לאחר ההסכם לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה צורך שההחלטה תקרום עור וגידים. כל מדינה מינתה שגריר וצוות דיפלומטים. שגריר ישראל הראשון בגרמניה היה אשר בן נתן, יליד וינה (שנפטר רק ביוני 2014), ואילו גרמניה שלחה את רולף פאולס (2002-1915). חלקים מהציבור בארץ לא תמכו בכינון היחסים ואף לא במינויו של פאולס עקב עברו בשנים 1945-1933. כבר משנת 1934 היה פאולס קצין בוורמכט, השתתף במלחמת העולם השנייה, נפצע קשה במהלכה וזכה בעיטור כבוד יוקרתי ("צלב האבירים"). לאחר סיום המלחמה החל ללמוד משפטים ובהמשך השתלב בסגל הדיפלומטי של גרמניה המערבית.

העיתונות הישראלית דיווחה על מינויו ועל הגעתו של פאולס וגם על פעולותיו הראשונות כשגריר. העיתון "דבר" כתב ב-12/8/1965 בעמוד השער על נאומו הראשון של שגריר גרמניה המערבית וציטט מדבריו: "… אני בא במחשבה אחת במוחי: הגרמנים והיהודים חיים נוכח העבר האיום, שאין לשכחו, שאסור לשכחו ושאין אנו שוכחים אותו. אבל אני חושב שליהודים ולגרמנים נשקף עתיד, ומוטל על דורנו לסלול את הדרך לעתיד בהיר של חרות, שלום וצדק בצוותא." מתוך דבריו של פאולס עולה בבירור שהגורמים הרשמיים בגרמניה ראו במדינת ישראל קודם כל את מדינת היהודים והתמקדו בעבודתם בכל הסוגיות שעלו מתוך התפיסה הזאת. במהלך שלוש שנות כהונתו ניסה פאולס לקדם את הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות. בשנים אלו הוכיח פאולס את כישוריו כדיפלומט בתפקיד המסובך והטעון שהוטל עליו. בהמשך דרכו שימש כשגריר מערב גרמניה בארה"ב ובסין.

מיד לאחר פטירתו של הפילוסוף מרטין בובר בשנת 1965 עלתה היוזמה לכבד את דמותו בברלין המערבית על ידי קריאת רחוב על שמו. לשם כך נבחר רחוב שקט בבלרין-צלנדורף, שקודם לכן נקרא בשם "קייזרשטרסה" (רחוב הקיסר). לאחר סיום התהליך הפורמלי הוענק השם ב-13/6/1966. שנה לאחר מותו של בובר, שלח רולף פאולס הודעה על שינוי שם הרחוב אל בתו של מרטין בובר, חווה שטייניץ (שמה הקודם היה חווה שטראוס). פקידי השגרירות כנראה עוד לא היו רגילים די הצורך לשמות העבריים ועיוותו קלות את שמה של שטייניץ ואף טעו וציינו שהטכס התקיים שנתיים לאחר פטירתו של בובר. כיום ישנם רחובות רבים בערי גרמניה הנושאים את שמו של הפילוסוף היהודי החשוב.
המכתב המוצג כאן הגיע למחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית לפני כשנתיים, יחד עם מכתבים רבים אחרים, כתוספת לארכיון אריה לודוויג שטראוס.

מקור: ארכיון אריה לודוויג שטראוס, ARC. Ms. Var. 424/7/104

​מי היה מרסל רייך-רניצקי? סביר להניח, שישראלים רבים אינם מכירים אותו. בגרמניה שמו מוכר מאוד, בעיקר בקרב אוהבי הספרות. רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה. במשך שנים רבות הוסיפו בגרמניה לשמו את התואר הבלתי-רשמי "אפיפיור הספרות". אף כי האוטוביוגרפיה שלו תורגמה גם לעברית ("החיים והספרות", 2004), יש מקום להתעמק בחייו המרתקים ובתפקידו הציבורי כמבקר הספרות הגרמנית המוערך ביותר במערב גרמניה במשך עשורים אחדים.

רייך רניצקי נולד בפולין, גדל ולמד בארץ הולדתו עד גיל תשע ולאחר מכן נשלח לקרובי משפחה בברלין. שם למד בבתי הספר האחרונים שעוד שמרו על צביון ליברלי (למרות האנטישמיות בגרמניה הנאצית) ואף סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בשנת 1938. אולם, באתה עת כבר לא התאפשר לו להמשיך בלימודיו באוניברסיטאות גרמניות עקב היותו יהודי. במהלך גירוש היהודים אזרחי פולין מגרמניה בשנת 1938 גורש אף הוא למדינה שבה נולד. בשנות השואה היה רייך-רניצקי בגטו וורשה, אך יחד עם אשתו הצליח לחמוק ממוות בטוח. תודות לעזרה שרייך-רניצקי ואשתו קיבלו מאזרח פולני נותרו השניים בחיים.

