באמצע המאה ה-19 החליטו מספר משפחות פרוטסטנטיות בדרום-מערב גרמניה לייסד קבוצה דתית נפרדת מהפרוטסטנטיות הלותרנית. הם ראו את עצמם כ"לְבֵנים" המרכיבות את בית המקדש הרעיוני של חיים משותפים לפי עקרונות הנצרות. עבור הטמפלרים ישו אינו מוגדר כבן אלוהים אלא כמורה דתי וכדוגמה ומופת לחיים של יושר.

החל בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, בדקה קבוצה זו, תחת הנהגתו של כריסטוף הופמן, את האפשרות לחיות לא רק לפי האידאל הרוחני-דתי בתוך גבולות גרמניה, אלא לעשות זאת בקרבה למקומו של בית המקדש היהודי: בירושלים. הם בחרו לעשות זאת כיוון שכנוצרים הם ראו את עצמם כ"עם ישראל החדש". בשנת 1868 הגיעו לחופי הארץ המתיישבים הראשונים מקרב אנשי הקבוצה. הם רכשו אדמות באזור חיפה והקימו שם את מושבתם הראשונה, שפיזית קיימת עד היום (והיא "המושבה הגרמנית" בחיפה). במהלך השנים באו מתיישבים נוספים והקימו מספר ישובים ביפו (1869), בשרונה הקרובה (1871), בירושלים (1873) ובהמשך אף בווילהלמה (1902, היום: בני עטרות) וכן בבית לחם הגלילית (1906). יחד עם היישובים האלה צמחו גם מוסדות דתיים, חינוכיים וכן בתי עסק מסוגים שונים. בשנת 1878 חיו ביישוביהם של הטמפלרים כ-850 נפש, בשנת 1884 המתיישבים הטמפלרים בארץ ישראל כבר מנו 1,300, ובערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה אוכלוסיית הטמפלרים המקומית לשיא: כ-2,000 איש.

הטמפלרים עסקו בחקלאות (גידול פירות הדר וגפנים), הקימו מפעלים קטנים (תעשיית ברזל וייצור כלי עבודה), הפעילו הוצאה לאור, הקימו בתי מלון, הוציאו לאור עיתון ("משמר בית המקדש" – Warte des Tempels) וכן היה להם בנק, שנטל חלק בהסכם ההעברה החל בשנת 1933. בניית כבישים ראויים בין היישובים השונים הייתה משמעותית ביותר עבור קיום מפעלם של הטמפלרים. ישיבתם ופעילותם של הטמפלרים הגרמניים בארץ היו אפוא חשובות ביותר בפיתוחה הכלכלי, החקלאי והתעשייתי, וזאת שנים רבות לפני ההשפעה הממשית של הציונות. בתחומים רבים היו אלו הטמפלרים שהחלו בפעילות בתחומים בסיסיים שהיו חשובים לבניית הארץ.

עם סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הבריטיים כבשו את הארץ, גורשו תושבי המושבות הטמפלריות מהיישובים הדרומיים אל מחנה סמוך לקהיר במצרים. חלק מהם גורש משם לגרמניה, ואילו אחרים המשיכו לחיות במחנה זה עד שנת 1920, אך לאחר מכן הורשו לחזור לבתיהם. במהלך תקופת המנדט התפתחו יחסים טובים בין הטמפלרים ובין רשויות המנדט, ואף בינם לבין האוכלוסייה המקומית – יהודים וערבים.

אחת ההוכחות לקשרי עסקים בין יהודים וטמפלרים בארץ הוא המכתב המוצג כאן. מדובר במכתב המלצה מטעם מנכ"ל בנק הטמפלרים, כריסטוף הופמן, עבור התעשיין היהודי שאול לוי. הופמן כתב את ההמלצה מנקודת המבט שלו כמנכ"ל בנק חשוב בארץ באותם ימים. במכתב הוא מאשר שהוא מכיר את לוי מזה 25 שנה כאיש עסקים הגון, מכובד וסולידי. שאול לוי הפעיל עסק בתחומי הברזל, עם שלוחות ביפו ובירושלים. ההמלצה מאת הופמן מאפשרת לנו להניח ששאול לוי ניהל את כספי העסק שלו דרך הבנק הגרמני בארץ, אשר רכש לעצמו שם של מוסד אמין.

