מלכת האקספרסיוניזם: כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד. הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר וגבולות הפעילויות השונות (כתיבה, תיאטרון וציור) בתוך הזרם היו מטושטשים למדי. בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך ואחרים.

אלזה לסקר-שילר נולדה ב-1869 בעיר אלברפלד (Elberfeld) בגרמניה, היום שכונה של העיר וופרטל (Wuppertal), למשפחה של בנקאים יהודים. היא קיבלה הכשרה כציירת בברלין, ומתחילת המאה ה-20 החלה לפרסם שירים, ומאוחר יותר גם מחזות, שרק מעטים מהם הועלו על הבמה בשנות חייה. למרות זאת נחשבת אלזה לסקר-שילר עד היום אחת המשוררות החשובות ביותר בתולדות הספרות הגרמנית במאה ה-20. בשנת 1932 אף זכתה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בגרמניה באותם ימים, פרס "קלייסט".

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 נאלצה המשוררת לעזוב את גרמניה. עד 1939 היא חייתה בשווייץ, אך פעמיים שהתה בארץ ישראל לביקורים, בשנים 1934 ו-1936. במהלך הביקור השלישי הופתעה לסקר-שילר מפרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו-זמנית אסרה רשות הזרים השווייצרית על חזרתה לאותה המדינה. בארץ התיישבה לסקר-שילר בירושלים, והמשיכה בכתיבה בגרמנית. אחת היצירות האחרונות שכתבה הינה מחזה בשם "אני ואני" (Ichundich), בו היא תיארה את נפילת משטר הנאצים. עם זאת, מותה בינואר 1945 מנע ממנה לסיים את היצירה ולהיות עדה לתפנית בתולדות אירופה.

מ-1974 עיזבונה האמנותי של לסקר-שילר שמור בספרייה הלאומית בירושלים. בארכיון האישי של המשוררת ניתן למצוא כתבי יד של יצירותיה, ציורים והתכתבויות עם אישים בני זמנה, וביניהם ש"י עגנון, שמואל הוגו ברגמן, גוטפריד בן, מרטין בובר, אלברט איינשטיין, תומס מאן, מקס ריינהרד, זלמן שוקן ועקיבא ארנסט סימון.

בין הציורים של האמנית נמצא ציור בגיר, מודבק על קרטון (142X225 מ"מ), הנושא את השם "המשוררת המוברחת" (Die verscheuchte Dichterin).

התמונה – שוב בשילוב של שירה וציור – כמעט מסכמת את גורלה של אלזה לסקר-שילר: על הקרטון המהווה הבסיס לתמונה רשמה המשוררת קטע של שיר שפרסמה באוסף שיריה הראשון מ-1902: "לו הייתי מכירה נחל עמוק כחיי, הייתי זורמת עם מימיו". בנוסף רשמה לסקר-שילר: "צויר ב-1935 בבית חולים עקב פציעותיי בגלל הנאצים". ואולם, על גבי הציור עצמו היא כתבה: "בשנת 1942", וכסיכום גם "1942-1935". במרכז הציור ניתן להבחין בשתי דמויות אנושיות; אישה אחת יושבת, מבטה מושפל, ואת ידיה היא משלבת עם אלו של דמות נוספת, אשר עומדת לידה. האישה בציור הינה ככל הנראה לסקר-שילר בעצמה, ואכן קווי פניה בפרופיל מזכירים דיוקנאות עצמיים אחרים שלה. הדמות הנוספת, ככל הנראה גבר בלבוש מזרחי כולל כיסוי ראש, מנחם את האישה, ששפת גופה מקרינה תשישות ואבל. מומחי אמנות סבורים שהתמונה צוירה לפחות חלקית באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אך ייתכן שהציירת הוסיפה פרטים ואת הכיתוב בשנים מאוחרות יותר, ככל הנראה עד 1942. בעבודה זו המחישה האמנית את כל יכולותיה כציירת: הקומפוזיציה מקרינה את מצב רוחה המיואש של לסקר-שילר בקווים פשוטים ובטכניקה מעודנת. גירים בחמישה צבעים והגוון הבסיסי של הנייר הספיקו לציירת ליצור את אחת מיצירותיה האחרונות, המתאפיינת בעושר ההבעה האמנותית.

