החל משנת 1928 נקראו הבוחרים הגרמניים לקלפיות לפחות בכל שנתיים: המערכת הפוליטית סבלה מחוסר יציבות שתרמו לה המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה ההמונית שבאה בעקבותיו, אך גם פיזור הכוח הפוליטי על מפלגות רבות שקיבלו נציגות בפרלמנט הלאומי.

בשנת 1932 היה המצב כה חמור, שממשלות גרמניה התפרקו פעמיים באותה שנה, דבר שהוביל לבחירות כלליות ביולי וגם בנובמבר.

כבר בבחירות הקודמות למערכות של שנת 1932 הצליחה מפלגתו של היטלר לשכנע מצביעים רבים לבחור בה, אך ביולי 1932 היא השיגה לראשונה את רוב הקולות ונכנסה לרייכסטאג כמפלגה החזקה ביותר. יחד עם צירי המפלגה הקומוניסטית (שתי המפלגות היו אנטי-דמוקרטיות), נציגי הנאצים השיגו את הרוב המוחלט בפרלמנט הכלל-גרמני, מה שמנע הקמתה של קואליציה כלשהי. בשלב זה, היטלר סירב לשתף פעולה בממשלה שלא תהיה תחת הנהגתו והנשיא פאול פון הינדנבורג עדיין לא היה מוכן למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. כך לא נותרה ברירה אלא לקיים בחירות חדשות, בנובמבר 1932.

בחירות אלה יצרו רושם שהעלייה הבלתי פוסקת של הנאצים נעצרה: בפעם הראשונה מזה שנים הם הפסידו קולות. יחד עם זאת, הם היו עדיין המפלגה החזקה ברייכסטאג. למרות ההתפתחות הזו עדיין לא הייתה אפשרות ריאלית להקים קואליציה יציבה. הנשיא מינה את הגנרל הפרוסי קורט פון שלייכר לקנצלר גרמניה, שניסה לבנות ממשלה בשיתוף כוחות מתונים מהמחנות הפוליטיים השונים, כולל הענף המתון של מפלגת הנאצים. פון שלייכר קיווה לפצל את הנאצים בדרך זו, אך הניסיון כשל וב-28 בינואר 1933 נאלץ הקנצלר האחרון לפני היטלר להתפטר מתפקידו. יומיים לאחר מכן, הנשיא פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, אם כי רוב תיקי הממשלה עדיין היו בידיים של מפלגות אחרות. אולם, היטלר ואנשיו ידעו להשתלט על כל הזירות הפוליטיות, הן בדרך פוליטית והן בדרכים אלימות. חודשים ספורים לאחר מכן, הנאצים כבר החזיקו בכל הכוח הפוליטי והמדיני – כמעט ללא התנגדות מצד העם הגרמני, שרובו לא בחר בנאצים בבחירות. ​

בערב ה-30 בינואר, שורות אין-סופיות של נאצים במדיהם ולפידים בידיהם צעדו דרך שער ברנדנבורג, על מנת לחגוג את ה"ניצחון". יש דיווחים שהצייר היהודי הנודע מקס ליברמן, שגר בבניין צמוד לשער ברנדנבורג, העיר למראה שנגלה לעיניו: "מרוב שרוצים להקיא, אי-אפשר לאכול כל מה שצריך".

על תהליך עליית הנאצים לשלטון בפרט ועל ההתפתחויות בגרמניה באותם ימים בכלל, דיווח הפובליציסט הגרמני סבסטיאן הפנר (1999-1907). הפנר היה סטודנט למשפטים בסביבות שנת 1933 והתנגד לנאצים ולסגנונם הפוליטי הברברי. בשנת 1938 היגר הפנר לאנגליה והחל שם בכתיבה פוליטית-היסטורית על גרמניה ועל ההיסטוריה בת זמנו. הוא חיבר שורה של ספרים ואף כתב עבור עיתון גרמני אנטי-פשיסטי שהופיע באנגליה. את חיבורו הראשון בנושא, שנקרא היום "סיפור של גרמני" (1939) הפנר לא סיים ולא פרסם במהלך חייו. הוא ראה אור רק בשנת 2000, לאחר מותו של המחבר. בחיבור זה, שתורגם לשפות שונות ואף לעברית, הפנר מתאר את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בגרמניה בין השנים 1933-1914 מזווית אישית ויומיומית. וכך הוא כתב על ההתרחשויות החל מ-1933, לאחר התחזקות מעמדם הפוליטי של הנאצים:

