בבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה במרץ 1933 הצביעו כ-44 אחוזים מכלל המצביעים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. פרוש הדבר שלמרות התמיכה החזקה בבחירות הללו, שבהן מפלגות אחרות דוכאו על ידי הנאצים עוד קודם לכן, רוב הגרמנים לא הצביעו להיטלר. עקרונית, מצב זה היה יכול לתת סיבה לקוות כי חלקים ניכרים של האוכלוסייה יתחילו, בשלב מסוים, לפעול נגד המשטר האכזרי שהם לא רצו בו. ואולם בכל מהלך שנות שלטונם של הנאצים, בין השנים 1933 ו-1945, ההתנגדות לדיקטטורה הנוראה נותרה בממדים קטנים מאוד ומעולם לא הביאה לתוצאות של ממש. האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר. מחקרים חדשים מציינים שלא יותר מ-7,000 אנשים נקטו צעדים פעילים נגד הדיקטטורה הנאצית בשנים הללו. בעולם המחקר מדברים בסרקזם מסוים על "ההתנגדות ללא עם".

פעילי ההתנגדות באו מכל פלחי האוכלוסייה בגרמניה: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים (קבוצת "הוורד הלבן" במינכן ובהמבורג), אנשי הבורגנות ואנשי אצולה ("מעגל קרייזאו"), יהודים (קבוצת הרברט באום), נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, יחידים וקבוצות, נשים וגברים. אחדים מהם מוכרים יחסית, כמו למשל גיאורג אלזר (1945-1903), נגר מדרום גרמניה, שכבר בשלב מוקדם זיהה את מטרותיהם של הנאצים ולא השלים עם המציאות. הוא הכין פצצה במרתף הבירה האהוב על היטלר במינכן, שם, בכל שנה ב-8 בנובמבר, נשא המנהיג הנאצי דברי זיכרון לניסיון ההפיכה משנת 1923. הפצצה של אלזר התפוצצה בזמן המתוכנן ב-8 בנובמבר 1939, אך היטלר – נגד כל הציפיות – עזב את המקום כרבע שעה לפני המועד. ניסיון כושל זה היה רק אחד ברצף אירועים דומים. אך היטלר ועוזריו שרדו את כולם כמעט ללא פגע.

הקבוצה היהודית של הרברט באום (1942-1912) פעלה מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית וביצעה ב-1942 התקפה על תערוכה תעמולתית בברלין בשם "גן העדן הסובייטי", ששמה ללעג את הקומוניזם בברית המועצות. קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" חיברה עלונים עם אינפורמציה אנטי-פשיסטית ובשנים 1943-1942 שלחה אותם לאנשים פרטיים וגם חילקה אותם באוניברסיטת מינכן. במרבית המקרים, אנשים שקיבלו את העלונים הביאו אותם למשטרה. התנהלות דומה מתועדת גם ברומן הנודע "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, שסיפורו מבוסס על מקרה התנגדות אמיתי של זוג פועלים בברלין, שהניחו גלויות עם טקסטים אנטי-פשיסטיים, אלא שכמעט כל הגלויות נמסרו למשטרה על ידי האזרחים הנאמנים. היום מעריכים שההצלחה הגדולה של הגסטפו (המשטרה הסודית של הנאצים) בדיכוי כמעט כל פעולות ההתנגדות לא נבעה מיעילותה, אלא מהנכונות האדיבה של רוב אזרחי גרמניה לדווח על דעות ועל מעשים שלא התאימו לאידיאולוגיה הנאצית.