לאחר ההסכם לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה צורך שההחלטה תקרום עור וגידים. כל מדינה מינתה שגריר וצוות דיפלומטים. שגריר ישראל הראשון בגרמניה היה אשר בן נתן, יליד וינה (שנפטר רק ביוני 2014), ואילו גרמניה שלחה את רולף פאולס (2002-1915). חלקים מהציבור בארץ לא תמכו בכינון היחסים ואף לא במינויו של פאולס עקב עברו בשנים 1945-1933. כבר משנת 1934 היה פאולס קצין בוורמכט, השתתף במלחמת העולם השנייה, נפצע קשה במהלכה וזכה בעיטור כבוד יוקרתי ("צלב האבירים"). לאחר סיום המלחמה החל ללמוד משפטים ובהמשך השתלב בסגל הדיפלומטי של גרמניה המערבית.

העיתונות הישראלית דיווחה על מינויו ועל הגעתו של פאולס וגם על פעולותיו הראשונות כשגריר. העיתון "דבר" כתב ב-12/8/1965 בעמוד השער על נאומו הראשון של שגריר גרמניה המערבית וציטט מדבריו: "… אני בא במחשבה אחת במוחי: הגרמנים והיהודים חיים נוכח העבר האיום, שאין לשכחו, שאסור לשכחו ושאין אנו שוכחים אותו. אבל אני חושב שליהודים ולגרמנים נשקף עתיד, ומוטל על דורנו לסלול את הדרך לעתיד בהיר של חרות, שלום וצדק בצוותא." מתוך דבריו של פאולס עולה בבירור שהגורמים הרשמיים בגרמניה ראו במדינת ישראל קודם כל את מדינת היהודים והתמקדו בעבודתם בכל הסוגיות שעלו מתוך התפיסה הזאת. במהלך שלוש שנות כהונתו ניסה פאולס לקדם את הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות. בשנים אלו הוכיח פאולס את כישוריו כדיפלומט בתפקיד המסובך והטעון שהוטל עליו. בהמשך דרכו שימש כשגריר מערב גרמניה בארה"ב ובסין.

מיד לאחר פטירתו של הפילוסוף מרטין בובר בשנת 1965 עלתה היוזמה לכבד את דמותו בברלין המערבית על ידי קריאת רחוב על שמו. לשם כך נבחר רחוב שקט בבלרין-צלנדורף, שקודם לכן נקרא בשם "קייזרשטרסה" (רחוב הקיסר). לאחר סיום התהליך הפורמלי הוענק השם ב-13/6/1966. שנה לאחר מותו של בובר, שלח רולף פאולס הודעה על שינוי שם הרחוב אל בתו של מרטין בובר, חווה שטייניץ (שמה הקודם היה חווה שטראוס). פקידי השגרירות כנראה עוד לא היו רגילים די הצורך לשמות העבריים ועיוותו קלות את שמה של שטייניץ ואף טעו וציינו שהטכס התקיים שנתיים לאחר פטירתו של בובר. כיום ישנם רחובות רבים בערי גרמניה הנושאים את שמו של הפילוסוף היהודי החשוב.
המכתב המוצג כאן הגיע למחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית לפני כשנתיים, יחד עם מכתבים רבים אחרים, כתוספת לארכיון אריה לודוויג שטראוס.

מקור: ארכיון אריה לודוויג שטראוס, ARC. Ms. Var. 424/7/104

בערב חג המולד 1959 מרחו שני גברים צעירים גרמניים בני 25 סיסמה אנטישמית וצלבי קרס על בית הכנסת בעיר קלן במערב גרמניה וכן על אנדרטה לזכר קורבנות משטר הנאצים. אזרחים מהסביבה הבחינו במעשה וקראו למשטרה. ימים אחדים לאחר מכן לכדה המשטרה את הפושעים, שהיו חברים במפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם "מפלגת הרייך הגרמנית". על אף שרוב האזרחים הגרמניים היו במידה מסוימת עדיין רגילים לסיסמאות הללו ולמראה של בית כנסת מחולל, המעשה לכד את תשומת הלב הציבורי וזכה להדים עזים. שרים גינו את המעשה, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה שהיו אז בראשית דרכן שודרו כתבות מיוחדות על הפרשה ועל התקדמות החקירה המשטרתית. גם העיתונות הישראלית דיווחה על המקרה, כפי שנעשה בעיתון "דבר" ב-27 בדצמבר 1959. מצד אחד, חילול בית הכנסת אף עודד התרחשותם של מקרים דומים ברחבי מערב גרמניה, ואולם, מצד שני גם לגל של הפגנות אנטי-פשיסטיות ולאירועים ציבוריים שבהם דנו במקרים.

