התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמהפכה בנובמבר של שנת 1918 יצרו מצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שמתאימה למשטר הדמוקרטי ושמונעת כל כוח פוליטי ממעמד האצולה.

אסיפת העם הגרמנית אשר התכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לנסח חוקה חדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחותם הייתה במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים אחדים, עד שהחוקה החדשה אושרה על ידי אסיפת העם בוויימר ב-11 באוגוסט 1919. חבר מתמיד בוועדה זו ומי שבמשך חודשים אחדים אף שימש יושב ראש הוועדה, היה המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860). תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר כה גדולה, שעד היום הוא נחשב ל"אביה".

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאושר על ידי צירי אסיפת העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. יחד עם חידושים רבים אחרים הציע פרויס בנוסח שהכין, בין היתר, חלוקה פנימית חדשה של גרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, ביניהן הגדולה מכולן, פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה, כיוון שרעיון זה קרם אור וגידים במציאות הפוליטית שלאחר שנת 1945, עם ייסודן של מדינות גרמניה החדשות.

הוגו פרויס נולד בברלין, בן למשפחת סוחרים, למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. הוא החליט להקדיש את עצמו למחקר אקדמי והצטרף כ"מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד הלא נוח הזה במשך 15 שנה, כיוון שלא נתנו ליהודים מעמד של פרופסור בלי שיסכימו להתנצר לשם כך. כלל זה אמנם לא היה קיים על פי החוק, אך הוא נותר על כנו בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק עם הקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס תקן של פרופסור למשפטים באותו מוסד.

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 הוא היה בין המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד מותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, אך שימש גם שר הפנים הראשון של רפובליקת ויימר. מתפקיד זה התפטר במחאה על כך שגרמניה חתמה על הסכמי ורסיי. בהסכמים הללו גרמניה ויתרה על ריבונותה באזורים מסוימים והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקידו כשר גרמה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, טקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.

בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום) הם לקחו את החוקה של רפובליקת ויימר כבסיס לעבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך גם נעשו תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אפילו מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה. יש לזכור שבסופו של הדבר, היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה, דבר שהנאצים ניצלו לאינטרסים שלהם.

בראשית הסתיו של 1922 ראה אור הגיליון הראשון של "רימון" – כתב העת העברי הראשון שהוקדש לאמנות. קהל הקוראים העברי, שהורגל עד אז בכתבי עת ובמאספים ספרותיים שונים שנדפסו על נייר זול ובאותיות צפופות, נדהם מאיכותו יוצאת הדופן של כתב עת חדשני זה, לא רק מצד תוכנו – מאמרים רציניים העוסקים באמנות יהודית על כל צדדיה – אלא גם מאיכותו הטיפוגרפית המעולה, מן הנייר המשובח שעליו נדפס ומן האיורים הצבעוניים ומרהיבי העין ששולבו בו בנדיבות רבה.

מאחורי כתב העת "רימון" עמדה חבורה קטנה של יהודים יוצאי רוסיה, ובראשם ההיסטוריון מארק וישניצר ורעייתו חוקרת האמנות רחל ברנשטיין-וישניצר. בסוף 1921, הצטרפו בני הזוג וישניצר לחבורת יהודי רוסיה הגולים בברלין. בני הזוג גילגלו לפני ידידם ליאופולד סֵב – אינטלקטואל יהודי רוסי שהגיע לביקור בברלין מפריס, אליה גלה לאחר המהפכה – את הרעיון להוציא לאור כתב עת יהודי אמנותי. סב התלהב והפנה את בני הזוג אל אליהו פאינסון, אחד מקבוצת בעלי הממון היהודים-רוסים, אשר תמכו במפעלי ספרות עבריים. פאינסון נרתם בהתלהבות להוצאת ספרי אמנות עבריים, וסיפק את המימון הנדרש לתחילת העבודה. שמו הופיע כמעט בכל פרסומי ההוצאה כאחד משלושת חברי ההנהלה לצד ד"ר מארק וישניצר ולצד אלכסנדר קוגן, מגדולי המו"לים הרוסיים, שהגיע לברלין באותם ימים, ועסק בהפקתו של אחד מכתבי העת המפוארים שראה אור במקביל ברוסית ובגרמנית, "ציפור האש" ("Jar-Ptiza").

