בשנת 1925, זמן קצר לאחר סופה של תקופת ההיפר-אינפלציה בגרמניה, יצא לאור ספר פוליטי קיצוני, שנכתב על ידי פעיל מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותם הימים. המחבר, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, ישב בבית הכלא במשך תשעה חודשים במהלך 1924 עקב ניסיון הפיכה כושל שביצע יחד עם חבריו ב-9 בנובמבר 1923 במינכן, בירת בוואריה. בחודשי מאסרו חיבר האסיר את מה שהיה ספרו הראשון, וכותרתו "מיין קאמפף" (Mein Kampf – "מאבקי"). שמו של המחבר היה אדולף היטלר. איש לא חשב, שבתוך עשר שנים מחבר הספר התוקפני יעמוד בראשות הממשלה הגרמנית, שבתוך שש שנים נוספים הוא גם יתחיל את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ושבתוך 20 שנה מפרסום הספר הוא יתאבד לאחר שיפסיד במלחמה, שבה ייהרגו יותר מ-50 מיליון איש.

תוכנו של הספר, שבמקור חובר בשני חלקים, ידוע היטב עקב תוקפנותו המוצהרת כלפי אויבים פוליטיים, כלפי הדמוקרטיה ובעיקר כלפי מה שהיה בעיניו של היטלר "הגזע העוין" לעם הגרמני: היהודים. ב"מאבקי" שילב היטלר שני מהלכים מרכזיים: קטעים אוטוביוגרפיים – חלקם אף מזויפים, ולצדם תכניות פוליטיות מפורטות.

היטלר ביקש לספק בספרו מתווה פוליטי שמכוון נגד הקומוניזם "הבולשביקי-יהודי" מצד אחד, שלדעתו היה הסכנה הגדולה באותם הימים, ונגד ההון הפיננסי הבינלאומי, שאף הוא היה לדבריו "בידיים יהודיות", מצד שני. המחבר הציג בספרו מספר דרישות פוליטיות כגון סיפוח אוסטריה לגרמניה, כיבוש "מרחב חיים" לעם הגרמני על חשבון מדינות אחרות, וכאמור – "חשיפת" התכניות היהודיות להשתלט על העולם. היטלר לא היסס להתבסס על "הפרוטוקולים של זקני ציון" – חיבור מזויף שנכתב על ידי אנטישמים כדי "להוכיח" את שאיפות היהודים לכאורה להשתלט על העולם.

סביב תכנון הספר וכתיבתו נפוצו לא מעט גרסאות, סיפורים, אגדות והשמצות שונות. היטלר הואשם בכך שחלקים ניכרים בספר אינם פרי עטו; אמרו שהוא הכתיב את הטקסט למקורבו, רודולף הס; רבים טענו שהיטלר לא היה מסוגל לערוך טקסט קוהרנטי ולכן היה תלוי בעזרת אנשים אחרים בתהליך הכנת הדברים לדפוס וכדומה. בלי שום ספק לא מדובר ביצירה ספרותית איכותית: הקריאה אכן אינה קלה, והקורא נרתע עד מהרה מהסגנון המסורבל ומהתכנים המזעזעים. אפיונים אלה הובילו לכך שקיימת דעה רווחת שהספר אמנם היה נפוץ ביותר (עד עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 נמכרו יותר מ-240,000 עותקים), אך לא הרבו לקרוא בו. אולם, מחקרים עכשוויים הראו, שככל הנראה הספר הפוליטי הקיצוני מצא ציבור שהתעניין בו וברעיונותיו. למרות ההצלחה המסוימת היה ההד הפובליציסטי של "מאבקי" מצומצם למדי. הספר לא נלקח ברצינות על ידי מבקרי הספרים הפוליטיים בימי רפובליקת ויימר – פרט למבקרים שהיו מזוהים עם התנועה הפשיסטית בגרמניה.

