החל מאביב 1933 הופיעו בארץ כרזות נגד רכישת מוצרים גרמניים. ארגונים יהודיים פנו בכרזות וכרוזים אלו לציבור לוותר על קניית מוצרים מגרמניה, וזאת במטרה לפגוע בכלכלה הגרמנית ובדרך זו בכוחם של הנאצים, שעלו לשלטון זמן קצר קודם לכן. החרם החל בעקבות החרם שהנאצים ארגנו ב-1 באפריל 1933 נגד עסקים יהודיים בגרמניה. בעקבות כך, קראו ארגונים יהודיים במדינות שונות להחרים מוצרים גרמניים שניתן היה לרכוש ברחבי העולם ואף בארץ ישראל. כשלעצמו, החרם בארץ בוודאי לא השפיע רבות על כלכלת גרמניה, אך הפעילות המשותפת של ארגונים יהודיים בארצות שונות, ובכלל זה בארצות הברית, הביאה תוצאות, אם כי היא לא השפיעה על המדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה.

באותם ימים, מוצרים גרמניים נחשבו לאיכותיים במיוחד. גרמניה הייתה כבר אז ארץ מתועשת מאוד, ומוצריה שווקו בכל העולם. יבואנים ומשווקים בארץ ישראל ביקשו למכור את המוצרים ממפעלים גרמניים, ופרסמו את המוצרים במודעות ובכרזות, חלקן בעברית וחלקן בעברית ובגרמנית. מומחיותם של מפעלים גרמניים בייצור מכונות ומוצרים טכניים הבטיחה למוצרים הללו הצלחה רבה, גם בארץ ישראל של שנות ה-30, כאשר ענפים רבים בתעשייה המקומית רק התחילו להתפתח. אולם, היו גם מוצרים גרמניים אחרים שנמכרו בחנויות בארץ, ביניהם תרופות מחברת BAYER או ציוד צילום תוצרת AGFA, שגם הם קודמו בעיתונים ובפרסומים אחרים (לדוגמה בתוכניות לחגיגות פורים בתל אביב).

בעקבות הקריאות לחרם – בעיקר מצד המחנה הרוויזיוניסטי – נקלעו מנהיגי היישוב לדילמה קשה. ב-25 באוגוסט 1933 נחתם עם ממשלת גרמניה הנאצית "הסכם ההעברה". לשני הצדדים היה עניין רב בהסכם. באמצעותו קיוותה הממשלה הנאצית למנוע חרם עולמי כבד יותר על מוצרים גרמניים; בשנים אלו ראשי הנאצים היו עדיין בדעה שיש לתמוך בהגירת יהודי גרמניה "מרצונם" כדי לפתור את מה שכינו "בעיית היהודים". לעומת זאת, הצד היהודי קיווה שההסכם יאפשר ליהודי גרמניה שרצו לעלות ארצה להביא אתם חלק משמעותי יותר של רכושם. משנת 1931, בעקבות משבר הכלכלה העולמי, מי שהיגרו מגרמניה אולצו לשלם מיסים גבוהים מאוד עבור העברת רכושם לחוץ לארץ, דבר שהיה עדיין בתוקף בתחילת תקופת הנאצים. במסגרת ההסכם, ליהודי גרמניה התאפשרה דרך להעברת רכוש לארץ ישראל: לשם עלייתם היו צריכים העולים להציג לרשויות בארץ הון בגובה של 1,000 לירות לפחות. את הסכום הזה יכלו להפקיד בחשבון בנק בגרמניה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים לייצוא לארץ ישראל. בארץ מכרו היבואנים את המוצרים הגרמניים, ושילמו את הכסף לחשבון בנק שממנו הוחזר לעולים בארץ חלק ניכר מכספם. מעריכים שעשרות אלפי עולים מגרמניה השתמשו בדרך זו כדי להציל את רכושם הכספי מרשות המיסים הגרמנית הנאצית. מובן מאליו שההסכם והתוצאה שנבעה ממנו – ייבוא מוצרים גרמניים לארץ בשעה שהוטל עליהם חרם – עוררו ויכוח סוער. מצד אחד, קמה התנגדות גדולה להסכם ההעברה, אך מצד אחר היו גם קולות של תמיכה, למשל מצד ארגון עולי גרמניה, שחשש לפגוע באפשרות להעברת ההון של יהודים גרמניים שטרם עלו.

