הקרנת הבכורה של מותחן ישן – הסרט "הבלתי-נודע הגדול"

מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הופקה כמות גדלה והולכת של סרטים קוליים, ותוך שנים ספורות נעלמו הסרטים האילמים

הצד הקדמי של ההזמנה להצגה הבכורה של הסרט "הבלתי-נודע הגדול", 1927

החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 כבש מדיום חדש את תעשיית הבידור: הקולנוע. במהלך שלושת העשורים הראשוניים של התפתחות הקולנוע, הצופים היו צריכים להסתפק בצפייה בתמונות הרצות בליווי מוזיקלי. מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הופקה כמות גדלה והולכת של סרטים קוליים, ותוך שנים ספורות נעלמו הסרטים האילמים. איתם נעלמו גם שחקנים רבים, שלא התרגלו לדרישות החדשות של הסרט הכולל פסקול. למעשה, הסרט הוא שדרוג טכנולוגי של התיאטרון; על בימות התאטרונים שיחקו ומשחקים שחקנים המופיעים מדי ערב מול קהל חדש, ואילו הסרטים משמרים את ההפקה החד-פעמית של העלילה. את גלילי הסרטים ניתן היה לשכפל אין-ספור פעמים, וכך הקרינו את עותקים בבתי קולנוע השונים בערים רבות ברחבי העולם – ובכל הקרנה ראה הקהל את אותה הגרסה של היצירה (למעט הבדלים שנבעו מתנאי ההקרנה או מתקלות טכניות בעותק הספציפי של הסרט).

​גם בגרמניה צמחו בתי קולנוע רבים, ומשכו את הקהל הנלהב לסרטים החדשים שהופקו עוד בימי הקיסרות. קצב הפקת הסרטים הואץ מאוד בשנות רפובליקת וויימר – למרות הבעיות הכלכליות הגדולות שהאטו את צמיחתו של הענף בתחילת שנות ה-20. חברות ההפקה גם הפעילו רשתות של בתי קולנוע כדוגמת UFA, EMELKA. בשנת 1927 כבר נמנו בגרמניה כ-4,300 בתי קולנוע, והגדולים ביניהם יכלו להכיל יותר מ-1,000 צופים. הקרנות בכורה של סרטים חדשים נעשו בבתי קולנוע בולטים בערים גדולות, כדי להבטיח קהל רב והד ציבורי חיובי מיד עם צאתו של הסרט לאקרנים. להקרנות הללו הוזמנו מבקרי סרטים ועיתונאים, בתקווה שיכתבו ביקורות חיוביות בעיתונים, מה שהיה עשוי למשוך קהל נוסף להקרנות הבאות.

אחד ממבקרי התרבות שפעלו בברלין היה קרל ארנשטיין (1971-1892), יהודי וינאי ואחיו של הסופר האקספרסיוניסטי הנודע אלברט ארנשטיין. קרל, שניסה אף הוא לחבר יצירות ספרותיות בסגנון האקספרסיוניזם (אך ללא הצלחה רבה), כתב ביקורות על אירועי תרבות שונים שהתקיימו בבירת גרמניה באמצע שנות ה-20, לעיתים קרובות עבור העיתון הקומוניסטי Die Welt am Abend ("העולם בערב"). ממרבית האירועים שבהם ביקר שמר קרל ארנשטיין את ההזמנה, את כרטיס הכניסה, את הטיוטות שלו למאמרי הביקורת וכן את הטקסטים שפורסמו בסופו של דבר בעיתון. בדרך זו מצטיירת בארכיונו האישי תמונה מרשימה של חיי התרבות בברלין ב"שנות העשרים המוזהבות". ​

