לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התפטרותו של הקיסר ווילהלם השני ומהפכת החיילים והפועלים בסוף שנת 1918, הסכימה הממשלה הזמנית לארגן בחירות כלליות להקמת אסיפה לאומית, מעין פרלמנט ראשוני לאחר התמוטטות "הרייך השני". התאריך שנקבע לבחירות היה 19 בינואר 1919. הייתה זאת הפעם הראשונה שניתנה זכות הצבעה לנשים בגרמניה. הכרזה מציינת שיום זה יהיה "היום הגדול של העם הגרמני" ומדגישה ש"כל קול נחשב". עקב המהומות הפוליטיות-מהפכניות בבירת גרמניה, ברלין, הוחלט שהאסיפה הנבחרת תתכנס בעיר ויימר, עיר קטנה ושקטה, "בירת התרבות הקלסית", הממוקמת במרכז המדינה. ב-6 בפברואר 1919 התכנסו הצירים בפעם הראשונה ומינו לנשיא זמני את פרידריך אברט, נציג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והוא מצדו מינה את הממשלה הראשונה של הרפובליקה הצעירה. עיר ההתכנסות של האסיפה הלאומית נתנה את שמה לכינוי הלא-רשמי של הישות הפוליטית: "רפובליקת ויימר".
הפריט שלפנינו נאסף על ידי הרופא היהודי ארתור צ'ליצר, שהחזיק מרפאה פרטית בברלין עד עליית הנאצים. צ'ליצר התעניין בסוגיות היסטוריות שונות ובגנאלוגיה יהודית, אך הייתה לו גם תודעה היסטורית רחבה שבאה לביטוי באוסף הכרוזים והכרזות שהוא טיפח בין השנים 1918 ו-1928. באוסף מצויים מאות פריטים של מפלגות ומועמדים פוליטיים רבים לבחירות למיניהן שהתקיימו ברפובליקת וויימר. ככל הנראה אסף צ'ליצר את הפריטים בברלין. במקרים רבים הוא הוסיף את תאריך האיסוף ולפעמים אף את מקום האיסוף ותייק את הממצאים בדייקנות. בשנת 1936 תרם צ'ליצר את האוסף לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ד"ר ארתור צ'ליצר נרצח בשואה, במחנה סוביבור, בשנת 1943.
מקור: מחלקת הארכיונים, אוסף אפמרה מרפובליקת ווימר V 662
האינפלציה בגרמניה 1923-1919
המחירים עלו לסכומים אבסורדיים: בסוף תקופת ההיפר-אינפלציה, בסתיו 1923, עלתה כיכר לחם מיליארדים רבים, ומשלוח גלויה אחת ממינכן לפראג דרש בולים בשווי של 36 מיליארד מארק
אינפלציה היא אובדן הערך של המטבע הלאומי, הכרוכה בעלייה של מחירי המוצרים בשוק הלאומי עקב התייקרות הייבוא. אינפלציה מתונה קיימת בכל הכלכלות החופשיות המודרניות, ואינה נחשבת לתופעה מדאיגה – כל עוד היא נשארת בשיעורים נמוכים. אולם, אם עקב סיבות פוליטיות או כלכליות ממדי האינפלציה חורגים מגבולות הנסבל עד כדי פגיעה ממשית ברמת החיים של אזרחים רבים, מקבלת תופעה זו תכונות של אסון כלכלי-חברתי ובעקבותיו אף פוליטי – כאשר העם מתחיל לחפש אחרי האחראיים לקריסת הכלכלה.