פעולת ההתנגדות המורכבת ביותר הייתה זו של קציני הוורמכט ושל נציגי הבורגנות הליברלית ("מעגל קרייזאו" ואחרים), שמטרתה הייתה לרצוח את היטלר ולעצור את המנהיגים המובילים של הנאצים כדי להפסיק את המלחמה. אחדים מהם התנגדו מאז ומתמיד למשטרו של היטלר, אך רובם התעוררו סופית רק לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בסטלינגרד בינואר-פברואר 1943 ולאחר תבוסות נוספות בהמשך. ההבנה שאת המלחמה הזו כבר אי אפשר לסיים בניצחון, הובילה אנשי צבא רבים לשינוי כיוון ולפעולה באורח שנגד את שבועתם כחיילים נאמנים לגרמניה ולאדולף היטלר, וזאת בימים שבהם שבועה כזאת הייתה התחייבות רצינית ביותר. במוקד הקשר לביצוע ההתקפה וההפיכה המתוכננות היו לודוויג בק, גנרל לשעבר (שהתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עוד לפני פרוץ המלחמה בשל התנגדותו למטרותיה), קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, שהיה פוליטיקאי ליברלי-שמרני, הגנרל פרידריך אולבריכט, האלוף משנה רוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והגנרל הנינג פון טרסקו. שם תכנית ההפיכה היה "מבצע וולקיריה". ​

לאחר מספר ניסיונות כושלים להחביא פצצה צמוד להיטלר, נעשה מאמץ נוסף ב-20 ביולי 1944. לתאריך זה נקבע דיון גדול להערכת המצב הצבאי באחד ממרכזי הפיקוד של היטלר בפרוסיה המזרחית. לדיון הוזמן גם הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והוא הביא אתו פצצה שהוטמנה בתיק מסמכים. בשל פציעה קשה שהוא עבר במלחמה, הייתה לשטאופנברג רק יד אחת וכך לא הצליח להפעיל כראוי את מנגנון ההצתה של הפצצה. בנוסף, אחד הנוכחים בדיון הזיז את התיק וכך הרחיק אותו מהיטלר. הפיצוץ הרג ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה באורח קשה, אבל היטלר נפצע רק פציעות קלות ויצא מחדר ההתכנסות חי ושלם. ההודעות על הפיגוע נפוצו במהרה ברחבי גרמניה ובעיקר החדשות שה"פיהרר" ניצל ולא נהרג. כך נכשלה התכנית כולה, כיוון שחלק מהקצינים שלא היו משוכנעים לגמרי באשר לתמיכתם בהפיכה חזרו בהם מיד עם קבלת הידיעה שהיטלר עדיין חי. עוד בערב של אותו היום הוצאו להורג בברלין קצינים אחדים, ביניהם לודוויג בק ושטאופנברג, אחרים נעצרו ונחקרו על ידי האס-אס ועל ידי הגסטפו. נגדם נערכו משפטי ראווה שנוהלו על ידי השופט הפנאטי רולנד פרוייזלר. יותר מ-200 איש הוצאו להורג, רבים מהם אף בשבועות האחרונים של "הרייך השלישי", ביניהם כמעט 50 קצינים בכירים ביותר, דיפלומטים, פוליטיקאים ואחרים. ניסיון ההתנקשות זכה לתשומת לב רבה בגרמניה ומחוץ לה והיה אחד הסימנים לסופה הקרב של הדיקטטורה הנאצית.

