מרסל רייך-רניצקי והספרות הגרמנית

רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה

​מי היה מרסל רייך-רניצקי? סביר להניח, שישראלים רבים אינם מכירים אותו. בגרמניה שמו מוכר מאוד, בעיקר בקרב אוהבי הספרות. רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה. במשך שנים רבות הוסיפו בגרמניה לשמו את התואר הבלתי-רשמי "אפיפיור הספרות". אף כי האוטוביוגרפיה שלו תורגמה גם לעברית ("החיים והספרות", 2004), יש מקום להתעמק בחייו המרתקים ובתפקידו הציבורי כמבקר הספרות הגרמנית המוערך ביותר במערב גרמניה במשך עשורים אחדים.

רייך רניצקי נולד בפולין, גדל ולמד בארץ הולדתו עד גיל תשע ולאחר מכן נשלח לקרובי משפחה בברלין. שם למד בבתי הספר האחרונים שעוד שמרו על צביון ליברלי (למרות האנטישמיות בגרמניה הנאצית) ואף סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בשנת 1938. אולם, באתה עת כבר לא התאפשר לו להמשיך בלימודיו באוניברסיטאות גרמניות עקב היותו יהודי. במהלך גירוש היהודים אזרחי פולין מגרמניה בשנת 1938 גורש אף הוא למדינה שבה נולד. בשנות השואה היה רייך-רניצקי בגטו וורשה, אך יחד עם אשתו הצליח לחמוק ממוות בטוח. תודות לעזרה שרייך-רניצקי ואשתו קיבלו מאזרח פולני נותרו השניים בחיים.

לאחר שחרור פולין מהנאצים הצטרף רייך-רניצקי לשירות הציבורי בפולין. אלא שבמהלך השנים הוא החל להתעמת עם המשטר הקומוניסטי, שבתחילת שנות ה-50 התאפיין במידה של אנטישמיות. לאחר מספר שנות עבודה כעורך של ספרות גרמנית אצל מו"ל פולני וכן בתחנת רדיו בפולין, החליט רייך-רניצקי ב-1958 לברוח מהארץ הקומוניסטית ולהתחיל חיים חדשים – דווקא בגרמניה המערבית.

זמן קצר לאחר שעבר לגרמניה המערבית, רייך-רניצקי מצא את מקומו כמבקר ספרות, בהתחלה בעיתון השבועי Die Zeit (1973-1960), ובהמשך כמנהל מדור הספרות של העיתון היוקרתי Frankfurter Allgemeine Zeitung (1988-1973). בשני העיתונים ניתנה לו הזכות לבחור לפי שיקול הדעת שלו ולפי רצונו את היצירות ואת הסופרים שעליהם כתב מאמרי ביקורת. בתפקיד זה פרסם רייך-רניצקי ביקורות ספרים רבות ונתן במה לסופרים גרמנים צעירים ששינו את הסגנון הספרותי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אנשים כגון וולפגנג קפן, תומס ברנהרד והיינריך בל. בין השנים 2001-1988 הוא הנחה תכנית טלוויזיה, "הרביעייה הספרותית", ובה הציג יצירות ספרות וסופרים, יחד עם מומחים אחרים. בדרך זו ערך רייך-רניצקי לקהל רחב היכרות עם יצירות חדשות וגרם לכך שיישמר לספרות מקום בולט בשיח הציבורי. תכנית זו הייתה פופולרית מאוד והוכיחה שניתן להעביר תכנים תרבותיים ברמה גבוהה לקהלים רחבים באמצעות הטלוויזיה. עמדותיו לא תמיד היו מקובלות על היוצרים ועל הקוראים, אך הן השפיעו רבות על מידת ההצלחה של ספרים וסופרים. בנוסף לכך רייך-רניצקי הוציא לאור אנתולוגיות ספרותיות ובהן ריכז את "הקאנון", כלומר את מיטב הספרות הגרמנית שלדעתו ראויה להיות המורשת הספרותית בגרמניה.

רייך-רניצקי ביקר בארץ מספר פעמים והיה בקשר עם אנשי רוח בולטים בישראל, לדוגמה עם חוקר המיסטיקה גרשם שלום. בארכיון שלום, השמור בספרייה הלאומית, ישנם מספר מכתבים שאיש הספרות שלח למכרו בירושלים. באחד מהם, משנת 1967, הזמין רייך-רניצקי את גרשום שלום לתרום מאמר על דמותו ועל יצירותיו של הסופר הגרמני היינריך בל (לימים חתן פרס נובל לספרות). רייך-רניצקי התכוון להוציא קובץ מאמרים על אודות הסופר, שאותו הוא העריך מאוד, וחשב לנכון לכלול גם מאמר מאת שלום. היה מעניין מאוד לדעת מדוע היה לעורך הקובץ המתוכנן על היינריך בל חשוב לכלול את דעותיו של חוקר המיסטיקה, אך השאלה נותרה בינתיים ללא תשובה. אולם, לא מן הנמנע שגם גרשום שלום שאל את עצמו בדיוק את אותה השאלה ובעקבות כך סירב לכתוב טקסט. הספר אכן יצא לאור שנה לאחר מכן, אך ללא תרומה מאת החוקר מירושלים.