אלברט ארנשטיין, אחיו של קרל​
אחד האירועים שעליו קרל ארנשטיין כתב ביקורת היה הצגת הבכורה של הסרט האילם "הבלתי-נודע הגדול" (Der große Unbekannte), שהתקיימה ב-13 באוקטובר 1927 בבית הקולנוע "ארמון אמלקה" (Emelka-Palast) בשדרת הבילוי המפוארת קורפירסטנדם בברלין. סרט זה הציג בפעם הראשונה את העלילה של אחד הספרים הבלשיים של הסופר הבריטי אדגר ולס (1932-1875): The Sinister Man (1924). יצירותיו הבלשיות של ולס היו פופולריות מאוד בגרמניה, והופיעו ברשימות רבי המכר גם עשורים אחדים לאחר פרסומן. אולם, הספר הספציפי הזה תורגם לגרמנית רק שנה לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, כך שהעלילה עדיין לא הייתה מוכרת לרוב קהל הצופים בו.
טקסט הביקורת מאת קרל ארנשטיין
הסרט הופק ובוים על ידי מנפרד נואה (Manfred Noa), במאי גרמני – ככל הנראה מבית יהודי – שביים במהלך שנות ה-20 כ-30 סרטים, כשהבולט ביניהם היה גרסה קולנועית (היחידה עד היום) של המחזה "נתן החכם" (1922) מאת גוטהולד אפרים לסינג. ואולם, הסרט שבין צופיו הראשוניים היה המבקר קרל ארנשטיין, שייך לז'אנר אחר ופנה לקהל רחב יותר. העלילה מספרת סיפור על סחר בסמים ומאבקי כוח בין כנופיות פשע. חבורת השחקנים המופיעים בסרט מייצגת היטב את האווירה הקוסמופוליטית של ברלין בשנות ה-20: היו ביניהם שחקנים מאנגליה, מצרפת, מאוסטריה, מגרמניה ואף מאסיה. כמו שקרה לעיתים קרובות, שש שנים לאחר ההפקה, עם עליית הנאצים לשלטון, נפרדו דרכיהם של השחקנים ששיחקו יחד בסרט. כך, לדוגמה, השחקן הראשי הבריטי ג'ק טרוור העתיק את משכנו לגרמניה ונשאר בה גם בתקופת הנאצים, שהכריחו אותו לקריין חדשות ברדיו באנגלית בימי מלחמת העולם השנייה. עמיתו היהודי קורט גרון, שהיה שחקן מוכר מאוד בגרמניה, ניסה לברוח מהנאצים, אך נעצר והיה אסיר במחנה הריכוז טרזין (טרזינשטט). שם אילצו הנאצים את השחקן, שגם היה במאי, לביים את סרט התעמולה על "עיר היהודים" טרזינשטט. בסופו של דבר, קורט גרון נרצח באושוויץ מספר חודשים לאחר הפקת הסרט.
ההזמנה להצגה הבכורה הכוללת את שמות התפקידים והשחקנים
מובן שכשקרל ארנשטיין כתב את הביקורת החריפה על הסרט "הבלתי-נודע הגדול", כל מה שהיה עתיד לקרות למעורבים בו, ולסרט עצמו, היה בחזקת בלתי נודע מבחינתו. לדעתו של ארנשטיין, עלילת הסרט משעממת ומייצגת את הערכים של הבורגנות (ויש לזכור שהוא כתב עבור עיתון קומוניסטי). לעומת זאת, הוא לא הסתיר את דעתו שהבימוי והמשחק היו טובים. ככל הידוע לנו, כל עותקי הסרט נעלמו. כל שנותר מ"הבלתי-נודע הגדול" הוא כרזות לסרט, וכן ההזמנה הנדירה להצגת הבכורה המוצגת כאן, שקרל ארנשטיין שמר בין מסמכיו.

