בשנת 1847 הוקמה בעיר המבורג חברת ספנות חדשה בשם HAPAG. אחד הכינויים החלופיים של החברה היה "קו המבורג-אמריקה".

הכינוי מסביר את מטרת החברה, שפעלה בין גרמניה ונמלים באמריקה, וכיוונה את פעילותה לקהל יעד מוגדר, המהגרים הרבים שהיו בדרכם מאירופה לאמריקה. באמצע המאה ה-19, הגירה לארצות הברית ולמדינות אמריקה אחרות הייתה הפתרון לאנשים רבים שלא הצליחו למצוא את מקומם באירופה, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פוליטיות. בתחילה הפעילה חברת HAPAG ספינות מפרשים, אך במהלך השנים רכשה גם כלי שיט מודרניים, במושגי הימים ההם: ספינות קיטור. החברה נחלה הצלחה יחסית, אך הייתה צריכה להתמודד בתחרות קשה עם חברות ספנות אחרות מגרמניה, אנגליה, בלגיה והולנד, שכולן התמקדו בשוק המהגרים. רק בשלב מאוחר יותר החלה החברה לעסוק בהובלת סחורות בהיקף משמעותי. ​

בשנת 1886 הצטרף לחברה איש עסקים צעיר ממוצא יהודי בשם אלברט בלין (1918-1857). בלין ירש מאביו סוכנות הגירה שפעלה בהמבורג. הסוכנות דאגה למצוא למהגרים אירופיים כרטיסים להפלגה מנמלי אירופה השונים לאמריקה. שילובו של בלין היה מהלך חשוב ביותר עבור חברת HAPAG. מראשית עבודתו בחברה, בלין היה אחראי לתחום הנוסעים. הוא עשה זאת בהצלחה כה גדולה, שכבר שנתיים לאחר מכן מונה לחבר הדירקטוריון, ומשנת 1899 כיהן כמנכ"ל החברה.

תחת השפעתו הזמינה החברה ספינות גדולות ומהירות שהציעו למהגרים מקומות רבים במחירים נוחים, במספר גדול של סיפונים. ההיענות מצד המהגרים הייתה גדולה כל כך, עד כי בשנת 1900 הקימו על אחד האיים בנהר האלבה (שזורם דרך המבורג) "עיר מהגרים", שבה יכלו להמתין המגרים בתנאים טובים ובסביבה נקייה עד להפלגתם לאמריקה. הצלחה זו – שהצטרפה אליה הצלחה גוברת בתחום הובלת הסחורות – הובילה לצמיחה מתמדת של החברה, כך שערב מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חברת הספנות הגדולה בעולם עם 175 ספינות ויותר מ-20,000 עובדים. התחרות עם שאר החברות בשוק הובילה להזמנת ספינות חדשות וגדולות יותר, ומספר פעמים זכתה החברה להיות המפעילה של הספינות הגדולות בעולם (עד שחברות אחרות רכשו ספינות גדולות יותר). בשנת 1914 רכשה חברת HAPAG שלוש ספינות קיטור ענקיות, כל אחת מהן מיועדת ל-4,000 נוסעים. שתיים מהן התחילו את השירות הסדיר בין המבורג וניו יורק, אך בנייתה של השלישית לא הושלמה; עקב פרוץ המלחמה, היא לא זכתה לשוט תחת דגל החברה. סיסמת החברה הייתה: "השדה שלנו הוא העולם" (Unser Feld ist die Welt). בין השנים 1850 ו-1935 היגרו מהמבורג כ-5 מיליון איש, ביניהם יהודים רבים ממזרח-אירופה. חלק ניכר מהם עשו זאת על ספינות של חברת HAPAG.

אלברט בלין היה מנכ"ל החברה במשך 19 שנה. צמיחתה בשנים אלו התרחשה תודות למאמציו של בלין, אך גם עקב התמיכה שקיבל מהצמרת הפוליטית בגרמניה. הקיסר האחרון, וילהלם השני, התלהב מאוד מתחום הספנות ובעיקר מספינות גדולות, דבר שבא לביטוי גם בבנייה של ספינות קרב רבות באותה התקופה. למרות מוצאו היהודי, בלין, שמעולם לא התנצר, זכה להערכה רבה מצדו של הקיסר וילהלם השני, והפך לאחד היועצים היהודיים הבלתי-רשמיים שלו (יחד עם אמיל ו-ולטר רתנאו, ג'יימס סימון ואחרים).