מכתבו של רייך רינצקי אל גרשם שלום

גלויה מאת קורט דוד וורמן אל פליקס וולטש, 1955

מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

​כאשר קורט וורמן כתב בברלין את הגלויה הזו אל פליקס וולטש, לא היה מדובר בדרישת שלום בין עמיתים לעבודה ותו-לא. למעשה מנהל מוסד חשוב בארץ כתב לאחד העובדים הבכירים שלו – בגרמנית. מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

קורט (דוד) וורמן נולד בברלין בשנת 1900, למד ספרות באוניברסיטה, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ועבד כספרן בספרייה ציבורית בברלין-קרויצברג, שאותה גם ניהל עד שנת 1933. באביב של אותה השנה קיבל וורמן את מכתב הפיטורין מהרשויות המוניציפליות בברלין, שתוך זמן קצר התחילו לפעול לפי רצונם של הנאצים. מסתבר שוורמן פוטר משתי סיבות: הוא היה יהודי והוא היה סוציאל-דמוקרט. שנה לאחר מכן עלה וורמן ארצה ומשנת 1937 שוב עבד כספרן, הפעם בספרייה העירונית של תל אביב, תחת המנהל היינריך לווה. אך זו לא הייתה התחנה האחרונה בקריירה של קורט וורמן. בשנת 1947 הוא קיבל את מינויו האחרון – לספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (כיום הספרייה הלאומית). הוא התחיל את עבודתו במוסד זה במצב לא פשוט שאפילו החמיר עם חלוקת ירושלים בשנת 1948, כאשר בניין הספרייה נשאר מנותק מהעיר המערבית, על הר הצופים. והנה, בזכותו של וורמן הספרייה שרדה, גדלה במהלך השנים הן במספר הספרים והן בכוח האדם, ואפילו קיבלה מבנה חדש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. המבנה שנחנך בשנת 1960 משמש את הספרייה הלאומית עד היום. במקביל לעבודתו כספרן ראשי בספרייה הקים וורמן גם את בית הספר לספרנות ולארכיונאות באוניברסיטה העברית וניהל אותו.

קורט וורמן, מרטין בובר ופליקס וולטש

פליקס וולטש, נמען הגלויה, נולד בפראג בשנת 1887. בעיר הולדתו הוא למד משפטים ופילוסופיה וכתב דוקטורטים בשני המקצועות. כבר משנת 1910 עבד כספרן בספריית האוניברסיטה (הגרמנית) בפראג. מלימודי המשפטים הוא הכיר היטב את פרנץ קפקא. הסופר הגדול היה לאחד החברים הקרובים ביותר של וולטש. יחד עם מקס ברוד ועם הסופר העיוור אוסקר באום, הם היו "חוג פראג" המפורסם, שפעל רבות בתחום הספרות והפילוסופיה. משנת 1919 ועד ימיו האחרונים באביב 1939 היה פליקס וולטש גם העורך הראשי של העיתון הציוני הבוהמי Selbstwehr (הגנה עצמית). עם הפלישה הגרמנית לצ'כיה בשנת 1939, וולטש ברח לארץ ישראל עם משפחתו ועם מקס ברוד. כאן הוא קבע את משכנו בירושלים וזמן קצר לאחר מכן השתלב בצוות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. עקב ניסיונו הרב בספרנות מונה וולטש לאחראי מערך המיון בספרייה ואף לימד בבית הספר לספרנות. במקביל לעבודה זו חיבר וולטש מאמרים בתחום הפילוסופיה והספרות וכמובן גם על פרנץ קפקא ועל יצירותיו. וולטש כתב לרוב בגרמנית, אך כתביו תורגמו לעברית ולשפות אחרות.