מיין קאמפף – מאבקי – ספרו של היטלר

תוכנו של הספר ידוע היטב עקב תוקפנותו המוצהרת כלפי אויבים פוליטיים, כלפי הדמוקרטיה ובעיקר כלפי מה שהיה בעיניו של היטלר "הגזע העוין" לעם הגרמני: היהודים

דף השער של מהדורת "מאבקי" מ-1933

בשנת 1925, זמן קצר לאחר סופה של תקופת ההיפר-אינפלציה בגרמניה, יצא לאור ספר פוליטי קיצוני, שנכתב על ידי פעיל מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותם הימים. המחבר, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, ישב בבית הכלא במשך תשעה חודשים במהלך 1924 עקב ניסיון הפיכה כושל שביצע יחד עם חבריו ב-9 בנובמבר 1923 במינכן, בירת בוואריה. בחודשי מאסרו חיבר האסיר את מה שהיה ספרו הראשון, וכותרתו "מיין קאמפף" (Mein Kampf – "מאבקי"). שמו של המחבר היה אדולף היטלר. איש לא חשב, שבתוך עשר שנים מחבר הספר התוקפני יעמוד בראשות הממשלה הגרמנית, שבתוך שש שנים נוספים הוא גם יתחיל את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ושבתוך 20 שנה מפרסום הספר הוא יתאבד לאחר שיפסיד במלחמה, שבה ייהרגו יותר מ-50 מיליון איש.

תוכנו של הספר, שבמקור חובר בשני חלקים, ידוע היטב עקב תוקפנותו המוצהרת כלפי אויבים פוליטיים, כלפי הדמוקרטיה ובעיקר כלפי מה שהיה בעיניו של היטלר "הגזע העוין" לעם הגרמני: היהודים. ב"מאבקי" שילב היטלר שני מהלכים מרכזיים: קטעים אוטוביוגרפיים – חלקם אף מזויפים, ולצדם תכניות פוליטיות מפורטות.

היטלר ביקש לספק בספרו מתווה פוליטי שמכוון נגד הקומוניזם "הבולשביקי-יהודי" מצד אחד, שלדעתו היה הסכנה הגדולה באותם הימים, ונגד ההון הפיננסי הבינלאומי, שאף הוא היה לדבריו "בידיים יהודיות", מצד שני. המחבר הציג בספרו מספר דרישות פוליטיות כגון סיפוח אוסטריה לגרמניה, כיבוש "מרחב חיים" לעם הגרמני על חשבון מדינות אחרות, וכאמור – "חשיפת" התכניות היהודיות להשתלט על העולם. היטלר לא היסס להתבסס על "הפרוטוקולים של זקני ציון" – חיבור מזויף שנכתב על ידי אנטישמים כדי "להוכיח" את שאיפות היהודים לכאורה להשתלט על העולם.

סביב תכנון הספר וכתיבתו נפוצו לא מעט גרסאות, סיפורים, אגדות והשמצות שונות. היטלר הואשם בכך שחלקים ניכרים בספר אינם פרי עטו; אמרו שהוא הכתיב את הטקסט למקורבו, רודולף הס; רבים טענו שהיטלר לא היה מסוגל לערוך טקסט קוהרנטי ולכן היה תלוי בעזרת אנשים אחרים בתהליך הכנת הדברים לדפוס וכדומה. בלי שום ספק לא מדובר ביצירה ספרותית איכותית: הקריאה אכן אינה קלה, והקורא נרתע עד מהרה מהסגנון המסורבל ומהתכנים המזעזעים. אפיונים אלה הובילו לכך שקיימת דעה רווחת שהספר אמנם היה נפוץ ביותר (עד עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 נמכרו יותר מ-240,000 עותקים), אך לא הרבו לקרוא בו. אולם, מחקרים עכשוויים הראו, שככל הנראה הספר הפוליטי הקיצוני מצא ציבור שהתעניין בו וברעיונותיו. למרות ההצלחה המסוימת היה ההד הפובליציסטי של "מאבקי" מצומצם למדי. הספר לא נלקח ברצינות על ידי מבקרי הספרים הפוליטיים בימי רפובליקת ויימר – פרט למבקרים שהיו מזוהים עם התנועה הפשיסטית בגרמניה.

