מה שהתחיל כרעיון חדש – הכשרת בעלי מלאכה ואמנים בשילוב מרחיק לכת בין תיאוריה ומעשה – הפך לקונספציה רווחת בעולם, והיא מתבססת על עיקרון של שילוב עיצוב פשוט עם פונקציונליות גבוהה. למרות שבית ספר זה פעל רק במהלך 14 שנה והכשיר כמה מאות בוגרים בלבד, הוא נחשב עד היום לערש של האוונגרד באמנות המודרנית החופשית והמיושמת.

למרות שבבאוהאוס לימדו מגוון רחב של אומנויות ומלאכה, המוקד תמיד היה באדריכלות, לא רק בגלל המקצוע של מייסד המוסד ומנהלה במהלך תשע שנים, וולטר גרופיוס. לפי דעתו, כל המיומנויות של האמנים היו צריכות להתמקד בבנייה כביטוי מקיף לכלל האמנויות. גרופיוס הצליח לגייס לסגל בית הספר אמנים אוונגרדיסטים מהשורה הראשונה: פאול קלה, ווסילי קנדינסקי, ליונל פיינינגר, אוסקר שלמר, מרסל ברויאר, לסלו מוהולי-נוג' ואחרים.

האווירה המודרנית והאוונגרדיסטית בבאוהאוס הייתה בסופו של דבר לא מתאימה לאווירה השמרנית למדי בעיר ויימר, כך שהמוסד עבר לעיר דסאו, כמה עשרות קילומטרים צפונה מוויימר. שם הקים וולטר גרופיוס את הבניין המפורסם של הבאוהאוס ואת שורת בתי המרצים (Meisterhäuser), שקיימים עד היום ונחשבים לפנינים באדריכלות בסגנון זה, שנודע גם כסגנון הבינלאומי. עיצוב המבנים היה קשור לרעיונות האמנותיים של בית הספר, וקבע סטנדרטים שניתן למצוא בבניית מבנים רבים עד היום.

עקב ההשפעה הצומחת של הנאצים במועצת העיר דסאו החל מ-1932, בית הספר עבר בפעם השנייה וקבע את משכנו האחרון בברלין, עד סגירתו הסופית ב-1933. מנהלו האחרון היה האדריכל המפורסם לודוויג מיס פן דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe). עד סגירת הבאוהאוס, בוגריו הצליחו להפיץ את רעיונותיו בקרב קהל האדריכלים והאמנים המודרניים, כך שסגנון העיצוב המוכר הועתק אפילו על ידי אדריכלים שמעולם לא למדו במוסד זה. הנאצים התנגדו הן לרעיונותיו של הבאוהאוס והן לאווירה הבינלאומית, כך שסגירתו של המוסד ב-1933 הייתה ההשלכה המצופה בעקבות השינויים הפוליטיים. מרצים, סטודנטים ובוגרי בית הספר ברחו למדינות אחרות, והוסיפו בדרך זו להפיץ את התפיסות המודרניות של הבאוהאוס בעולם.

השם "באוהאוס" נפוץ במהירות גם מעבר לגבולות אירופה, כך שבין הסטודנטים היו לא מעט אזרחי מדינות אחרות, ובהם גם סטודנטים מארץ ישראל. בנוסף לארבעת האדריכלים הארצישראליים שלמדו בבאוהאוס (שלמה ברנשטיין, מוניו גיתאי-ווינראוב, שמואל מסטצ'קין ואריה שרון) הגיעו (או חזרו) לכאן עוד מספר לא מבוטל של בוגרי הבאוהאוס או של אדריכלים ואומנים שהושפעו ממנו: אריך מנדלסון, ריכרד קאופמן, ג'ניה אוורבוך, מרדכי ארדון, יצחק רפפורט ואחרים. עם פעילותם של אמנים אלה, ובעיקר של האדריכלים שביניהם, נוצר סגנון בנייה אופייני שאותו ניתן לפגוש עד היום בערים ואף בקיבוצים בארץ. הביטוי החזק ביותר מצא סגנון זה ב"עיר הלבנה" בתל אביב. בעיר זו קיימת הקבוצה הגדולה ביותר של בנייני הסגנון הבינלאומי בעולם: כ-4,000 מבנים שונים ניתן למצוא היום בתל אביב, לדוגמה סביב רחוב דיזנגוף, רחוב ביאליק ושדרות רוטשילד. אנסמבל זה הוכרז ב-2003 לאחד מאתרי המורשת של האנושות (UNESCO).