מעבר לדחף שהניע את היטלר לכתוב ספר פוליטי, הייתה סיבה נוספת להוצאה לאור של "מאבקי": הצורך של היטלר בכסף. היטלר קיווה להרוויח די כסף כדי לממן את עורכי הדין שהעסיק לפני מינויו לקנצלר גרמניה. עד ראשית שנת 1933 הספר קצר הצלחה מסחרית נאה, אך לשיא הפופולריות שלו הוא הגיע החל בינואר 1933. אין בכך הפתעה: החל מעלייתם של הנאצים לשלטון הספר הפך למעשה לתכנית הבסיסית של "גרמניה החדשה". מאותו הרגע הודפסו מהדורות נוספות, חולקו עותקים לזוגות שהתחתנו (במקום ספרי התנ"ך הנוצריים), ועותקים שלו ניתנו כמתנה לעמיתים בעבודה. לפי הערכות שנעשו על ידי היסטוריונים, עד סוף תקופת הנאצים הודפסו יותר מ-11 מיליון עותקים – וזאת רק בשפה הגרמנית. עד שנת 1945 הוכנו תרגומים רשמיים ובלתי רשמיים ל-15 שפות. מספרים גבוהים אלה הניבו תמלוגים מכובדים והיטלר, על מנת שלא לסכן את ההכנסות הגבוהות, אסר על מכירת עותקים משומשים מיד שנייה, כך שרשמית היה ניתן לרכוש אך ורק עותקים חדשים של הספר.

בין התגובות נגד דברי ההסתה הרבים המצויים ב"מאבקי" בולט ספר שנכתב על ידי אישה קתולית מאוסטריה בשם אירנה הארנד (Irene Harand). ספרה נשא את השם "מאבקו" (Sein Kampf), והוא תומך ביהודים ומנסה להגן עליהם מפני ההאשמות האנטישמיות הפרועות שהיטלר הפיץ בחיבורו האידיאולוגי. הארנד חשפה בספרה את השקר כאמצעי הראשי של היטלר וכיסוד לטענותיו, ודבריה ממחישים מדוע השקרים ביחס לתלמוד, עלילות הדם, הטענה בדבר נטייתם של יהודים לעסוק בהלוואה בריבית פשוט אינם נכונים. הארנד אף מקעקעת את "הסמכות" של החיבור הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון", שהיטלר כל כך העריך כמסמך היסטורי. למזלה של אירנה הארנד, בעת סיפוח אוסטריה היא שהתה באנגליה, וכך ניצלה ממעצר על ידי הנאצים. בסופו של דבר היא היגרה לארצות הברית.

תקופת הזוהר של הספר המסית פרי מוחו הקודח של היטלר הגיעה לסיומה בגרמניה עם תבוסתה במלחמת העולם השנייה. לאחר התמוטטות המשטר הנאצי, מיליוני אזרחים מבוהלים חששו שאחזקת הספר בבית תיחשב עבירה, והשמידו עותקים רבים. עד היום חל איסור בגרמניה על הדפסתו של "מאבקי", אך לאחרונה נעשים מאמצים לפרסם מהדורה מדעית, שתלווה בעבודות מחקר אשר יסבירו את הספר בהקשרו הפוליטי-היסטורי. ואולם, אין מניעה מפרסום הספר בתרגומים בשפות שונות, ולמרבה הצער ניתן למצוא שלל מהדורות – רובן ללא ההסברים היסטוריים – בחנויות ספרים רבות ברחבי תבל.

החל משנת 1928 נקראו הבוחרים הגרמניים לקלפיות לפחות בכל שנתיים: המערכת הפוליטית סבלה מחוסר יציבות שתרמו לה המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה ההמונית שבאה בעקבותיו, אך גם פיזור הכוח הפוליטי על מפלגות רבות שקיבלו נציגות בפרלמנט הלאומי.

בשנת 1932 היה המצב כה חמור, שממשלות גרמניה התפרקו פעמיים באותה שנה, דבר שהוביל לבחירות כלליות ביולי וגם בנובמבר.