החזות השלווה של חיים נורמליים נותרה כמעט ללא שינוי. בתי הקולנוע והתיאטראות היו מלאים; גם בתי-הקפה. בגנים ובאולמות רקדו הצעירים זוגות-זוגות, ברחובות שוטטו המטיילים, ועל החופים היו שהשתזפו בשמש. הנאצים עשו בכך שימוש נרחב: "בואו וראו את ארצנו השלווה והרגועה. בואו וראו כמה טוב כאן, אפילו ליהודים." את תחושת הטירוף, את הפחד והמתח, את מצב הרוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" לא ניתן היה כמובן לראות. [מהמהדורה העברית של ספרו, חרגול הוצאה לאור, תל אביב 2002, תרגומה של שולמית וולקוב, עמ' 104]

על תהליך עליית הנאצים לשלטון ועל השינויים הפוליטיים הוא כתב:

מהי מהפכה?

משפטנים יגידו: מהפכה היא שינוי החוקה באמצעים שאינם מוסדרים בה עצמה. אם נקבל הגדרה זו, כי אז לא התרחש "מהפכה" נאצית כלל במארס 1933. הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה. [במהדורה העברית של ספרו, עמ' 84]

קריאת ספרו של הפנר מרתקת ומצמררת בעת ובעונה אחת: הדיווחים על השתלטות האלימות הפוליטית, החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל ועל חדירתו האטית של הרעל הפשיסטי לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הכללית. חיבורו של הפנר מוכיח שאפשר היה לדעת לאן פנתה גרמניה החל בשנת 1933: מי שרצה לראות, ראה.

החל מאביב 1933 הופיעו בארץ כרזות נגד רכישת מוצרים גרמניים. ארגונים יהודיים פנו בכרזות וכרוזים אלו לציבור לוותר על קניית מוצרים מגרמניה, וזאת במטרה לפגוע בכלכלה הגרמנית ובדרך זו בכוחם של הנאצים, שעלו לשלטון זמן קצר קודם לכן. החרם החל בעקבות החרם שהנאצים ארגנו ב-1 באפריל 1933 נגד עסקים יהודיים בגרמניה. בעקבות כך, קראו ארגונים יהודיים במדינות שונות להחרים מוצרים גרמניים שניתן היה לרכוש ברחבי העולם ואף בארץ ישראל. כשלעצמו, החרם בארץ בוודאי לא השפיע רבות על כלכלת גרמניה, אך הפעילות המשותפת של ארגונים יהודיים בארצות שונות, ובכלל זה בארצות הברית, הביאה תוצאות, אם כי היא לא השפיעה על המדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה.

באותם ימים, מוצרים גרמניים נחשבו לאיכותיים במיוחד. גרמניה הייתה כבר אז ארץ מתועשת מאוד, ומוצריה שווקו בכל העולם. יבואנים ומשווקים בארץ ישראל ביקשו למכור את המוצרים ממפעלים גרמניים, ופרסמו את המוצרים במודעות ובכרזות, חלקן בעברית וחלקן בעברית ובגרמנית. מומחיותם של מפעלים גרמניים בייצור מכונות ומוצרים טכניים הבטיחה למוצרים הללו הצלחה רבה, גם בארץ ישראל של שנות ה-30, כאשר ענפים רבים בתעשייה המקומית רק התחילו להתפתח. אולם, היו גם מוצרים גרמניים אחרים שנמכרו בחנויות בארץ, ביניהם תרופות מחברת BAYER או ציוד צילום תוצרת AGFA, שגם הם קודמו בעיתונים ובפרסומים אחרים (לדוגמה בתוכניות לחגיגות פורים בתל אביב).

