בעקבות מלחמת העולם השנייה לא זו בלבד שמדינות רבות באירופה ובשאר העולם חרבו ותושביהן נרצחו על ידי הצבא הגרמני, אלא שבתגובה לפעולות הוורמכט, ה-SS ויחידות נוספות בארצות שנכבשו הופצצו עשרות ערים בגרמניה עצמה, נהרסו שכונות שלמות ומתו אזרחים רבים. רוחות המלחמה זרעו חורבן. בפעם הראשונה מאז ימי נפוליאון, גרמניה הפכה לארץ כבושה.

הארץ חולקה לארבעה אזורי כיבוש: הבריטי בצפון-מערב, הסובייטי במזרח, האמריקאי בדרום-מערב והצרפתי במערב. עם הכניעה הצבאית ממשלת גרמניה חדלה לפעול. היטלר, גבלס, הימלר ומאוחר יותר גם גרינג – התאבדו. שאר המנהיגים הנאציים נעצרו או שינו את זהותם וניסו לברוח. עד מהרה נהפכו גרמנים רבים מתומכי המשטר הנאצי ל"קורבנות" שלכאורה לא ידעו דבר על מעשיהם של החיילים הגרמנים במדינות הכיבוש ובוודאי לא על רצח היהודים בשואה. לקיחת האחריות לא הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות. רוב אזרחי גרמניה היו עסוקים בהשגת מזון ומוצרים חיוניים ובעבודות השיקום שנדרשו לאחר ההפצצות הנרחבות. ניצולי השואה ואסירי מחנות הריכוז המשוחררים ניסו למצוא כיוון חדש לחייהם. עשרות אלפי יהודים, חלק ניכר מהם פליטים מהמזרח, מצאו מקלט במחנות העקורים שהוקמו באזורי הכיבוש המערביים. מיליוני פליטים גרמניים, שגורשו מהאזורים במזרח גרמניה, ניסו למצוא מקום מגורים ופרנסה ולא תמיד התקבלו במאור פנים על ידי המקומיים הוותיקים.​

חלוקת גרמניה לאזורי הכיבוש הייתה למעשה תחילתה של החלוקה הפוליטית של המדינה, שנמשכה עד שנת 1989. כל אחת מבעלות הברית הפעילה את האינטרסים שלה באזורים שהיו בשליטתה. מהר מאוד התברר שליוסף סטאלין במוסקבה היו מחשבות שונות מאלו של מנהיגי בריטניה, צרפת וארצות הברית. ניגוד האינטרסים החמיר במהלך השנים ובעקבות זאת נוסדו ב-1949 שתי המדינות הגרמניות: הרפובליקה הפדראלית במערב והרפובליקה הדמוקרטית במזרח. באשר לאותה "רפובליקה דמוקרטית", התברר שמדובר בכינוי שנועד להיות מראית עין. כללי הדמוקרטיה לא הופעלו בה באופן מלא. הנהגת ברית המועצות דאגה לייסד ארץ סוציאליסטית-קומוניסטית במזרח, לאחר שהרחיבה את פולין מאות קילומטרים מצד מערב, כך שגרמניה הפסידה חלקים גדולים משטחה. בעלות הברית סבסדו את השטחים תחת שליטתן ותמכו בהתפתחות משטר דמוקרטי בחלקה המערבי של גרמניה. בעקבות זאת, החל בשנות ה-50, התאוששה הכלכלה המערב-גרמנית והגיעה לפריחה חדשה. חלקים גדולים של תעשייה של מזרח-גרמניה פורקו על ידי הרוסים והועברו לברית המועצות כפיצויים, כך שמלכתחילה לא התקיים איזון בין שתי הגרמניות מבחינת הכוח הכלכלי. בהמשך, כללי הכלכלה הקומוניסטיים אף הם לא סייעו להתפתחותה של מזרח גרמניה.