כבר בבחירות הקודמות למערכות של שנת 1932 הצליחה מפלגתו של היטלר לשכנע מצביעים רבים לבחור בה, אך ביולי 1932 היא השיגה לראשונה את רוב הקולות ונכנסה לרייכסטאג כמפלגה החזקה ביותר. יחד עם צירי המפלגה הקומוניסטית (שתי המפלגות היו אנטי-דמוקרטיות), נציגי הנאצים השיגו את הרוב המוחלט בפרלמנט הכלל-גרמני, מה שמנע הקמתה של קואליציה כלשהי. בשלב זה, היטלר סירב לשתף פעולה בממשלה שלא תהיה תחת הנהגתו והנשיא פאול פון הינדנבורג עדיין לא היה מוכן למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. כך לא נותרה ברירה אלא לקיים בחירות חדשות, בנובמבר 1932.

בחירות אלה יצרו רושם שהעלייה הבלתי פוסקת של הנאצים נעצרה: בפעם הראשונה מזה שנים הם הפסידו קולות. יחד עם זאת, הם היו עדיין המפלגה החזקה ברייכסטאג. למרות ההתפתחות הזו עדיין לא הייתה אפשרות ריאלית להקים קואליציה יציבה. הנשיא מינה את הגנרל הפרוסי קורט פון שלייכר לקנצלר גרמניה, שניסה לבנות ממשלה בשיתוף כוחות מתונים מהמחנות הפוליטיים השונים, כולל הענף המתון של מפלגת הנאצים. פון שלייכר קיווה לפצל את הנאצים בדרך זו, אך הניסיון כשל וב-28 בינואר 1933 נאלץ הקנצלר האחרון לפני היטלר להתפטר מתפקידו. יומיים לאחר מכן, הנשיא פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, אם כי רוב תיקי הממשלה עדיין היו בידיים של מפלגות אחרות. אולם, היטלר ואנשיו ידעו להשתלט על כל הזירות הפוליטיות, הן בדרך פוליטית והן בדרכים אלימות. חודשים ספורים לאחר מכן, הנאצים כבר החזיקו בכל הכוח הפוליטי והמדיני – כמעט ללא התנגדות מצד העם הגרמני, שרובו לא בחר בנאצים בבחירות. ​

בערב ה-30 בינואר, שורות אין-סופיות של נאצים במדיהם ולפידים בידיהם צעדו דרך שער ברנדנבורג, על מנת לחגוג את ה"ניצחון". יש דיווחים שהצייר היהודי הנודע מקס ליברמן, שגר בבניין צמוד לשער ברנדנבורג, העיר למראה שנגלה לעיניו: "מרוב שרוצים להקיא, אי-אפשר לאכול כל מה שצריך".

על תהליך עליית הנאצים לשלטון בפרט ועל ההתפתחויות בגרמניה באותם ימים בכלל, דיווח הפובליציסט הגרמני סבסטיאן הפנר (1999-1907). הפנר היה סטודנט למשפטים בסביבות שנת 1933 והתנגד לנאצים ולסגנונם הפוליטי הברברי. בשנת 1938 היגר הפנר לאנגליה והחל שם בכתיבה פוליטית-היסטורית על גרמניה ועל ההיסטוריה בת זמנו. הוא חיבר שורה של ספרים ואף כתב עבור עיתון גרמני אנטי-פשיסטי שהופיע באנגליה. את חיבורו הראשון בנושא, שנקרא היום "סיפור של גרמני" (1939) הפנר לא סיים ולא פרסם במהלך חייו. הוא ראה אור רק בשנת 2000, לאחר מותו של המחבר. בחיבור זה, שתורגם לשפות שונות ואף לעברית, הפנר מתאר את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בגרמניה בין השנים 1933-1914 מזווית אישית ויומיומית. וכך הוא כתב על ההתרחשויות החל מ-1933, לאחר התחזקות מעמדם הפוליטי של הנאצים:

החזות השלווה של חיים נורמליים נותרה כמעט ללא שינוי. בתי הקולנוע והתיאטראות היו מלאים; גם בתי-הקפה. בגנים ובאולמות רקדו הצעירים זוגות-זוגות, ברחובות שוטטו המטיילים, ועל החופים היו שהשתזפו בשמש. הנאצים עשו בכך שימוש נרחב: "בואו וראו את ארצנו השלווה והרגועה. בואו וראו כמה טוב כאן, אפילו ליהודים." את תחושת הטירוף, את הפחד והמתח, את מצב הרוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" לא ניתן היה כמובן לראות. [מהמהדורה העברית של ספרו, חרגול הוצאה לאור, תל אביב 2002, תרגומה של שולמית וולקוב, עמ' 104]

על תהליך עליית הנאצים לשלטון ועל השינויים הפוליטיים הוא כתב:

מהי מהפכה?

משפטנים יגידו: מהפכה היא שינוי החוקה באמצעים שאינם מוסדרים בה עצמה. אם נקבל הגדרה זו, כי אז לא התרחש "מהפכה" נאצית כלל במארס 1933. הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה. [במהדורה העברית של ספרו, עמ' 84]

קריאת ספרו של הפנר מרתקת ומצמררת בעת ובעונה אחת: הדיווחים על השתלטות האלימות הפוליטית, החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל ועל חדירתו האטית של הרעל הפשיסטי לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הכללית. חיבורו של הפנר מוכיח שאפשר היה לדעת לאן פנתה גרמניה החל בשנת 1933: מי שרצה לראות, ראה.

עד עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים, מתוכם יותר מ-150,000 בברלין לבדה. רובם מצאו את מקומם בחברה הכללית ולקחו חלק בכלכלה, בפוליטיקה, במדע וכמובן גם בתרבות גרמניה, הן כגורמים פעילים (סופרים, עיתונאים, מוסיקאים, אומנים ועוד) והן כצרכני תרבות ברבדיה השונים. לתנועה הציונית לא היה קל לחדור לחברה היהודית-גרמנית, שרובה הייתה מבוססת למדי, וקבוצות ציוניות בגרמניה מעולם לא הפכו לתנועות המוניות. ​

התמונה השתנתה בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון. האנטישמיות הגלויה ותוקפנותם שלוחת הרסן של הנאצים (ושל חלקים גדלים של החברה הגרמנית) הבהירו ליהודי גרמניה שהשתלבותם בחברה הכללית לא הייתה אלא אפיזודה שהתקרבה לקיצה עם השינוי הפוליטי. בבהלה גדולה הבינו יהודים רבים שחיו בתוך גבולות גרמניה שחייהם ורכושם נתונים בסכנה ממשית ושעליהם למצוא אלטרנטיבות להמשך.

כמחצית האוכלוסייה היהודית היגרה מגרמניה לארצות אחרות, רובה לארצות הברית, אך רבים גם עלו לארץ ישראל במסגרת "העלייה החמישית". ההערכות המקובלות הן שבמסגרת זו הגיעו לארץ-ישראל כ-60,000 עולים מגרמניה ועוד כ-30,000 מהמרחב הדובר גרמנית, בעיקר מאוסטריה ומצ'כיה. גם בארץ-ישראל מצבם לא היה קל: האקלים החדש, השפה שהייתה לא מוכרת לרובם, ההסתייגות של מקומיים רבים מהשפה ומהתרבות הגרמנית עקב מעשי הנאצים והמקצועות הלא מתאימים שהיו להם (בלט מספרם הגדול של אנשי מדע, רוח ותרבות) – כל אלו היו בעיות חמורות לרבים מה"ייקים", כפי שהם כונו אז, ומכונים כך אף היום. הרגליהם, סגנון הלבוש שלהם, דייקנותם בכל הנוגע לזמן וההומור השונה שאפיין אותם הפכו את עולי גרמניה למושא להלצות. התוצאה הטרגית הייתה שלאחר שבגרמניה הם נחשבו תמיד ליהודים, בארץ הם נחשבו "גרמנים".