דיון ציבורי אחד התרחש בעיר מינכן בפברואר 1960. תושבי המעונות למתלמדים ולסטודנטים ב-מסמן-פלאץ (Massmannplatz), חבורה דמוקרטית צעירה, קראו למפגש באחד האולמות של האוניברסיטה הטכנית לצורך דיון ציבורי על אודות גל האנטישמיות החדשה-הישנה ועל הצורך להתמודד עם עברה הנאצי של גרמניה ושל תושביה. באירוע במינכן דיבר, בין היתר, הלמוט המרשמיט, סגן העורך הראשי של רשות השידור הבווארית, שאביו היהודי נרצח בתקופת הנאצים. מארגני האירוע, תושבי המעונות, ערכו מעין מהדורה מיוחדת לעיתון החבורה ובו דיווחו על הערב שהתרחש בדיוק בימי הקרנבל, צירוף מועדות שהיה אולי אחת הסיבות למספר הקטן יחסית של משתתפים. בעיתון, שעותק ממנו נשלח לישראל, הודפסו אחדים מהנאומים מאותו הערב במינכן.

באורח פרדוקסלי, למעשה האנטישמי של שני הקיצוניים בעיר קלן הייתה בסופו של הדבר תוצאה חיובית: בעקבות חילול בית הכנסת, גורמים רשמיים ובלתי רשמיים ברחבי העולם ביקרו וגינו את החברה הגרמנית ואף את ממשלת גרמניה, שנאלצה לנקוט צעדים של ממש לטובת קיומו של דיון ציבורי על עברה של גרמניה עד שנת 1945. שר בממשלת מזרח גרמניה שהיה בעל עבר כנאצי פעיל מאוד נאלץ להתפטר. בעקבות האירוע, הקנצלר אדנאואר ביקר בפעם הראשונה במחנה ריכוז לשעבר והשתתף בטכס לזכר הקורבנות היהודיים. ספריית "גרמניה יודאיקה" בעיר קלן, שהוקמה בשנת 1959 בעקבות יוזמה של הסופר היינריך בל, ושמתמקדת בתולדות יהודי גרמניה, התפתחה מאז והיא כיום הספרייה החשובה בגרמניה בתחומה. באוניברסיטאות אחדות במערב גרמניה נוסדו מכונים למדעי היהדות (ברלין, פרנקפורט, קלן, פרייבורג) ובשנת 1963 – 25 שנים לאחר הפוגרומים ב"ליל הבדולח" – נפתחה תערוכה גדולה על תולדות יהודי גרמניה שזכתה ליותר מ-100,000 מבקרים. בשנת 1960 נפגשו דוד בן-גוריון וקונרד אדנאואר בפעם הראשונה וזמן קצר לאחר מכן התחילו חילופי תלמידים בין שתי המדינות, שבשנת 1965 גם הקימו ביניהן יחסים דיפלומטיים.

תרגום הכרזה:

עצרת נוער, מינכן

יום שישי, 12 בפברואר 1960, בשעה 20:00

אולם הפיזיקה הגדול של האוניברסיטה הטכנית (כניסת ארקיס-שטראסה)

נאצים ונאצים חדשים – שומרי הדמוקרטיה?

על כך משיבים: הלמוט המרשמיט, נציגי המפלגות, נציגי הציבור והנוער

הערב שאתו לא התמודדו – סיסמה של ימנו:

האירועים האחרונים מחייבים כל אחד מאתנו להתמודד עם העבר ולנקוט עמדה חד משמעית.

אנו מוחים על כך שנאצים לשעבר שאינם מסתייגים מהעבר מחזיקים בתפקידי מפתח. אנו דורשים את פיטוריהם!

אי אפשר להגדיר את הפעולות האנטישמיות כמעשי קונדס. הן אינן מכוונות רק נגד האזרחים היהודיים שחיים אתנו, אלא גם נגד הזכויות הבסיסיות של מדינתנו. לא צריך להעניש, חייבים לחנך!

אסור לנו להמשיך בשתיקה!

אדישות מוסרית ופוליטית מסכנת את השם הטוב של עמנו ואת קיומה של הדמוקרטיה שלנו.

לכן כולנו רוצים להפגין אתם.

מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה הנוער של האיגודים המקצועיים

הנוער הקתולי ארגון הנוער הפוליטי ועוד 16 איגודי נוער וסטודנטים

קבוצת הסטודנטים הגרמנית-ישראלית

הנוער הפרוטסטנטי

מקור: מחלקת הארכיונים, V 2115

​מי היה מרסל רייך-רניצקי? סביר להניח, שישראלים רבים אינם מכירים אותו. בגרמניה שמו מוכר מאוד, בעיקר בקרב אוהבי הספרות. רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה. במשך שנים רבות הוסיפו בגרמניה לשמו את התואר הבלתי-רשמי "אפיפיור הספרות". אף כי האוטוביוגרפיה שלו תורגמה גם לעברית ("החיים והספרות", 2004), יש מקום להתעמק בחייו המרתקים ובתפקידו הציבורי כמבקר הספרות הגרמנית המוערך ביותר במערב גרמניה במשך עשורים אחדים.