החלוקה הפוליטית מצאה ביטוי גם בגישתן של שתי המדינות כלפי מדינת ישראל. עד שנת 1989, השנה שבה הקיץ הקץ על מזרח גרמניה היא לא הכירה במדינת ישראל. הצד המערבי, לעומת זאת, החל במשא ומתן עם נציגים יהודיים ועם מדינת ישראל על פיצויים לקורבנות השואה, דבר שלא היה מקובל על חלקים מאוכלוסיות ישראל וגרמניה, אם כי מסיבות שונות. בישראל סירבו לא מעט אנשים להיות בקשר כלשהו עם גורמים גרמניים ולא היו מוכנים לקבל כסף כפיצוי על רצח עם. לעומת זאת, תומכי הנאצים (שלא נעלמו מהמפה כליל לאחר שנת 1945) התנגדו ל"מתן מתנות" ליהודים. למרות הקשיים, הסכם השילומים נחתם בשנת 1952 בלוקסמבורג. בעקבות ההסכם נעשו צעדים נוספים בתחום הכלכלי וב-1960 נפגשו רשמית, בניו יורק, ראש ממשלת ישראל דוד בין-גוריון וקנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר.

שנות ה-60 היו עדות לשינוים ולהתפתחויות רבים: בשנת 1961 הוחרפה חלוקת גרמניה בשל בניית החומה בין שני החלקים של ברלין ובבניית גדר גבול בין שתי המדינות. בישראל ובגרמניה התנהלו משפטים חשובים נגד נאצים: בישראל נערך "משפט אייכמן" ובגרמניה המערבית נערך "משפט אושוויץ", שניהם זכו לליווי תקשורתי משמעותי מאוד. בשנת 1965 הסכימו ממשלות ישראל ומערב גרמניה סופית לכונן ביניהן יחסים דיפלומטיים. בהמשך נעשו צעדים נוספים, בלתי-רשמיים, להתקרבות בין שתי המדינות, כמו תרגום של יצירות ספרות מגרמנית לעברית ולהפך. בשנות ה-70 טלטלו את החברה המערב-גרמנית מעשי טרור שבוצעו על ידי קבוצות בשמאל הרדיקלי. קבוצות טרור אלו שיתפו פעולה עם ארגונים פוליטיים פלסטיניים וכן עם ארגוני טרור פלסטיניים. הפיגוע נגד ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים במינכן, בשנת 1972, וכן חטיפות של מטוסים (מטוס חברת "אייר פרנס" שהיה במוקד "מבצע אנטבה" נחטף על ידי טרוריסטים פלסטיניים וגרמניים) היו ביטוי למציאות זו. יחד עם זאת, באותן שנים התחילו מתנדבים גרמניים צעירים לבוא לישראל, להתנדב לתקופה בקיבוצים, כדי להכיר את הארץ ואת תושביה.

בשנות ה-80 התקרבו שתי המדינות הגרמניות זו לזו, והמשטר הקומוניסטי במזרח נחלש, כלכלית, וגם אידאולוגית. בסתיו 1989 הובילו בריחת אזרחים למערב והפגנות ענק להתמוטטות המשטר הקומוניסטי ובסופו של הדבר לנפילת חומת ברלין, שאירעה ב-9 בנובמבר. יחד עם ההתפתחות ההיסטורית הזאת, אירעו שינויים דומים כמעט בכל המדינות של הגוש הקומוניסטי, דבר ששינה את פניה של אירופה באורח מוחלט. שנה לאחר מכן אוחדו שתי המדינות לרפובליקה הפדרלית הגרמנית הנוכחית.​​

בערב חג המולד 1959 מרחו שני גברים צעירים גרמניים בני 25 סיסמה אנטישמית וצלבי קרס על בית הכנסת בעיר קלן במערב גרמניה וכן על אנדרטה לזכר קורבנות משטר הנאצים. אזרחים מהסביבה הבחינו במעשה וקראו למשטרה. ימים אחדים לאחר מכן לכדה המשטרה את הפושעים, שהיו חברים במפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם "מפלגת הרייך הגרמנית". על אף שרוב האזרחים הגרמניים היו במידה מסוימת עדיין רגילים לסיסמאות הללו ולמראה של בית כנסת מחולל, המעשה לכד את תשומת הלב הציבורי וזכה להדים עזים. שרים גינו את המעשה, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה שהיו אז בראשית דרכן שודרו כתבות מיוחדות על הפרשה ועל התקדמות החקירה המשטרתית. גם העיתונות הישראלית דיווחה על המקרה, כפי שנעשה בעיתון "דבר" ב-27 בדצמבר 1959. מצד אחד, חילול בית הכנסת אף עודד התרחשותם של מקרים דומים ברחבי מערב גרמניה, ואולם, מצד שני גם לגל של הפגנות אנטי-פשיסטיות ולאירועים ציבוריים שבהם דנו במקרים.

