מכתב הפיטורים ללדיסלאוס פרקש מאת פריץ הבר

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, כל אנשי הסגל האקדמיים במוסדות ממלכתיים בגרמניה פוטרו כבר באביב באותה השנה

שני המכונים הראשוניים שהוקמו היו המכון לכימיה והמכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה, שניהם בברלין. מימון הפרויקטים המחקריים השונים נעשה בדרך כלל באמצעות תרומות פרטיות, ביניהן לא מעטות מיהודים גרמניים עשירים, ואילו המדינה שילמה את משכורות החוקרים. לחוקרים ניתנה הזכות המיוחדת להשקיע את כל זמנם במחקר בלבד, והם לא היו חייבים ללמד במוסד אקדמי כלשהו.

במהלך השנים הוקמו מכוני מחקר נוספים, ובסוף נמנו 28 מכונים שונים, חלק ניכר מהם בברלין, אך גם בערים גרמניות אחרות. בין החוקרים הבולטים במכוני החברה היו גם מדענים יהודים רבים. בין השמות המוכרים ביותר היו אלה של אלברט איינשטיין, קרל נויברג ומקס ברגמן, אך גם פריץ הבר ולדיסלאוס פרקש. סיפורם של שני מדענים אלה הוא דוגמה לגורלם של יותר מ-100 אנשי מדע, שנאלצו לעזוב את מכוני המחקר הגדולים החל בשנת 1933, רובם עקב מוצאם היהודי, אך גם עקב דעותיהם הפוליטיות.

​מנהלו הראשון של המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה היה הכימאי היהודי פריץ הבר (1934-1868). הבר אמנם היה אחד המדענים המוכשרים בתחומו, אך יהדותו הייתה מונעת ממנו להתקדם בקריירה האקדמית, ובעקבות זאת, בשנת 1892, הוא התנצר. אחד ההישגים המדעיים הגדולים של הבר הוא תגלית הסינתזה לייצור אמוניה ממימן ומחנקן, תגלית שמצד אחד פרצה את הדרך לייצור המוני של חומרי דשן לחקלאות, ומצד אחר אפשרה גם ייצור פשוט יחסית של חומרי נפץ לשימוש צבאי. בעקבות תגלית הסינתזה זכה הבר בפרס נובל בכימיה בשנת 1919, זאת למרות פיתוחיו האחרונים בתחום אמצעי הלוחמה הכימיים, שהגיעו לשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ושימשו להריגתם של עשרות אלפי חיילים בריטיים וצרפתיים. אשתו של הבר, הכימאית קלרה אימרוואר, לא השלימה עם חלקו של בעלה בפיתוח אמצעי הלוחמה הללו במכון שלו בברלין. היא שמה קץ לחייה בשנת 1915.

מימין: פריץ הבר, לדיסלאוס פרקש

במסגרת המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה נתן פריץ הבר למדענים צעירים ומוכשרים מקומות עבודה והזדמנויות לחקור בתחומיהם. אחד מהם היה הכימאי לדיסלאוס פרקש (1948-1904), צאצא למשפחה יהודית מהונגריה. בשנת 1928 סיים פרקש את לימודיו בברלין, ומיד צורף לצוות המדענים במכונו של הבר. המדען המוכשר זכה להערכה רבה מצד מנהל המכון.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, כל אנשי הסגל האקדמיים במוסדות ממלכתיים בגרמניה פוטרו כבר באביב באותה השנה. כמנהל המכון, פריץ הבר נאלץ לפטר את החוקרים ואת העובדים היהודיים ממקומות עבודתם. על כך מעיד מכתב הפיטורין שלו אל לדיסלאוס פרקש מיום 29 באפריל 1933. במכתב, שנימתו אישית מאוד, מביע הבר את צערו הרב על כך שהוא נאלץ לעשות צעד כזה ומסביר שלא הייתה לו ברירה, לאור החוקים החדשים. יום לאחר מכן פגש הבר את נשיא חברת הקיסר ווילהלם, הפיזיקאי מקס פלנק, והגיש לו את התפטרותו מתפקיד מנהל המכון. פלנק ניסה לשכנע את הבר להישאר בתפקידו, אך הלה הסביר לו שתחת הנסיבות החדשות הוא אינו מסוגל להמשיך את עבודת המחקר שלו, כאשר עצם עבודתו מושפע משיקולים גזעניים. הבר עזב את גרמניה. עוד בשנת 1933 הוא קיבל פרופסורה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, אך השינוי הדרסטי בחייו דרדר את מצבו הבריאותי, כך שהכימאי המפורסם נפטר כבר בינואר 1934 בבית הבראה בשווייץ.