מיד לאחר סיום המלחמה התחדשו הדיונים הציבוריים באשר למשמעות ניסיון ההפיכה, על אודות החובה האזרחית לפעול נגד משטר רודני ועל השאלה האם הקצינים היו בוגדים או גיבורים. המעטים מביניהם ששרדו את החקירה, את העינויים ואת המשפטים, פעלו והפיצו את גרסתם על האירועים, בעל פה ובכתב. דוגמה אחת היא החוברת של האלוף משנה לשעבר וולפגנג מילר, שבה תיאר כבר בשנת 1947 את הדברים שהוא חווה לפני ה-20 ביולי 1944 ואחריו. מילר השתדל לפעול נגד תופעה חוזרת (שהתקיימה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה), כאשר כוחות שמרניים האשימו בתבוסה את מי שהתנגדו למשטר ולמלחמה. מכאן הכותרת של חיבורו: "נגד שקר 'דקירה בגב' חדש". דוגמה נוספת הוא החיבור של קרל שטרלין, ראש העיר שטוטגרט בכל תקופת הנאצים ומי שהיה חבר במפלגה הנאצית, שלקראת הסוף הבחין במצב הקשה של גרמניה והשתתף בניסיון ההפיכה, אך עשה זאת בזהירות ובשולי ההתארגנות. לחיבור שלו נתן את הכותרת "בוגדים או פטריוטים?". בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים בשפות שונות על אודות ההתנגדות, הקבוצות השונות בה ובעיקר על אנשי ה-20 ביולי 1944. כיום כבר אין דיון סביב השאלה האם האנשים האלה היו "בוגדים" או גיבורים, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנשים מעטים כל-כך התנגדו למשטר ומדוע רבים מהם חיכו עד לרגע שבו היה ברור ששלטון הנאצים ניצב צעד אחד לפני התהום והמלחמה כבר אבודה.

מרגע הופעתם על במת ההיסטוריה, לא הותירו התנועה הנציונל-סוציאליסטית, מנהיגה אדולף היטלר וחבורת ההנהגה סביבו, שמץ של ספק באשר לדעותיהם הגזעניות, בעיקר כלפי היהודים. התנקשויות אנטישמיות מטעם הנאצים כבר בימי רפובליקת ויימר לא היו עניין יוצא דופן, והיטלר עצמו הרבה להתייחס בדבריו ובכתביו ליהודים, שלדעתו ולדעתם של אוהדיו היו אחראים לשורה ארוכה של בעיות בחברה הגרמנית בפרט ובחברה האנושית בכלל. המחשבות הגסות וחסרות התחכום הללו ניזונו מדעות אנטישמיות ישנות שהיו קיימות בחברות האירופיות השונות עוד מימי הביניים. החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 התקבלו בקרב אנתרופולוגים במערב תיאוריות גזע, ורבים מהם סברו שלמען בריאותו של המין האנושי יש צורך בשימור "טוהר הגזע". כך היה גם בגרמניה. כיוון החשיבה הזה אף הפך לתחום מחקרי באוניברסיטאות, כך ששנאת "הגזעים הלא-גרמניים" של הנאצים מצאה לה אדמה פורייה למדי להכות בה שורש.

עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933, האנטישמיות התוקפנית שלהם הפכה לקו המנחה של המדיניות הרשמית של הרשויות בגרמניה כלפי היהודים. עוד באפריל 1933 חוקק חוק שאפשר את פיטוריהם של כל פקידי המדינה ממוצא יהודי. השליטים החדשים על גרמניה, והצעדים הלא-אנושיים שהם נקטו, גרמו ליהודי גרמניה רבים להגר למדינות אחרות, ובהן לארץ ישראל.

החל בשנת 1927 התכנסו בעיר נירנברג חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לכינוסים תקופתיים. עם הזמן הפכה נירנברג למוקד הקבוע של הכינוס השנתי של המפלגה, ובין השנים 1933 ו-1938 התקיים בה הכינוס השנתי. בכינוס השביעי של המפלגה הנאצית, בספטמבר 1935, התאספו כרגיל אלפי תומכי המשטר, וברגע האחרון הוזמנו גם כל חברי הרייכסטאג – הפרלמנט הכלל-גרמני, או – ליתר דיוק – הגרוטסקה שנשארה ממנו לאחר שהנאצים דאגו לאייש את כל המנדטים באנשים משורותיהם. במהלך דמוקרטי לכאורה ראשי הנאצים הביאו להצבעה בפני הרייכסטאג שלושה חוקים: החוק על דגל גרמניה, חוק האזרחות והחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני. את שלושת החוקים הם הביאו להצבעה על רקע התפאורה הלאומנית, במופע המוני ראוותני. אין צורך לומר, שחברי הרייכסטאג אישרו את שלושת החוקים פה אחד. החוקים החדשים קיבלו מעמד של חוקי יסוד, כלומר חוקים בעלי משמעות יסודית ומיוחדת למבנה החוקתי של המדינה. למי שחי אז בגרמניה, אזרחי גרמניה יהודים ולא-יהודים, לא הייתה ברורה כל צרכה משמעות החקיקה החדשה. אך עד מהרה הסתבר שהחוקים שנחקקו בנירנברג, ושלימים נקראו על שם העיר, למעשה שמו קץ לתהליך האמנציפציה של יהודי גרמניה ודחקו אותם למעמד נמוך כאזרחים מהדרגה השנייה.