כידוע, לא כל הגרמנים במושבות הטמפלרים היו מעוניינים להמשיך להיות אזרחים נאמנים בארץ ישראל המנדטורית. אחדים מהם הקימו שלוחה של המפלגה הנאצית, ומספר לא מבוטל מקרב המתיישבים הגרמניים בארץ הצטרפו אליה. מובן שמהלך זה לא התקבל בעין יפה בקרב יהודי ארץ ישראל. מצדן, הרשויות הבריטיות לא היו מודאגות ביותר – עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מספטמבר 1939 הפכו הטמפלרים ל"אזרחים עוינים" בשל האזרחות הגרמנית שרובם החזיקו בה – וגם בשל הדעות הפוליטיות של אחדים מהם. כתוצאה מכך, רוכזו משפחות טמפלרים במספר יישובים שלהם, ואחדים מבני הקבוצה גורשו לאוסטרליה. האחרונים עזבו את הארץ בשנת 1948, עם קום המדינה. כיום קיימים עדיין מבנים רבים שהטמפלרים הגרמנים הקימו. במקרים מסוימים הפכו המושבות הטמפלריות לשכונות יוקרה, כפי שקרה בחיפה ובירושלים. ולאחרונה בולט המקרה של שרונה בתל אביב, מושבה טמפלרית שהפכה לשכונה תל-אביבית וכעת עברה שיקום והפכה למוקד של בילוי ופנאי.

קראו עוד על הטמפלרים באתר הספרייה

החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 כבש מדיום חדש את תעשיית הבידור: הקולנוע. במהלך שלושת העשורים הראשוניים של התפתחות הקולנוע, הצופים היו צריכים להסתפק בצפייה בתמונות הרצות בליווי מוזיקלי. מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הופקה כמות גדלה והולכת של סרטים קוליים, ותוך שנים ספורות נעלמו הסרטים האילמים. איתם נעלמו גם שחקנים רבים, שלא התרגלו לדרישות החדשות של הסרט הכולל פסקול. למעשה, הסרט הוא שדרוג טכנולוגי של התיאטרון; על בימות התאטרונים שיחקו ומשחקים שחקנים המופיעים מדי ערב מול קהל חדש, ואילו הסרטים משמרים את ההפקה החד-פעמית של העלילה. את גלילי הסרטים ניתן היה לשכפל אין-ספור פעמים, וכך הקרינו את עותקים בבתי קולנוע השונים בערים רבות ברחבי העולם – ובכל הקרנה ראה הקהל את אותה הגרסה של היצירה (למעט הבדלים שנבעו מתנאי ההקרנה או מתקלות טכניות בעותק הספציפי של הסרט).

​גם בגרמניה צמחו בתי קולנוע רבים, ומשכו את הקהל הנלהב לסרטים החדשים שהופקו עוד בימי הקיסרות. קצב הפקת הסרטים הואץ מאוד בשנות רפובליקת וויימר – למרות הבעיות הכלכליות הגדולות שהאטו את צמיחתו של הענף בתחילת שנות ה-20. חברות ההפקה גם הפעילו רשתות של בתי קולנוע כדוגמת UFA, EMELKA. בשנת 1927 כבר נמנו בגרמניה כ-4,300 בתי קולנוע, והגדולים ביניהם יכלו להכיל יותר מ-1,000 צופים. הקרנות בכורה של סרטים חדשים נעשו בבתי קולנוע בולטים בערים גדולות, כדי להבטיח קהל רב והד ציבורי חיובי מיד עם צאתו של הסרט לאקרנים. להקרנות הללו הוזמנו מבקרי סרטים ועיתונאים, בתקווה שיכתבו ביקורות חיוביות בעיתונים, מה שהיה עשוי למשוך קהל נוסף להקרנות הבאות.