הפעילות הציבורית בענייני החרם נמשכה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, וגם הסכם ההעברה נותר על כנו במהלך השנים הללו. מעריכים כי כ-140 מיליון מארק גרמני הועברו בדרך זו לארץ ישראל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. מהבחינה הכלכלית, הסכם ההעברה היה מוצלח מאוד הן מבחינת עולי גרמניה והן לכלכלה הארץ-ישראלית. מי שניהל את המשא ומתן מטעם הצד היהודי היה חיים ארלוזורוב, אך הוא נרצח עוד לפני חתימת ההסכם בתל אביב. נסיבות הרצח והמניעים לו אינם ברורים לגמרי עד היום, אך קיימת אפשרות שהמניע היה קשור לתפקידו של ארלוזורוב במגעים עם הצד הגרמני-נאצי.

אין זה סוד שתפיסת האמנות של הנאצים הייתה מנוגדת למוסכמות ולהלכי הרוח שהיו מקובלים בקרב אנשי האמנות המובילים ערב התקופה הנאצית. עם עלייתם לשלטון בשנת 1933 ניתנה לנאצים הזדמנות ליישם את גישתם, שהעלתה על נס את מה שהם כינו "אמנות גרמנית". הנאצים התנגדו לאמנים אוונגרדיסטים ובוודאי לאלו שלא היו מגרמניה ופעלו מחוץ לה. השליטים החדשים תמכו באמנים ילידי גרמניה שהתאימו את סגנונם לדרישות הרשמיות שנקבעו על ידי נאצים מובילים, ובראש וראשונה על ידי אדולף היטלר ועל ידי שר ההסברה, יוזף גבלס. באמנות החזותית הם העדיפו את הסגנון הריאליסטי, שלעתים היה אף מונומנטלי. באדריכלות סגנון זה מצא ביטוי בבנייה אפורה וקרה, שיצרה מרחבים ענקיים שתוכננו עבור המון אנונימי. דוגמאות של אדריכלות זו ניתן למצוא בכמה ערים בגרמניה, כגון ברלין, נירנברג, וויימר, מינכן ואחרות.

לעומת זאת, כל יצירת האמנות שלא התאימה להגדרות הנאצים, הוכרזה כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אמנות שלדעתם של שליטי גרמניה בין 1945-1933 לא הייתה אמנות אלא קשקוש, מעשה של לעג לעם הגרמני.

במוקד עמדו בעיקר אמנים מודרניים וכן זרמים שלמים באמנות המודרנית, כמו אקספרסיוניזם, דאדא, וכן התאגדויות של אמנים דוגמת "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der blaue Reiter) ואחרות. אמנים רבים שיצרו ופעלו בסגנונות אלה הוחרמו, ונאסר עליהם להמשיך בעבודתם האמנותית. פקידים נאציים "טיהרו" את המוזיאונים, פיטרו מנהלים רבים – ביניהם כמובן את כל היהודים – וכן את מי שלא הסכימו לכיוון החדש. הנאצים שדדו את המחסנים, ולקחו מהם אלפי יצירות אמנות מודרנית קלאסית. חלק קטן נבחר לתערוכה בשם "אמנות מנוונת", שפתחה את שעריה ב-19 ביולי 1937 בעיר מינכן. אולם, רוב היצירות האחרות נמכרו לקונים מחוץ לגרמניה או נעלמו. במעשה זה יצרו הנאצים לקונה כואבת בתיעוד האמנות המודרנית במוזיאונים הגרמניים, שבמקרים רבים לא התמלאה עד היום. בין האמנים שנפגעו מהחרמת יצירותיהם והאיסור ליצור היו שמות גדולים שלפני 1933 היו מוערכים מאוד במוזיאונים רבים בגרמניה – והיום זוכים להערכה בעולם כולו: מקס בקמן, אמיל נולדה, קרל שמיט-רוטלוף, ארנסט לודוויג קירשנר, מרק שגאל, פאול קלֵה, ליונל פיינינגר, וסילי קנדינסקי, גיאורג מוכה, אוסקר שלמר (חמשתם היו מרצים בבאוהאוס) אוסקר קוקושקה, פרנץ מארק ואחרים.

