מרגע הופעתם על במת ההיסטוריה, לא הותירו התנועה הנציונל-סוציאליסטית, מנהיגה אדולף היטלר וחבורת ההנהגה סביבו, שמץ של ספק באשר לדעותיהם הגזעניות, בעיקר כלפי היהודים. התנקשויות אנטישמיות מטעם הנאצים כבר בימי רפובליקת ויימר לא היו עניין יוצא דופן, והיטלר עצמו הרבה להתייחס בדבריו ובכתביו ליהודים, שלדעתו ולדעתם של אוהדיו היו אחראים לשורה ארוכה של בעיות בחברה הגרמנית בפרט ובחברה האנושית בכלל. המחשבות הגסות וחסרות התחכום הללו ניזונו מדעות אנטישמיות ישנות שהיו קיימות בחברות האירופיות השונות עוד מימי הביניים. החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 התקבלו בקרב אנתרופולוגים במערב תיאוריות גזע, ורבים מהם סברו שלמען בריאותו של המין האנושי יש צורך בשימור "טוהר הגזע". כך היה גם בגרמניה. כיוון החשיבה הזה אף הפך לתחום מחקרי באוניברסיטאות, כך ששנאת "הגזעים הלא-גרמניים" של הנאצים מצאה לה אדמה פורייה למדי להכות בה שורש.
עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933, האנטישמיות התוקפנית שלהם הפכה לקו המנחה של המדיניות הרשמית של הרשויות בגרמניה כלפי היהודים. עוד באפריל 1933 חוקק חוק שאפשר את פיטוריהם של כל פקידי המדינה ממוצא יהודי. השליטים החדשים על גרמניה, והצעדים הלא-אנושיים שהם נקטו, גרמו ליהודי גרמניה רבים להגר למדינות אחרות, ובהן לארץ ישראל.
החל בשנת 1927 התכנסו בעיר נירנברג חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לכינוסים תקופתיים. עם הזמן הפכה נירנברג למוקד הקבוע של הכינוס השנתי של המפלגה, ובין השנים 1933 ו-1938 התקיים בה הכינוס השנתי. בכינוס השביעי של המפלגה הנאצית, בספטמבר 1935, התאספו כרגיל אלפי תומכי המשטר, וברגע האחרון הוזמנו גם כל חברי הרייכסטאג – הפרלמנט הכלל-גרמני, או – ליתר דיוק – הגרוטסקה שנשארה ממנו לאחר שהנאצים דאגו לאייש את כל המנדטים באנשים משורותיהם. במהלך דמוקרטי לכאורה ראשי הנאצים הביאו להצבעה בפני הרייכסטאג שלושה חוקים: החוק על דגל גרמניה, חוק האזרחות והחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני. את שלושת החוקים הם הביאו להצבעה על רקע התפאורה הלאומנית, במופע המוני ראוותני. אין צורך לומר, שחברי הרייכסטאג אישרו את שלושת החוקים פה אחד. החוקים החדשים קיבלו מעמד של חוקי יסוד, כלומר חוקים בעלי משמעות יסודית ומיוחדת למבנה החוקתי של המדינה. למי שחי אז בגרמניה, אזרחי גרמניה יהודים ולא-יהודים, לא הייתה ברורה כל צרכה משמעות החקיקה החדשה. אך עד מהרה הסתבר שהחוקים שנחקקו בנירנברג, ושלימים נקראו על שם העיר, למעשה שמו קץ לתהליך האמנציפציה של יהודי גרמניה ודחקו אותם למעמד נמוך כאזרחים מהדרגה השנייה.
המשמעות המעשית הייתה שהחוקים שללו מהיהודים זכויות יסוד, כמו זכות ההצבעה בבחירות פוליטיות ואסרו על זוגיות בין גרמנים יהודים ולא-יהודים. אנשים שנתפסו בקשרי זוגיות עם יהודים נענשו, ונישואים חדשים בין יהודים וגרמנים הפכו לבלתי-אפשריים. כל קשר זוגי חדש כזה הוגדר כ"בזיון הדם" (Blutschande). בהמשך נוסחו הגדרות לגבי דירוגים שונים של "דם יהודי" על פי אילן היוחסין, ונוסדו קטגוריות כמו "יהודי מלא" (Volljude), "חצי יהודי" (Halbjude) ו"רבע יהודי" (Vierteljude), כדי להגדיר על מי בדיוק חלים חוקי נירנברג. במשך שנות השלטון הנאצי, הקטגוריות הללו קבעו מי יחיה ומי ימות, ורבים מאוד הושפעו מהן, כתלות במעמד החוקי שנקבע להם. מובן שבתוך גרמניה הנאצית לא נשמעו קולות מחאה נגד חוקי נירנברג, אך גם מחוץ לגרמניה לא עוררו החוקים והשלכותיהם התרגשות רבה מדי או תגובה ציבורית בולטת. כידוע, פחות משנה לאחר חקיקת חוקי נירנברג, רוב הציבור בעולם לא חש מניעה מהשתתפות במשחקים האולימפיים בברלין, והיום ידוע שלא מעט משלחות יישרו קו עם המדיניות הגזענית הגרמנית: לא רק גרמניה אסרה על ספורטאים יהודים להשתתף בתחרויות, אפילו במשלחת האמריקאית היססו האם להרשות ליהודים להתחרות.
חוקי נירנברג נותרו בתוקף עד סוף הרייך השלישי, ויושמו גם באוסטריה לאחר צירופה לגרמניה ב-1938, וכן בכל השטחים הכבושים במהלך מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1945 בוטלו החוקים הללו על ידי בעלות הברית ששלטו בגרמניה הכבושה. גם הכינוסים של הנאצים בנירנברג וגם אקט החקיקה ההפגנתי של חוקי נירנברג באותה העיר שימשו קריטריונים לבחירה בנירנברג כאתר סמלי לאירוע מכונן עם סיום המלחמה: המשפטים נגד ראשי המשטר הנאצי והפושעים הבולטים בקרבו, שהחלו בנובמבר 1945, נערכו בעיר ששמה סימן את חוקי הגזע. כעת, שמה הונצח גם בצירוף "משפטי נירנברג".
בהקשר הזה יש מקום להביא את סיפורו של משפטן אחד, מאלו שמיהרו לשבח ולהלל את חוקי נירנברג בשנת 1935, ושביטולם עם התבוסה של גרמניה דווקא לא הביא קץ לקריירה המשפטית שלו: ד"ר הנס גלובקה. כפקיד בכיר במשרד הפנים של פרוסיה, גלובקה היה אחד המשפטנים הראשונים שפרסמו פרשנות מלומדת לחוקי נירנברג. בשנת 1936, הוא פרסם יחד עם ווילהלם שטוקרט פרשנות מפורטת עם מבוא ארוך, טקסט שכולו נוטף אידאולוגיה נאצית. אלא שעם תום מלחמת העולם השנייה, הידע המשפטי הרב שלו פתח בפניו אופקים חדשים ב"גרמניה החדשה". לאחר שנת 1949 הוא הפך למקורבו של קנצלר אדנאואר ובסופו של הדבר אפילו למנכ"ל משרדו של קנצלר מערב גרמניה. עד להתפטרותו של אדנאואר בשנת 1963 המשיך גלובקה למלא את תפקיד המפתח בגרמניה המערבית. הקריירה המשגשגת של מי שהיה תומך נלהב בחוקי הגזע הנאציים עוררה ספקות כבדים בלב רבים בגרמניה ובעולם באשר לאמינות ולתוקף של אותה "גרמניה אחרת" שלאחר מלחמת העולם השנייה והרייך השלישי.