גם בערים אחרות קיימים מבנים בסגנון בנייה זה, כך למשל בירושלים (שכונת רחביה, בית החולים הדסה בהר הצופים, ווילה שוקן, בית המעלות ואחרים) ובחיפה. שכונת רחביה תוכננה על ידי האדריכל הגרמני-יהודי ריכרד קאופמן, שהיה אחראי – בין היתר – גם לתכנון "העיר הלבנה" בתל אביב ושל הקיבוץ נהלל. שמואל מסטצ'קין עיצב את פניהם של קיבוצים רבים, בעיקר של חדרי האוכל בהם, כגון בקיבוץ נען, משמר העמק, מזרע, יד מרדכי ועוד. השפעת הסגנון הבינלאומי על האדריכלות בארץ הייתה כה גדולה, שאפילו עד ימינו אנו מתכננים ובונים מבנים שמתאפיינים בסימנים מובהקים מרפרטואר הסגנון הבינלאומי.

​ ​

בפברואר שנת 1931 התנוססו בארץ כרזות לסרט חדש – אחד הסרטים הדוברים הראשונים – שהוצג בבתי קולנוע. הכרזה בצבעי אדום וכחול על רקע לבן רמזה על כך שהסרט עוסק בעניין הקשור לצרפת. שם הסרט לא הותיר מקום לספק: "דרייפוס". הכרזה של בית הקולנוע "עין דור" בחיפה פרסמה את הסרט בארבע שפות: עברית (שתופסת כשני שלישים של הכרזה), גרמנית, ערבית ואנגלית. רב-לשוניות זו הייתה ביטוי למציאות הרב-תרבותית של ארץ ישראל המנדטורית בתחילת שנות השלושים. כיוון שמדובר היה בסרט תוצרת רפובליקת ויימר ומאחר שבאותה עת הנאצים טרם עלו לשלטון בגרמניה, השימוש החופשי בגרמנית בכרזה עדיין לא היה בעייתי – להפך: נימוק משכנע לצפות בסרט היה ככל הנראה גם השפה שלו. ככתוב בכרזה: "גרמנית ב-100%".

כרזה של הקולנוע החיפאי "עין דור" לסרט "דרייפוס", 1931

מה היה מיוחד בסרט זה, שעשה את דרכו מהאולפנים בברלין עד בתי הקולנוע בארץ ישראל? ראשית, מאז ימי פרשת דרייפוס הספיקו לחלוף מעט יותר משלושה עשורים, וסביר להניח שבאותם ימים חיו עדיין אנשים שזכרו את הפרשה החשובה בהיסטוריה היהודית, שהשפיעה באורח כה מכריע על התנועה הציונית, לאחר שתיאודור הרצל דיווח עליה עבור עיתון וינאי ובהמשך החל לחבר את כתביו הציוניים המפורסמים. מעבר לכך, עצם הנושא הפך את הסרט ליצירה שדיברה ישירות אל הקהל היהודי. הפקתו של הסרט בשנת 1930 אף הייתה תגובה לאווירה האנטישמית בגרמניה, שהלכה והחמירה במהירות. זאת ועוד, בחינת המעורבים בהפקת הסרט – החל ממחברי התסריט, דרך הבמאי ועד מרבית השחקנים הראשיים – מעלה שרובם היו ממוצא יהודי. נסיבות אלו ככל הנראה הפכו את הסרט למועמד מצוין להקרנה בבתי הקולנוע הארצישראליים, והעניקו לו מעמד של "טרגדיה לאומית גדולה", כפי שצוין בכרזה הצבעונית המוצגת כאן.