לאחר שחרור פולין מהנאצים הצטרף רייך-רניצקי לשירות הציבורי בפולין. אלא שבמהלך השנים הוא החל להתעמת עם המשטר הקומוניסטי, שבתחילת שנות ה-50 התאפיין במידה של אנטישמיות. לאחר מספר שנות עבודה כעורך של ספרות גרמנית אצל מו"ל פולני וכן בתחנת רדיו בפולין, החליט רייך-רניצקי ב-1958 לברוח מהארץ הקומוניסטית ולהתחיל חיים חדשים – דווקא בגרמניה המערבית.

זמן קצר לאחר שעבר לגרמניה המערבית, רייך-רניצקי מצא את מקומו כמבקר ספרות, בהתחלה בעיתון השבועי Die Zeit (1973-1960), ובהמשך כמנהל מדור הספרות של העיתון היוקרתי Frankfurter Allgemeine Zeitung (1988-1973). בשני העיתונים ניתנה לו הזכות לבחור לפי שיקול הדעת שלו ולפי רצונו את היצירות ואת הסופרים שעליהם כתב מאמרי ביקורת. בתפקיד זה פרסם רייך-רניצקי ביקורות ספרים רבות ונתן במה לסופרים גרמנים צעירים ששינו את הסגנון הספרותי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אנשים כגון וולפגנג קפן, תומס ברנהרד והיינריך בל. בין השנים 2001-1988 הוא הנחה תכנית טלוויזיה, "הרביעייה הספרותית", ובה הציג יצירות ספרות וסופרים, יחד עם מומחים אחרים. בדרך זו ערך רייך-רניצקי לקהל רחב היכרות עם יצירות חדשות וגרם לכך שיישמר לספרות מקום בולט בשיח הציבורי. תכנית זו הייתה פופולרית מאוד והוכיחה שניתן להעביר תכנים תרבותיים ברמה גבוהה לקהלים רחבים באמצעות הטלוויזיה. עמדותיו לא תמיד היו מקובלות על היוצרים ועל הקוראים, אך הן השפיעו רבות על מידת ההצלחה של ספרים וסופרים. בנוסף לכך רייך-רניצקי הוציא לאור אנתולוגיות ספרותיות ובהן ריכז את "הקאנון", כלומר את מיטב הספרות הגרמנית שלדעתו ראויה להיות המורשת הספרותית בגרמניה.

רייך-רניצקי ביקר בארץ מספר פעמים והיה בקשר עם אנשי רוח בולטים בישראל, לדוגמה עם חוקר המיסטיקה גרשם שלום. בארכיון שלום, השמור בספרייה הלאומית, ישנם מספר מכתבים שאיש הספרות שלח למכרו בירושלים. באחד מהם, משנת 1967, הזמין רייך-רניצקי את גרשום שלום לתרום מאמר על דמותו ועל יצירותיו של הסופר הגרמני היינריך בל (לימים חתן פרס נובל לספרות). רייך-רניצקי התכוון להוציא קובץ מאמרים על אודות הסופר, שאותו הוא העריך מאוד, וחשב לנכון לכלול גם מאמר מאת שלום. היה מעניין מאוד לדעת מדוע היה לעורך הקובץ המתוכנן על היינריך בל חשוב לכלול את דעותיו של חוקר המיסטיקה, אך השאלה נותרה בינתיים ללא תשובה. אולם, לא מן הנמנע שגם גרשום שלום שאל את עצמו בדיוק את אותה השאלה ובעקבות כך סירב לכתוב טקסט. הספר אכן יצא לאור שנה לאחר מכן, אך ללא תרומה מאת החוקר מירושלים.

​​בשנת 1960, 15 שנה בלבד לאחר השואה, לא היה מובן מאליו שתהיה אפשרות לקיים מפגשים בין נציגים רשמיים מישראל ומגרמניה. זכר פשעי הנאצים היה עדיין טרי מאוד בקרב ניצולי השואה ובחברה הישראלית בכלל, בעוד מרבית ​האוכלוסייה הגרמנית נותרה בשתיקתה. אמנם נוצרו כבר קשרים מסוימים במהלך משא ומתן על הסכם השילומים בסביבות שנת 1952, אולם התגובות של הציבור בישראל הוכיחו שאפילו ההתקרבות הזאת לא הייתה מקובלת על חלק מהאוכלוסייה בארץ.