בגלויה אל וולטש כתב קורט וורמן על הפגישות שהיו לו בגרמניה, לדוגמה עם המוציא לאור פטר זורקמפ, עם עמיתיו למברט שניידר וגם עם הנס ווילהלם אפלסהיימר, המנהל הראשון של הספרייה הלאומית של מערב גרמניה (בפרנקפורט). באחד הימים וורמן אף ביקר בספרייה הממשלתית במזרח-ברלין, ה"ספרייה הלאומית" לשעבר של מדינת פרוסיה. סביר להניח שוורמן הכיר שם ספרנים עוד מעבודתו בברלין. ידוע גם שוורמן פעל רבות להצלת ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי הנאצים. ייתכן אפוא שאלו היו הסיבות שהובילו את מנהל בית הספרים בירושלים אפילו למזרח-ברלין הקומוניסטית ב-1955, בתקופה שבה לא היו קשרים רשמיים בין מדינת ישראל וגרמניה המזרחית.

בחירת הלשון הגרמנית לכתיבת הגלויה אינה מפתיעה: זו הייתה שפת האם של וורמן ושל וולטש ושניהם הרגישו בה בנוח. רק את הכתובת כתב השולח בעברית, כדי לפשט את עבודתם של אנשי הדואר הישראלי.

שירי אריך קסטנר בעברית, 1965

קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת

​במשך עשרות שנים, הסופר הגרמני אריך קסטנר (1974-1899) היה אחד הסופרים המוכרים בשפה הגרמנית בישראל. תהילתו הבינלאומית – ספרי הילדים שלו תורגמו ליותר מ-40 שפות – הגיעה גם לישראל. ספריו "אורה הכפולה", "פצפונת ואנטון", "35 במאי" ואחרים הלהיבו את קהל הקוראים העברי, צעירים ומבוגרים כאחד. עקב הרגישות לכל נושא הקשור לגרמניה, ברוב התרגומים המוקדמים לעברית הוחלפו הן שמות הדמויות והן שמות המקומות. מקומות בגרמניה הועתקו ממקומם, או זכו לכינויים עבריים שהרחיקו אותם מן המציאות הגיאוגרפית. רק התרגומים החדשים מאת מיכאל דק חזרו לשמות ולמקומות המקוריים.

בימי רפובליקת ויימר עבד אריך קסטנר כעיתונאי ואף כתב שירים ופרוזה (לדוגמה, הרומן בפרגמנטים, "פביאן"). יצירותיו הועלו על המוקד בשנת 1933, כאשר הנאצים שרפו ספרים רבים שלא היו לפי טעמם או שמחבריהם היו יהודים. למרות המצב הפוליטי, קסטנר נשאר בגרמניה בכל שנות "הרייך השלישי", אך פרסם את ספריו אך ורק בשווייץ. הנאצים עצרו אותו מספר פעמים, ובשנת 1943 אסרו על כל פרסום שלו, אפילו מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב הסופר לכתוב בעיתונים, והמשיך לחבר ספרי ילדים (כגון "אורה הכפולה" משנת 1949). קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת.

הצד הקדמי של גלויה מאת קסטנר לסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל

אולם, יצירתו של אריך קסטנר אינה מוגבלת לספרי ילדים ולמספר ספרי פרוזה. קסטנר כתב גם שירה, ובה פנה לקהל רחב בתקווה שיקרא את שיריו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן יומיומי. דוגמה לכך הם "שירים לרפואה", שקסטנר פרסם בשנת 1936 (אצל המו"ל השווייצרי "אטריום" בציריך). בקובץ רצה קסטנר לתת לקוראיו שירים מתאימים למצבי רוח קיצוניים שונים, שניתן לטפל בהם, על פי המשורר, באמצעות הומור, כעס, אדישות, אירוניה, התבוננות והגזמה. קסטנר ראה בשירים הללו "תרופות בית הומיאופתיות", והוסיף מעין מדריך לשימוש, שמסביר אילו שירים יש לקרוא באיזה מצב. כאן, הקורא פוגש במונחים כמו זקנה, בדידות, עצלנות, חוסר רגשיות, מחלות, חלומות ועוד. אוסף שירים זה היה פופולרי מאוד, ואף זכה לתרגום חלקי לעברית במהדורה יפה בשנת 1965, אך ללא "הנחיותיו" של המשורר. מהדורה זו יצא לאור בהוצאה האמנותית "עקד". שירי קסטנר תורגמו על ידי יהודה אופן, וביניהם שולבו ציורים מאת חיים נהור. יונה קולמן עיצב גופן מיוחד לטקסט של השירים, והספרים הודפסו על נייר יוצא דופן בצבע חום בהיר.

ייתכן שאך מקרה הוא שהתרגום הזה ראה אור בשנת 1965, השנה שבה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אך גם קיימת האפשרות שבחירה זו של שירי אריך קסטנר האהוד בישראל ביקשה לקרב את קהל הקוראים הישראלי לפן נוסף של ספרות גרמנית, ובמקרה זה לשירה מלאת אירוניה והומור, שיש בה גם לא מעט חשיבה עמוקה.