מעבר לדחף שהניע את היטלר לכתוב ספר פוליטי, הייתה סיבה נוספת להוצאה לאור של "מאבקי": הצורך של היטלר בכסף. היטלר קיווה להרוויח די כסף כדי לממן את עורכי הדין שהעסיק לפני מינויו לקנצלר גרמניה. עד ראשית שנת 1933 הספר קצר הצלחה מסחרית נאה, אך לשיא הפופולריות שלו הוא הגיע החל בינואר 1933. אין בכך הפתעה: החל מעלייתם של הנאצים לשלטון הספר הפך למעשה לתכנית הבסיסית של "גרמניה החדשה". מאותו הרגע הודפסו מהדורות נוספות, חולקו עותקים לזוגות שהתחתנו (במקום ספרי התנ"ך הנוצריים), ועותקים שלו ניתנו כמתנה לעמיתים בעבודה. לפי הערכות שנעשו על ידי היסטוריונים, עד סוף תקופת הנאצים הודפסו יותר מ-11 מיליון עותקים – וזאת רק בשפה הגרמנית. עד שנת 1945 הוכנו תרגומים רשמיים ובלתי רשמיים ל-15 שפות. מספרים גבוהים אלה הניבו תמלוגים מכובדים והיטלר, על מנת שלא לסכן את ההכנסות הגבוהות, אסר על מכירת עותקים משומשים מיד שנייה, כך שרשמית היה ניתן לרכוש אך ורק עותקים חדשים של הספר.

ספרה של אירנה הארנד, "מאבקו", 1935

 

בין התגובות נגד דברי ההסתה הרבים המצויים ב"מאבקי" בולט ספר שנכתב על ידי אישה קתולית מאוסטריה בשם אירנה הארנד (Irene Harand). ספרה נשא את השם "מאבקו" (Sein Kampf), והוא תומך ביהודים ומנסה להגן עליהם מפני ההאשמות האנטישמיות הפרועות שהיטלר הפיץ בחיבורו האידיאולוגי. הארנד חשפה בספרה את השקר כאמצעי הראשי של היטלר וכיסוד לטענותיו, ודבריה ממחישים מדוע השקרים ביחס לתלמוד, עלילות הדם, הטענה בדבר נטייתם של יהודים לעסוק בהלוואה בריבית פשוט אינם נכונים. הארנד אף מקעקעת את "הסמכות" של החיבור הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון", שהיטלר כל כך העריך כמסמך היסטורי. למזלה של אירנה הארנד, בעת סיפוח אוסטריה היא שהתה באנגליה, וכך ניצלה ממעצר על ידי הנאצים. בסופו של דבר היא היגרה לארצות הברית.

תקופת הזוהר של הספר המסית פרי מוחו הקודח של היטלר הגיעה לסיומה בגרמניה עם תבוסתה במלחמת העולם השנייה. לאחר התמוטטות המשטר הנאצי, מיליוני אזרחים מבוהלים חששו שאחזקת הספר בבית תיחשב עבירה, והשמידו עותקים רבים. עד היום חל איסור בגרמניה על הדפסתו של "מאבקי", אך לאחרונה נעשים מאמצים לפרסם מהדורה מדעית, שתלווה בעבודות מחקר אשר יסבירו את הספר בהקשרו הפוליטי-היסטורי. ואולם, אין מניעה מפרסום הספר בתרגומים בשפות שונות, ולמרבה הצער ניתן למצוא שלל מהדורות – רובן ללא ההסברים היסטוריים – בחנויות ספרים רבות ברחבי תבל.

תקופת הנאצים, מלחמת העולם השנייה והשואה

כיצד הרסו הנאצים תוך זמן קצר את המוסכמות הכלליות של העולם המודרני ביחס לאנושיות, לחוק ולתרבות?