מכתב הפיטורים ששלח הבר אל פרקש

גם לדיסלאוס פרקש היגר תחילה לאנגליה, אך בשנת 1936 קיבל פרופסורה באוניברסיטה העברית בתחום הכימיה הפיזיקלית. תחת השפעתו, החל תחום זה להתפתח בארץ, ופרקש נחשב לאביו של המדע הזה בישראל. ב-30 בדצמבר 1948, כשפרקש היה בדרכו לנסיעה בתפקיד לארה"ב, המטוס שבו טס התרסק מעל איטליה, והמדען הצעיר מצא את מותו. ארכיונו האישי נמצא היום באוספים הארכיוניים בספרייה הלאומית.

ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו

האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר

מימין: חוברת מאת וולפגנג מילר אודות ההפיכה, 1947​. משמאל: חוברת מאת קרל שטרלין, 1952​

בבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה במרץ 1933 הצביעו כ-44 אחוזים מכלל המצביעים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. פרוש הדבר שלמרות התמיכה החזקה בבחירות הללו, שבהן מפלגות אחרות דוכאו על ידי הנאצים עוד קודם לכן, רוב הגרמנים לא הצביעו להיטלר. עקרונית, מצב זה היה יכול לתת סיבה לקוות כי חלקים ניכרים של האוכלוסייה יתחילו, בשלב מסוים, לפעול נגד המשטר האכזרי שהם לא רצו בו. ואולם בכל מהלך שנות שלטונם של הנאצים, בין השנים 1933 ו-1945, ההתנגדות לדיקטטורה הנוראה נותרה בממדים קטנים מאוד ומעולם לא הביאה לתוצאות של ממש. האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר. מחקרים חדשים מציינים שלא יותר מ-7,000 אנשים נקטו צעדים פעילים נגד הדיקטטורה הנאצית בשנים הללו. בעולם המחקר מדברים בסרקזם מסוים על "ההתנגדות ללא עם".

פעילי ההתנגדות באו מכל פלחי האוכלוסייה בגרמניה: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים (קבוצת "הוורד הלבן" במינכן ובהמבורג), אנשי הבורגנות ואנשי אצולה ("מעגל קרייזאו"), יהודים (קבוצת הרברט באום), נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, יחידים וקבוצות, נשים וגברים. אחדים מהם מוכרים יחסית, כמו למשל גיאורג אלזר (1945-1903), נגר מדרום גרמניה, שכבר בשלב מוקדם זיהה את מטרותיהם של הנאצים ולא השלים עם המציאות. הוא הכין פצצה במרתף הבירה האהוב על היטלר במינכן, שם, בכל שנה ב-8 בנובמבר, נשא המנהיג הנאצי דברי זיכרון לניסיון ההפיכה משנת 1923. הפצצה של אלזר התפוצצה בזמן המתוכנן ב-8 בנובמבר 1939, אך היטלר – נגד כל הציפיות – עזב את המקום כרבע שעה לפני המועד. ניסיון כושל זה היה רק אחד ברצף אירועים דומים. אך היטלר ועוזריו שרדו את כולם כמעט ללא פגע.