על אף תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וחוסר היציבות הפוליטית שאפיינה אותה בשנים שלאחר מכן, תעשיית הדפוס שם התאוששה במהירות, והיא המשיכה להיות המתקדמת והמובילה בעולם, כבשנים קודמות. האינפלציה שהשתוללה ברפובליקת ויימר באותן שנים, פגעה באופן קשה בתעשייה ובכלכלה המקומית מחד גיסא, אך מאידך גיסא העניקה למחזיקי מטבע זר את האפשרות להפיק מוצרי דפוס באיכות גבוהה ובמחיר הנמוך ביותר.

בין 1921 ל-1923 פעלו בגרמניה ובייחוד בבירתה, ברלין, יותר משלושים הוצאות לאור עבריות שונות. בתי הוצאה לאור אלה הצליחו להפיק בתוך זמן קצר ביותר מאות כותרים עבריים באיכות חסרת תקדים בעולם המו"לות העברית דאז. באותה עת המו"לים היהודים-גרמנים, כמו עמיתיהם הגרמנים, היו שרויים במשבר כלכלי עמוק. לעומת זאת, מצבם של המהגרים היהודים מרוסיה היה שונה בתכלית. רוב המוסדות הפיננסיים של התנועה הציונית נמצאו בארצות-הברית ובבריטניה. גם הנדבנים שמימנו את שהייתם של פליטים רבים מרוסיה, ניהלו את עסקיהם מחוץ לרפובליקת ויימר. מכאן שהסכומים הקטנים (במושגי הדולר או השטרלינג) שנשלחו בקביעות אל המהגרים היהודים בגרמניה, איפשרו להם חיים בכבוד. וכך, על-אף מעמדם הנחות לכאורה של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימר כמהגרים ופליטים חסרי מעמד, היו הם, למעשה, בעלי יתרון עצום על פני אחיהם יהודי גרמניה המקומיים.

מתוך המציאות הרב-לשונית שאפיינה את חברת המהגרים היהודים-רוסים בגרמניה, נולד הרעיון להוציא במקביל לחוברות "רימון" מהדורה יידית בשם "מילגרוים" (רימון ביידיש). חלק מהמאמרים שעסקו באמנות בשני כתבי העת היה זהה, בעוד אשר החלק הספרותי היה שונה. על אף ש"מילגרוים" הינו אחד משורה ארוכה של כתבי עת ביידיש שהוליד המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה בברלין של ראשית שנות העשרים, הוא מתייחד באופיו השונה בתכלית, בשל השפה החזותית השונה שבה פנה אל קהל קוראיו.

הדמיון בין כתבי העת התאומים בעברית וביידיש, "רימון" ו"מילגרוים", שהוציאו לאור בני הזוג וישניצר, לבין כתב העת הרוסי שהוציא לאור אלכסנדר קוגן, אינו רק בשערים המצטיינים בצבעוניות עזה. ניתן להבחין כאן בקלות כי כמו קוגן, כך גם בני הזוג וישניצר ראו בימי הביניים את "תקופת הזוהר" האמנותית שיש לשוב אליה ולשאוב מתוכה השראה. זאת, לא רק מבחינה טיפוגרפית (שאיבת צורות האותיות העבריות מכתבי יד עבריים, אשכנזיים וספרדיים גם יחד – ובמקביל – מכתבי יד סלאביים עתיקים מאותה תקופה) אלא גם במוטיבים אחרים מתוך אמנות עממית של ימי הביניים, וכן בהחייאתם של מוטיבים נוספים האופייניים לכתבי יד ולדפוסים מוקדמים.