חלקם של עולי גרמניה בחברה הארצישראלית היה מגוון למדי: חלקם הגדול במקצועות הקשורים למדע, אמנות ותרבות אינה מפתיעה, אך היו ביניהם גם אנשי תעשייה ועסקים (מקימי החברות "עסיס", "שטראוס" ועוד), מו"לים (כגון משפחת שוקן), ואדריכלים (ריכרד קאופמן ואדריכלים אחרים מהבאוהאוס המפורסם). אולם במקרים רבים, הייקים נאלצו למצוא את מקומם בחברה החדשה בארץ כמו כל העולים, במקצועות שלא למדו, בדיור צפוף ובקשיים התרבותיים הגדולים והקטנים שציפו לכול העולים בחיי היומיום.

בארץ התיישבו הייקים במספר ערים וישובים: ברחבי תל אביב, בירושלים (הרבה מהם בשכונת רחביה), אך גם בעיר נהריה, בכפר שמריהו ליד הרצליה ובמקומות נוספים. שכונת רחביה בירושלים תוכננה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן החל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בה התגוררו אקדמאים מכובדים, ביניהם מרצים רבים של האוניברסיטה העברית: גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, האדריכל המפורסם אריך מנדלסון (הוא התגורר בשכונה שנים אחדות בלבד, בשנות ה-30) וכן זלמן שוקן, בעליה של רשת חנויות כולבו מוצלחת בגרמניה ושל בית הוצאה על שמו, שקיים עד היום.

עם עלייתם של ה"ייקים" נוסדו עיתונים וכתבי עת בגרמנית. לדוגמה העיתון "ידיעות חדשות" (שמאוחר יותר נקרא "חדשות ישראל") וכתב-העת "ידיעות התאחדות עולי גרמניה". שמו בגרמנית היה Mitteilungsblatt der Hitachduth Olei Germania, בראשי תיבות MB. כתב-העת נוסד בשנת 1933 וקיים עד היום, ראשי התיבות עדיין מופיעים בכריכה, אך השם השתנה ל"יקינטון". החל במהדורה הראשונה הופיעו בו טקסטים גם בגרמנית וגם בעברית, בתחילה עם יתרון גדול לגרמנית ואילו היום התהפך היחס. בשנים רבות פרסמו חברות ועסקים פרסומות ב"ידיעות", בעיקר כאלו שהיו בבעלות עולי גרמניה או היו רלוונטיים לקהילת העולם מגרמניה. מעניין להיווכח שבשנים הראשונות אפילו בנק הטמפלרים בארץ מצא לנכון לפרסם את שירותיו באותו כתב-עת, על אף שהאוריינטציה של טמפלרים רבים – מתיישבים גרמניים-פרוטסטנטיים שלא היה להם כל קשר ליהדות – הייתה פרו-נאצית. אולם, חברות אחרות, חלקן מוכרות עד היום, פרסמו כבר אז, בגרמנית, כמובן, כגון חברת "עסיס".

החל מאביב 1933 הופיעו בארץ כרזות נגד רכישת מוצרים גרמניים. ארגונים יהודיים פנו בכרזות וכרוזים אלו לציבור לוותר על קניית מוצרים מגרמניה, וזאת במטרה לפגוע בכלכלה הגרמנית ובדרך זו בכוחם של הנאצים, שעלו לשלטון זמן קצר קודם לכן. החרם החל בעקבות החרם שהנאצים ארגנו ב-1 באפריל 1933 נגד עסקים יהודיים בגרמניה. בעקבות כך, קראו ארגונים יהודיים במדינות שונות להחרים מוצרים גרמניים שניתן היה לרכוש ברחבי העולם ואף בארץ ישראל. כשלעצמו, החרם בארץ בוודאי לא השפיע רבות על כלכלת גרמניה, אך הפעילות המשותפת של ארגונים יהודיים בארצות שונות, ובכלל זה בארצות הברית, הביאה תוצאות, אם כי היא לא השפיעה על המדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה.