הנאצים רצו להשמיץ את האמנות המודרנית ולשכנע את הציבור בגרמניה שזאת אינה אמנות נכונה ואמתית. לשם כך הכינו את התערוכה המפורסמת במינכן, שבמהלך חמישה חודשים משכה בערך שני מיליון מבקרים. חלק מהמבקרים בוודאי בא כדי להיפרד לתמיד מהיצירות החשובות, אך יש דיווחים שרוב המבקרים דווקא הסכימו עם הדעות של הנאצים והתלוננו על מה שבעיניהם לא הייתה אמנות וכן על כך שסכומים גדולים שולמו לרכישת היצירות לפני שנת 1933. בתערוכה הוצגו 600 יצירות מאת 112 אמנים, ביניהם רק ששה יהודים. במקביל פתחו הנאצים את התערוכה של האמנות הרשמית, את "תערוכת האמנות הגרמנית הגדולה", גם היא במינכן, שבה ביקרו כ-600,000 מתעניינים, מספר שהוא פחות משליש ממספר המבקרים בתערוכת "האמנות המנוונת".

 

לאחר סגירת התערוכה במינכן בנובמבר 1937, היא נדדה ב-12 ערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה עד שנת 1941. בכל פעם שינו את הרכב היצירות שהוצגו ואף הפיקו חומר תעמולתי כמו כרזות וגם חוברת (שממנה יש עותק באוספי הספרייה הלאומית), הכול במטרה להחריף את האפקט בקרב המבקרים בתערוכה. המגמה בטקסטים של החוברת ברורה מאוד: מחבריה הדגישו שהאמנות לפני עליית הנאצים לשלטון הגיעה לפרק האחרון בתולדותיה, והיא רקובה, מעוותת ומושפעת מהבולשביזם וכמובן – מיהודים. באופן אבסורדי "סייעו" הנאצים בדרך הקטגוריות שלהם להגדיר את הקנון של האמנות המודרנית הקלאסית, שלאחר שנת 1945 שבה לכבוש את מקומה המוערך גם במוזיאונים בגרמניה.

בבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה במרץ 1933 הצביעו כ-44 אחוזים מכלל המצביעים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. פרוש הדבר שלמרות התמיכה החזקה בבחירות הללו, שבהן מפלגות אחרות דוכאו על ידי הנאצים עוד קודם לכן, רוב הגרמנים לא הצביעו להיטלר. עקרונית, מצב זה היה יכול לתת סיבה לקוות כי חלקים ניכרים של האוכלוסייה יתחילו, בשלב מסוים, לפעול נגד המשטר האכזרי שהם לא רצו בו. ואולם בכל מהלך שנות שלטונם של הנאצים, בין השנים 1933 ו-1945, ההתנגדות לדיקטטורה הנוראה נותרה בממדים קטנים מאוד ומעולם לא הביאה לתוצאות של ממש. האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר. מחקרים חדשים מציינים שלא יותר מ-7,000 אנשים נקטו צעדים פעילים נגד הדיקטטורה הנאצית בשנים הללו. בעולם המחקר מדברים בסרקזם מסוים על "ההתנגדות ללא עם".