האינפלציה הגדולה בתולדות בגרמניה אירעה בעיקר בין השנים 1923-1919, אך היא החלה למעשה כבר בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה העלו ממשלות גרמניה את היצע הכסף על מנת לכסות את העלויות הגבוהות – תחילה של המלחמה עצמה, ולאחר מכן של הפיצויים הכבדים שבעלות הברית הטילו על גרמניה בהסכמי ורסאי. אמצעי אחד להגדלת היצע הכסף היה הנפקת אגרות המלחמה, שנקנו על ידי אזרחים רבים. בה בעת הוחלט לנתק את הקשר בין המארק הגרמני לערך הזהב, קשר שהיה קיים בזמנו ברוב המדינות המפותחות. כך נפתח פער גדל והולך בין השווי של המטבע שהתבסס על זהב (מארק הזהב, שאכן היה בשימוש עד סוף ימי הקיסרות בגרמניה) ובין זה של שטרות הכסף, שאותם ניתן היה להדפיס בכמויות כמעט בלתי מוגבלות. הצפת השוק בכסף מודפס הורידה את ערכו במהירות רבה, כך שהמחירים עלו ללא פרופורציה ואילו השכר הריאלי של השכירים ירד בצורה חדה. יחד עם זאת, הלוואות וחובות איבדו את שווים באותה מידה. זאת בדיוק הייתה המטרה של ממשלת גרמניה לאחר סיום המלחמה: להקטין את עול הפיצויים ולהפגין את חולשת כלכלתה של המדינה בפני בעלות הברית.
מצב זה הקשה על חיי היומיום של רוב האזרחים. עליית המחירים בה נתקל הצרכן לא הייתה מותאמת לעלייה בשכר השכירים. כיוון שהשכר עלה בשיעור מתון יותר, היה קשה יותר לעמוד במחירים הגבוהים. בימי תשלום השכר מיהרו השכירים להגיע לחנויות לפני פרסום שער החליפין של המארק מול הדולר, שהיה בדרך כלל נמוך עוד יותר ממה שהיה מספר ימים קודם כן. המחירים עלו לסכומים אבסורדיים: בסוף תקופת ההיפר-אינפלציה, בסתיו 1923, עלתה כיכר לחם מיליארדים רבים, ומשלוח גלויה אחת ממינכן לפראג דרש בולים בשווי של 36 מיליארד מארק (ראו בתמונה למעלה). במצב זה הבנק המרכזי הפסיק להשקיע בעיצוב השטרות ובהדפסתם הנראה: כיוון שלא היה כדאי לזייף את השטרות, ויתרו על כל הסממנים הגראפיים שהיו אמורים להקשות על זייפנות, ואף הדפיסו את השטרות רק על צד אחד של הנייר. לעיתים קרובות הדפיסו סכום גדול יותר ממה שהופיע במקור על שטרות קיימים, שאפילו לא הגיעו למחזור. יש תמונות שמראות ילדים שחתכו עפיפונים מגיליונות דפוס ועליהם שטרות שלא היה בהם צורך.
בנובמבר 1923 הגיעה האינפלציה לשיא: דולר אחד היה שווה ל-4.2 ביליון (4,200 מיליארד) מארק גרמני! לכולם היה ברור שהמגמה אינה יכולה להימשך. שינוי בממשלת גרמניה הביא לסיום האינפלציה, לאחר שהיא השיגה את אחת המטרות העיקריות: הקטנת החובות שהכבידו על קופות גרמניה. מה-15 בנובמבר 1923 החליפו את המטבע: במקום המארק על נייר ללא שווי הציג הבנק הגרמני המרכזי את המארק החדש (Rentenmark). בזירה הבינלאומית הגיעה ממשלת גרמניה להבנה עם בעלות הברית במסגרת "תכנית דוז" (Dawes Plan) ולפיה הותאמו הפיצויים של גרמניה ליכולת הכלכלית שלה. בעקבות זאת התאוששה כלכלת גרמניה במהלך השנים הבאות, אך מיליוני אזרחים איבדו את הונם, שהיה מופקד בתכניות חיסכון.
המוצג שלנו מראה שטר בשווי של 50 מיליון מארק. שטר זה הונפק ביולי 1923, חודשים אחדים לפני שיא האינפלציה. לפי מצבו הפיזי, בשטר נעשה שימוש רב. הוא חלק של אוסף אמצעי התשלום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. במקור, הצד האחורי של השטר הושאר ריק, אך בדוגמה שלנו נוספה לו הדפסה בלתי-רשמית על ידי גורם לאומני-אנטישמי. כמו ברגעי משבר רבים בהיסטוריה, גם בתקופת האינפלציה חיפשו את מי להאשים בהתחסלות ההון הפרטי: האנטישמים היו משוכנעים ש"היהודים העשירים" נושאים בכל האחריות.