דיון ציבורי אחד התרחש בעיר מינכן בפברואר 1960. תושבי המעונות למתלמדים ולסטודנטים ב-מסמן-פלאץ (Massmannplatz), חבורה דמוקרטית צעירה, קראו למפגש באחד האולמות של האוניברסיטה הטכנית לצורך דיון ציבורי על אודות גל האנטישמיות החדשה-הישנה ועל הצורך להתמודד עם עברה הנאצי של גרמניה ושל תושביה. באירוע במינכן דיבר, בין היתר, הלמוט המרשמיט, סגן העורך הראשי של רשות השידור הבווארית, שאביו היהודי נרצח בתקופת הנאצים. מארגני האירוע, תושבי המעונות, ערכו מעין מהדורה מיוחדת לעיתון החבורה ובו דיווחו על הערב שהתרחש בדיוק בימי הקרנבל, צירוף מועדות שהיה אולי אחת הסיבות למספר הקטן יחסית של משתתפים. בעיתון, שעותק ממנו נשלח לישראל, הודפסו אחדים מהנאומים מאותו הערב במינכן.

באורח פרדוקסלי, למעשה האנטישמי של שני הקיצוניים בעיר קלן הייתה בסופו של הדבר תוצאה חיובית: בעקבות חילול בית הכנסת, גורמים רשמיים ובלתי רשמיים ברחבי העולם ביקרו וגינו את החברה הגרמנית ואף את ממשלת גרמניה, שנאלצה לנקוט צעדים של ממש לטובת קיומו של דיון ציבורי על עברה של גרמניה עד שנת 1945. שר בממשלת מזרח גרמניה שהיה בעל עבר כנאצי פעיל מאוד נאלץ להתפטר. בעקבות האירוע, הקנצלר אדנאואר ביקר בפעם הראשונה במחנה ריכוז לשעבר והשתתף בטכס לזכר הקורבנות היהודיים. ספריית "גרמניה יודאיקה" בעיר קלן, שהוקמה בשנת 1959 בעקבות יוזמה של הסופר היינריך בל, ושמתמקדת בתולדות יהודי גרמניה, התפתחה מאז והיא כיום הספרייה החשובה בגרמניה בתחומה. באוניברסיטאות אחדות במערב גרמניה נוסדו מכונים למדעי היהדות (ברלין, פרנקפורט, קלן, פרייבורג) ובשנת 1963 – 25 שנים לאחר הפוגרומים ב"ליל הבדולח" – נפתחה תערוכה גדולה על תולדות יהודי גרמניה שזכתה ליותר מ-100,000 מבקרים. בשנת 1960 נפגשו דוד בן-גוריון וקונרד אדנאואר בפעם הראשונה וזמן קצר לאחר מכן התחילו חילופי תלמידים בין שתי המדינות, שבשנת 1965 גם הקימו ביניהן יחסים דיפלומטיים.

תרגום הכרזה:

עצרת נוער, מינכן

יום שישי, 12 בפברואר 1960, בשעה 20:00

אולם הפיזיקה הגדול של האוניברסיטה הטכנית (כניסת ארקיס-שטראסה)

נאצים ונאצים חדשים – שומרי הדמוקרטיה?

על כך משיבים: הלמוט המרשמיט, נציגי המפלגות, נציגי הציבור והנוער

הערב שאתו לא התמודדו – סיסמה של ימנו:

האירועים האחרונים מחייבים כל אחד מאתנו להתמודד עם העבר ולנקוט עמדה חד משמעית.