כרזה לסרט "דרייפוס" לאחר הרכישה השנייה של הסרט ע"י קולנוע "עין דור" בחיפה, 1931

מי היו, אפוא, הדמויות המרכזיות סביב הסרט הגרמני-יהודי הזה, שהופק לקראת סופה של רפובליקת וויימר? המפיק והבמאי היה ריכרד אוסוולד (1963-1880), יליד ווינה, שהתגורר בברלין ופעל בה עוד משנת 1912. בברלין, הקים אוסוולד חברת הפקה בתחום הקולנוע, שהפיקה עשרות סרטים, ביניהם סרטים שהיו בלתי-שגרתיים לאותה תקופה. כך, למשל, לאחר התייעצות עם חוקר המין המפורסם מגנוס הירשפלד הפיק אוסוולד סרטים שעסקו בנושאים כמו הומוסקסואליות, הפלות, זנות ומחלות מין. הגירתו מגרמניה בשנת 1933 בעקבות עליית הנאצים הפחיתה משמעותית את האפשרויות שלו להפיק סרטים נוספים. רוב השחקנים הראשיים בסרט "דרייפוס" באו מהאסכולה המפורסמת של הבמאי מקס ריינהרד ב"תיאטרון הגרמני" בברלין: פריץ קורטנר (דרייפוס), גרטה מוסהיים (אשתו של דרייפוס) ואוסקר הומולקה (רב-סרן אסטרהזי) – כולם היו ממוצא יהודי. לאחר הגירתם לארצות הברית, אחדים מהם תפסו מקומות בתעשיית הסרטים האמריקאית (למשל אוסקר הומולקה – ששיחק בהוליווד עם מרלן דיטריך, ג'ון ויין, רונלד רייגן ומרילין מונרו). אחרים חזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו פריץ קורטנר וגרטה מוסהיים. לצדם שיחק בסרט גם היינריך גיאורגה, אחד השחקנים הידועים בגרמניה הוויימרית, שהתחיל את הקריירה שלו כתומך בשמאל הפוליטי בגרמניה ולאחר 1933 "התפשר" עם הנאצים, דבר שאפשר לו להמשיך את הקריירה גם תחת שלטונם.

מקרה מעניין הקשור לסרט "דרייפוס" ולהקרנתו בקולנוע "עין דור" בחיפה: זמן קצר לאחר ההקרנות הסדירות הראשונות נגנבו סלילי הסרט, ובעלי הקולנוע נאלצו לרכוש עותק חדש. לאחר שרכשו את העותק השני הם שבו ופרסמו את הסרט – מה שמלמד שהסרט זכה להצלחה בארץ.

שער התסריט המקורי לסרט "דרייפוס", 1930

באוספי הספרייה הלאומית מצויות שתי כרזות לסרט מהקולנוע "עין דור" בחיפה, אך במהלך התחקיר לצורך כתיבת הטקסט שלפניכם, התברר שיש בספרייה הלאומית אפילו עותק אחד מהתסריט המקורי בגרמנית. עותק נדיר זה הגיע לאוספי הספרייה יחד עם אלפי ספרים יהודיים לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת הצלת הספרים שזכו לכינוי "אוצרות הגולה". עותקים מהסרט קיימים עד היום בארכיוני קולנוע שונים בעולם.

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 כבש מדיום חדש את תעשיית הבידור: הקולנוע. במהלך שלושת העשורים הראשוניים של התפתחות הקולנוע, הצופים היו צריכים להסתפק בצפייה בתמונות הרצות בליווי מוזיקלי. מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הופקה כמות גדלה והולכת של סרטים קוליים, ותוך שנים ספורות נעלמו הסרטים האילמים. איתם נעלמו גם שחקנים רבים, שלא התרגלו לדרישות החדשות של הסרט הכולל פסקול. למעשה, הסרט הוא שדרוג טכנולוגי של התיאטרון; על בימות התאטרונים שיחקו ומשחקים שחקנים המופיעים מדי ערב מול קהל חדש, ואילו הסרטים משמרים את ההפקה החד-פעמית של העלילה. את גלילי הסרטים ניתן היה לשכפל אין-ספור פעמים, וכך הקרינו את עותקים בבתי קולנוע השונים בערים רבות ברחבי העולם – ובכל הקרנה ראה הקהל את אותה הגרסה של היצירה (למעט הבדלים שנבעו מתנאי ההקרנה או מתקלות טכניות בעותק הספציפי של הסרט).

​גם בגרמניה צמחו בתי קולנוע רבים, ומשכו את הקהל הנלהב לסרטים החדשים שהופקו עוד בימי הקיסרות. קצב הפקת הסרטים הואץ מאוד בשנות רפובליקת וויימר – למרות הבעיות הכלכליות הגדולות שהאטו את צמיחתו של הענף בתחילת שנות ה-20. חברות ההפקה גם הפעילו רשתות של בתי קולנוע כדוגמת UFA, EMELKA. בשנת 1927 כבר נמנו בגרמניה כ-4,300 בתי קולנוע, והגדולים ביניהם יכלו להכיל יותר מ-1,000 צופים. הקרנות בכורה של סרטים חדשים נעשו בבתי קולנוע בולטים בערים גדולות, כדי להבטיח קהל רב והד ציבורי חיובי מיד עם צאתו של הסרט לאקרנים. להקרנות הללו הוזמנו מבקרי סרטים ועיתונאים, בתקווה שיכתבו ביקורות חיוביות בעיתונים, מה שהיה עשוי למשוך קהל נוסף להקרנות הבאות.