במהלך שתים עשרה השנים בין 1933 ו-1945, אירעו בגרמניה התפתחויות ותהפוכות ששינו את פניה של המדינה מן הקצה אל הקצה. השינויים שגרמניה עברה בשנים הללו ממחישים עד היום שרמה תרבותית גבוהה לא בהכרח יכולה למנוע השתלטותם של כוחות ברבריים, שכמותם יש ככל הנראה בכל חברה. רדיפת היהודים, השתקת הדעות הפלורליסטיות, הכיבוש וההרס הרב בחלקים ניכרים של אירופה במלחמת העולם השנייה ביטלו את תדמיתה של גרמניה כ-"הארץ של משוררים והוגים" (Land der Dichter und Denker) ונתנו תוקף לאמירתו של המחזאי קרל קראוס ולפיה גרמניה הפכה ל-"ארץ של שופטים ותליינים" (Land der Richter und Henker). ​

​גם היום, 70 שנה לאחר סיום הפרק הנורא הזה, מעסיקה התקופה אנשים רבים, חוקרי היסטוריה, סוציולוגים, פסיכולוגים, אמנים ויוצרים ועוד. במוקד ההתעניינות עומדת השאלה: כיצד דבר זה היה אפשרי? כיצד הרסו הנאצים תוך זמן קצר את המוסכמות הכלליות של העולם המודרני ביחס לאנושיות, לחוק ולתרבות? כיצד ייתכן שחלק ניכר מהאוכלוסייה תמך בתהליך הזה או לפחות לא התנגד לו? אין עוד תקופה בהיסטוריה הגרמנית שנחקרה באורח אינטנסיבי כל כך כמו תקופת "הרייך השלישי", ואין עוד תקופה שנתנה מסגרת ליצירות ספרותיות וקולנועיות כמו שנות הטרור של המשטר הנאצי.

רשימת האירועים והמעשים שהתרחשו בשנים אלו ארוכה ומצמררת ללא תנאי: המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר אמנם הוקמה כבר בתחילת שנות ה-20, אך נעשתה משמעותית לקראת סוף העשור.

בשתי הבחירות בשנת 1932 – בצל אבטלה המונית ובשל משבר כלכלי עמוק – היא קיבלה את רוב הקולות, אך לא את הרוב המוחלט. בעקבות הצלחתה של המפלגה, נשיא המדינה, פאול פון הינדנבורג, סבר שלא נותרה ברירה אלא למנות את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, בסוף ינואר 1933.

מיד לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, הם השקיעו מאמצים רבים כדי להשתיק קולות דמוקרטיים בזירה הציבורית בגרמניה.

בבחירות שהתקיימו במרץ 1933, האחרונות לשנים רבות, מפלגתו של היטלר שיפרה שוב את מעמדה ובהמשך כבר אסרו על קיום כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית. דמוקרטים ואנשי השמאל נעצרו ולעיתים אף נרצחו.

חודשים מעטים בלבד לאחר עליית הנאצים לשלטון החלו הרדיפות האנטישמיות: פיטורים רבים של עובדי המדינה יהודיים, פירוק עסקים יהודיים, מעצר של דמויות בולטות ביהדות גרמניה וסוגים אחרים של טרור נגד היהודים. בתגובה, כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית בגרמניה עזבו את המדינה, לאמריקה, לפלסטינה ולארצות האחרות. ההגירה לפלסטינה מוכרת כ-"עלייה החמישית". בארץ הגיב הציבור באורח מיידי בחרם על מוצרים גרמניים, עניין שמצא ביטוי בכרזות והפגנות.

בשנים שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחה המפלגה הנאצית לחזק את מעמדה ולבצר את אחיזתה באוכלוסייה הכללית. כמעט כל תחומי החברה היו תחת פיקוח מרכזי. בסתיו 1935 חוקקו "חוקי הגזע" בעיר נירנברג. חוקים אלו קבעו מי הוא יהודי ומי נחשב לבעל מוצא יהודי. על בסיס ההגדרות הללו נשללו זכויות אזרחיות מכל האנשים שענו להגדרות, כל קשרי משפחה עם "ארים" (גרמנים לא-יהודים) נאסרו ולמעשה בזאת הפכו חייהם של היהודים לבלתי אפשריים. בשנת 1936 התקיימו המשחקים האולימפיים בברלין, והנאצים ניצלו את ההזדמנות כדי להפגין את כוחה של "גרמניה החדשה" ולשכנע את מדינות העולם שגרמניה "שואפת לשלום".