אנו מוחים על כך שנאצים לשעבר שאינם מסתייגים מהעבר מחזיקים בתפקידי מפתח. אנו דורשים את פיטוריהם!

אי אפשר להגדיר את הפעולות האנטישמיות כמעשי קונדס. הן אינן מכוונות רק נגד האזרחים היהודיים שחיים אתנו, אלא גם נגד הזכויות הבסיסיות של מדינתנו. לא צריך להעניש, חייבים לחנך!

אסור לנו להמשיך בשתיקה!

אדישות מוסרית ופוליטית מסכנת את השם הטוב של עמנו ואת קיומה של הדמוקרטיה שלנו.

לכן כולנו רוצים להפגין אתם.

מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה הנוער של האיגודים המקצועיים

הנוער הקתולי ארגון הנוער הפוליטי ועוד 16 איגודי נוער וסטודנטים

קבוצת הסטודנטים הגרמנית-ישראלית

הנוער הפרוטסטנטי

מקור: מחלקת הארכיונים, V 2115

​מי היה מרסל רייך-רניצקי? סביר להניח, שישראלים רבים אינם מכירים אותו. בגרמניה שמו מוכר מאוד, בעיקר בקרב אוהבי הספרות. רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה. במשך שנים רבות הוסיפו בגרמניה לשמו את התואר הבלתי-רשמי "אפיפיור הספרות". אף כי האוטוביוגרפיה שלו תורגמה גם לעברית ("החיים והספרות", 2004), יש מקום להתעמק בחייו המרתקים ובתפקידו הציבורי כמבקר הספרות הגרמנית המוערך ביותר במערב גרמניה במשך עשורים אחדים.

רייך רניצקי נולד בפולין, גדל ולמד בארץ הולדתו עד גיל תשע ולאחר מכן נשלח לקרובי משפחה בברלין. שם למד בבתי הספר האחרונים שעוד שמרו על צביון ליברלי (למרות האנטישמיות בגרמניה הנאצית) ואף סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בשנת 1938. אולם, באתה עת כבר לא התאפשר לו להמשיך בלימודיו באוניברסיטאות גרמניות עקב היותו יהודי. במהלך גירוש היהודים אזרחי פולין מגרמניה בשנת 1938 גורש אף הוא למדינה שבה נולד. בשנות השואה היה רייך-רניצקי בגטו וורשה, אך יחד עם אשתו הצליח לחמוק ממוות בטוח. תודות לעזרה שרייך-רניצקי ואשתו קיבלו מאזרח פולני נותרו השניים בחיים.

לאחר שחרור פולין מהנאצים הצטרף רייך-רניצקי לשירות הציבורי בפולין. אלא שבמהלך השנים הוא החל להתעמת עם המשטר הקומוניסטי, שבתחילת שנות ה-50 התאפיין במידה של אנטישמיות. לאחר מספר שנות עבודה כעורך של ספרות גרמנית אצל מו"ל פולני וכן בתחנת רדיו בפולין, החליט רייך-רניצקי ב-1958 לברוח מהארץ הקומוניסטית ולהתחיל חיים חדשים – דווקא בגרמניה המערבית.