הקבוצה היהודית של הרברט באום (1942-1912) פעלה מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית וביצעה ב-1942 התקפה על תערוכה תעמולתית בברלין בשם "גן העדן הסובייטי", ששמה ללעג את הקומוניזם בברית המועצות. קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" חיברה עלונים עם אינפורמציה אנטי-פשיסטית ובשנים 1943-1942 שלחה אותם לאנשים פרטיים וגם חילקה אותם באוניברסיטת מינכן. במרבית המקרים, אנשים שקיבלו את העלונים הביאו אותם למשטרה. התנהלות דומה מתועדת גם ברומן הנודע "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, שסיפורו מבוסס על מקרה התנגדות אמיתי של זוג פועלים בברלין, שהניחו גלויות עם טקסטים אנטי-פשיסטיים, אלא שכמעט כל הגלויות נמסרו למשטרה על ידי האזרחים הנאמנים. היום מעריכים שההצלחה הגדולה של הגסטפו (המשטרה הסודית של הנאצים) בדיכוי כמעט כל פעולות ההתנגדות לא נבעה מיעילותה, אלא מהנכונות האדיבה של רוב אזרחי גרמניה לדווח על דעות ועל מעשים שלא התאימו לאידיאולוגיה הנאצית.

פעולת ההתנגדות המורכבת ביותר הייתה זו של קציני הוורמכט ושל נציגי הבורגנות הליברלית ("מעגל קרייזאו" ואחרים), שמטרתה הייתה לרצוח את היטלר ולעצור את המנהיגים המובילים של הנאצים כדי להפסיק את המלחמה. אחדים מהם התנגדו מאז ומתמיד למשטרו של היטלר, אך רובם התעוררו סופית רק לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בסטלינגרד בינואר-פברואר 1943 ולאחר תבוסות נוספות בהמשך. ההבנה שאת המלחמה הזו כבר אי אפשר לסיים בניצחון, הובילה אנשי צבא רבים לשינוי כיוון ולפעולה באורח שנגד את שבועתם כחיילים נאמנים לגרמניה ולאדולף היטלר, וזאת בימים שבהם שבועה כזאת הייתה התחייבות רצינית ביותר. במוקד הקשר לביצוע ההתקפה וההפיכה המתוכננות היו לודוויג בק, גנרל לשעבר (שהתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עוד לפני פרוץ המלחמה בשל התנגדותו למטרותיה), קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, שהיה פוליטיקאי ליברלי-שמרני, הגנרל פרידריך אולבריכט, האלוף משנה רוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והגנרל הנינג פון טרסקו. שם תכנית ההפיכה היה "מבצע וולקיריה". ​

מחקר ישראלי על תנועת ה-20 ביולי מאת דני אורבך, 2009​

לאחר מספר ניסיונות כושלים להחביא פצצה צמוד להיטלר, נעשה מאמץ נוסף ב-20 ביולי 1944. לתאריך זה נקבע דיון גדול להערכת המצב הצבאי באחד ממרכזי הפיקוד של היטלר בפרוסיה המזרחית. לדיון הוזמן גם הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והוא הביא אתו פצצה שהוטמנה בתיק מסמכים. בשל פציעה קשה שהוא עבר במלחמה, הייתה לשטאופנברג רק יד אחת וכך לא הצליח להפעיל כראוי את מנגנון ההצתה של הפצצה. בנוסף, אחד הנוכחים בדיון הזיז את התיק וכך הרחיק אותו מהיטלר. הפיצוץ הרג ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה באורח קשה, אבל היטלר נפצע רק פציעות קלות ויצא מחדר ההתכנסות חי ושלם. ההודעות על הפיגוע נפוצו במהרה ברחבי גרמניה ובעיקר החדשות שה"פיהרר" ניצל ולא נהרג. כך נכשלה התכנית כולה, כיוון שחלק מהקצינים שלא היו משוכנעים לגמרי באשר לתמיכתם בהפיכה חזרו בהם מיד עם קבלת הידיעה שהיטלר עדיין חי. עוד בערב של אותו היום הוצאו להורג בברלין קצינים אחדים, ביניהם לודוויג בק ושטאופנברג, אחרים נעצרו ונחקרו על ידי האס-אס ועל ידי הגסטפו. נגדם נערכו משפטי ראווה שנוהלו על ידי השופט הפנאטי רולנד פרוייזלר. יותר מ-200 איש הוצאו להורג, רבים מהם אף בשבועות האחרונים של "הרייך השלישי", ביניהם כמעט 50 קצינים בכירים ביותר, דיפלומטים, פוליטיקאים ואחרים. ניסיון ההתנקשות זכה לתשומת לב רבה בגרמניה ומחוץ לה והיה אחד הסימנים לסופה הקרב של הדיקטטורה הנאצית.