המשמעות המעשית הייתה שהחוקים שללו מהיהודים זכויות יסוד, כמו זכות ההצבעה בבחירות פוליטיות ואסרו על זוגיות בין גרמנים יהודים ולא-יהודים. אנשים שנתפסו בקשרי זוגיות עם יהודים נענשו, ונישואים חדשים בין יהודים וגרמנים הפכו לבלתי-אפשריים. כל קשר זוגי חדש כזה הוגדר כ"בזיון הדם" (Blutschande). בהמשך נוסחו הגדרות לגבי דירוגים שונים של "דם יהודי" על פי אילן היוחסין, ונוסדו קטגוריות כמו "יהודי מלא" (Volljude), "חצי יהודי" (Halbjude) ו"רבע יהודי" (Vierteljude), כדי להגדיר על מי בדיוק חלים חוקי נירנברג. במשך שנות השלטון הנאצי, הקטגוריות הללו קבעו מי יחיה ומי ימות, ורבים מאוד הושפעו מהן, כתלות במעמד החוקי שנקבע להם. מובן שבתוך גרמניה הנאצית לא נשמעו קולות מחאה נגד חוקי נירנברג, אך גם מחוץ לגרמניה לא עוררו החוקים והשלכותיהם התרגשות רבה מדי או תגובה ציבורית בולטת. כידוע, פחות משנה לאחר חקיקת חוקי נירנברג, רוב הציבור בעולם לא חש מניעה מהשתתפות במשחקים האולימפיים בברלין, והיום ידוע שלא מעט משלחות יישרו קו עם המדיניות הגזענית הגרמנית: לא רק גרמניה אסרה על ספורטאים יהודים להשתתף בתחרויות, אפילו במשלחת האמריקאית היססו האם להרשות ליהודים להתחרות.

חוקי נירנברג נותרו בתוקף עד סוף הרייך השלישי, ויושמו גם באוסטריה לאחר צירופה לגרמניה ב-1938, וכן בכל השטחים הכבושים במהלך מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1945 בוטלו החוקים הללו על ידי בעלות הברית ששלטו בגרמניה הכבושה. גם הכינוסים של הנאצים בנירנברג וגם אקט החקיקה ההפגנתי של חוקי נירנברג באותה העיר שימשו קריטריונים לבחירה בנירנברג כאתר סמלי לאירוע מכונן עם סיום המלחמה: המשפטים נגד ראשי המשטר הנאצי והפושעים הבולטים בקרבו, שהחלו בנובמבר 1945, נערכו בעיר ששמה סימן את חוקי הגזע. כעת, שמה הונצח גם בצירוף "משפטי נירנברג".