זמן קצר לאחר שעבר לגרמניה המערבית, רייך-רניצקי מצא את מקומו כמבקר ספרות, בהתחלה בעיתון השבועי Die Zeit (1973-1960), ובהמשך כמנהל מדור הספרות של העיתון היוקרתי Frankfurter Allgemeine Zeitung (1988-1973). בשני העיתונים ניתנה לו הזכות לבחור לפי שיקול הדעת שלו ולפי רצונו את היצירות ואת הסופרים שעליהם כתב מאמרי ביקורת. בתפקיד זה פרסם רייך-רניצקי ביקורות ספרים רבות ונתן במה לסופרים גרמנים צעירים ששינו את הסגנון הספרותי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אנשים כגון וולפגנג קפן, תומס ברנהרד והיינריך בל. בין השנים 2001-1988 הוא הנחה תכנית טלוויזיה, "הרביעייה הספרותית", ובה הציג יצירות ספרות וסופרים, יחד עם מומחים אחרים. בדרך זו ערך רייך-רניצקי לקהל רחב היכרות עם יצירות חדשות וגרם לכך שיישמר לספרות מקום בולט בשיח הציבורי. תכנית זו הייתה פופולרית מאוד והוכיחה שניתן להעביר תכנים תרבותיים ברמה גבוהה לקהלים רחבים באמצעות הטלוויזיה. עמדותיו לא תמיד היו מקובלות על היוצרים ועל הקוראים, אך הן השפיעו רבות על מידת ההצלחה של ספרים וסופרים. בנוסף לכך רייך-רניצקי הוציא לאור אנתולוגיות ספרותיות ובהן ריכז את "הקאנון", כלומר את מיטב הספרות הגרמנית שלדעתו ראויה להיות המורשת הספרותית בגרמניה.

רייך-רניצקי ביקר בארץ מספר פעמים והיה בקשר עם אנשי רוח בולטים בישראל, לדוגמה עם חוקר המיסטיקה גרשם שלום. בארכיון שלום, השמור בספרייה הלאומית, ישנם מספר מכתבים שאיש הספרות שלח למכרו בירושלים. באחד מהם, משנת 1967, הזמין רייך-רניצקי את גרשום שלום לתרום מאמר על דמותו ועל יצירותיו של הסופר הגרמני היינריך בל (לימים חתן פרס נובל לספרות). רייך-רניצקי התכוון להוציא קובץ מאמרים על אודות הסופר, שאותו הוא העריך מאוד, וחשב לנכון לכלול גם מאמר מאת שלום. היה מעניין מאוד לדעת מדוע היה לעורך הקובץ המתוכנן על היינריך בל חשוב לכלול את דעותיו של חוקר המיסטיקה, אך השאלה נותרה בינתיים ללא תשובה. אולם, לא מן הנמנע שגם גרשום שלום שאל את עצמו בדיוק את אותה השאלה ובעקבות כך סירב לכתוב טקסט. הספר אכן יצא לאור שנה לאחר מכן, אך ללא תרומה מאת החוקר מירושלים.

​​בשנת 1960, 15 שנה בלבד לאחר השואה, לא היה מובן מאליו שתהיה אפשרות לקיים מפגשים בין נציגים רשמיים מישראל ומגרמניה. זכר פשעי הנאצים היה עדיין טרי מאוד בקרב ניצולי השואה ובחברה הישראלית בכלל, בעוד מרבית ​האוכלוסייה הגרמנית נותרה בשתיקתה. אמנם נוצרו כבר קשרים מסוימים במהלך משא ומתן על הסכם השילומים בסביבות שנת 1952, אולם התגובות של הציבור בישראל הוכיחו שאפילו ההתקרבות הזאת לא הייתה מקובלת על חלק מהאוכלוסייה בארץ.

סביב המגעים הרשמיים והבלתי-רשמיים עמדה תמיד שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשעת החתימה על הסכם השילומים אותת הצד הגרמני שהוא מוכן לצעד כזה, אך הצד הישראלי היסס, ונימק את היסוסו בכך שעדיין מוקדם מדי להרחיק חלק עד כדי יחסים דיפלומטיים מלאים. באמצע שנות ה-50 התהפכו העמדות: ישראל הייתה מוכנה עקרונית לכינון יחסים רשמיים עם מערב גרמניה, אך דווקא המדינה הגרמנית לא הרגישה מוכנה לכך, כי בקונטקסט הפוליטי הרחב יותר היא חששה מתגובת מדינות ערב; הללו היו עלולות להכיר במדינת מזרח גרמניה, דבר שמנהיגי החלק המערבי לא היו מעוניינים בו עקב "עקרון הלשטיין". לפי עקרון זה, הממשלה בעיר בון רצתה לבודד את החלק המזרחי של גרמניה, אשר לא הוכר על ידה כמדינה עצמאית. כמו כן, כל מדינה שכן הכירה במזרח גרמניה הובילה עצמה למשבר ביחסיה הדיפלומטיים עם החלק המערבי. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לכך שכינון היחסים לא יצא לפועל לפני שנת 1965.