בסך הכל, בין אמצע 1922 לתחילת 1924, יצאו לאור בהוצאת "רימון" שבעה כותרים, אחדים מהם בשלוש ואפילו בארבע שפות (ובסך הכל, שנים-עשר ספרים), נוסף על שש חוברות מהודרות של כתב העת "רימון" ושש נוספות של מקבילו ביידיש, "מילגרוים". בשנת 1924, בעקבות בלימת האינפלציה בגרמניה וייצוב שער המארק, חדלו מלהתקיים התנאים הכלכליים שאיפשרו את הוצאתם לאור הזולה של ספרים, ועל הוצאת ספרים מקורית זו בא הקץ, כמו על רבים ממפעלי המו"לות העבריים שצצו – ונעלמו – בפרק זמן קצר ואינטנסיבי זה.

אינפלציה היא אובדן הערך של המטבע הלאומי, הכרוכה בעלייה של מחירי המוצרים בשוק הלאומי עקב התייקרות הייבוא. אינפלציה מתונה קיימת בכל הכלכלות החופשיות המודרניות, ואינה נחשבת לתופעה מדאיגה – כל עוד היא נשארת בשיעורים נמוכים. אולם, אם עקב סיבות פוליטיות או כלכליות ממדי האינפלציה חורגים מגבולות הנסבל עד כדי פגיעה ממשית ברמת החיים של אזרחים רבים, מקבלת תופעה זו תכונות של אסון כלכלי-חברתי ובעקבותיו אף פוליטי – כאשר העם מתחיל לחפש אחרי האחראיים לקריסת הכלכלה.

האינפלציה הגדולה בתולדות בגרמניה אירעה בעיקר בין השנים 1923-1919, אך היא החלה למעשה כבר בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה העלו ממשלות גרמניה את היצע הכסף על מנת לכסות את העלויות הגבוהות – תחילה של המלחמה עצמה, ולאחר מכן של הפיצויים הכבדים שבעלות הברית הטילו על גרמניה בהסכמי ורסאי. אמצעי אחד להגדלת היצע הכסף היה הנפקת אגרות המלחמה, שנקנו על ידי אזרחים רבים. בה בעת הוחלט לנתק את הקשר בין המארק הגרמני לערך הזהב, קשר שהיה קיים בזמנו ברוב המדינות המפותחות. כך נפתח פער גדל והולך בין השווי של המטבע שהתבסס על זהב (מארק הזהב, שאכן היה בשימוש עד סוף ימי הקיסרות בגרמניה) ובין זה של שטרות הכסף, שאותם ניתן היה להדפיס בכמויות כמעט בלתי מוגבלות. הצפת השוק בכסף מודפס הורידה את ערכו במהירות רבה, כך שהמחירים עלו ללא פרופורציה ואילו השכר הריאלי של השכירים ירד בצורה חדה. יחד עם זאת, הלוואות וחובות איבדו את שווים באותה מידה. זאת בדיוק הייתה המטרה של ממשלת גרמניה לאחר סיום המלחמה: להקטין את עול הפיצויים ולהפגין את חולשת כלכלתה של המדינה בפני בעלות הברית.

מצב זה הקשה על חיי היומיום של רוב האזרחים. עליית המחירים בה נתקל הצרכן לא הייתה מותאמת לעלייה בשכר השכירים. כיוון שהשכר עלה בשיעור מתון יותר, היה קשה יותר לעמוד במחירים הגבוהים. בימי תשלום השכר מיהרו השכירים להגיע לחנויות לפני פרסום שער החליפין של המארק מול הדולר, שהיה בדרך כלל נמוך עוד יותר ממה שהיה מספר ימים קודם כן. המחירים עלו לסכומים אבסורדיים: בסוף תקופת ההיפר-אינפלציה, בסתיו 1923, עלתה כיכר לחם מיליארדים רבים, ומשלוח גלויה אחת ממינכן לפראג דרש בולים בשווי של 36 מיליארד מארק (ראו בתמונה למעלה). במצב זה הבנק המרכזי הפסיק להשקיע בעיצוב השטרות ובהדפסתם הנראה: כיוון שלא היה כדאי לזייף את השטרות, ויתרו על כל הסממנים הגראפיים שהיו אמורים להקשות על זייפנות, ואף הדפיסו את השטרות רק על צד אחד של הנייר. לעיתים קרובות הדפיסו סכום גדול יותר ממה שהופיע במקור על שטרות קיימים, שאפילו לא הגיעו למחזור. יש תמונות שמראות ילדים שחתכו עפיפונים מגיליונות דפוס ועליהם שטרות שלא היה בהם צורך.