סביב המגעים הרשמיים והבלתי-רשמיים עמדה תמיד שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשעת החתימה על הסכם השילומים אותת הצד הגרמני שהוא מוכן לצעד כזה, אך הצד הישראלי היסס, ונימק את היסוסו בכך שעדיין מוקדם מדי להרחיק חלק עד כדי יחסים דיפלומטיים מלאים. באמצע שנות ה-50 התהפכו העמדות: ישראל הייתה מוכנה עקרונית לכינון יחסים רשמיים עם מערב גרמניה, אך דווקא המדינה הגרמנית לא הרגישה מוכנה לכך, כי בקונטקסט הפוליטי הרחב יותר היא חששה מתגובת מדינות ערב; הללו היו עלולות להכיר במדינת מזרח גרמניה, דבר שמנהיגי החלק המערבי לא היו מעוניינים בו עקב "עקרון הלשטיין". לפי עקרון זה, הממשלה בעיר בון רצתה לבודד את החלק המזרחי של גרמניה, אשר לא הוכר על ידה כמדינה עצמאית. כמו כן, כל מדינה שכן הכירה במזרח גרמניה הובילה עצמה למשבר ביחסיה הדיפלומטיים עם החלק המערבי. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לכך שכינון היחסים לא יצא לפועל לפני שנת 1965.

למרות זאת, בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. לשם כך קבעו שני הצדדים שבמהלך ביקורים רשמיים של השניים בניו יורק, ילונו האישים באותו מלון, ב-"ולדורף-אסטוריה" היוקרתי במנהטן. רק שתי קומות הפרידו בין חדרי הפוליטיקאים. עיתונאים רבים שמעו שמועות על הפגישה המתוכננת, וחיכו במסדרונות המלון בתקווה לצלם את "הרגע ההיסטורי" ולדווח עליו. בן גוריון שהיה בן 73 החליט – כצעיר בין השניים – לרדת לחדרו של אדנאואר, שהיה כבר בן 84. כאשר שני המדינאים – האחד סוציאליסט והשני שמרן, בהתאמה – נפגשו, התברר מהר מאוד שה"כימיה" ביניהם מצוינת. הם מצאו בן שיח נעים זה בזה, ושוחחו באווירה טובה במשך שעתיים, על אף שעל הפגישה הוטל צלה של ההיסטוריה, צלה של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. מובן מאליו שהנושא עלה בדיונים ביניהם. העובדה שאדנאואר לא זכה להערכה מצד הנאצים (שפיטרו אותו מתפקידו כראש העיר קלן ב-1933) בוודאי הייתה ידועה לצד הישראלי, והקלה על קביעת הפגישה וגם על הדיאלוג עם בן גוריון.

במהלך השיחה דנו השניים בנושאים שונים, כגון תמיכה כספית לישראל, אספקת כלי נשק לצה"ל, בעיות האינטגרציה של העולים החדשים בישראל, תנועת הקיבוצים והמצב הפוליטי העולמי בכלל. השיחה הטובה גרמה לכך, שבעקבותיה סיכמו על תמיכה כספית לישראל לשנים רבות ובסופו של דבר גם לכינון היחסים הדיפלומטיים חמש שנים לאחר מכן. עם חזרתו של בן גוריון לארץ ציפתה לו התנגדות עזה של הימין הפוליטי ושל אזרחים, שראו בכל מגע רשמי עם גורמים גרמניים בגידה בקרבנות השואה. בשנת 1965, כאשר שתי המדינות החליפו שגרירים, אדנאואר ובן גוריון כבר לא היו בתפקידיהם כראשי ממשלה, אך שמרו על קשר במכתבים. בשנת 1966 אדנאואר בא לישראל לביקור פרטי, והתארח אצל בן גוריון בשדה בוקר. שנה לאחר מכן, בן גוריון נסע לגרמניה לטקס ממלכתי לכבוד אדנאואר, שהלך לעולמו בגיל 91. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הביע בכך כבוד אחרון לקנצלר הראשון של גרמניה.

העיתונות הישראלית ליוותה באורח אינטנסיבי את הפגישה של שני המנהיגים בשנת 1960, וכן את נושא היחסים בין שתי המדינות. העיתונים פרסמו כתבות, תצלומים וגם קריקטורות. אחד הקריקטוריסטים המובילים באותה עת היה קריאל גרדוש, המוכר לרוב הישראלים כ"דוש" (2000-1921). הקריקטורות שלו ליוו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית במשך שנים רבות, בעיקר בעיתון "מעריב", אך גם בספרים שקיבצו את עבודתו. מובן שאף ההתקרבות הפוליטית בין גרמניה וישראל הפכה לנושא בקריקטורות של דוש, כמו בזו שצייר בעקבות המפגש בין אדנאואר ובן גוריון. מעיון בקריקטורה ניתן להבחין בהסתייגותו המסוימת של דוש מעצם הפגישה. דוש עצמו היה ניצול שואה, ואיבד את רוב משפחתו שנרצחה בהונגריה. גם שתי הדמויות בקריקטורה, היהודי ניצול השואה והנאצי לשעבר (?) אינם מבינים – כל אחד בדרכו – כיצד יתכן שהזמנים השתנו כל-כך.