פעילי ההתנגדות באו מכל פלחי האוכלוסייה בגרמניה: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים (קבוצת "הוורד הלבן" במינכן ובהמבורג), אנשי הבורגנות ואנשי אצולה ("מעגל קרייזאו"), יהודים (קבוצת הרברט באום), נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, יחידים וקבוצות, נשים וגברים. אחדים מהם מוכרים יחסית, כמו למשל גיאורג אלזר (1945-1903), נגר מדרום גרמניה, שכבר בשלב מוקדם זיהה את מטרותיהם של הנאצים ולא השלים עם המציאות. הוא הכין פצצה במרתף הבירה האהוב על היטלר במינכן, שם, בכל שנה ב-8 בנובמבר, נשא המנהיג הנאצי דברי זיכרון לניסיון ההפיכה משנת 1923. הפצצה של אלזר התפוצצה בזמן המתוכנן ב-8 בנובמבר 1939, אך היטלר – נגד כל הציפיות – עזב את המקום כרבע שעה לפני המועד. ניסיון כושל זה היה רק אחד ברצף אירועים דומים. אך היטלר ועוזריו שרדו את כולם כמעט ללא פגע.

הקבוצה היהודית של הרברט באום (1942-1912) פעלה מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית וביצעה ב-1942 התקפה על תערוכה תעמולתית בברלין בשם "גן העדן הסובייטי", ששמה ללעג את הקומוניזם בברית המועצות. קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" חיברה עלונים עם אינפורמציה אנטי-פשיסטית ובשנים 1943-1942 שלחה אותם לאנשים פרטיים וגם חילקה אותם באוניברסיטת מינכן. במרבית המקרים, אנשים שקיבלו את העלונים הביאו אותם למשטרה. התנהלות דומה מתועדת גם ברומן הנודע "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, שסיפורו מבוסס על מקרה התנגדות אמיתי של זוג פועלים בברלין, שהניחו גלויות עם טקסטים אנטי-פשיסטיים, אלא שכמעט כל הגלויות נמסרו למשטרה על ידי האזרחים הנאמנים. היום מעריכים שההצלחה הגדולה של הגסטפו (המשטרה הסודית של הנאצים) בדיכוי כמעט כל פעולות ההתנגדות לא נבעה מיעילותה, אלא מהנכונות האדיבה של רוב אזרחי גרמניה לדווח על דעות ועל מעשים שלא התאימו לאידיאולוגיה הנאצית.

פעולת ההתנגדות המורכבת ביותר הייתה זו של קציני הוורמכט ושל נציגי הבורגנות הליברלית ("מעגל קרייזאו" ואחרים), שמטרתה הייתה לרצוח את היטלר ולעצור את המנהיגים המובילים של הנאצים כדי להפסיק את המלחמה. אחדים מהם התנגדו מאז ומתמיד למשטרו של היטלר, אך רובם התעוררו סופית רק לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בסטלינגרד בינואר-פברואר 1943 ולאחר תבוסות נוספות בהמשך. ההבנה שאת המלחמה הזו כבר אי אפשר לסיים בניצחון, הובילה אנשי צבא רבים לשינוי כיוון ולפעולה באורח שנגד את שבועתם כחיילים נאמנים לגרמניה ולאדולף היטלר, וזאת בימים שבהם שבועה כזאת הייתה התחייבות רצינית ביותר. במוקד הקשר לביצוע ההתקפה וההפיכה המתוכננות היו לודוויג בק, גנרל לשעבר (שהתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עוד לפני פרוץ המלחמה בשל התנגדותו למטרותיה), קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, שהיה פוליטיקאי ליברלי-שמרני, הגנרל פרידריך אולבריכט, האלוף משנה רוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והגנרל הנינג פון טרסקו. שם תכנית ההפיכה היה "מבצע וולקיריה". ​