שנתיים לאחר מכן החליט אדולף היטלר לספח את אוסטריה לרייך השלישי ומאז נקראה גרמניה "גרמניה הגדולה" (Großdeutschland). רוב אוכלוסיית אוסטריה קיבלה את המשטר הגרמני בהתלהבות. אזרחי אוסטריה זכרו היטב שהיטלר היה ממוצא אוסטרי. יהודי אוסטריה החלו מיד לסבול מהדיכוי הנאצי. בספטמבר 1938 קיבל היטלר את אישורן של צרפת ובריטניה לספח גם את חבל ארץ הסודטים (שבו רוב האוכלוסייה היה גרמני), שהיה עד אז חלק מצ'כוסלובקיה. כוחות המערב קיוו בכך לרצות את השאיפות של היטלר ולשמר את השלום העולמי, שעל קצו כבר הוחלט בברלין זמן רב קודם לכן. סיפוח כל בוהמיה במרץ 1939 היה רק צעד נוסף בדרך לספטמבר 1939, כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין והתחיל בכך את מלחמת העולם השנייה.

תולדות המלחמה ידועות היטב ואין זה המקום לפרטן שוב: "מדינות הציר" (גרמניה, איטליה ויפן) כבשו והחריבו חלקים גדולים של העולם, יותר מ-50 מיליון אנשים שילמו בחייהם, ביניהם שישה מיליון היהודים שהיו קרבנות השואה. בסופו של הדבר, בפעם השנייה ב-27 שנה, גרמניה הובסה ללא תנאי. בעלות הברית השתלטו במאמצים רבים על צבאות "מדינות הציר" ושחררו את האזורים הכבושים ובסופו של הדבר גם את גרמניה, שהייתה כעת בעצמה ארץ חרבה.

עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר – "סיפורו של גרמני"

הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה

החל משנת 1928 נקראו הבוחרים הגרמניים לקלפיות לפחות בכל שנתיים: המערכת הפוליטית סבלה מחוסר יציבות שתרמו לה המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה ההמונית שבאה בעקבותיו, אך גם פיזור הכוח הפוליטי על מפלגות רבות שקיבלו נציגות בפרלמנט הלאומי.

בשנת 1932 היה המצב כה חמור, שממשלות גרמניה התפרקו פעמיים באותה שנה, דבר שהוביל לבחירות כלליות ביולי וגם בנובמבר.

כבר בבחירות הקודמות למערכות של שנת 1932 הצליחה מפלגתו של היטלר לשכנע מצביעים רבים לבחור בה, אך ביולי 1932 היא השיגה לראשונה את רוב הקולות ונכנסה לרייכסטאג כמפלגה החזקה ביותר. יחד עם צירי המפלגה הקומוניסטית (שתי המפלגות היו אנטי-דמוקרטיות), נציגי הנאצים השיגו את הרוב המוחלט בפרלמנט הכלל-גרמני, מה שמנע הקמתה של קואליציה כלשהי. בשלב זה, היטלר סירב לשתף פעולה בממשלה שלא תהיה תחת הנהגתו והנשיא פאול פון הינדנבורג עדיין לא היה מוכן למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. כך לא נותרה ברירה אלא לקיים בחירות חדשות, בנובמבר 1932.