התרגום של השורות בחרוזים:
כמו הפטרייה והחזזית על גזע האלון
כך מתרבה היהודי על גזע האדם.
במקום שבו היהודים חיים בטוב
שולט העוני ברוב.
אדריכלות ב"סגנון הבינלאומי" (באוהאוס) בארץ ישראל
כאשר האדריכל וולטר גרופיוס הקים ב-1919 בעיר ויימר בגרמניה את בית הספר לאומנויות בשם "באוהאוס" (Bauhaus), היו לו – סביר להניח – תכניות גדולות, אך מובן שאי-אפשר היה לצפות עד כמה המסורת שנולדה עם הקמת בית הספר הזה תשנה את פני העולם באדריכלות ובעיצוב מוצרים שימושיים רבים.
בנייני מגורים בתל אביב, רחוב פרישמן, שנות ה-30 (מחלקת הארכיונים, TMA 5249)
מה שהתחיל כרעיון חדש – הכשרת בעלי מלאכה ואמנים בשילוב מרחיק לכת בין תיאוריה ומעשה – הפך לקונספציה רווחת בעולם, והיא מתבססת על עיקרון של שילוב עיצוב פשוט עם פונקציונליות גבוהה. למרות שבית ספר זה פעל רק במהלך 14 שנה והכשיר כמה מאות בוגרים בלבד, הוא נחשב עד היום לערש של האוונגרד באמנות המודרנית החופשית והמיושמת.
למרות שבבאוהאוס לימדו מגוון רחב של אומנויות ומלאכה, המוקד תמיד היה באדריכלות, לא רק בגלל המקצוע של מייסד המוסד ומנהלה במהלך תשע שנים, וולטר גרופיוס. לפי דעתו, כל המיומנויות של האמנים היו צריכות להתמקד בבנייה כביטוי מקיף לכלל האמנויות. גרופיוס הצליח לגייס לסגל בית הספר אמנים אוונגרדיסטים מהשורה הראשונה: פאול קלה, ווסילי קנדינסקי, ליונל פיינינגר, אוסקר שלמר, מרסל ברויאר, לסלו מוהולי-נוג' ואחרים.
האווירה המודרנית והאוונגרדיסטית בבאוהאוס הייתה בסופו של דבר לא מתאימה לאווירה השמרנית למדי בעיר ויימר, כך שהמוסד עבר לעיר דסאו, כמה עשרות קילומטרים צפונה מוויימר. שם הקים וולטר גרופיוס את הבניין המפורסם של הבאוהאוס ואת שורת בתי המרצים (Meisterhäuser), שקיימים עד היום ונחשבים לפנינים באדריכלות בסגנון זה, שנודע גם כסגנון הבינלאומי. עיצוב המבנים היה קשור לרעיונות האמנותיים של בית הספר, וקבע סטנדרטים שניתן למצוא בבניית מבנים רבים עד היום.
עקב ההשפעה הצומחת של הנאצים במועצת העיר דסאו החל מ-1932, בית הספר עבר בפעם השנייה וקבע את משכנו האחרון בברלין, עד סגירתו הסופית ב-1933. מנהלו האחרון היה האדריכל המפורסם לודוויג מיס פן דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe). עד סגירת הבאוהאוס, בוגריו הצליחו להפיץ את רעיונותיו בקרב קהל האדריכלים והאמנים המודרניים, כך שסגנון העיצוב המוכר הועתק אפילו על ידי אדריכלים שמעולם לא למדו במוסד זה. הנאצים התנגדו הן לרעיונותיו של הבאוהאוס והן לאווירה הבינלאומית, כך שסגירתו של המוסד ב-1933 הייתה ההשלכה המצופה בעקבות השינויים הפוליטיים. מרצים, סטודנטים ובוגרי בית הספר ברחו למדינות אחרות, והוסיפו בדרך זו להפיץ את התפיסות המודרניות של הבאוהאוס בעולם.