מיד לאחר סיום המלחמה התחדשו הדיונים הציבוריים באשר למשמעות ניסיון ההפיכה, על אודות החובה האזרחית לפעול נגד משטר רודני ועל השאלה האם הקצינים היו בוגדים או גיבורים. המעטים מביניהם ששרדו את החקירה, את העינויים ואת המשפטים, פעלו והפיצו את גרסתם על האירועים, בעל פה ובכתב. דוגמה אחת היא החוברת של האלוף משנה לשעבר וולפגנג מילר, שבה תיאר כבר בשנת 1947 את הדברים שהוא חווה לפני ה-20 ביולי 1944 ואחריו. מילר השתדל לפעול נגד תופעה חוזרת (שהתקיימה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה), כאשר כוחות שמרניים האשימו בתבוסה את מי שהתנגדו למשטר ולמלחמה. מכאן הכותרת של חיבורו: "נגד שקר 'דקירה בגב' חדש". דוגמה נוספת הוא החיבור של קרל שטרלין, ראש העיר שטוטגרט בכל תקופת הנאצים ומי שהיה חבר במפלגה הנאצית, שלקראת הסוף הבחין במצב הקשה של גרמניה והשתתף בניסיון ההפיכה, אך עשה זאת בזהירות ובשולי ההתארגנות. לחיבור שלו נתן את הכותרת "בוגדים או פטריוטים?". בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים בשפות שונות על אודות ההתנגדות, הקבוצות השונות בה ובעיקר על אנשי ה-20 ביולי 1944. כיום כבר אין דיון סביב השאלה האם האנשים האלה היו "בוגדים" או גיבורים, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנשים מעטים כל-כך התנגדו למשטר ומדוע רבים מהם חיכו עד לרגע שבו היה ברור ששלטון הנאצים ניצב צעד אחד לפני התהום והמלחמה כבר אבודה.

המלחין פאול בן חיים ודרכו מגרמניה למזרח התיכון

סיפורו של בן חיים הוא סיפור של יהודי גרמני שחווה את מלוא השבר שהביאו איתן תהפוכות הגורל בתקופתו

פאול בן חיים בצעירותו, 1914

המלחין פאול בן חיים נולד במינכן בשנת 1897 בשם פאול פרקנבורגר, ונפטר בתל אביב בשנת 1984. בן חיים היה בוגר האקדמיה למוזיקה במינכן בהלחנה, בניצוח ובפסנתר (1920), ולאחר מכן שימש עוזר מנצח למאסטרו ברונו וולטר באופרה של מינכן. החל משנת 1924 ניצח על תזמורת האופרה של אוגסבורג, עד 1931. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. סיפורו של בן חיים הוא סיפור של יהודי גרמני שחווה את מלוא השבר שהביאו איתן תהפוכות הגורל בתקופתו. בן חיים, מלחין-יוצר אשר למד ופעל בגרמניה עד עליית הנאצים לשלטון, מצא את עצמו ללא עבודה, ללא שפה, וללא מסגרת שבה יוכל להמשיך את עבודתו כמלחין וכמנצח.

עם עלייתו ארצה חיפש בן חיים דרך לבטא את עצמו וגם לשקף את אופייה של הסביבה שאליה הוא נקלע בארץ ישראל של לפני קום המדינה. בחפשו אחר צליל חדש, פגש בזמרת ממוצא תימני ברכה צפירה, אשר הכירה מילדותה בירושלים מנגינות של יהודים ספרדים, בוכרים, תימנים וכן מנגינות ערביות. בן חיים התרשם מהמנגינות שהובאו אליו על ידי צפירה, שמצדה ביקשה ממנו שיכתוב לה אותן בתווים וילווה אותה בפסנתר. את המנגינות הללו הצליח פאול בן חיים לשלב ביצירותיו שאותן כתב בשפה המוזיקלית הקלאסית, השפה הפוסט-רומנטית הגרמנית שהוא הכיר היטב.