אחד ממבקרי התרבות שפעלו בברלין היה קרל ארנשטיין (1971-1892), יהודי וינאי ואחיו של הסופר האקספרסיוניסטי הנודע אלברט ארנשטיין. קרל, שניסה אף הוא לחבר יצירות ספרותיות בסגנון האקספרסיוניזם (אך ללא הצלחה רבה), כתב ביקורות על אירועי תרבות שונים שהתקיימו בבירת גרמניה באמצע שנות ה-20, לעיתים קרובות עבור העיתון הקומוניסטי Die Welt am Abend ("העולם בערב"). ממרבית האירועים שבהם ביקר שמר קרל ארנשטיין את ההזמנה, את כרטיס הכניסה, את הטיוטות שלו למאמרי הביקורת וכן את הטקסטים שפורסמו בסופו של דבר בעיתון. בדרך זו מצטיירת בארכיונו האישי תמונה מרשימה של חיי התרבות בברלין ב"שנות העשרים המוזהבות". ​

בשנת 1928 ראתה אור ביוגרפיה מקיפה על וולטר רתנאו, תעשיין יהודי ששימש שר החוץ של רפובליקת ויימר עד הירצחו ביוני 1922. על אף שרתנאו היה דמות מפתח בימיה האחרונים של קיסרות גרמניה ובשנים הראשונות של רפובליקת ויימר, חיבור ביוגרפיה על המדינאי היהודי ועוד על ידי נוצרי, לא היה מובן מאליו. הביוגרף היה הרוזן הארי קסלר (1937-1868), והספר נמכר היטב. בתוך זמן קצר הודפסו שתי מהדורות בגרמנית והוא תורגם להולנדית, לאנגלית ולצרפתית. תמונת חייו של רתנאו כפי שהיא עולה מן הביוגרפיה נחשבת עד היום אמינה וחשובה, גם כיוון שהמחבר הכיר את הפוליטיקאי היהודי והיה אתו בקשר בלתי אמצעי ומתמיד בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר. מיהו הרוזן הארי קסלר? מה גרם לו להתעמק בחייו של רתנאו בצורה אינטנסיבית כל כך?

הארי קסלר נולד בפריז לבנקאי גרמני ולאשתו האירית. בשנותיו הראשונות גדל בעיר הולדתו, ולמד שם בבית ספר צרפתי. לאחר מכן למד מספר שנים באנגליה, ולבסוף עבר את בחינות הבגרות בגרמניה. כך, מגיל צעיר, קסלר שלט היטב בשפות אחדות וזכה להשכלה מגוונת. לאחר בחינות הבגרות קסלר פנה ללימודי משפטים. זמן קצר לאחר מכן הוא שירת בצבא הגרמני. כבן למשפחת אצולה הוא קיבל תפקיד כקצין בגדוד יוקרתי, ומטבע הדברים הוא גם לא נתקל במכשולים בדרכו לקריירה כפקיד בכיר בממשל הגרמני. בנוסף לכך, ההיכרות האישית של משפחת קסלר עם המשפחה הקיסרית ועם הקנצלר אוטו פון ביסמרק הייתה בוודאי לעזר לקידומו של האציל השאפתן. ואולם, המשפטן הצעיר לא הסתפק בקריירה מנהלית-ציבורית, אלא פיתח נטייה ברורה לתחומי התרבות והאמנות.

בשנים האחרונות של המאה ה-19 יצא לאור בגרמניה כתב עת לאמנויות בשם "פאן" (PAN). בין העורכים היו אמנים ידועים ומשפיעים, וגם הרוזן קסלר זכה לשמש בתפקיד. כתב העת בלט בעיצובו היפה, בדפוס האיכותי ובתכנים החדשניים. עד היום נחשב "פאן" לאחד מסוללי הדרך של סגנון ה"אָר נוּבוֹ" (Art Nouveau). ההיכרות הקרובה עם עולם האמנות וחושיו האסתטיים המעודנים הביאו את קסלר להקים בית דפוס אמנותי פרטי בשם "דפוס קראנך" (Cranach-Presse) בעיר ויימר. בעשור הראשון של המאה ה-20 מונה הארי קסלר למנהל המוזיאון לאמנות ולמלאכה בוויימר. באותה תקופה הוא היה גם מקורב למשוררים חשובים אחדים בגרמניה, כגון ריינר מריה רילקה והוגו פון הופמנסטל. יחד עם פון הופמנסטל חיבר קסלר את הליברית לאופרה הנודעת "רוזנקבליר" (Der Rosenkavalier) מאת ריכרד שטראוס.

בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר פעל הארי קסלר בתחומי הפוליטיקה והדיפלומטיה, קידם את צירוף גרמניה לחבר העמים (ארגון שקדם לאו"ם), ואף היה חבר במפלגה הגרמנית-דמוקרטית (DDP). גם כחבר במפלגה זו וגם כדיפלומט היה קסלר בקשר עם וולטר רתנאו. ואילו רתנאו, מצדו, מעבר לפעילויותיו כתעשיין ופוליטיקאי, התעניין אף הוא בנושאים תרבותיים ואמנותיים. יחד עם זאת, מרשימות אחדות ביומניו המפורטים של קסלר עולה שבין השניים אמנם שררו יחסים של כבוד, אך הם לא גילו הערכה הדדית רבה ביותר זה כלפי זה. למרות זאת, רצח רתנאו ביוני 1922 זעזע את קסלר מאוד, וערער את אמונו באפשרות להתפתחות של דמוקרטיה אמיתית בגרמניה. מספר שנים לאחר מכן – לאחר שקסלר ניסה (ללא הצלחה) להיבחר כחבר בפרלמנט הכלל-גרמני – נטש הרוזן את שאיפותיו בתחום הפוליטיקה, והקדיש את עיקר זמנו לפעילות האמנותית בבית הדפוס וכן לכתיבה, בין היתר של הביוגרפיה של וולטר רתנאו.

במהלך התחקיר לקראת הכתיבה, קסלר ראיין מכרים של רתנאו וכן רבים מבני משפחתו, ואף התכתב עם מספר אנשים שהכירו את הפוליטיקאי היהודי. אחד האישים שהוא התכתב איתם בעניין זה היה הפילוסוף מרטין בובר. בארכיונו של בובר בספרייה הלאומית שמורים מכתבים של קסלר בכתב ידו וגם במכונת כתיבה. קסלר ביקש לדעת עד כמה התעניין רתנאו ברעיונות מתחום החסידות. במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה הקודמת, בובר כבר נחשב מומחה בתרבות המיסטית-חסידית ולכן קסלר פנה אל המלומד, שאף היה בקשר אישי עם רתנאו. מקריאת כמה חיבורים ראשוניים של רתנאו, קסלר שיער שהלה הושפע על ידי רעיונות החסידות. בובר אכן אישר זאת במכתב לקסלר, ואף נתן את הסכמתו לציטוט המכתב השלם בביוגרפיה על רתנאו.

הקשרים האישיים של הרוזן קסלר עם רתנאו מזה ועם בובר מזה, לא היו הקשרים היחידים שלו עם אנשי שם יהודיים בני זמנו. גם אלברט איינשטיין נמנה בין מכריו של קסלר, יחד עם דמויות רבות אחרות. ביומניו המרתקים נמצאו לא פחות מכ-12,000 שמות של אנשי התקופה, מה שהופך את יומניו למקור היסטורי-תרבותי מהדרגה הראשונה לתולדות מרכז אירופה בין השנים 1880 ו-1937. הרוזן קסלר עזב את גרמניה עם עליית הנאצים וחי עוד מספר שנים בצרפת ובספרד.

תרגום המכתב של הרוזן קסלר למרטין בובר

28 רחוב קתן, ברלין W

ויימר, 15 בינואר 1928

אדוני הדוקטור הנכבד,

"הספרים החסידיים" שלך מועילים לי מאוד, הם מאירים בנקודה מסוימת באופן מעניין מאוד את השקפת עולמו של רתנאו. האם תרשה לי, בלי לעבור את גבולות הפרטיות, לשאול אותך האם אי-פעם היה לך קשר ישיר עם רתנאו והאם שוחחת אתו על החסידות, או האם ידוע לך שהלה התעסק בחסידות? באופיו, הוא לא היה אדם שקיבל בקלות השפעה חיצונית, אך אין לי כמעט כל ספק שהוא הכיר את החסידות ושתורתה השפיעה עליו בהשקפת עולמו. אולם, חשוב לי מאוד לבסס את ההנחה ביחס לעובדות כלשהן.

בברכה,

קסלר