אחד ממבקרי התרבות שפעלו בברלין היה קרל ארנשטיין (1971-1892), יהודי וינאי ואחיו של הסופר האקספרסיוניסטי הנודע אלברט ארנשטיין. קרל, שניסה אף הוא לחבר יצירות ספרותיות בסגנון האקספרסיוניזם (אך ללא הצלחה רבה), כתב ביקורות על אירועי תרבות שונים שהתקיימו בבירת גרמניה באמצע שנות ה-20, לעיתים קרובות עבור העיתון הקומוניסטי Die Welt am Abend ("העולם בערב"). ממרבית האירועים שבהם ביקר שמר קרל ארנשטיין את ההזמנה, את כרטיס הכניסה, את הטיוטות שלו למאמרי הביקורת וכן את הטקסטים שפורסמו בסופו של דבר בעיתון. בדרך זו מצטיירת בארכיונו האישי תמונה מרשימה של חיי התרבות בברלין ב"שנות העשרים המוזהבות". ​

בשנת 1928 ראתה אור ביוגרפיה מקיפה על וולטר רתנאו, תעשיין יהודי ששימש שר החוץ של רפובליקת ויימר עד הירצחו ביוני 1922. על אף שרתנאו היה דמות מפתח בימיה האחרונים של קיסרות גרמניה ובשנים הראשונות של רפובליקת ויימר, חיבור ביוגרפיה על המדינאי היהודי ועוד על ידי נוצרי, לא היה מובן מאליו. הביוגרף היה הרוזן הארי קסלר (1937-1868), והספר נמכר היטב. בתוך זמן קצר הודפסו שתי מהדורות בגרמנית והוא תורגם להולנדית, לאנגלית ולצרפתית. תמונת חייו של רתנאו כפי שהיא עולה מן הביוגרפיה נחשבת עד היום אמינה וחשובה, גם כיוון שהמחבר הכיר את הפוליטיקאי היהודי והיה אתו בקשר בלתי אמצעי ומתמיד בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר. מיהו הרוזן הארי קסלר? מה גרם לו להתעמק בחייו של רתנאו בצורה אינטנסיבית כל כך?

הארי קסלר נולד בפריז לבנקאי גרמני ולאשתו האירית. בשנותיו הראשונות גדל בעיר הולדתו, ולמד שם בבית ספר צרפתי. לאחר מכן למד מספר שנים באנגליה, ולבסוף עבר את בחינות הבגרות בגרמניה. כך, מגיל צעיר, קסלר שלט היטב בשפות אחדות וזכה להשכלה מגוונת. לאחר בחינות הבגרות קסלר פנה ללימודי משפטים. זמן קצר לאחר מכן הוא שירת בצבא הגרמני. כבן למשפחת אצולה הוא קיבל תפקיד כקצין בגדוד יוקרתי, ומטבע הדברים הוא גם לא נתקל במכשולים בדרכו לקריירה כפקיד בכיר בממשל הגרמני. בנוסף לכך, ההיכרות האישית של משפחת קסלר עם המשפחה הקיסרית ועם הקנצלר אוטו פון ביסמרק הייתה בוודאי לעזר לקידומו של האציל השאפתן. ואולם, המשפטן הצעיר לא הסתפק בקריירה מנהלית-ציבורית, אלא פיתח נטייה ברורה לתחומי התרבות והאמנות.

בשנים האחרונות של המאה ה-19 יצא לאור בגרמניה כתב עת לאמנויות בשם "פאן" (PAN). בין העורכים היו אמנים ידועים ומשפיעים, וגם הרוזן קסלר זכה לשמש בתפקיד. כתב העת בלט בעיצובו היפה, בדפוס האיכותי ובתכנים החדשניים. עד היום נחשב "פאן" לאחד מסוללי הדרך של סגנון ה"אָר נוּבוֹ" (Art Nouveau). ההיכרות הקרובה עם עולם האמנות וחושיו האסתטיים המעודנים הביאו את קסלר להקים בית דפוס אמנותי פרטי בשם "דפוס קראנך" (Cranach-Presse) בעיר ויימר. בעשור הראשון של המאה ה-20 מונה הארי קסלר למנהל המוזיאון לאמנות ולמלאכה בוויימר. באותה תקופה הוא היה גם מקורב למשוררים חשובים אחדים בגרמניה, כגון ריינר מריה רילקה והוגו פון הופמנסטל. יחד עם פון הופמנסטל חיבר קסלר את הליברית לאופרה הנודעת "רוזנקבליר" (Der Rosenkavalier) מאת ריכרד שטראוס.

בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר פעל הארי קסלר בתחומי הפוליטיקה והדיפלומטיה, קידם את צירוף גרמניה לחבר העמים (ארגון שקדם לאו"ם), ואף היה חבר במפלגה הגרמנית-דמוקרטית (DDP). גם כחבר במפלגה זו וגם כדיפלומט היה קסלר בקשר עם וולטר רתנאו. ואילו רתנאו, מצדו, מעבר לפעילויותיו כתעשיין ופוליטיקאי, התעניין אף הוא בנושאים תרבותיים ואמנותיים. יחד עם זאת, מרשימות אחדות ביומניו המפורטים של קסלר עולה שבין השניים אמנם שררו יחסים של כבוד, אך הם לא גילו הערכה הדדית רבה ביותר זה כלפי זה. למרות זאת, רצח רתנאו ביוני 1922 זעזע את קסלר מאוד, וערער את אמונו באפשרות להתפתחות של דמוקרטיה אמיתית בגרמניה. מספר שנים לאחר מכן – לאחר שקסלר ניסה (ללא הצלחה) להיבחר כחבר בפרלמנט הכלל-גרמני – נטש הרוזן את שאיפותיו בתחום הפוליטיקה, והקדיש את עיקר זמנו לפעילות האמנותית בבית הדפוס וכן לכתיבה, בין היתר של הביוגרפיה של וולטר רתנאו.

במהלך התחקיר לקראת הכתיבה, קסלר ראיין מכרים של רתנאו וכן רבים מבני משפחתו, ואף התכתב עם מספר אנשים שהכירו את הפוליטיקאי היהודי. אחד האישים שהוא התכתב איתם בעניין זה היה הפילוסוף מרטין בובר. בארכיונו של בובר בספרייה הלאומית שמורים מכתבים של קסלר בכתב ידו וגם במכונת כתיבה. קסלר ביקש לדעת עד כמה התעניין רתנאו ברעיונות מתחום החסידות. במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה הקודמת, בובר כבר נחשב מומחה בתרבות המיסטית-חסידית ולכן קסלר פנה אל המלומד, שאף היה בקשר אישי עם רתנאו. מקריאת כמה חיבורים ראשוניים של רתנאו, קסלר שיער שהלה הושפע על ידי רעיונות החסידות. בובר אכן אישר זאת במכתב לקסלר, ואף נתן את הסכמתו לציטוט המכתב השלם בביוגרפיה על רתנאו.

הקשרים האישיים של הרוזן קסלר עם רתנאו מזה ועם בובר מזה, לא היו הקשרים היחידים שלו עם אנשי שם יהודיים בני זמנו. גם אלברט איינשטיין נמנה בין מכריו של קסלר, יחד עם דמויות רבות אחרות. ביומניו המרתקים נמצאו לא פחות מכ-12,000 שמות של אנשי התקופה, מה שהופך את יומניו למקור היסטורי-תרבותי מהדרגה הראשונה לתולדות מרכז אירופה בין השנים 1880 ו-1937. הרוזן קסלר עזב את גרמניה עם עליית הנאצים וחי עוד מספר שנים בצרפת ובספרד.