לאחר מספר ניסיונות כושלים להחביא פצצה צמוד להיטלר, נעשה מאמץ נוסף ב-20 ביולי 1944. לתאריך זה נקבע דיון גדול להערכת המצב הצבאי באחד ממרכזי הפיקוד של היטלר בפרוסיה המזרחית. לדיון הוזמן גם הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והוא הביא אתו פצצה שהוטמנה בתיק מסמכים. בשל פציעה קשה שהוא עבר במלחמה, הייתה לשטאופנברג רק יד אחת וכך לא הצליח להפעיל כראוי את מנגנון ההצתה של הפצצה. בנוסף, אחד הנוכחים בדיון הזיז את התיק וכך הרחיק אותו מהיטלר. הפיצוץ הרג ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה באורח קשה, אבל היטלר נפצע רק פציעות קלות ויצא מחדר ההתכנסות חי ושלם. ההודעות על הפיגוע נפוצו במהרה ברחבי גרמניה ובעיקר החדשות שה"פיהרר" ניצל ולא נהרג. כך נכשלה התכנית כולה, כיוון שחלק מהקצינים שלא היו משוכנעים לגמרי באשר לתמיכתם בהפיכה חזרו בהם מיד עם קבלת הידיעה שהיטלר עדיין חי. עוד בערב של אותו היום הוצאו להורג בברלין קצינים אחדים, ביניהם לודוויג בק ושטאופנברג, אחרים נעצרו ונחקרו על ידי האס-אס ועל ידי הגסטפו. נגדם נערכו משפטי ראווה שנוהלו על ידי השופט הפנאטי רולנד פרוייזלר. יותר מ-200 איש הוצאו להורג, רבים מהם אף בשבועות האחרונים של "הרייך השלישי", ביניהם כמעט 50 קצינים בכירים ביותר, דיפלומטים, פוליטיקאים ואחרים. ניסיון ההתנקשות זכה לתשומת לב רבה בגרמניה ומחוץ לה והיה אחד הסימנים לסופה הקרב של הדיקטטורה הנאצית.

מיד לאחר סיום המלחמה התחדשו הדיונים הציבוריים באשר למשמעות ניסיון ההפיכה, על אודות החובה האזרחית לפעול נגד משטר רודני ועל השאלה האם הקצינים היו בוגדים או גיבורים. המעטים מביניהם ששרדו את החקירה, את העינויים ואת המשפטים, פעלו והפיצו את גרסתם על האירועים, בעל פה ובכתב. דוגמה אחת היא החוברת של האלוף משנה לשעבר וולפגנג מילר, שבה תיאר כבר בשנת 1947 את הדברים שהוא חווה לפני ה-20 ביולי 1944 ואחריו. מילר השתדל לפעול נגד תופעה חוזרת (שהתקיימה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה), כאשר כוחות שמרניים האשימו בתבוסה את מי שהתנגדו למשטר ולמלחמה. מכאן הכותרת של חיבורו: "נגד שקר 'דקירה בגב' חדש". דוגמה נוספת הוא החיבור של קרל שטרלין, ראש העיר שטוטגרט בכל תקופת הנאצים ומי שהיה חבר במפלגה הנאצית, שלקראת הסוף הבחין במצב הקשה של גרמניה והשתתף בניסיון ההפיכה, אך עשה זאת בזהירות ובשולי ההתארגנות. לחיבור שלו נתן את הכותרת "בוגדים או פטריוטים?". בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים בשפות שונות על אודות ההתנגדות, הקבוצות השונות בה ובעיקר על אנשי ה-20 ביולי 1944. כיום כבר אין דיון סביב השאלה האם האנשים האלה היו "בוגדים" או גיבורים, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנשים מעטים כל-כך התנגדו למשטר ומדוע רבים מהם חיכו עד לרגע שבו היה ברור ששלטון הנאצים ניצב צעד אחד לפני התהום והמלחמה כבר אבודה.

המלחין פאול בן חיים נולד במינכן בשנת 1897 בשם פאול פרקנבורגר, ונפטר בתל אביב בשנת 1984. בן חיים היה בוגר האקדמיה למוזיקה במינכן בהלחנה, בניצוח ובפסנתר (1920), ולאחר מכן שימש עוזר מנצח למאסטרו ברונו וולטר באופרה של מינכן. החל משנת 1924 ניצח על תזמורת האופרה של אוגסבורג, עד 1931. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. סיפורו של בן חיים הוא סיפור של יהודי גרמני שחווה את מלוא השבר שהביאו איתן תהפוכות הגורל בתקופתו. בן חיים, מלחין-יוצר אשר למד ופעל בגרמניה עד עליית הנאצים לשלטון, מצא את עצמו ללא עבודה, ללא שפה, וללא מסגרת שבה יוכל להמשיך את עבודתו כמלחין וכמנצח.