רייך רניצקי נולד בפולין, גדל ולמד בארץ הולדתו עד גיל תשע ולאחר מכן נשלח לקרובי משפחה בברלין. שם למד בבתי הספר האחרונים שעוד שמרו על צביון ליברלי (למרות האנטישמיות בגרמניה הנאצית) ואף סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בשנת 1938. אולם, באתה עת כבר לא התאפשר לו להמשיך בלימודיו באוניברסיטאות גרמניות עקב היותו יהודי. במהלך גירוש היהודים אזרחי פולין מגרמניה בשנת 1938 גורש אף הוא למדינה שבה נולד. בשנות השואה היה רייך-רניצקי בגטו וורשה, אך יחד עם אשתו הצליח לחמוק ממוות בטוח. תודות לעזרה שרייך-רניצקי ואשתו קיבלו מאזרח פולני נותרו השניים בחיים.

לאחר שחרור פולין מהנאצים הצטרף רייך-רניצקי לשירות הציבורי בפולין. אלא שבמהלך השנים הוא החל להתעמת עם המשטר הקומוניסטי, שבתחילת שנות ה-50 התאפיין במידה של אנטישמיות. לאחר מספר שנות עבודה כעורך של ספרות גרמנית אצל מו"ל פולני וכן בתחנת רדיו בפולין, החליט רייך-רניצקי ב-1958 לברוח מהארץ הקומוניסטית ולהתחיל חיים חדשים – דווקא בגרמניה המערבית.

זמן קצר לאחר שעבר לגרמניה המערבית, רייך-רניצקי מצא את מקומו כמבקר ספרות, בהתחלה בעיתון השבועי Die Zeit (1973-1960), ובהמשך כמנהל מדור הספרות של העיתון היוקרתי Frankfurter Allgemeine Zeitung (1988-1973). בשני העיתונים ניתנה לו הזכות לבחור לפי שיקול הדעת שלו ולפי רצונו את היצירות ואת הסופרים שעליהם כתב מאמרי ביקורת. בתפקיד זה פרסם רייך-רניצקי ביקורות ספרים רבות ונתן במה לסופרים גרמנים צעירים ששינו את הסגנון הספרותי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אנשים כגון וולפגנג קפן, תומס ברנהרד והיינריך בל. בין השנים 2001-1988 הוא הנחה תכנית טלוויזיה, "הרביעייה הספרותית", ובה הציג יצירות ספרות וסופרים, יחד עם מומחים אחרים. בדרך זו ערך רייך-רניצקי לקהל רחב היכרות עם יצירות חדשות וגרם לכך שיישמר לספרות מקום בולט בשיח הציבורי. תכנית זו הייתה פופולרית מאוד והוכיחה שניתן להעביר תכנים תרבותיים ברמה גבוהה לקהלים רחבים באמצעות הטלוויזיה. עמדותיו לא תמיד היו מקובלות על היוצרים ועל הקוראים, אך הן השפיעו רבות על מידת ההצלחה של ספרים וסופרים. בנוסף לכך רייך-רניצקי הוציא לאור אנתולוגיות ספרותיות ובהן ריכז את "הקאנון", כלומר את מיטב הספרות הגרמנית שלדעתו ראויה להיות המורשת הספרותית בגרמניה.

רייך-רניצקי ביקר בארץ מספר פעמים והיה בקשר עם אנשי רוח בולטים בישראל, לדוגמה עם חוקר המיסטיקה גרשם שלום. בארכיון שלום, השמור בספרייה הלאומית, ישנם מספר מכתבים שאיש הספרות שלח למכרו בירושלים. באחד מהם, משנת 1967, הזמין רייך-רניצקי את גרשום שלום לתרום מאמר על דמותו ועל יצירותיו של הסופר הגרמני היינריך בל (לימים חתן פרס נובל לספרות). רייך-רניצקי התכוון להוציא קובץ מאמרים על אודות הסופר, שאותו הוא העריך מאוד, וחשב לנכון לכלול גם מאמר מאת שלום. היה מעניין מאוד לדעת מדוע היה לעורך הקובץ המתוכנן על היינריך בל חשוב לכלול את דעותיו של חוקר המיסטיקה, אך השאלה נותרה בינתיים ללא תשובה. אולם, לא מן הנמנע שגם גרשום שלום שאל את עצמו בדיוק את אותה השאלה ובעקבות כך סירב לכתוב טקסט. הספר אכן יצא לאור שנה לאחר מכן, אך ללא תרומה מאת החוקר מירושלים.