תרגום המכתב של הרוזן קסלר למרטין בובר

28 רחוב קתן, ברלין W

ויימר, 15 בינואר 1928

אדוני הדוקטור הנכבד,

"הספרים החסידיים" שלך מועילים לי מאוד, הם מאירים בנקודה מסוימת באופן מעניין מאוד את השקפת עולמו של רתנאו. האם תרשה לי, בלי לעבור את גבולות הפרטיות, לשאול אותך האם אי-פעם היה לך קשר ישיר עם רתנאו והאם שוחחת אתו על החסידות, או האם ידוע לך שהלה התעסק בחסידות? באופיו, הוא לא היה אדם שקיבל בקלות השפעה חיצונית, אך אין לי כמעט כל ספק שהוא הכיר את החסידות ושתורתה השפיעה עליו בהשקפת עולמו. אולם, חשוב לי מאוד לבסס את ההנחה ביחס לעובדות כלשהן.

בברכה,

קסלר

בשנת 1925, זמן קצר לאחר סופה של תקופת ההיפר-אינפלציה בגרמניה, יצא לאור ספר פוליטי קיצוני, שנכתב על ידי פעיל מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותם הימים. המחבר, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, ישב בבית הכלא במשך תשעה חודשים במהלך 1924 עקב ניסיון הפיכה כושל שביצע יחד עם חבריו ב-9 בנובמבר 1923 במינכן, בירת בוואריה. בחודשי מאסרו חיבר האסיר את מה שהיה ספרו הראשון, וכותרתו "מיין קאמפף" (Mein Kampf – "מאבקי"). שמו של המחבר היה אדולף היטלר. איש לא חשב, שבתוך עשר שנים מחבר הספר התוקפני יעמוד בראשות הממשלה הגרמנית, שבתוך שש שנים נוספים הוא גם יתחיל את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ושבתוך 20 שנה מפרסום הספר הוא יתאבד לאחר שיפסיד במלחמה, שבה ייהרגו יותר מ-50 מיליון איש.

תוכנו של הספר, שבמקור חובר בשני חלקים, ידוע היטב עקב תוקפנותו המוצהרת כלפי אויבים פוליטיים, כלפי הדמוקרטיה ובעיקר כלפי מה שהיה בעיניו של היטלר "הגזע העוין" לעם הגרמני: היהודים. ב"מאבקי" שילב היטלר שני מהלכים מרכזיים: קטעים אוטוביוגרפיים – חלקם אף מזויפים, ולצדם תכניות פוליטיות מפורטות.

היטלר ביקש לספק בספרו מתווה פוליטי שמכוון נגד הקומוניזם "הבולשביקי-יהודי" מצד אחד, שלדעתו היה הסכנה הגדולה באותם הימים, ונגד ההון הפיננסי הבינלאומי, שאף הוא היה לדבריו "בידיים יהודיות", מצד שני. המחבר הציג בספרו מספר דרישות פוליטיות כגון סיפוח אוסטריה לגרמניה, כיבוש "מרחב חיים" לעם הגרמני על חשבון מדינות אחרות, וכאמור – "חשיפת" התכניות היהודיות להשתלט על העולם. היטלר לא היסס להתבסס על "הפרוטוקולים של זקני ציון" – חיבור מזויף שנכתב על ידי אנטישמים כדי "להוכיח" את שאיפות היהודים לכאורה להשתלט על העולם.

סביב תכנון הספר וכתיבתו נפוצו לא מעט גרסאות, סיפורים, אגדות והשמצות שונות. היטלר הואשם בכך שחלקים ניכרים בספר אינם פרי עטו; אמרו שהוא הכתיב את הטקסט למקורבו, רודולף הס; רבים טענו שהיטלר לא היה מסוגל לערוך טקסט קוהרנטי ולכן היה תלוי בעזרת אנשים אחרים בתהליך הכנת הדברים לדפוס וכדומה. בלי שום ספק לא מדובר ביצירה ספרותית איכותית: הקריאה אכן אינה קלה, והקורא נרתע עד מהרה מהסגנון המסורבל ומהתכנים המזעזעים. אפיונים אלה הובילו לכך שקיימת דעה רווחת שהספר אמנם היה נפוץ ביותר (עד עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 נמכרו יותר מ-240,000 עותקים), אך לא הרבו לקרוא בו. אולם, מחקרים עכשוויים הראו, שככל הנראה הספר הפוליטי הקיצוני מצא ציבור שהתעניין בו וברעיונותיו. למרות ההצלחה המסוימת היה ההד הפובליציסטי של "מאבקי" מצומצם למדי. הספר לא נלקח ברצינות על ידי מבקרי הספרים הפוליטיים בימי רפובליקת ויימר – פרט למבקרים שהיו מזוהים עם התנועה הפשיסטית בגרמניה.