עם עלייתו ארצה חיפש בן חיים דרך לבטא את עצמו וגם לשקף את אופייה של הסביבה שאליה הוא נקלע בארץ ישראל של לפני קום המדינה. בחפשו אחר צליל חדש, פגש בזמרת ממוצא תימני ברכה צפירה, אשר הכירה מילדותה בירושלים מנגינות של יהודים ספרדים, בוכרים, תימנים וכן מנגינות ערביות. בן חיים התרשם מהמנגינות שהובאו אליו על ידי צפירה, שמצדה ביקשה ממנו שיכתוב לה אותן בתווים וילווה אותה בפסנתר. את המנגינות הללו הצליח פאול בן חיים לשלב ביצירותיו שאותן כתב בשפה המוזיקלית הקלאסית, השפה הפוסט-רומנטית הגרמנית שהוא הכיר היטב.

פאול פרנקנבורגר החליף את שמו לפאול בן חיים, אולם השפה המוזיקלית והקהל שאליו פנה כמלחין היה קהל של אולם הקונצרטים. עם עלייתו ארצה נאלץ לנגן וללמד פסנתר, ולהסתפק בקומץ המוזיקאים שהכיר ובקהל המצומצם שהגיע לקונצרטים. בשנת 1936 קמה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אשר קלטה מוזיקאים יהודים מצטיינים. הקמת התזמורת, עלייתם של מוזיקאים ברמה גבוהה וכן הגידול במספר התושבים בארץ ישראל, הגדילו והרחיבו את האפשרויות של פאול בן חיים לכתוב מוזיקה להרכבים גדולים יותר, כפי שכתב בגרמניה.

לאחר קום המדינה זכה בן חיים בהכרה בינלאומית בזכות יצירותיו, שבוצעו על ידי מוזיקאים ומנצחים מובילים כמו יאשה חפץ, ליאונרד ברנשטיין, יהודי מנוחין ואחרים. בשנת 1957 הוענק לפאול בן חיים פרס ישראל בתחום המוזיקה.

מעניין לציין שפאול בן חיים הפקיד צוואה בידי תלמידו, המלחין בן ציון אורגד (אף הוא יליד גרמניה), ובה ביקש להשמיד את רוב היצירות שכתב בגרמניה לפני שנת 1933, ביניהן שירים רבים על טקסטים של מיטב המשוררים הגרמנים: גתה, היינה, הופמנשטאל, איכנדורף, מורגנשטרן ועוד. לימים, נראה כי בן חיים שכח את שכתב בצוואתו, שכן הוא ביקש לשמוע את השירים הללו מבוצעים על ידי הזמרת צילה גרוסמאיר, שאף היא הייתה ילידת גרמניה.

פאול בן חיים לא שלט בשפה העברית. את הטקסטים ששילב ביצירתו בארץ קיבל מהזמרת ברכה צפירה או שלקח מן המקורות (להוציא יצירות בודדות כמו "כוכב נפל" לטקסט של מתי כץ, שהוזמן על ידי משפחתו של המשורר). לכבוד יום הולדתו ה-75 הוא הוזמן לעיר הולדתו מינכן, לאחר שלא ביקר בה משנת 1933. עיריית מינכן ארגנה קונצרט מיצירותיו ובו נוגנו היצירות "אשא עיני" תהלים קכ"א, ארבעה שירים מתוך נעימות מהמזרח (על פי שירים של ברכה צפירה), מחזור השירים "כוכב נפל" וסונטה לכינור. לקראת סיום ביקורו בעיר הוא נפצע בתאונת דרכים, ולא שב עוד לאיתנו.

ארכיון פאול בן חיים במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית הופקד על ידי היוצר עצמו בשנת 1980. זהו הארכיון היחיד בספרייה אשר הופרדו בו יצירות המלחין לשתי סדרות: MUS A55, המכיל את היצירות אשר נכתבו בגרמניה; ו-MUS B55, ובו היצירות שנכתבו בארץ ישראל ובמדינת ישראל.