כריכת התרגום העברי לשירי קסטנר ועמוד השער של אוסף השירים במקור הגרמני

תיאודור הויס בירושלים

"אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה [...] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

​פרופ' תיאודור הויס (מימין),ד"ר קורט דוד וורמן (במרכז) וד"ר פליכס אליעזר שנער בדרכם אל בניין בית הספרים

לפני חמישים וחמש שנים, ב-5 במאי 1960, נחת בישראל נשיא גרמניה לשעבר, הפרופ' תיאודור הויס. על אף שהויס היה אחד מאלפי התיירים שפקדו את המדינה באותה שנה, וביקורו הוגדר פרטי בהחלט, בואו ארצה עורר התרגשות רבה. מה היה כה מיוחד בדמותו של הויס אשר הבדיל אותו מיתר המדינאים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומה היה סוד קסמו, שגרם לרבים בציבור הישראלי, שעדיין הסתייג מן היחס החדש ל"גרמניה האחרת", לקבלו בחמימות כה רבה?

תיאודור הויס, בנו של מהנדס, נולד בשנת 1884 במדינת וירטמברג, גרמניה. הוא למד מדעי המדינה באוניברסיטאות מינכן וברלין, וכבר כסטודנט החל בפעילות פוליטית ענפה. העמדות החד-משמעיות שביטא, כנציג המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שללו את המדיניות שביטאה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בסוף ימיה של רפובליקת ויימר. בין החיבורים הפוליטיים שהויס הוציא לאור באותה תקופה, יש לציין במיוחד שניים אשר כוונו כנגד היטלר. מאוחר יותר, ספרים אלה נידונו לשריפה ודמותו הוקעה בפומבי. בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה נאסרה על הויס כל פעילות פוליטית ועיתונאית, והוא הקדיש את עצמו לעבודה מדעית – חיבור ביוגרפיות, וכן ספר מקיף על תולדות מהפכת 1848 בגרמניה. את המאמרים שפרסם בעיתונות, הקפיד לחתום בשם בדוי.

שעתו הגדולה של הויס כמדינאי הגיעה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, לאחר שנכשל במאמציו להקים מפלגה ליברלית כלל גרמנית, הוא נבחר לתפקיד יושב-ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית. דמותו המכובדת, אישיותו המתונה והשכלתו הרחבה העניקו לו את אהדתם של רבים ברפובליקה המערב-גרמנית שהתהוותה באותם ימים. כאחד ממנסחיה של החוקה הגרמנית, תרם הויס רבות לעיצוב פניה של מדינה זו, שנאלצה לקום מהריסותיה ולהתמודד עם עברה הקשה. בשנת 1949, ושוב בשנת 1954, נבחר הויס לנשיאות גרמניה, והיה הנשיא הראשון של הרפובליקה המערב גרמנית. בשתי תקופות כהונתו זכה הויס ליחס של כבוד וחיבה מצד רבים בעם הגרמני.

בתבונתו הרבה, הבין הויס כי חלק בלתי נפרד משיקומה של גרמניה וקבלתה מחדש למשפחת העמים, תלוי בהתמודדותה האמיצה עם עברה הנאצי. פליקס שנער, שגרירה הראשון של ישראל בגרמניה, כתב בזיכרונותיו כי הויס "הביע את רעיון החרפה הבלתי נמחית של גרמניה בטבעו את המושג של 'בושה קולקטיבית' של העם הגרמני על מה שקרה." בחנוכת המצבה לזכר קרבנות מחנה הריכוז ברגן בלזן, בשנת 1952, אמר הויס: "אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה […] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

​ד"ר קורט דוד וורמן (מימין) מציג לפני פרופ' תיאודור הויס כתב יד
​פרופ' תיאודור הויס בביתו של מרטין בובר