בעקבות הקריאות לחרם – בעיקר מצד המחנה הרוויזיוניסטי – נקלעו מנהיגי היישוב לדילמה קשה. ב-25 באוגוסט 1933 נחתם עם ממשלת גרמניה הנאצית "הסכם ההעברה". לשני הצדדים היה עניין רב בהסכם. באמצעותו קיוותה הממשלה הנאצית למנוע חרם עולמי כבד יותר על מוצרים גרמניים; בשנים אלו ראשי הנאצים היו עדיין בדעה שיש לתמוך בהגירת יהודי גרמניה "מרצונם" כדי לפתור את מה שכינו "בעיית היהודים". לעומת זאת, הצד היהודי קיווה שההסכם יאפשר ליהודי גרמניה שרצו לעלות ארצה להביא אתם חלק משמעותי יותר של רכושם. משנת 1931, בעקבות משבר הכלכלה העולמי, מי שהיגרו מגרמניה אולצו לשלם מיסים גבוהים מאוד עבור העברת רכושם לחוץ לארץ, דבר שהיה עדיין בתוקף בתחילת תקופת הנאצים. במסגרת ההסכם, ליהודי גרמניה התאפשרה דרך להעברת רכוש לארץ ישראל: לשם עלייתם היו צריכים העולים להציג לרשויות בארץ הון בגובה של 1,000 לירות לפחות. את הסכום הזה יכלו להפקיד בחשבון בנק בגרמניה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים לייצוא לארץ ישראל. בארץ מכרו היבואנים את המוצרים הגרמניים, ושילמו את הכסף לחשבון בנק שממנו הוחזר לעולים בארץ חלק ניכר מכספם. מעריכים שעשרות אלפי עולים מגרמניה השתמשו בדרך זו כדי להציל את רכושם הכספי מרשות המיסים הגרמנית הנאצית. מובן מאליו שההסכם והתוצאה שנבעה ממנו – ייבוא מוצרים גרמניים לארץ בשעה שהוטל עליהם חרם – עוררו ויכוח סוער. מצד אחד, קמה התנגדות גדולה להסכם ההעברה, אך מצד אחר היו גם קולות של תמיכה, למשל מצד ארגון עולי גרמניה, שחשש לפגוע באפשרות להעברת ההון של יהודים גרמניים שטרם עלו.

הפעילות הציבורית בענייני החרם נמשכה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, וגם הסכם ההעברה נותר על כנו במהלך השנים הללו. מעריכים כי כ-140 מיליון מארק גרמני הועברו בדרך זו לארץ ישראל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. מהבחינה הכלכלית, הסכם ההעברה היה מוצלח מאוד הן מבחינת עולי גרמניה והן לכלכלה הארץ-ישראלית. מי שניהל את המשא ומתן מטעם הצד היהודי היה חיים ארלוזורוב, אך הוא נרצח עוד לפני חתימת ההסכם בתל אביב. נסיבות הרצח והמניעים לו אינם ברורים לגמרי עד היום, אך קיימת אפשרות שהמניע היה קשור לתפקידו של ארלוזורוב במגעים עם הצד הגרמני-נאצי.

שני המכונים הראשוניים שהוקמו היו המכון לכימיה והמכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה, שניהם בברלין. מימון הפרויקטים המחקריים השונים נעשה בדרך כלל באמצעות תרומות פרטיות, ביניהן לא מעטות מיהודים גרמניים עשירים, ואילו המדינה שילמה את משכורות החוקרים. לחוקרים ניתנה הזכות המיוחדת להשקיע את כל זמנם במחקר בלבד, והם לא היו חייבים ללמד במוסד אקדמי כלשהו.

במהלך השנים הוקמו מכוני מחקר נוספים, ובסוף נמנו 28 מכונים שונים, חלק ניכר מהם בברלין, אך גם בערים גרמניות אחרות. בין החוקרים הבולטים במכוני החברה היו גם מדענים יהודים רבים. בין השמות המוכרים ביותר היו אלה של אלברט איינשטיין, קרל נויברג ומקס ברגמן, אך גם פריץ הבר ולדיסלאוס פרקש. סיפורם של שני מדענים אלה הוא דוגמה לגורלם של יותר מ-100 אנשי מדע, שנאלצו לעזוב את מכוני המחקר הגדולים החל בשנת 1933, רובם עקב מוצאם היהודי, אך גם עקב דעותיהם הפוליטיות.

