הקרנת הבכורה של מותחן ישן – הסרט "הבלתי-נודע הגדול"

החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 כבש מדיום חדש את תעשיית הבידור: הקולנוע. במהלך שלושת העשורים הראשוניים של התפתחות הקולנוע, הצופים היו צריכים להסתפק בצפייה בתמונות הרצות בליווי מוזיקלי. מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הופקה כמות גדלה והולכת של סרטים קוליים, ותוך שנים ספורות נעלמו הסרטים האילמים. איתם נעלמו גם שחקנים רבים, שלא התרגלו לדרישות החדשות של הסרט הכולל פסקול. למעשה, הסרט הוא שדרוג טכנולוגי של התיאטרון; על בימות התאטרונים שיחקו ומשחקים שחקנים המופיעים מדי ערב מול קהל חדש, ואילו הסרטים משמרים את ההפקה החד-פעמית של העלילה. את גלילי הסרטים ניתן היה לשכפל אין-ספור פעמים, וכך הקרינו את עותקים בבתי קולנוע השונים בערים רבות ברחבי העולם – ובכל הקרנה ראה הקהל את אותה הגרסה של היצירה (למעט הבדלים שנבעו מתנאי ההקרנה או מתקלות טכניות בעותק הספציפי של הסרט).

​גם בגרמניה צמחו בתי קולנוע רבים, ומשכו את הקהל הנלהב לסרטים החדשים שהופקו עוד בימי הקיסרות. קצב הפקת הסרטים הואץ מאוד בשנות רפובליקת וויימר – למרות הבעיות הכלכליות הגדולות שהאטו את צמיחתו של הענף בתחילת שנות ה-20. חברות ההפקה גם הפעילו רשתות של בתי קולנוע כדוגמת UFA, EMELKA. בשנת 1927 כבר נמנו בגרמניה כ-4,300 בתי קולנוע, והגדולים ביניהם יכלו להכיל יותר מ-1,000 צופים. הקרנות בכורה של סרטים חדשים נעשו בבתי קולנוע בולטים בערים גדולות, כדי להבטיח קהל רב והד ציבורי חיובי מיד עם צאתו של הסרט לאקרנים. להקרנות הללו הוזמנו מבקרי סרטים ועיתונאים, בתקווה שיכתבו ביקורות חיוביות בעיתונים, מה שהיה עשוי למשוך קהל נוסף להקרנות הבאות.

אחד ממבקרי התרבות שפעלו בברלין היה קרל ארנשטיין (1971-1892), יהודי וינאי ואחיו של הסופר האקספרסיוניסטי הנודע אלברט ארנשטיין. קרל, שניסה אף הוא לחבר יצירות ספרותיות בסגנון האקספרסיוניזם (אך ללא הצלחה רבה), כתב ביקורות על אירועי תרבות שונים שהתקיימו בבירת גרמניה באמצע שנות ה-20, לעיתים קרובות עבור העיתון הקומוניסטי Die Welt am Abend ("העולם בערב"). ממרבית האירועים שבהם ביקר שמר קרל ארנשטיין את ההזמנה, את כרטיס הכניסה, את הטיוטות שלו למאמרי הביקורת וכן את הטקסטים שפורסמו בסופו של דבר בעיתון. בדרך זו מצטיירת בארכיונו האישי תמונה מרשימה של חיי התרבות בברלין ב"שנות העשרים המוזהבות". ​