כתב היד של השיר "אהבת הדסה", עמוד ראשון, 1958

פאול פרנקנבורגר החליף את שמו לפאול בן חיים, אולם השפה המוזיקלית והקהל שאליו פנה כמלחין היה קהל של אולם הקונצרטים. עם עלייתו ארצה נאלץ לנגן וללמד פסנתר, ולהסתפק בקומץ המוזיקאים שהכיר ובקהל המצומצם שהגיע לקונצרטים. בשנת 1936 קמה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אשר קלטה מוזיקאים יהודים מצטיינים. הקמת התזמורת, עלייתם של מוזיקאים ברמה גבוהה וכן הגידול במספר התושבים בארץ ישראל, הגדילו והרחיבו את האפשרויות של פאול בן חיים לכתוב מוזיקה להרכבים גדולים יותר, כפי שכתב בגרמניה.

לאחר קום המדינה זכה בן חיים בהכרה בינלאומית בזכות יצירותיו, שבוצעו על ידי מוזיקאים ומנצחים מובילים כמו יאשה חפץ, ליאונרד ברנשטיין, יהודי מנוחין ואחרים. בשנת 1957 הוענק לפאול בן חיים פרס ישראל בתחום המוזיקה.

מעניין לציין שפאול בן חיים הפקיד צוואה בידי תלמידו, המלחין בן ציון אורגד (אף הוא יליד גרמניה), ובה ביקש להשמיד את רוב היצירות שכתב בגרמניה לפני שנת 1933, ביניהן שירים רבים על טקסטים של מיטב המשוררים הגרמנים: גתה, היינה, הופמנשטאל, איכנדורף, מורגנשטרן ועוד. לימים, נראה כי בן חיים שכח את שכתב בצוואתו, שכן הוא ביקש לשמוע את השירים הללו מבוצעים על ידי הזמרת צילה גרוסמאיר, שאף היא הייתה ילידת גרמניה.

פאול בן חיים לא שלט בשפה העברית. את הטקסטים ששילב ביצירתו בארץ קיבל מהזמרת ברכה צפירה או שלקח מן המקורות (להוציא יצירות בודדות כמו "כוכב נפל" לטקסט של מתי כץ, שהוזמן על ידי משפחתו של המשורר). לכבוד יום הולדתו ה-75 הוא הוזמן לעיר הולדתו מינכן, לאחר שלא ביקר בה משנת 1933. עיריית מינכן ארגנה קונצרט מיצירותיו ובו נוגנו היצירות "אשא עיני" תהלים קכ"א, ארבעה שירים מתוך נעימות מהמזרח (על פי שירים של ברכה צפירה), מחזור השירים "כוכב נפל" וסונטה לכינור. לקראת סיום ביקורו בעיר הוא נפצע בתאונת דרכים, ולא שב עוד לאיתנו.

ארכיון פאול בן חיים במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית הופקד על ידי היוצר עצמו בשנת 1980. זהו הארכיון היחיד בספרייה אשר הופרדו בו יצירות המלחין לשתי סדרות: MUS A55, המכיל את היצירות אשר נכתבו בגרמניה; ו-MUS B55, ובו היצירות שנכתבו בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

כדוגמה ליצירותיו של פאול בן חיים ולשילוב הסגנונות מוצגות כאן שתי הקלטות של הפיוט "אהבת הדסה" בביצוע הזמרת גאולה גיל, ואחריו ביצוע של תזמורת קול ישראל בניצוחו של המלחין (מתוך אוסף תקליטי קול ישראל, אין תאריך מדויק), וכן תווים בכתב ידו של המלחין (מתוך אוסף תקליטי קול ישראל).

החוקר יהואש הירשברג כתב על חייו ויצירתו של פאול בן חיים בעברית ובאנגלית, וזוהי המונוגרפיה הראשונה על מלחין ישראלי שנכתבה בארץ.