​מנהלו הראשון של המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה היה הכימאי היהודי פריץ הבר (1934-1868). הבר אמנם היה אחד המדענים המוכשרים בתחומו, אך יהדותו הייתה מונעת ממנו להתקדם בקריירה האקדמית, ובעקבות זאת, בשנת 1892, הוא התנצר. אחד ההישגים המדעיים הגדולים של הבר הוא תגלית הסינתזה לייצור אמוניה ממימן ומחנקן, תגלית שמצד אחד פרצה את הדרך לייצור המוני של חומרי דשן לחקלאות, ומצד אחר אפשרה גם ייצור פשוט יחסית של חומרי נפץ לשימוש צבאי. בעקבות תגלית הסינתזה זכה הבר בפרס נובל בכימיה בשנת 1919, זאת למרות פיתוחיו האחרונים בתחום אמצעי הלוחמה הכימיים, שהגיעו לשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ושימשו להריגתם של עשרות אלפי חיילים בריטיים וצרפתיים. אשתו של הבר, הכימאית קלרה אימרוואר, לא השלימה עם חלקו של בעלה בפיתוח אמצעי הלוחמה הללו במכון שלו בברלין. היא שמה קץ לחייה בשנת 1915.

במסגרת המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה נתן פריץ הבר למדענים צעירים ומוכשרים מקומות עבודה והזדמנויות לחקור בתחומיהם. אחד מהם היה הכימאי לדיסלאוס פרקש (1948-1904), צאצא למשפחה יהודית מהונגריה. בשנת 1928 סיים פרקש את לימודיו בברלין, ומיד צורף לצוות המדענים במכונו של הבר. המדען המוכשר זכה להערכה רבה מצד מנהל המכון.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, כל אנשי הסגל האקדמיים במוסדות ממלכתיים בגרמניה פוטרו כבר באביב באותה השנה. כמנהל המכון, פריץ הבר נאלץ לפטר את החוקרים ואת העובדים היהודיים ממקומות עבודתם. על כך מעיד מכתב הפיטורין שלו אל לדיסלאוס פרקש מיום 29 באפריל 1933. במכתב, שנימתו אישית מאוד, מביע הבר את צערו הרב על כך שהוא נאלץ לעשות צעד כזה ומסביר שלא הייתה לו ברירה, לאור החוקים החדשים. יום לאחר מכן פגש הבר את נשיא חברת הקיסר ווילהלם, הפיזיקאי מקס פלנק, והגיש לו את התפטרותו מתפקיד מנהל המכון. פלנק ניסה לשכנע את הבר להישאר בתפקידו, אך הלה הסביר לו שתחת הנסיבות החדשות הוא אינו מסוגל להמשיך את עבודת המחקר שלו, כאשר עצם עבודתו מושפע משיקולים גזעניים. הבר עזב את גרמניה. עוד בשנת 1933 הוא קיבל פרופסורה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, אך השינוי הדרסטי בחייו דרדר את מצבו הבריאותי, כך שהכימאי המפורסם נפטר כבר בינואר 1934 בבית הבראה בשווייץ.

גם לדיסלאוס פרקש היגר תחילה לאנגליה, אך בשנת 1936 קיבל פרופסורה באוניברסיטה העברית בתחום הכימיה הפיזיקלית. תחת השפעתו, החל תחום זה להתפתח בארץ, ופרקש נחשב לאביו של המדע הזה בישראל. ב-30 בדצמבר 1948, כשפרקש היה בדרכו לנסיעה בתפקיד לארה"ב, המטוס שבו טס התרסק מעל איטליה, והמדען הצעיר מצא את מותו. ארכיונו האישי נמצא היום באוספים הארכיוניים בספרייה הלאומית.

אין זה סוד שתפיסת האמנות של הנאצים הייתה מנוגדת למוסכמות ולהלכי הרוח שהיו מקובלים בקרב אנשי האמנות המובילים ערב התקופה הנאצית. עם עלייתם לשלטון בשנת 1933 ניתנה לנאצים הזדמנות ליישם את גישתם, שהעלתה על נס את מה שהם כינו "אמנות גרמנית". הנאצים התנגדו לאמנים אוונגרדיסטים ובוודאי לאלו שלא היו מגרמניה ופעלו מחוץ לה. השליטים החדשים תמכו באמנים ילידי גרמניה שהתאימו את סגנונם לדרישות הרשמיות שנקבעו על ידי נאצים מובילים, ובראש וראשונה על ידי אדולף היטלר ועל ידי שר ההסברה, יוזף גבלס. באמנות החזותית הם העדיפו את הסגנון הריאליסטי, שלעתים היה אף מונומנטלי. באדריכלות סגנון זה מצא ביטוי בבנייה אפורה וקרה, שיצרה מרחבים ענקיים שתוכננו עבור המון אנונימי. דוגמאות של אדריכלות זו ניתן למצוא בכמה ערים בגרמניה, כגון ברלין, נירנברג, וויימר, מינכן ואחרות.