באותם ימים, מוצרים גרמניים נחשבו לאיכותיים במיוחד. גרמניה הייתה כבר אז ארץ מתועשת מאוד, ומוצריה שווקו בכל העולם. יבואנים ומשווקים בארץ ישראל ביקשו למכור את המוצרים ממפעלים גרמניים, ופרסמו את המוצרים במודעות ובכרזות, חלקן בעברית וחלקן בעברית ובגרמנית. מומחיותם של מפעלים גרמניים בייצור מכונות ומוצרים טכניים הבטיחה למוצרים הללו הצלחה רבה, גם בארץ ישראל של שנות ה-30, כאשר ענפים רבים בתעשייה המקומית רק התחילו להתפתח. אולם, היו גם מוצרים גרמניים אחרים שנמכרו בחנויות בארץ, ביניהם תרופות מחברת BAYER או ציוד צילום תוצרת AGFA, שגם הם קודמו בעיתונים ובפרסומים אחרים (לדוגמה בתוכניות לחגיגות פורים בתל אביב).

בעקבות הקריאות לחרם – בעיקר מצד המחנה הרוויזיוניסטי – נקלעו מנהיגי היישוב לדילמה קשה. ב-25 באוגוסט 1933 נחתם עם ממשלת גרמניה הנאצית "הסכם ההעברה". לשני הצדדים היה עניין רב בהסכם. באמצעותו קיוותה הממשלה הנאצית למנוע חרם עולמי כבד יותר על מוצרים גרמניים; בשנים אלו ראשי הנאצים היו עדיין בדעה שיש לתמוך בהגירת יהודי גרמניה "מרצונם" כדי לפתור את מה שכינו "בעיית היהודים". לעומת זאת, הצד היהודי קיווה שההסכם יאפשר ליהודי גרמניה שרצו לעלות ארצה להביא אתם חלק משמעותי יותר של רכושם. משנת 1931, בעקבות משבר הכלכלה העולמי, מי שהיגרו מגרמניה אולצו לשלם מיסים גבוהים מאוד עבור העברת רכושם לחוץ לארץ, דבר שהיה עדיין בתוקף בתחילת תקופת הנאצים. במסגרת ההסכם, ליהודי גרמניה התאפשרה דרך להעברת רכוש לארץ ישראל: לשם עלייתם היו צריכים העולים להציג לרשויות בארץ הון בגובה של 1,000 לירות לפחות. את הסכום הזה יכלו להפקיד בחשבון בנק בגרמניה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים לייצוא לארץ ישראל. בארץ מכרו היבואנים את המוצרים הגרמניים, ושילמו את הכסף לחשבון בנק שממנו הוחזר לעולים בארץ חלק ניכר מכספם. מעריכים שעשרות אלפי עולים מגרמניה השתמשו בדרך זו כדי להציל את רכושם הכספי מרשות המיסים הגרמנית הנאצית. מובן מאליו שההסכם והתוצאה שנבעה ממנו – ייבוא מוצרים גרמניים לארץ בשעה שהוטל עליהם חרם – עוררו ויכוח סוער. מצד אחד, קמה התנגדות גדולה להסכם ההעברה, אך מצד אחר היו גם קולות של תמיכה, למשל מצד ארגון עולי גרמניה, שחשש לפגוע באפשרות להעברת ההון של יהודים גרמניים שטרם עלו.

הפעילות הציבורית בענייני החרם נמשכה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, וגם הסכם ההעברה נותר על כנו במהלך השנים הללו. מעריכים כי כ-140 מיליון מארק גרמני הועברו בדרך זו לארץ ישראל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. מהבחינה הכלכלית, הסכם ההעברה היה מוצלח מאוד הן מבחינת עולי גרמניה והן לכלכלה הארץ-ישראלית. מי שניהל את המשא ומתן מטעם הצד היהודי היה חיים ארלוזורוב, אך הוא נרצח עוד לפני חתימת ההסכם בתל אביב. נסיבות הרצח והמניעים לו אינם ברורים לגמרי עד היום, אך קיימת אפשרות שהמניע היה קשור לתפקידו של ארלוזורוב במגעים עם הצד הגרמני-נאצי.