בהקשר הזה יש מקום להביא את סיפורו של משפטן אחד, מאלו שמיהרו לשבח ולהלל את חוקי נירנברג בשנת 1935, ושביטולם עם התבוסה של גרמניה דווקא לא הביא קץ לקריירה המשפטית שלו: ד"ר הנס גלובקה. כפקיד בכיר במשרד הפנים של פרוסיה, גלובקה היה אחד המשפטנים הראשונים שפרסמו פרשנות מלומדת לחוקי נירנברג. בשנת 1936, הוא פרסם יחד עם ווילהלם שטוקרט פרשנות מפורטת עם מבוא ארוך, טקסט שכולו נוטף אידאולוגיה נאצית. אלא שעם תום מלחמת העולם השנייה, הידע המשפטי הרב שלו פתח בפניו אופקים חדשים ב"גרמניה החדשה". לאחר שנת 1949 הוא הפך למקורבו של קנצלר אדנאואר ובסופו של הדבר אפילו למנכ"ל משרדו של קנצלר מערב גרמניה. עד להתפטרותו של אדנאואר בשנת 1963 המשיך גלובקה למלא את תפקיד המפתח בגרמניה המערבית. הקריירה המשגשגת של מי שהיה תומך נלהב בחוקי הגזע הנאציים עוררה ספקות כבדים בלב רבים בגרמניה ובעולם באשר לאמינות ולתוקף של אותה "גרמניה אחרת" שלאחר מלחמת העולם השנייה והרייך השלישי.

עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, הם החלו מיד ליישם את רעיונותיהם ביחס לתרבות הגרמנית "הטהורה", לשיטתם. התרבות נוסח הנאצים, ובכלל זה הספרות, לא הותירה מקום ליצירותיהם של סופרים הומניסטיים, דמוקרטיים, קומוניסטיים ובאופן כללי: לסופרים יהודים. פרסום יצירות מאת יהודים נאסר כליל, והחל באביב של שנת 1933, באירועים רבים התקהלו תומכיהם של השליטים החדשים ושרפו את כל היצירות שלא היו לפי טעמם. לעיתים קרובות היה מדובר במיטב הספרות הגרמנית לדורותיה.

​הסופרים סבלו מהמצב החדש משתי בחינות: לא זו בלבד שהמשטר הנאצי איים על חירותם ועל חייהם באופן ישיר, אלא שהאיסור על יצירותיהם חסם להם כל אפשרות למצוא את פרנסתם תחת המציאות הפוליטית החדשה. חנויות הספרים בגרמניה נאלצו להשמיד את הספרות הלא-רצויה והמו"לים שפרסמו לעיתים בהצלחה רבה ספרים מאת תומס מאן, ברטולט ברכט, שטפן צוייג, אלזה לסקר-שילר, יוזף רות ורבים אחרים, נאלצו להתאים את מדיניות המכירה לתכתיבי העידן החדש. הספרות החופשית והפרוגרסיבית הפכה לפתע למוצר נדיר בחנויות הספרים הגרמניים. מכירתה, קנייתה וקריאתה נעשו מסוכנות כמעט בין-לילה.

סופרים רבים חיפשו מקלט מדיני ומקום שיאפשר להם ליצור בתחומם. רבים מהם ניסו לברוח למדינות השכנות של גרמניה, אחרים המשיכו בדרכם לאמריקה, לארץ-ישראל או למקומות אחרים, אם הרשויות הותירו להם לעשות זאת. בין השנים 1933 ו-1940, קהילת הסופרים הגולים בעיירה הפסטורלית סנארי-סיר-מר בדרום צרפת הייתה אולי הקבוצה הגדולה והמעניינת ביותר בשנות המשטר הפשיסטי, וכללה קבוצה מרשימה של סופרים בשפה הגרמנית. לאחר שמצאו להם מקלט, השתדלו הסופרים למצוא דרכים לפרסם את ספריהם. לא היה זה עניין פשוט: הארץ המרכזית לשפה הגרמנית כבר לא הייתה אופציה, וכך במבט ראשון נותרו בפניהם רק האפשרויות המצומצמות באוסטריה ובשווייץ. במדינות הללו פעלו המו"לים אמיל אופרכט בציריך, וכן הרברט רייכנר וברמן-פישר בווינה. ואולם, כבר החל משנת 1933 קמו מספר מו"לים חדשים דווקא בהולנד: קרידו (Querido) והיחידה הגרמנית של המו"ל המבוסס אלרט דה לנגה (Allert de Lange), שפעלו שניהם באמסטרדם.