לעומת זאת, כל יצירת האמנות שלא התאימה להגדרות הנאצים, הוכרזה כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אמנות שלדעתם של שליטי גרמניה בין 1945-1933 לא הייתה אמנות אלא קשקוש, מעשה של לעג לעם הגרמני.

במוקד עמדו בעיקר אמנים מודרניים וכן זרמים שלמים באמנות המודרנית, כמו אקספרסיוניזם, דאדא, וכן התאגדויות של אמנים דוגמת "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der blaue Reiter) ואחרות. אמנים רבים שיצרו ופעלו בסגנונות אלה הוחרמו, ונאסר עליהם להמשיך בעבודתם האמנותית. פקידים נאציים "טיהרו" את המוזיאונים, פיטרו מנהלים רבים – ביניהם כמובן את כל היהודים – וכן את מי שלא הסכימו לכיוון החדש. הנאצים שדדו את המחסנים, ולקחו מהם אלפי יצירות אמנות מודרנית קלאסית. חלק קטן נבחר לתערוכה בשם "אמנות מנוונת", שפתחה את שעריה ב-19 ביולי 1937 בעיר מינכן. אולם, רוב היצירות האחרות נמכרו לקונים מחוץ לגרמניה או נעלמו. במעשה זה יצרו הנאצים לקונה כואבת בתיעוד האמנות המודרנית במוזיאונים הגרמניים, שבמקרים רבים לא התמלאה עד היום. בין האמנים שנפגעו מהחרמת יצירותיהם והאיסור ליצור היו שמות גדולים שלפני 1933 היו מוערכים מאוד במוזיאונים רבים בגרמניה – והיום זוכים להערכה בעולם כולו: מקס בקמן, אמיל נולדה, קרל שמיט-רוטלוף, ארנסט לודוויג קירשנר, מרק שגאל, פאול קלֵה, ליונל פיינינגר, וסילי קנדינסקי, גיאורג מוכה, אוסקר שלמר (חמשתם היו מרצים בבאוהאוס) אוסקר קוקושקה, פרנץ מארק ואחרים.

הנאצים רצו להשמיץ את האמנות המודרנית ולשכנע את הציבור בגרמניה שזאת אינה אמנות נכונה ואמתית. לשם כך הכינו את התערוכה המפורסמת במינכן, שבמהלך חמישה חודשים משכה בערך שני מיליון מבקרים. חלק מהמבקרים בוודאי בא כדי להיפרד לתמיד מהיצירות החשובות, אך יש דיווחים שרוב המבקרים דווקא הסכימו עם הדעות של הנאצים והתלוננו על מה שבעיניהם לא הייתה אמנות וכן על כך שסכומים גדולים שולמו לרכישת היצירות לפני שנת 1933. בתערוכה הוצגו 600 יצירות מאת 112 אמנים, ביניהם רק ששה יהודים. במקביל פתחו הנאצים את התערוכה של האמנות הרשמית, את "תערוכת האמנות הגרמנית הגדולה", גם היא במינכן, שבה ביקרו כ-600,000 מתעניינים, מספר שהוא פחות משליש ממספר המבקרים בתערוכת "האמנות המנוונת".

לאחר סגירת התערוכה במינכן בנובמבר 1937, היא נדדה ב-12 ערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה עד שנת 1941. בכל פעם שינו את הרכב היצירות שהוצגו ואף הפיקו חומר תעמולתי כמו כרזות וגם חוברת (שממנה יש עותק באוספי הספרייה הלאומית), הכול במטרה להחריף את האפקט בקרב המבקרים בתערוכה. המגמה בטקסטים של החוברת ברורה מאוד: מחבריה הדגישו שהאמנות לפני עליית הנאצים לשלטון הגיעה לפרק האחרון בתולדותיה, והיא רקובה, מעוותת ומושפעת מהבולשביזם וכמובן – מיהודים. באופן אבסורדי "סייעו" הנאצים בדרך הקטגוריות שלהם להגדיר את הקנון של האמנות המודרנית הקלאסית, שלאחר שנת 1945 שבה לכבוש את מקומה המוערך גם במוזיאונים בגרמניה.