השם "באוהאוס" נפוץ במהירות גם מעבר לגבולות אירופה, כך שבין הסטודנטים היו לא מעט אזרחי מדינות אחרות, ובהם גם סטודנטים מארץ ישראל. בנוסף לארבעת האדריכלים הארצישראליים שלמדו בבאוהאוס (שלמה ברנשטיין, מוניו גיתאי-ווינראוב, שמואל מסטצ'קין ואריה שרון) הגיעו (או חזרו) לכאן עוד מספר לא מבוטל של בוגרי הבאוהאוס או של אדריכלים ואומנים שהושפעו ממנו: אריך מנדלסון, ריכרד קאופמן, ג'ניה אוורבוך, מרדכי ארדון, יצחק רפפורט ואחרים. עם פעילותם של אמנים אלה, ובעיקר של האדריכלים שביניהם, נוצר סגנון בנייה אופייני שאותו ניתן לפגוש עד היום בערים ואף בקיבוצים בארץ. הביטוי החזק ביותר מצא סגנון זה ב"עיר הלבנה" בתל אביב. בעיר זו קיימת הקבוצה הגדולה ביותר של בנייני הסגנון הבינלאומי בעולם: כ-4,000 מבנים שונים ניתן למצוא היום בתל אביב, לדוגמה סביב רחוב דיזנגוף, רחוב ביאליק ושדרות רוטשילד. אנסמבל זה הוכרז ב-2003 לאחד מאתרי המורשת של האנושות (UNESCO).
גם בערים אחרות קיימים מבנים בסגנון בנייה זה, כך למשל בירושלים (שכונת רחביה, בית החולים הדסה בהר הצופים, ווילה שוקן, בית המעלות ואחרים) ובחיפה. שכונת רחביה תוכננה על ידי האדריכל הגרמני-יהודי ריכרד קאופמן, שהיה אחראי – בין היתר – גם לתכנון "העיר הלבנה" בתל אביב ושל הקיבוץ נהלל. שמואל מסטצ'קין עיצב את פניהם של קיבוצים רבים, בעיקר של חדרי האוכל בהם, כגון בקיבוץ נען, משמר העמק, מזרע, יד מרדכי ועוד. השפעת הסגנון הבינלאומי על האדריכלות בארץ הייתה כה גדולה, שאפילו עד ימינו אנו מתכננים ובונים מבנים שמתאפיינים בסימנים מובהקים מרפרטואר הסגנון הבינלאומי.
"הטמפלרים" בארץ ומקומם בחברה המקומית
החל בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, בדקו הטמפלרים את האפשרות לחיות לא רק לפי האידאל הרוחני-דתי בתוך גבולות גרמניה, אלא לעשות זאת בקרבה למקומו של בית המקדש היהודי: בירושלים
בית המלון של משפחת פאסט ליד שער יפו בירושלים, תחילת המאה ה-20
באמצע המאה ה-19 החליטו מספר משפחות פרוטסטנטיות בדרום-מערב גרמניה לייסד קבוצה דתית נפרדת מהפרוטסטנטיות הלותרנית. הם ראו את עצמם כ"לְבֵנים" המרכיבות את בית המקדש הרעיוני של חיים משותפים לפי עקרונות הנצרות. עבור הטמפלרים ישו אינו מוגדר כבן אלוהים אלא כמורה דתי וכדוגמה ומופת לחיים של יושר.
החל בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, בדקה קבוצה זו, תחת הנהגתו של כריסטוף הופמן, את האפשרות לחיות לא רק לפי האידאל הרוחני-דתי בתוך גבולות גרמניה, אלא לעשות זאת בקרבה למקומו של בית המקדש היהודי: בירושלים. הם בחרו לעשות זאת כיוון שכנוצרים הם ראו את עצמם כ"עם ישראל החדש". בשנת 1868 הגיעו לחופי הארץ המתיישבים הראשונים מקרב אנשי הקבוצה. הם רכשו אדמות באזור חיפה והקימו שם את מושבתם הראשונה, שפיזית קיימת עד היום (והיא "המושבה הגרמנית" בחיפה). במהלך השנים באו מתיישבים נוספים והקימו מספר ישובים ביפו (1869), בשרונה הקרובה (1871), בירושלים (1873) ובהמשך אף בווילהלמה (1902, היום: בני עטרות) וכן בבית לחם הגלילית (1906). יחד עם היישובים האלה צמחו גם מוסדות דתיים, חינוכיים וכן בתי עסק מסוגים שונים. בשנת 1878 חיו ביישוביהם של הטמפלרים כ-850 נפש, בשנת 1884 המתיישבים הטמפלרים בארץ ישראל כבר מנו 1,300, ובערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה אוכלוסיית הטמפלרים המקומית לשיא: כ-2,000 איש.