שני המו"לים ההולנדיים פעלו בהיקפים גדולים יחסית עד שנת כיבושה של הולנד על ידי הנאצים, ב-1940, ופרסמו עשרות כותרים של סופרים גרמניים שלא היו מוכנים להתפשר עם הנאצים או שבגלל יהדותם לא יכלו לפרסם עוד בארץ מולדתם. בית ההוצאה קרידו היה בעל אוריינטציה שמאלית מובהקת, ואילו אלרט דה לנגה הקפיד לשמור על פרופיל "בורגני" יותר, אך במהלך קיומה של היחידה הגרמנית מו"ל זה הרחיב את מעגל הסופרים שהוא פרסם. ליחידה הגרמנית של אלרט דה לנגה היו שני עורכים ראשיים, שניהם יהודים ילידי גרמניה, וולטר לנדאואר (1944-1902) והרמן קסטן (1996-1900). עד שנת 1933, שניהם היו עורכים-עמיתים שעבדו אצל המו"ל הגרמני גוסטב קיפנהויאר (Gustav Kiepenheuer). תודות לניסיונם הרב הצליחו השניים תוך זמן קצר להביא את הוצאת הספרים הגרמניים להצלחה יחסית גדולה. רק במו"ל זה יצאו לאור 91 ספרים מאת 49 סופרים. רשימת היוצרים מרשימה למדי: ברטולט ברכט, מקס ברוד, יוזף רות, שלום אש, שטפן צוייג וזיגמונד פרויד היו בוודאי הפופולריים ביניהם והבטיחו קוראים רבים, כשמובן שכמעט כל קהל הקוראים היה מחוץ לגרמניה. הזרם הגדל והולך של פליטים יהודיים מגרמניה שמצאו מקלט זמני בהולנד, יצר את קהל הלקוחות המקומי של הספרים שהודפסו בהולנד. רשימת הספרים בגרמנית של אלרט דה לנגה משנת 1939 מרשימה ביותר ומעידה על כך, שמיטב הספרות הגרמנית מצא מקום ראוי לפרסום – דווקא בהולנד.

המהדורות של היחידה הגרמנית במו"ל אלרט דה לנגה היו מעוצבות בטוב טעם. לדוגמה, המהדורה של ספרו האחרון של יוזף רות, "אגדת השתיין הקדוש" (Die Legende vom heiligen Trinker) בולטת בעיצובה הפשוט והאלגנטי. באופן פרדוקסלי, האידיאולוגים הנאצים רכשו אף הם את הספרים של המו"ל ההולנדי, כפי שניתן לראות בעותק של ספר זה שבבעלות הספרייה הלאומית: הוא נושא את החותמת ואת הסיגנטורה (מספר המיון של הפריט) של ספריית מכון הרייך השלישי לתולדות גרמניה החדשה בברלין (Reichsinstitut für die Geschichte des neuen Deutschland).

אחר הפלישה הגרמנית להולנד במאי 1940 נסגרה היחידה הגרמנית של המו"ל, כמו גם החברה המקבילה קרידו. מחסני הספרים נהרסו חלקית וצוות העובדים נאלץ לברוח או נאסר. אחד העורכים, וולטר לנדאואר, נרצח במהלך השואה.

מזה שנים רבות נחשבת "ספרות הגלות" הגרמנית למעניינת ביותר בספרות הגרמנית במאה ה-20 וחוקרים רבים עוסקים בה. הספרים שנוצרו בשנים ההן ובנסיבות המיוחדות ששררו אז, מעידים על הרוח החופשית והדמוקרטית שנדחקה מגרמניה בצורה גסה על ידי הנאצים בין השנים 1933 ו-1945, אך המשיכה להתקיים וליצור מחוץ לגבולותיה.

מלכת האקספרסיוניזם: כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד. הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר וגבולות הפעילויות השונות (כתיבה, תיאטרון וציור) בתוך הזרם היו מטושטשים למדי. בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך ואחרים.