​כאשר קורט וורמן כתב בברלין את הגלויה הזו אל פליקס וולטש, לא היה מדובר בדרישת שלום בין עמיתים לעבודה ותו-לא. למעשה מנהל מוסד חשוב בארץ כתב לאחד העובדים הבכירים שלו – בגרמנית. מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

קורט (דוד) וורמן נולד בברלין בשנת 1900, למד ספרות באוניברסיטה, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ועבד כספרן בספרייה ציבורית בברלין-קרויצברג, שאותה גם ניהל עד שנת 1933. באביב של אותה השנה קיבל וורמן את מכתב הפיטורין מהרשויות המוניציפליות בברלין, שתוך זמן קצר התחילו לפעול לפי רצונם של הנאצים. מסתבר שוורמן פוטר משתי סיבות: הוא היה יהודי והוא היה סוציאל-דמוקרט. שנה לאחר מכן עלה וורמן ארצה ומשנת 1937 שוב עבד כספרן, הפעם בספרייה העירונית של תל אביב, תחת המנהל היינריך לווה. אך זו לא הייתה התחנה האחרונה בקריירה של קורט וורמן. בשנת 1947 הוא קיבל את מינויו האחרון – לספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (כיום הספרייה הלאומית). הוא התחיל את עבודתו במוסד זה במצב לא פשוט שאפילו החמיר עם חלוקת ירושלים בשנת 1948, כאשר בניין הספרייה נשאר מנותק מהעיר המערבית, על הר הצופים. והנה, בזכותו של וורמן הספרייה שרדה, גדלה במהלך השנים הן במספר הספרים והן בכוח האדם, ואפילו קיבלה מבנה חדש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. המבנה שנחנך בשנת 1960 משמש את הספרייה הלאומית עד היום. במקביל לעבודתו כספרן ראשי בספרייה הקים וורמן גם את בית הספר לספרנות ולארכיונאות באוניברסיטה העברית וניהל אותו.

פליקס וולטש, נמען הגלויה, נולד בפראג בשנת 1887. בעיר הולדתו הוא למד משפטים ופילוסופיה וכתב דוקטורטים בשני המקצועות. כבר משנת 1910 עבד כספרן בספריית האוניברסיטה (הגרמנית) בפראג. מלימודי המשפטים הוא הכיר היטב את פרנץ קפקא. הסופר הגדול היה לאחד החברים הקרובים ביותר של וולטש. יחד עם מקס ברוד ועם הסופר העיוור אוסקר באום, הם היו "חוג פראג" המפורסם, שפעל רבות בתחום הספרות והפילוסופיה. משנת 1919 ועד ימיו האחרונים באביב 1939 היה פליקס וולטש גם העורך הראשי של העיתון הציוני הבוהמי Selbstwehr (הגנה עצמית). עם הפלישה הגרמנית לצ'כיה בשנת 1939, וולטש ברח לארץ ישראל עם משפחתו ועם מקס ברוד. כאן הוא קבע את משכנו בירושלים וזמן קצר לאחר מכן השתלב בצוות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. עקב ניסיונו הרב בספרנות מונה וולטש לאחראי מערך המיון בספרייה ואף לימד בבית הספר לספרנות. במקביל לעבודה זו חיבר וולטש מאמרים בתחום הפילוסופיה והספרות וכמובן גם על פרנץ קפקא ועל יצירותיו. וולטש כתב לרוב בגרמנית, אך כתביו תורגמו לעברית ולשפות אחרות.

בגלויה אל וולטש כתב קורט וורמן על הפגישות שהיו לו בגרמניה, לדוגמה עם המוציא לאור פטר זורקמפ, עם עמיתיו למברט שניידר וגם עם הנס ווילהלם אפלסהיימר, המנהל הראשון של הספרייה הלאומית של מערב גרמניה (בפרנקפורט). באחד הימים וורמן אף ביקר בספרייה הממשלתית במזרח-ברלין, ה"ספרייה הלאומית" לשעבר של מדינת פרוסיה. סביר להניח שוורמן הכיר שם ספרנים עוד מעבודתו בברלין. ידוע גם שוורמן פעל רבות להצלת ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי הנאצים. ייתכן אפוא שאלו היו הסיבות שהובילו את מנהל בית הספרים בירושלים אפילו למזרח-ברלין הקומוניסטית ב-1955, בתקופה שבה לא היו קשרים רשמיים בין מדינת ישראל וגרמניה המזרחית.

בחירת הלשון הגרמנית לכתיבת הגלויה אינה מפתיעה: זו הייתה שפת האם של וורמן ושל וולטש ושניהם הרגישו בה בנוח. רק את הכתובת כתב השולח בעברית, כדי לפשט את עבודתם של אנשי הדואר הישראלי.