הטמפלרים עסקו בחקלאות (גידול פירות הדר וגפנים), הקימו מפעלים קטנים (תעשיית ברזל וייצור כלי עבודה), הפעילו הוצאה לאור, הקימו בתי מלון, הוציאו לאור עיתון ("משמר בית המקדש" – Warte des Tempels) וכן היה להם בנק, שנטל חלק בהסכם ההעברה החל בשנת 1933. בניית כבישים ראויים בין היישובים השונים הייתה משמעותית ביותר עבור קיום מפעלם של הטמפלרים. ישיבתם ופעילותם של הטמפלרים הגרמניים בארץ היו אפוא חשובות ביותר בפיתוחה הכלכלי, החקלאי והתעשייתי, וזאת שנים רבות לפני ההשפעה הממשית של הציונות. בתחומים רבים היו אלו הטמפלרים שהחלו בפעילות בתחומים בסיסיים שהיו חשובים לבניית הארץ.
עם סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הבריטיים כבשו את הארץ, גורשו תושבי המושבות הטמפלריות מהיישובים הדרומיים אל מחנה סמוך לקהיר במצרים. חלק מהם גורש משם לגרמניה, ואילו אחרים המשיכו לחיות במחנה זה עד שנת 1920, אך לאחר מכן הורשו לחזור לבתיהם. במהלך תקופת המנדט התפתחו יחסים טובים בין הטמפלרים ובין רשויות המנדט, ואף בינם לבין האוכלוסייה המקומית – יהודים וערבים.
אחת ההוכחות לקשרי עסקים בין יהודים וטמפלרים בארץ הוא המכתב המוצג כאן. מדובר במכתב המלצה מטעם מנכ"ל בנק הטמפלרים, כריסטוף הופמן, עבור התעשיין היהודי שאול לוי. הופמן כתב את ההמלצה מנקודת המבט שלו כמנכ"ל בנק חשוב בארץ באותם ימים. במכתב הוא מאשר שהוא מכיר את לוי מזה 25 שנה כאיש עסקים הגון, מכובד וסולידי. שאול לוי הפעיל עסק בתחומי הברזל, עם שלוחות ביפו ובירושלים. ההמלצה מאת הופמן מאפשרת לנו להניח ששאול לוי ניהל את כספי העסק שלו דרך הבנק הגרמני בארץ, אשר רכש לעצמו שם של מוסד אמין.
כידוע, לא כל הגרמנים במושבות הטמפלרים היו מעוניינים להמשיך להיות אזרחים נאמנים בארץ ישראל המנדטורית. אחדים מהם הקימו שלוחה של המפלגה הנאצית, ומספר לא מבוטל מקרב המתיישבים הגרמניים בארץ הצטרפו אליה. מובן שמהלך זה לא התקבל בעין יפה בקרב יהודי ארץ ישראל. מצדן, הרשויות הבריטיות לא היו מודאגות ביותר – עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מספטמבר 1939 הפכו הטמפלרים ל"אזרחים עוינים" בשל האזרחות הגרמנית שרובם החזיקו בה – וגם בשל הדעות הפוליטיות של אחדים מהם. כתוצאה מכך, רוכזו משפחות טמפלרים במספר יישובים שלהם, ואחדים מבני הקבוצה גורשו לאוסטרליה. האחרונים עזבו את הארץ בשנת 1948, עם קום המדינה. כיום קיימים עדיין מבנים רבים שהטמפלרים הגרמנים הקימו. במקרים מסוימים הפכו המושבות הטמפלריות לשכונות יוקרה, כפי שקרה בחיפה ובירושלים. ולאחרונה בולט המקרה של שרונה בתל אביב, מושבה טמפלרית שהפכה לשכונה תל-אביבית וכעת עברה שיקום והפכה למוקד של בילוי ופנאי.