אלברט בלין הגדיר את עצמו אזרח גרמני נאמן לכל דבר ועניין, וזכה להשפעתה גדולה בפוליטיקה הגרמנית. עדות לכך עולה מהמכתב המוצג כאן, שבלין כתב בשנת 1916 אל מכר בווינה, ד"ר גיאורג הלפרן, אחד המנהיגים הציוניים באותם הימים. במכתב בלין נוקט עמדה בעניינים פוליטיים בפולין וביחס למלחמת העולם הראשונה. העובדה שבלין התכתב עם מנהיג ציוני מפתיעה, גם לאור סופו של מנכ"ל חברת HAPAG, ששם קץ לחייו ב-9 בנובמבר 1918, ביום התפטרותו של קיסר גרמניה וילהלם השני. קריסת הקיסרות, יחד עם תבוסתה של גרמניה במלחמה, שברו את אלברט בלין והעמידה את מערכת הערכים שלו במשבר חריף. התאבדותו מנעה ממנו לראות את פירוק הצי של החברה כאשר גרמניה נאלצה לשלם פיצויים לבעלות הברית. ואולם, החברה המשיכה להתקיים, ושיקמה את עצמה בימי רפובליקת ויימר. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שוב נלקחו ממנה כמעט כל ספינותיה, אך חברת HAPAG הצליחה לשקם את עצמה שנית, והיא קיימת ופעילה עד היום.

התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמהפכה בנובמבר של שנת 1918 יצרו מצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שמתאימה למשטר הדמוקרטי ושמונעת כל כוח פוליטי ממעמד האצולה.

אסיפת העם הגרמנית אשר התכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לנסח חוקה חדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחותם הייתה במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים אחדים, עד שהחוקה החדשה אושרה על ידי אסיפת העם בוויימר ב-11 באוגוסט 1919. חבר מתמיד בוועדה זו ומי שבמשך חודשים אחדים אף שימש יושב ראש הוועדה, היה המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860). תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר כה גדולה, שעד היום הוא נחשב ל"אביה".

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאושר על ידי צירי אסיפת העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. יחד עם חידושים רבים אחרים הציע פרויס בנוסח שהכין, בין היתר, חלוקה פנימית חדשה של גרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, ביניהן הגדולה מכולן, פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה, כיוון שרעיון זה קרם אור וגידים במציאות הפוליטית שלאחר שנת 1945, עם ייסודן של מדינות גרמניה החדשות.

הוגו פרויס נולד בברלין, בן למשפחת סוחרים, למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. הוא החליט להקדיש את עצמו למחקר אקדמי והצטרף כ"מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד הלא נוח הזה במשך 15 שנה, כיוון שלא נתנו ליהודים מעמד של פרופסור בלי שיסכימו להתנצר לשם כך. כלל זה אמנם לא היה קיים על פי החוק, אך הוא נותר על כנו בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק עם הקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס תקן של פרופסור למשפטים באותו מוסד.

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 הוא היה בין המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד מותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, אך שימש גם שר הפנים הראשון של רפובליקת ויימר. מתפקיד זה התפטר במחאה על כך שגרמניה חתמה על הסכמי ורסיי. בהסכמים הללו גרמניה ויתרה על ריבונותה באזורים מסוימים והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקידו כשר גרמה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, טקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.

בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום) הם לקחו את החוקה של רפובליקת ויימר כבסיס לעבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך גם נעשו תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אפילו מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה. יש לזכור שבסופו של הדבר, היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה, דבר שהנאצים ניצלו לאינטרסים שלהם.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התפטרותו של הקיסר ווילהלם השני ומהפכת החיילים והפועלים בסוף שנת 1918, הסכימה הממשלה הזמנית לארגן בחירות כלליות להקמת אסיפה לאומית, מעין פרלמנט ראשוני לאחר התמוטטות "הרייך השני". התאריך שנקבע לבחירות היה 19 בינואר 1919. הייתה זאת הפעם הראשונה שניתנה זכות הצבעה לנשים בגרמניה. הכרזה מציינת שיום זה יהיה "היום הגדול של העם הגרמני" ומדגישה ש"כל קול נחשב". עקב המהומות הפוליטיות-מהפכניות בבירת גרמניה, ברלין, הוחלט שהאסיפה הנבחרת תתכנס בעיר ויימר, עיר קטנה ושקטה, "בירת התרבות הקלסית", הממוקמת במרכז המדינה. ב-6 בפברואר 1919 התכנסו הצירים בפעם הראשונה ומינו לנשיא זמני את פרידריך אברט, נציג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והוא מצדו מינה את הממשלה הראשונה של הרפובליקה הצעירה. עיר ההתכנסות של האסיפה הלאומית נתנה את שמה לכינוי הלא-רשמי של הישות הפוליטית: "רפובליקת ויימר".

הפריט שלפנינו נאסף על ידי הרופא היהודי ארתור צ'ליצר, שהחזיק מרפאה פרטית בברלין עד עליית הנאצים. צ'ליצר התעניין בסוגיות היסטוריות שונות ובגנאלוגיה יהודית, אך הייתה לו גם תודעה היסטורית רחבה שבאה לביטוי באוסף הכרוזים והכרזות שהוא טיפח בין השנים 1918 ו-1928. באוסף מצויים מאות פריטים של מפלגות ומועמדים פוליטיים רבים לבחירות למיניהן שהתקיימו ברפובליקת וויימר. ככל הנראה אסף צ'ליצר את הפריטים בברלין. במקרים רבים הוא הוסיף את תאריך האיסוף ולפעמים אף את מקום האיסוף ותייק את הממצאים בדייקנות. בשנת 1936 תרם צ'ליצר את האוסף לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ד"ר ארתור צ'ליצר נרצח בשואה, במחנה סוביבור, בשנת 1943.

מקור: מחלקת הארכיונים, אוסף אפמרה מרפובליקת ווימר V 662

בראשית הסתיו של 1922 ראה אור הגיליון הראשון של "רימון" – כתב העת העברי הראשון שהוקדש לאמנות. קהל הקוראים העברי, שהורגל עד אז בכתבי עת ובמאספים ספרותיים שונים שנדפסו על נייר זול ובאותיות צפופות, נדהם מאיכותו יוצאת הדופן של כתב עת חדשני זה, לא רק מצד תוכנו – מאמרים רציניים העוסקים באמנות יהודית על כל צדדיה – אלא גם מאיכותו הטיפוגרפית המעולה, מן הנייר המשובח שעליו נדפס ומן האיורים הצבעוניים ומרהיבי העין ששולבו בו בנדיבות רבה.

מאחורי כתב העת "רימון" עמדה חבורה קטנה של יהודים יוצאי רוסיה, ובראשם ההיסטוריון מארק וישניצר ורעייתו חוקרת האמנות רחל ברנשטיין-וישניצר. בסוף 1921, הצטרפו בני הזוג וישניצר לחבורת יהודי רוסיה הגולים בברלין. בני הזוג גילגלו לפני ידידם ליאופולד סֵב – אינטלקטואל יהודי רוסי שהגיע לביקור בברלין מפריס, אליה גלה לאחר המהפכה – את הרעיון להוציא לאור כתב עת יהודי אמנותי. סב התלהב והפנה את בני הזוג אל אליהו פאינסון, אחד מקבוצת בעלי הממון היהודים-רוסים, אשר תמכו במפעלי ספרות עבריים. פאינסון נרתם בהתלהבות להוצאת ספרי אמנות עבריים, וסיפק את המימון הנדרש לתחילת העבודה. שמו הופיע כמעט בכל פרסומי ההוצאה כאחד משלושת חברי ההנהלה לצד ד"ר מארק וישניצר ולצד אלכסנדר קוגן, מגדולי המו"לים הרוסיים, שהגיע לברלין באותם ימים, ועסק בהפקתו של אחד מכתבי העת המפוארים שראה אור במקביל ברוסית ובגרמנית, "ציפור האש" ("Jar-Ptiza").