בנובמבר 1923 הגיעה האינפלציה לשיא: דולר אחד היה שווה ל-4.2 ביליון (4,200 מיליארד) מארק גרמני! לכולם היה ברור שהמגמה אינה יכולה להימשך. שינוי בממשלת גרמניה הביא לסיום האינפלציה, לאחר שהיא השיגה את אחת המטרות העיקריות: הקטנת החובות שהכבידו על קופות גרמניה. מה-15 בנובמבר 1923 החליפו את המטבע: במקום המארק על נייר ללא שווי הציג הבנק הגרמני המרכזי את המארק החדש (Rentenmark). בזירה הבינלאומית הגיעה ממשלת גרמניה להבנה עם בעלות הברית במסגרת "תכנית דוז" (Dawes Plan) ולפיה הותאמו הפיצויים של גרמניה ליכולת הכלכלית שלה. בעקבות זאת התאוששה כלכלת גרמניה במהלך השנים הבאות, אך מיליוני אזרחים איבדו את הונם, שהיה מופקד בתכניות חיסכון.

המוצג שלנו מראה שטר בשווי של 50 מיליון מארק. שטר זה הונפק ביולי 1923, חודשים אחדים לפני שיא האינפלציה. לפי מצבו הפיזי, בשטר נעשה שימוש רב. הוא חלק של אוסף אמצעי התשלום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. במקור, הצד האחורי של השטר הושאר ריק, אך בדוגמה שלנו נוספה לו הדפסה בלתי-רשמית על ידי גורם לאומני-אנטישמי. כמו ברגעי משבר רבים בהיסטוריה, גם בתקופת האינפלציה חיפשו את מי להאשים בהתחסלות ההון הפרטי: האנטישמים היו משוכנעים ש"היהודים העשירים" נושאים בכל האחריות.

​

התרגום של השורות בחרוזים:

כמו הפטרייה והחזזית על גזע האלון
כך מתרבה היהודי על גזע האדם.
במקום שבו היהודים חיים בטוב
שולט העוני ברוב.

מה שהתחיל כרעיון חדש – הכשרת בעלי מלאכה ואמנים בשילוב מרחיק לכת בין תיאוריה ומעשה – הפך לקונספציה רווחת בעולם, והיא מתבססת על עיקרון של שילוב עיצוב פשוט עם פונקציונליות גבוהה. למרות שבית ספר זה פעל רק במהלך 14 שנה והכשיר כמה מאות בוגרים בלבד, הוא נחשב עד היום לערש של האוונגרד באמנות המודרנית החופשית והמיושמת.

למרות שבבאוהאוס לימדו מגוון רחב של אומנויות ומלאכה, המוקד תמיד היה באדריכלות, לא רק בגלל המקצוע של מייסד המוסד ומנהלה במהלך תשע שנים, וולטר גרופיוס. לפי דעתו, כל המיומנויות של האמנים היו צריכות להתמקד בבנייה כביטוי מקיף לכלל האמנויות. גרופיוס הצליח לגייס לסגל בית הספר אמנים אוונגרדיסטים מהשורה הראשונה: פאול קלה, ווסילי קנדינסקי, ליונל פיינינגר, אוסקר שלמר, מרסל ברויאר, לסלו מוהולי-נוג' ואחרים.