חוקי נירנברג – חוקי הגזע הנאציים

חוקי נירנברג נותרו בתוקף עד סוף הרייך השלישי, ויושמו גם באוסטריה לאחר צירופה לגרמניה ב-1938, וכן בכל השטחים הכבושים במהלך מלחמת העולם השנייה

אחת המהדורות הראשונות של חוקי נירנברג, הכוללת פרשנות משפטית, 1936

מרגע הופעתם על במת ההיסטוריה, לא הותירו התנועה הנציונל-סוציאליסטית, מנהיגה אדולף היטלר וחבורת ההנהגה סביבו, שמץ של ספק באשר לדעותיהם הגזעניות, בעיקר כלפי היהודים. התנקשויות אנטישמיות מטעם הנאצים כבר בימי רפובליקת ויימר לא היו עניין יוצא דופן, והיטלר עצמו הרבה להתייחס בדבריו ובכתביו ליהודים, שלדעתו ולדעתם של אוהדיו היו אחראים לשורה ארוכה של בעיות בחברה הגרמנית בפרט ובחברה האנושית בכלל. המחשבות הגסות וחסרות התחכום הללו ניזונו מדעות אנטישמיות ישנות שהיו קיימות בחברות האירופיות השונות עוד מימי הביניים. החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 התקבלו בקרב אנתרופולוגים במערב תיאוריות גזע, ורבים מהם סברו שלמען בריאותו של המין האנושי יש צורך בשימור "טוהר הגזע". כך היה גם בגרמניה. כיוון החשיבה הזה אף הפך לתחום מחקרי באוניברסיטאות, כך ששנאת "הגזעים הלא-גרמניים" של הנאצים מצאה לה אדמה פורייה למדי להכות בה שורש.

שלט אנטישמי בעיירה גרמני, סתיו 1935

עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933, האנטישמיות התוקפנית שלהם הפכה לקו המנחה של המדיניות הרשמית של הרשויות בגרמניה כלפי היהודים. עוד באפריל 1933 חוקק חוק שאפשר את פיטוריהם של כל פקידי המדינה ממוצא יהודי. השליטים החדשים על גרמניה, והצעדים הלא-אנושיים שהם נקטו, גרמו ליהודי גרמניה רבים להגר למדינות אחרות, ובהן לארץ ישראל.

החל בשנת 1927 התכנסו בעיר נירנברג חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לכינוסים תקופתיים. עם הזמן הפכה נירנברג למוקד הקבוע של הכינוס השנתי של המפלגה, ובין השנים 1933 ו-1938 התקיים בה הכינוס השנתי. בכינוס השביעי של המפלגה הנאצית, בספטמבר 1935, התאספו כרגיל אלפי תומכי המשטר, וברגע האחרון הוזמנו גם כל חברי הרייכסטאג – הפרלמנט הכלל-גרמני, או – ליתר דיוק – הגרוטסקה שנשארה ממנו לאחר שהנאצים דאגו לאייש את כל המנדטים באנשים משורותיהם. במהלך דמוקרטי לכאורה ראשי הנאצים הביאו להצבעה בפני הרייכסטאג שלושה חוקים: החוק על דגל גרמניה, חוק האזרחות והחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני. את שלושת החוקים הם הביאו להצבעה על רקע התפאורה הלאומנית, במופע המוני ראוותני. אין צורך לומר, שחברי הרייכסטאג אישרו את שלושת החוקים פה אחד. החוקים החדשים קיבלו מעמד של חוקי יסוד, כלומר חוקים בעלי משמעות יסודית ומיוחדת למבנה החוקתי של המדינה. למי שחי אז בגרמניה, אזרחי גרמניה יהודים ולא-יהודים, לא הייתה ברורה כל צרכה משמעות החקיקה החדשה. אך עד מהרה הסתבר שהחוקים שנחקקו בנירנברג, ושלימים נקראו על שם העיר, למעשה שמו קץ לתהליך האמנציפציה של יהודי גרמניה ודחקו אותם למעמד נמוך כאזרחים מהדרגה השנייה.