יחס אמיץ זה של הויס אל ימי הרייך השלישי רכש את אמונם של רבים, גם בישראל, והקל על הפשרת היחסים עם המדינה שהד פשעיה נגד האנושות טרם נדם. אישיותו של הויס סייעה, אפוא, להכיר בקיומה של "גרמניה האחרת", הנאורה, שרבים מאזרחי ישראל המשיכו להעריץ אותה ואת תרבותה בסתר לבם, וייחלו לפתיחתו המהירה של דף חדש ביחסיהם של שני העמים. לכן אין פלא שהויס התקבל בחמימות רבה על ידי העילית האקדמית הישראלית, שרבים מחבריה היו ילידי גרמניה. הויס, האינטלקטואל ואיש התרבות, הבין כי לא רק באמצעות חוזים כלכליים וטקסים דיפלומטיים תתאפשר ההתקרבות המחודשת בין העם היהודי לעם הגרמני. אבני הבניין ליחסים בין ישראל לגרמניה, כך סבר, הם חילופי דעות פתוחים וכנים בין אנשי רוח, אמנים והוגים משני הצדדים. ביקורו בירושלים היה, אפוא, אחד משיאיה של סדרת מפגשים וביקורים הדדים רבי-משמעות, שבהם התקיימו חילופי דעות בתחום הרוחני-תרבותי.

מרטין בובר, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון ושמואל הוגו ברגמן היו מארחיו הרשמיים של הויס באוניברסיטה העברית, והם נשאו דברי ברכה נרגשים בכינוס שנערך לכבודו בקמפוס גבעת רם, שבו דיבר הויס על עיצוב הדמוקרטיה. "750 מקומות יש באודיטוריום וייז באוניברסיטה העברית", דיווח למחרת האירוע העיתון מעריב, "יותר מ-1,000 איש באו, ורבים נשארו בחוץ".

הביקור באוניברסיטה העברית הסב להויס בן ה-76 נחת מרובה, כנראה מפני שהוא היה האירוע היחיד במהלך סיורו הארוך בישראל, שבו לא נזכר בפירוש עניין השואה ולא הופנו אליו שאלות בנושא. בימים שבהם המתינו אזרחי המדינה לפתיחת משפטו של אדולף אייכמן, שבועות אחדים בלבד לאחר היוודע דבר הבאתו לישראל, היה נושא פשעי השואה עניין רגיש שדיברו בו רבות. אין להכחיש כי במהלך ביקור היסטורי זה, היו בקרב הציבור בישראל רבים אשר מתחו ביקורת קשה כלפי היחס החם שזכה לו נציגו של העם הגרמני, "עם הרוצחים".

הויס, שלדבריו נשא עימו לכל מקום פנקס קטן שבו צייר והביע במכחול את התרשמויותיו, הוציא לאור זמן קצר לאחר ביקורו בישראל ספר ובו הדברים שהשמיע בארץ, ואלו שהושמעו לכבודו באוניברסיטה העברית. בספר הוא שילב רישומי מכחול עדינים של נופי הארץ, שהרשימו אותו. באוגוסט 1960, כחודשיים בלבד לאחר שובו לגרמניה, הוא שלח אל מרטין בובר עותק מספרון זה, ובו הקדשה לבבית. במהלך ביקורו בירושלים ערך הויס מחווה אישית כלפי בובר ובא לבקרו בביתו, ברחוב חובבי ציון.

הפגישה עם ראשי האוניברסיטה בירושלים כללה גם ביקור בספרייה הלאומית, שהייתה אז אחד ממוסדות האוניברסיטה. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, כפי שנקרא באותם ימים, עמד לפני המעבר ההיסטורי ממשכנו הזמני בבניין טרה סנטה אל הבניין החדש בקמפוס גבעת רם. בתצלומים המתעדים את אותו ביקור, נראה הויס, סיגר עבה תקוע בפיו, מעיין בעניין רב בכתבי יד עתיקים של מחזורים מאשכנז שהוגשו לו על ידי מנהל הספרייה דאז, ד"ר קורט וורמן וסגנו, ד"ר יששכר יואל, שניהם ילידי גרמניה. הויס זכר את וורמן מן התקופה שבה היה ספרן ראשי ברשת הספריות הציבוריות בברלין-קרויצברג, בימי רפובליקת ויימר.

ביקור חשוב זה, על-אף שנעשה כבר לאחר תום כהונתו של הויס כנשיא גרמניה המערבית, היה, כדברי פליקס שנער, חוליה חשובה בביצור החלק המכריע שיש לענייני רוח, מדע ותרבות – משום היותם ערכי נצח – בגיבוש היחסים בין שני העמים.

​פרופ' הויס נואם באודיטוריום ווייז, משמאל: מרטין בובר
​בחדר מנהל בית הספרים, ד"ר קורט דוד וורמן (במרכז): סגן המנהל, ד"ר יששכר יואל, מציג לפני הויס כתב יד של מחזור מאשכנז. משמאל: פליכס אלעזר שנער
​הקדשה אישית מאת תיאודור הויס אל מרטין בובר בספרו על הביקור בישראל

תצלומים: ד"ר קורט מאירוביץ' (פוטו אמקה) מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, תיק ARC. 4* 793 06 121