אלזה לסקר-שילר נולדה ב-1869 בעיר אלברפלד (Elberfeld) בגרמניה, היום שכונה של העיר וופרטל (Wuppertal), למשפחה של בנקאים יהודים. היא קיבלה הכשרה כציירת בברלין, ומתחילת המאה ה-20 החלה לפרסם שירים, ומאוחר יותר גם מחזות, שרק מעטים מהם הועלו על הבמה בשנות חייה. למרות זאת נחשבת אלזה לסקר-שילר עד היום אחת המשוררות החשובות ביותר בתולדות הספרות הגרמנית במאה ה-20. בשנת 1932 אף זכתה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בגרמניה באותם ימים, פרס "קלייסט".

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 נאלצה המשוררת לעזוב את גרמניה. עד 1939 היא חייתה בשווייץ, אך פעמיים שהתה בארץ ישראל לביקורים, בשנים 1934 ו-1936. במהלך הביקור השלישי הופתעה לסקר-שילר מפרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו-זמנית אסרה רשות הזרים השווייצרית על חזרתה לאותה המדינה. בארץ התיישבה לסקר-שילר בירושלים, והמשיכה בכתיבה בגרמנית. אחת היצירות האחרונות שכתבה הינה מחזה בשם "אני ואני" (Ichundich), בו היא תיארה את נפילת משטר הנאצים. עם זאת, מותה בינואר 1945 מנע ממנה לסיים את היצירה ולהיות עדה לתפנית בתולדות אירופה.

מ-1974 עיזבונה האמנותי של לסקר-שילר שמור בספרייה הלאומית בירושלים. בארכיון האישי של המשוררת ניתן למצוא כתבי יד של יצירותיה, ציורים והתכתבויות עם אישים בני זמנה, וביניהם ש"י עגנון, שמואל הוגו ברגמן, גוטפריד בן, מרטין בובר, אלברט איינשטיין, תומס מאן, מקס ריינהרד, זלמן שוקן ועקיבא ארנסט סימון.

בין הציורים של האמנית נמצא ציור בגיר, מודבק על קרטון (142X225 מ"מ), הנושא את השם "המשוררת המוברחת" (Die verscheuchte Dichterin).

התמונה – שוב בשילוב של שירה וציור – כמעט מסכמת את גורלה של אלזה לסקר-שילר: על הקרטון המהווה הבסיס לתמונה רשמה המשוררת קטע של שיר שפרסמה באוסף שיריה הראשון מ-1902: "לו הייתי מכירה נחל עמוק כחיי, הייתי זורמת עם מימיו". בנוסף רשמה לסקר-שילר: "צויר ב-1935 בבית חולים עקב פציעותיי בגלל הנאצים". ואולם, על גבי הציור עצמו היא כתבה: "בשנת 1942", וכסיכום גם "1942-1935". במרכז הציור ניתן להבחין בשתי דמויות אנושיות; אישה אחת יושבת, מבטה מושפל, ואת ידיה היא משלבת עם אלו של דמות נוספת, אשר עומדת לידה. האישה בציור הינה ככל הנראה לסקר-שילר בעצמה, ואכן קווי פניה בפרופיל מזכירים דיוקנאות עצמיים אחרים שלה. הדמות הנוספת, ככל הנראה גבר בלבוש מזרחי כולל כיסוי ראש, מנחם את האישה, ששפת גופה מקרינה תשישות ואבל. מומחי אמנות סבורים שהתמונה צוירה לפחות חלקית באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אך ייתכן שהציירת הוסיפה פרטים ואת הכיתוב בשנים מאוחרות יותר, ככל הנראה עד 1942. בעבודה זו המחישה האמנית את כל יכולותיה כציירת: הקומפוזיציה מקרינה את מצב רוחה המיואש של לסקר-שילר בקווים פשוטים ובטכניקה מעודנת. גירים בחמישה צבעים והגוון הבסיסי של הנייר הספיקו לציירת ליצור את אחת מיצירותיה האחרונות, המתאפיינת בעושר ההבעה האמנותית.