שלט אנטישמי נוסף בגרמניה, סתיו 1935

המשמעות המעשית הייתה שהחוקים שללו מהיהודים זכויות יסוד, כמו זכות ההצבעה בבחירות פוליטיות ואסרו על זוגיות בין גרמנים יהודים ולא-יהודים. אנשים שנתפסו בקשרי זוגיות עם יהודים נענשו, ונישואים חדשים בין יהודים וגרמנים הפכו לבלתי-אפשריים. כל קשר זוגי חדש כזה הוגדר כ"בזיון הדם" (Blutschande). בהמשך נוסחו הגדרות לגבי דירוגים שונים של "דם יהודי" על פי אילן היוחסין, ונוסדו קטגוריות כמו "יהודי מלא" (Volljude), "חצי יהודי" (Halbjude) ו"רבע יהודי" (Vierteljude), כדי להגדיר על מי בדיוק חלים חוקי נירנברג. במשך שנות השלטון הנאצי, הקטגוריות הללו קבעו מי יחיה ומי ימות, ורבים מאוד הושפעו מהן, כתלות במעמד החוקי שנקבע להם. מובן שבתוך גרמניה הנאצית לא נשמעו קולות מחאה נגד חוקי נירנברג, אך גם מחוץ לגרמניה לא עוררו החוקים והשלכותיהם התרגשות רבה מדי או תגובה ציבורית בולטת. כידוע, פחות משנה לאחר חקיקת חוקי נירנברג, רוב הציבור בעולם לא חש מניעה מהשתתפות במשחקים האולימפיים בברלין, והיום ידוע שלא מעט משלחות יישרו קו עם המדיניות הגזענית הגרמנית: לא רק גרמניה אסרה על ספורטאים יהודים להשתתף בתחרויות, אפילו במשלחת האמריקאית היססו האם להרשות ליהודים להתחרות.

חוקי נירנברג נותרו בתוקף עד סוף הרייך השלישי, ויושמו גם באוסטריה לאחר צירופה לגרמניה ב-1938, וכן בכל השטחים הכבושים במהלך מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1945 בוטלו החוקים הללו על ידי בעלות הברית ששלטו בגרמניה הכבושה. גם הכינוסים של הנאצים בנירנברג וגם אקט החקיקה ההפגנתי של חוקי נירנברג באותה העיר שימשו קריטריונים לבחירה בנירנברג כאתר סמלי לאירוע מכונן עם סיום המלחמה: המשפטים נגד ראשי המשטר הנאצי והפושעים הבולטים בקרבו, שהחלו בנובמבר 1945, נערכו בעיר ששמה סימן את חוקי הגזע. כעת, שמה הונצח גם בצירוף "משפטי נירנברג".

פרשנות לחוקי הגזע על ידי ווילהלם שטוקרט והנס גלובקה, 1936. עותק זה ככל הנראה היה שייך לספריית התובע הראשי בווינה עוד לפני צירופה של אוסטריה לגרמניה, כפי שניתן לראות מהחותם.

בהקשר הזה יש מקום להביא את סיפורו של משפטן אחד, מאלו שמיהרו לשבח ולהלל את חוקי נירנברג בשנת 1935, ושביטולם עם התבוסה של גרמניה דווקא לא הביא קץ לקריירה המשפטית שלו: ד"ר הנס גלובקה. כפקיד בכיר במשרד הפנים של פרוסיה, גלובקה היה אחד המשפטנים הראשונים שפרסמו פרשנות מלומדת לחוקי נירנברג. בשנת 1936, הוא פרסם יחד עם ווילהלם שטוקרט פרשנות מפורטת עם מבוא ארוך, טקסט שכולו נוטף אידאולוגיה נאצית. אלא שעם תום מלחמת העולם השנייה, הידע המשפטי הרב שלו פתח בפניו אופקים חדשים ב"גרמניה החדשה". לאחר שנת 1949 הוא הפך למקורבו של קנצלר אדנאואר ובסופו של הדבר אפילו למנכ"ל משרדו של קנצלר מערב גרמניה. עד להתפטרותו של אדנאואר בשנת 1963 המשיך גלובקה למלא את תפקיד המפתח בגרמניה המערבית. הקריירה המשגשגת של מי שהיה תומך נלהב בחוקי הגזע הנאציים עוררה ספקות כבדים בלב רבים בגרמניה ובעולם באשר לאמינות ולתוקף של אותה "גרמניה אחרת" שלאחר מלחמת העולם השנייה והרייך השלישי.