מעבר לדחף שהניע את היטלר לכתוב ספר פוליטי, הייתה סיבה נוספת להוצאה לאור של "מאבקי": הצורך של היטלר בכסף. היטלר קיווה להרוויח די כסף כדי לממן את עורכי הדין שהעסיק לפני מינויו לקנצלר גרמניה. עד ראשית שנת 1933 הספר קצר הצלחה מסחרית נאה, אך לשיא הפופולריות שלו הוא הגיע החל בינואר 1933. אין בכך הפתעה: החל מעלייתם של הנאצים לשלטון הספר הפך למעשה לתכנית הבסיסית של "גרמניה החדשה". מאותו הרגע הודפסו מהדורות נוספות, חולקו עותקים לזוגות שהתחתנו (במקום ספרי התנ"ך הנוצריים), ועותקים שלו ניתנו כמתנה לעמיתים בעבודה. לפי הערכות שנעשו על ידי היסטוריונים, עד סוף תקופת הנאצים הודפסו יותר מ-11 מיליון עותקים – וזאת רק בשפה הגרמנית. עד שנת 1945 הוכנו תרגומים רשמיים ובלתי רשמיים ל-15 שפות. מספרים גבוהים אלה הניבו תמלוגים מכובדים והיטלר, על מנת שלא לסכן את ההכנסות הגבוהות, אסר על מכירת עותקים משומשים מיד שנייה, כך שרשמית היה ניתן לרכוש אך ורק עותקים חדשים של הספר.

בין התגובות נגד דברי ההסתה הרבים המצויים ב"מאבקי" בולט ספר שנכתב על ידי אישה קתולית מאוסטריה בשם אירנה הארנד (Irene Harand). ספרה נשא את השם "מאבקו" (Sein Kampf), והוא תומך ביהודים ומנסה להגן עליהם מפני ההאשמות האנטישמיות הפרועות שהיטלר הפיץ בחיבורו האידיאולוגי. הארנד חשפה בספרה את השקר כאמצעי הראשי של היטלר וכיסוד לטענותיו, ודבריה ממחישים מדוע השקרים ביחס לתלמוד, עלילות הדם, הטענה בדבר נטייתם של יהודים לעסוק בהלוואה בריבית פשוט אינם נכונים. הארנד אף מקעקעת את "הסמכות" של החיבור הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון", שהיטלר כל כך העריך כמסמך היסטורי. למזלה של אירנה הארנד, בעת סיפוח אוסטריה היא שהתה באנגליה, וכך ניצלה ממעצר על ידי הנאצים. בסופו של דבר היא היגרה לארצות הברית.

תקופת הזוהר של הספר המסית פרי מוחו הקודח של היטלר הגיעה לסיומה בגרמניה עם תבוסתה במלחמת העולם השנייה. לאחר התמוטטות המשטר הנאצי, מיליוני אזרחים מבוהלים חששו שאחזקת הספר בבית תיחשב עבירה, והשמידו עותקים רבים. עד היום חל איסור בגרמניה על הדפסתו של "מאבקי", אך לאחרונה נעשים מאמצים לפרסם מהדורה מדעית, שתלווה בעבודות מחקר אשר יסבירו את הספר בהקשרו הפוליטי-היסטורי. ואולם, אין מניעה מפרסום הספר בתרגומים בשפות שונות, ולמרבה הצער ניתן למצוא שלל מהדורות – רובן ללא ההסברים היסטוריים – בחנויות ספרים רבות ברחבי תבל.