האווירה המודרנית והאוונגרדיסטית בבאוהאוס הייתה בסופו של דבר לא מתאימה לאווירה השמרנית למדי בעיר ויימר, כך שהמוסד עבר לעיר דסאו, כמה עשרות קילומטרים צפונה מוויימר. שם הקים וולטר גרופיוס את הבניין המפורסם של הבאוהאוס ואת שורת בתי המרצים (Meisterhäuser), שקיימים עד היום ונחשבים לפנינים באדריכלות בסגנון זה, שנודע גם כסגנון הבינלאומי. עיצוב המבנים היה קשור לרעיונות האמנותיים של בית הספר, וקבע סטנדרטים שניתן למצוא בבניית מבנים רבים עד היום.

עקב ההשפעה הצומחת של הנאצים במועצת העיר דסאו החל מ-1932, בית הספר עבר בפעם השנייה וקבע את משכנו האחרון בברלין, עד סגירתו הסופית ב-1933. מנהלו האחרון היה האדריכל המפורסם לודוויג מיס פן דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe). עד סגירת הבאוהאוס, בוגריו הצליחו להפיץ את רעיונותיו בקרב קהל האדריכלים והאמנים המודרניים, כך שסגנון העיצוב המוכר הועתק אפילו על ידי אדריכלים שמעולם לא למדו במוסד זה. הנאצים התנגדו הן לרעיונותיו של הבאוהאוס והן לאווירה הבינלאומית, כך שסגירתו של המוסד ב-1933 הייתה ההשלכה המצופה בעקבות השינויים הפוליטיים. מרצים, סטודנטים ובוגרי בית הספר ברחו למדינות אחרות, והוסיפו בדרך זו להפיץ את התפיסות המודרניות של הבאוהאוס בעולם.

השם "באוהאוס" נפוץ במהירות גם מעבר לגבולות אירופה, כך שבין הסטודנטים היו לא מעט אזרחי מדינות אחרות, ובהם גם סטודנטים מארץ ישראל. בנוסף לארבעת האדריכלים הארצישראליים שלמדו בבאוהאוס (שלמה ברנשטיין, מוניו גיתאי-ווינראוב, שמואל מסטצ'קין ואריה שרון) הגיעו (או חזרו) לכאן עוד מספר לא מבוטל של בוגרי הבאוהאוס או של אדריכלים ואומנים שהושפעו ממנו: אריך מנדלסון, ריכרד קאופמן, ג'ניה אוורבוך, מרדכי ארדון, יצחק רפפורט ואחרים. עם פעילותם של אמנים אלה, ובעיקר של האדריכלים שביניהם, נוצר סגנון בנייה אופייני שאותו ניתן לפגוש עד היום בערים ואף בקיבוצים בארץ. הביטוי החזק ביותר מצא סגנון זה ב"עיר הלבנה" בתל אביב. בעיר זו קיימת הקבוצה הגדולה ביותר של בנייני הסגנון הבינלאומי בעולם: כ-4,000 מבנים שונים ניתן למצוא היום בתל אביב, לדוגמה סביב רחוב דיזנגוף, רחוב ביאליק ושדרות רוטשילד. אנסמבל זה הוכרז ב-2003 לאחד מאתרי המורשת של האנושות (UNESCO).

גם בערים אחרות קיימים מבנים בסגנון בנייה זה, כך למשל בירושלים (שכונת רחביה, בית החולים הדסה בהר הצופים, ווילה שוקן, בית המעלות ואחרים) ובחיפה. שכונת רחביה תוכננה על ידי האדריכל הגרמני-יהודי ריכרד קאופמן, שהיה אחראי – בין היתר – גם לתכנון "העיר הלבנה" בתל אביב ושל הקיבוץ נהלל. שמואל מסטצ'קין עיצב את פניהם של קיבוצים רבים, בעיקר של חדרי האוכל בהם, כגון בקיבוץ נען, משמר העמק, מזרע, יד מרדכי ועוד. השפעת הסגנון הבינלאומי על האדריכלות בארץ הייתה כה גדולה, שאפילו עד ימינו אנו מתכננים ובונים מבנים שמתאפיינים בסימנים מובהקים מרפרטואר הסגנון הבינלאומי.

 

​ ​