בחירות אלה יצרו רושם שהעלייה הבלתי פוסקת של הנאצים נעצרה: בפעם הראשונה מזה שנים הם הפסידו קולות. יחד עם זאת, הם היו עדיין המפלגה החזקה ברייכסטאג. למרות ההתפתחות הזו עדיין לא הייתה אפשרות ריאלית להקים קואליציה יציבה. הנשיא מינה את הגנרל הפרוסי קורט פון שלייכר לקנצלר גרמניה, שניסה לבנות ממשלה בשיתוף כוחות מתונים מהמחנות הפוליטיים השונים, כולל הענף המתון של מפלגת הנאצים. פון שלייכר קיווה לפצל את הנאצים בדרך זו, אך הניסיון כשל וב-28 בינואר 1933 נאלץ הקנצלר האחרון לפני היטלר להתפטר מתפקידו. יומיים לאחר מכן, הנשיא פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, אם כי רוב תיקי הממשלה עדיין היו בידיים של מפלגות אחרות. אולם, היטלר ואנשיו ידעו להשתלט על כל הזירות הפוליטיות, הן בדרך פוליטית והן בדרכים אלימות. חודשים ספורים לאחר מכן, הנאצים כבר החזיקו בכל הכוח הפוליטי והמדיני – כמעט ללא התנגדות מצד העם הגרמני, שרובו לא בחר בנאצים בבחירות. ​

בערב ה-30 בינואר, שורות אין-סופיות של נאצים במדיהם ולפידים בידיהם צעדו דרך שער ברנדנבורג, על מנת לחגוג את ה"ניצחון". יש דיווחים שהצייר היהודי הנודע מקס ליברמן, שגר בבניין צמוד לשער ברנדנבורג, העיר למראה שנגלה לעיניו: "מרוב שרוצים להקיא, אי-אפשר לאכול כל מה שצריך".

על תהליך עליית הנאצים לשלטון בפרט ועל ההתפתחויות בגרמניה באותם ימים בכלל, דיווח הפובליציסט הגרמני סבסטיאן הפנר (1999-1907). הפנר היה סטודנט למשפטים בסביבות שנת 1933 והתנגד לנאצים ולסגנונם הפוליטי הברברי. בשנת 1938 היגר הפנר לאנגליה והחל שם בכתיבה פוליטית-היסטורית על גרמניה ועל ההיסטוריה בת זמנו. הוא חיבר שורה של ספרים ואף כתב עבור עיתון גרמני אנטי-פשיסטי שהופיע באנגליה. את חיבורו הראשון בנושא, שנקרא היום "סיפור של גרמני" (1939) הפנר לא סיים ולא פרסם במהלך חייו. הוא ראה אור רק בשנת 2000, לאחר מותו של המחבר. בחיבור זה, שתורגם לשפות שונות ואף לעברית, הפנר מתאר את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בגרמניה בין השנים 1933-1914 מזווית אישית ויומיומית. וכך הוא כתב על ההתרחשויות החל מ-1933, לאחר התחזקות מעמדם הפוליטי של הנאצים:

החזות השלווה של חיים נורמליים נותרה כמעט ללא שינוי. בתי הקולנוע והתיאטראות היו מלאים; גם בתי-הקפה. בגנים ובאולמות רקדו הצעירים זוגות-זוגות, ברחובות שוטטו המטיילים, ועל החופים היו שהשתזפו בשמש. הנאצים עשו בכך שימוש נרחב: "בואו וראו את ארצנו השלווה והרגועה. בואו וראו כמה טוב כאן, אפילו ליהודים." את תחושת הטירוף, את הפחד והמתח, את מצב הרוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" לא ניתן היה כמובן לראות. [מהמהדורה העברית של ספרו, חרגול הוצאה לאור, תל אביב 2002, תרגומה של שולמית וולקוב, עמ' 104]

על תהליך עליית הנאצים לשלטון ועל השינויים הפוליטיים הוא כתב:

מהי מהפכה?

משפטנים יגידו: מהפכה היא שינוי החוקה באמצעים שאינם מוסדרים בה עצמה. אם נקבל הגדרה זו, כי אז לא התרחש "מהפכה" נאצית כלל במארס 1933. הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה. [במהדורה העברית של ספרו, עמ' 84]

קריאת ספרו של הפנר מרתקת ומצמררת בעת ובעונה אחת: הדיווחים על השתלטות האלימות הפוליטית, החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל ועל חדירתו האטית של הרעל הפשיסטי לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הכללית. חיבורו של הפנר מוכיח שאפשר היה לדעת לאן פנתה גרמניה החל בשנת 1933: מי שרצה לראות, ראה.