך לכבודו בקמפוס גבעת רם, שבו דיבר הויס על עיצוב הדמוקרטיה. "750 מקומות יש באודיטוריום וייז באוניברסיטה העברית", דיווח למחרת האירוע העיתון מעריב, "יותר מ-1,000 איש באו, ורבים נשארו בחוץ".

הביקור באוניברסיטה העברית הסב להויס בן ה-76 נחת מרובה, כנראה מפני שהוא היה האירוע היחיד במהלך סיורו הארוך בישראל, שבו לא נזכר בפירוש עניין השואה ולא הופנו אליו שאלות בנושא. בימים שבהם המתינו אזרחי המדינה לפתיחת משפטו של אדולף אייכמן, שבועות אחדים בלבד לאחר היוודע דבר הבאתו לישראל, היה נושא פשעי השואה עניין רגיש שדיברו בו רבות. אין להכחיש כי במהלך ביקור היסטורי זה, היו בקרב הציבור בישראל רבים אשר מתחו ביקורת קשה כלפי היחס החם שזכה לו נציגו של העם הגרמני, "עם הרוצחים".

הויס, שלדבריו נשא עימו לכל מקום פנקס קטן שבו צייר והביע במכחול את התרשמויותיו, הוציא לאור זמן קצר לאחר ביקורו בישראל ספר ובו הדברים שהשמיע בארץ, ואלו שהושמעו לכבודו באוניברסיטה העברית. בספר הוא שילב רישומי מכחול עדינים של נופי הארץ, שהרשימו אותו. באוגוסט 1960, כחודשיים בלבד לאחר שובו לגרמניה, הוא שלח אל מרטין בובר עותק מספרון זה, ובו הקדשה לבבית. במהלך ביקורו בירושלים ערך הויס מחווה אישית כלפי בובר ובא לבקרו בביתו, ברחוב חובבי ציון.

הפגישה עם ראשי האוניברסיטה בירושלים כללה גם ביקור בספרייה הלאומית, שהייתה אז אחד ממוסדות האוניברסיטה. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, כפי שנקרא באותם ימים, עמד לפני המעבר ההיסטורי ממשכנו הזמני בבניין טרה סנטה אל הבניין החדש בקמפוס גבעת רם. בתצלומים המתעדים את אותו ביקור, נראה הויס, סיגר עבה תקוע בפיו, מעיין בעניין רב בכתבי יד עתיקים של מחזורים מאשכנז שהוגשו לו על ידי מנהל הספרייה דאז, ד"ר קורט וורמן וסגנו, ד"ר יששכר יואל, שניהם ילידי גרמניה. הויס זכר את וורמן מן התקופה שבה היה ספרן ראשי ברשת הספריות הציבוריות בברלין-קרויצברג, בימי רפובליקת ויימר.

ביקור חשוב זה, על-אף שנעשה כבר לאחר תום כהונתו של הויס כנשיא גרמניה המערבית, היה, כדברי פליקס שנער, חוליה חשובה בביצור החלק המכריע שיש לענייני רוח, מדע ותרבות – משום היותם ערכי נצח – בגיבוש היחסים בין שני העמים.

תצלומים: ד"ר קורט מאירוביץ' (פוטו אמקה) מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, תיק ARC. 4* 793 06 121

​​​ליד העיירה הקטנה אושוויץ (Oświęcim) בפולין הקים ה-SS החל בשנת 1940 מחנה ריכוז ענק, ולידו אף מחנה השמדה, אושוויץ-בירקנאו. הנאצים פיתחו במחנה זה שיטה להשמדה המונית בתאי גז, שפעלה ביעילות תעשייתית חסרת רחמים. מעריכים שיותר ממיליון בני אדם נרצחו במחנה זה או מתו מעבודות כפייה קשות במסגרת פעולתו. אלפי אנשי SS שירתו באושוויץ ולקחו חלק ברצח קולקטיבי שהתרחש במחנה במהלך כמעט חמש שנים, עד יום שחרורו על ידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. זהו התאריך שנקבע ליום הזיכרון לקורבנות השואה בגרמניה בשנת 1996 (לפני כן לא היה יום כזה), ומשנת 2005 – 60 שנה לאחר השחרור – הפך 27 בינואר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

יותר מ-8,000 אנשי SS פעלו במחנה הריכוז הגדול ביותר: קבוצה זו הייתה אמורה להיות במוקד תשומת לבם של תובעים ושל בתי משפט לאחר מלחמת העולם השנייה. כל עוד גרמניה לא הייתה מדינה ריבונית, כלומר עד שנת 1949, המוסדות המשפטיים של בעלות הברית השתדלו להעמיד לדין פושעים שלקחו חלק בתכנון ההשמדה ובביצועה. המאמצים האלה מצאו ביטוי במשפטי נירנברג מיד לאחר סיום המלחמה.

המפקד הראשון של אושוויץ היה רודולף פרנץ הס, שנידון למוות על ידי בית משפט פולני בשנת 1947 ונתלה בשטח מחנה אושוויץ באותה השנה. עד אז הוא היה אחד האחראים הראשיים הבודדים מאנשי ה-SS באושוויץ שהובאו בפני בית משפט.

לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי. על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו. בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).

בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.

התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין. במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו. המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.

​בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000. לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.

אחד הביטויים להתעניינות הקיימת בנושא, התעניינות אשר גוברת גם היום, הוא מספרם הרב של ספרים שיצאו לאור החל משנת 1965, אשר עוסקים בהיבטים שונים של משפטי אושוויץ. בין הספרים הללו אפשר למצוא ניתוחים של העדויות, מידע על גורלם של הנרדפים, חומרים המתעדים את המשפטים, פרסום של מקורות וגם קטלוג מקיף על דמותו של פריץ באואר.