על אף תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וחוסר היציבות הפוליטית שאפיינה אותה בשנים שלאחר מכן, תעשיית הדפוס שם התאוששה במהירות, והיא המשיכה להיות המתקדמת והמובילה בעולם, כבשנים קודמות. האינפלציה שהשתוללה ברפובליקת ויימר באותן שנים, פגעה באופן קשה בתעשייה ובכלכלה המקומית מחד גיסא, אך מאידך גיסא העניקה למחזיקי מטבע זר את האפשרות להפיק מוצרי דפוס באיכות גבוהה ובמחיר הנמוך ביותר.

בין 1921 ל-1923 פעלו בגרמניה ובייחוד בבירתה, ברלין, יותר משלושים הוצאות לאור עבריות שונות. בתי הוצאה לאור אלה הצליחו להפיק בתוך זמן קצר ביותר מאות כותרים עבריים באיכות חסרת תקדים בעולם המו"לות העברית דאז. באותה עת המו"לים היהודים-גרמנים, כמו עמיתיהם הגרמנים, היו שרויים במשבר כלכלי עמוק. לעומת זאת, מצבם של המהגרים היהודים מרוסיה היה שונה בתכלית. רוב המוסדות הפיננסיים של התנועה הציונית נמצאו בארצות-הברית ובבריטניה. גם הנדבנים שמימנו את שהייתם של פליטים רבים מרוסיה, ניהלו את עסקיהם מחוץ לרפובליקת ויימר. מכאן שהסכומים הקטנים (במושגי הדולר או השטרלינג) שנשלחו בקביעות אל המהגרים היהודים בגרמניה, איפשרו להם חיים בכבוד. וכך, על-אף מעמדם הנחות לכאורה של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימר כמהגרים ופליטים חסרי מעמד, היו הם, למעשה, בעלי יתרון עצום על פני אחיהם יהודי גרמניה המקומיים.

מתוך המציאות הרב-לשונית שאפיינה את חברת המהגרים היהודים-רוסים בגרמניה, נולד הרעיון להוציא במקביל לחוברות "רימון" מהדורה יידית בשם "מילגרוים" (רימון ביידיש). חלק מהמאמרים שעסקו באמנות בשני כתבי העת היה זהה, בעוד אשר החלק הספרותי היה שונה. על אף ש"מילגרוים" הינו אחד משורה ארוכה של כתבי עת ביידיש שהוליד המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה בברלין של ראשית שנות העשרים, הוא מתייחד באופיו השונה בתכלית, בשל השפה החזותית השונה שבה פנה אל קהל קוראיו.

הדמיון בין כתבי העת התאומים בעברית וביידיש, "רימון" ו"מילגרוים", שהוציאו לאור בני הזוג וישניצר, לבין כתב העת הרוסי שהוציא לאור אלכסנדר קוגן, אינו רק בשערים המצטיינים בצבעוניות עזה. ניתן להבחין כאן בקלות כי כמו קוגן, כך גם בני הזוג וישניצר ראו בימי הביניים את "תקופת הזוהר" האמנותית שיש לשוב אליה ולשאוב מתוכה השראה. זאת, לא רק מבחינה טיפוגרפית (שאיבת צורות האותיות העבריות מכתבי יד עבריים, אשכנזיים וספרדיים גם יחד – ובמקביל – מכתבי יד סלאביים עתיקים מאותה תקופה) אלא גם במוטיבים אחרים מתוך אמנות עממית של ימי הביניים, וכן בהחייאתם של מוטיבים נוספים האופייניים לכתבי יד ולדפוסים מוקדמים.

בסך הכל, בין אמצע 1922 לתחילת 1924, יצאו לאור בהוצאת "רימון" שבעה כותרים, אחדים מהם בשלוש ואפילו בארבע שפות (ובסך הכל, שנים-עשר ספרים), נוסף על שש חוברות מהודרות של כתב העת "רימון" ושש נוספות של מקבילו ביידיש, "מילגרוים". בשנת 1924, בעקבות בלימת האינפלציה בגרמניה וייצוב שער המארק, חדלו מלהתקיים התנאים הכלכליים שאיפשרו את הוצאתם לאור הזולה של ספרים, ועל הוצאת ספרים מקורית זו בא הקץ, כמו על רבים ממפעלי המו"לות העבריים שצצו – ונעלמו – בפרק זמן קצר ואינטנסיבי זה.