למרות זאת, בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. לשם כך קבעו שני הצדדים שבמהלך ביקורים רשמיים של השניים בניו יורק, ילונו האישים באותו מלון, ב-"ולדורף-אסטוריה" היוקרתי במנהטן. רק שתי קומות הפרידו בין חדרי הפוליטיקאים. עיתונאים רבים שמעו שמועות על הפגישה המתוכננת, וחיכו במסדרונות המלון בתקווה לצלם את "הרגע ההיסטורי" ולדווח עליו. בן גוריון שהיה בן 73 החליט – כצעיר בין השניים – לרדת לחדרו של אדנאואר, שהיה כבר בן 84. כאשר שני המדינאים – האחד סוציאליסט והשני שמרן, בהתאמה – נפגשו, התברר מהר מאוד שה"כימיה" ביניהם מצוינת. הם מצאו בן שיח נעים זה בזה, ושוחחו באווירה טובה במשך שעתיים, על אף שעל הפגישה הוטל צלה של ההיסטוריה, צלה של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. מובן מאליו שהנושא עלה בדיונים ביניהם. העובדה שאדנאואר לא זכה להערכה מצד הנאצים (שפיטרו אותו מתפקידו כראש העיר קלן ב-1933) בוודאי הייתה ידועה לצד הישראלי, והקלה על קביעת הפגישה וגם על הדיאלוג עם בן גוריון.

במהלך השיחה דנו השניים בנושאים שונים, כגון תמיכה כספית לישראל, אספקת כלי נשק לצה"ל, בעיות האינטגרציה של העולים החדשים בישראל, תנועת הקיבוצים והמצב הפוליטי העולמי בכלל. השיחה הטובה גרמה לכך, שבעקבותיה סיכמו על תמיכה כספית לישראל לשנים רבות ובסופו של דבר גם לכינון היחסים הדיפלומטיים חמש שנים לאחר מכן. עם חזרתו של בן גוריון לארץ ציפתה לו התנגדות עזה של הימין הפוליטי ושל אזרחים, שראו בכל מגע רשמי עם גורמים גרמניים בגידה בקרבנות השואה. בשנת 1965, כאשר שתי המדינות החליפו שגרירים, אדנאואר ובן גוריון כבר לא היו בתפקידיהם כראשי ממשלה, אך שמרו על קשר במכתבים. בשנת 1966 אדנאואר בא לישראל לביקור פרטי, והתארח אצל בן גוריון בשדה בוקר. שנה לאחר מכן, בן גוריון נסע לגרמניה לטקס ממלכתי לכבוד אדנאואר, שהלך לעולמו בגיל 91. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הביע בכך כבוד אחרון לקנצלר הראשון של גרמניה.

העיתונות הישראלית ליוותה באורח אינטנסיבי את הפגישה של שני המנהיגים בשנת 1960, וכן את נושא היחסים בין שתי המדינות. העיתונים פרסמו כתבות, תצלומים וגם קריקטורות. אחד הקריקטוריסטים המובילים באותה עת היה קריאל גרדוש, המוכר לרוב הישראלים כ"דוש" (2000-1921). הקריקטורות שלו ליוו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית במשך שנים רבות, בעיקר בעיתון "מעריב", אך גם בספרים שקיבצו את עבודתו. מובן שאף ההתקרבות הפוליטית בין גרמניה וישראל הפכה לנושא בקריקטורות של דוש, כמו בזו שצייר בעקבות המפגש בין אדנאואר ובן גוריון. מעיון בקריקטורה ניתן להבחין בהסתייגותו המסוימת של דוש מעצם הפגישה. דוש עצמו היה ניצול שואה, ואיבד את רוב משפחתו שנרצחה בהונגריה. גם שתי הדמויות בקריקטורה, היהודי ניצול השואה והנאצי לשעבר (?) אינם מבינים – כל אחד בדרכו – כיצד יתכן שהזמנים השתנו כל-כך.