מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-28 ביולי 1914 והסתיימה רשמית ב-11 בנובמבר 1918. במלחמה לקחו חלק כארבעים מדינות ובחזיתות השונות ברחבי העולם פעלו כ-70 מיליון חיילים. עד אז, האנושות לא ראתה התפרצות כה מסיבית של אלימות מלחמתית.

במסגרת המלחמה התחוללה התנגשות בין הכוחות החזקים ביותר של העולם המודרני: אוסטרו-הונגריה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית, בצירוף איטליה, לתקופה קצרה בראשית המלחמה, בצד אחד, ואילו בצד האחר ניצבו בריטניה, צרפת, רוסיה ולאחר מכן גם ארצות הברית.

בעקבות המלחמה מתו כ-20 מיליון איש והתפרקו אימפריות: רוסיה הצארית הוחלפה בברית המועצות הקומוניסטית, אוסטרו-הונגריה הפסיקה להתקיים ובמקומה נולדו מספר מדינות חדשות בבלקן וכן הרפובליקה החדשה של אוסטריה, שלא ראתה שום צורך להתקיים כמדינה עצמאית, אלא רצתה להצטרף לגרמניה, דבר שאסרו עליה בעלות הברית. כמו כן, האימפריה העות'מאנית התפרקה ובמקומה קמה הרפובליקה התורכית החדשה וגם נוצרו מספר ישויות, ובהן אזורי המנדט במזרח התיכון. גרמניה הקיסרית הפכה לרפובליקת וויימר ואיבדה חלקים ניכרים משטחיה במזרח ובמערב. המונרכיות הגדולות נעלמו ובמקומות לא מעטים נעשו צעדים משמעותיים לקראת אימוץ השיטה הדמוקרטית.​

​בכל הצבאות השתתפו חיילים יהודיים כאזרחי המדינות שהם חיו בהן. יהודי גרמניה התגייסו באוגוסט 1914 לצבא הקיסרי באותה התלהבות כמו רוב אזרחי גרמניה.

כ-100,000 חיילים יהודיים נלחמו בשורות הצבא הגרמני וכ-12,000 מהם נפלו בשדות הקרב. קצינים אנטישמיים, שהאמינו שרוב היהודים יעשו מאמצים כדי לקבל תפקידים בטוחים ולא בקווים הקדמיים דרשו בשנת 1916 "ספירת היהודים" כדי להוכיח את טענתם. התוצאות לא פורסמו עד סוף המלחמה, וכך נפתח הפתח לספקולציות שונות לגבי הסיבות לסודיות.

גם לאחר סיום המלחמה נמשך הדיון סביב הנושא ושמם הטוב של היהודים המשיך להיות מוכפש. כתגובה להאשמות האנטישמיות וכתגובה לעובדה שלא אישרו ליהודים להצטרף כחברים בארגון הלוחמים "קסדת הברזל" (Stahlhelm) הקימו חיילים יהודיים לשעבר ארגון יהודי: "ארגון החיילים היהודיים" (Reichsbund jüdischer Frontsoldaten). פרשת "ספירת היהודים" המחישה לחיילים יהודיים באורח חריף עד כמה הרגשות האנטישמיים היו עדיין נטועים עמוק בחלקים רחבים של האוכלוסייה הגרמנית. המגמה נמשכה ביתר שאת, והאנטישמיות התחזקה עוד ועוד דווקא במהלך שנות הדמוקרטיה ברפובליקת וויימר (ראו את חלקה השני של תערוכה זו).

עד פרוץ "המלחמה הגדולה", גרמניה נחשבה למעצמה פוליטית, כלכלית, מדעית ותרבותית. השפה הגרמנית נחשבה ל"לשון התרבות" בעיקר באירופה הצפונית והמזרחית, האוניברסיטאות הגרמניות נחשבו כמובילות בעולם. חוקרים והוגים גרמנים קבעו במידה רבה את סדר היום בדיונים המדעיים, התרבותיים והפילוסופיים. ואולם פעולתם של חיילים גרמניים בשדות הקרב ובאזורי הלחימה, ההרס הרב באזורים הכבושים ובסופו של הדבר התבוסה במלחמה נטלו לא מעט מזוהרה של גרמניה ופגעו במעמדה בתחומים רבים.​

​כל מלחמה דורשת משאבים גדולים מאוד. יש צורך בכספים רבים כדי לממן את כלי הנשק ואת הציוד הצבאי, את שכר החיילים, את מזונם ואת העלויות השונות הנוספות שיש בעת מלחמה. מצבי סכסוכים מזוינים משנים את הכלכלה של כל המדינות המעורבות:

על מנת להכשיר את הכלכלה הלאומית למצב החריג הזה, המדינה זקוקה לכסף מהלוואות ואגרות חוב, גם כדי לשנות את פרופיל התעשייה הלאומית לטובת מטרות המלחמה.

בהיסטוריה של המאה ה-20, הממשלות תמיד היו מלאות תקווה שהן ינצחו וכך יוכלו להחזיר את החובות לאחר סיום המלחמה. המדינות המנוצחות היו אמורות לשלם פיצויים למנצחים, והכסף יועד לכיסוי חובות המנצחים. אולם, בכל מלחמה יש גם מפסידים, ובמקרה של תבוסה לא הייתה אפשרות להחזיר חובות לבנקים ולאנשים הפרטיים שרכשו את אגרות המלחמה. להפך, במצב כזה היה צורך ללוות כספים נוספים, כלומר ליצור חובות חדשים על מנת לרצות את דרישות המנצחים.

בתקופות מלחמה, התעמולה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי, גם כדי לשמור על אחדות חזית העורף, אך גם כדי לבקש את תמיכת האזרחים בחיילים בחזיתות המלחמה. אין צורך לומר שאפשרות התבוסה לא עלתה בהכרזות הפומביות ומטבע הדברים גם לא בחומרים השונים שהודפסו בעתות מלחמה: כרזות, עלונים ועוד. התייחסות פומבית לאפשרות כזאת הייתה עלולה לשבש את נכונות האזרחים להירתם למלחמה, דבר שהיה יכול למצוא ביטוי בירידה דרסטית ברכישת אגרות מלחמה. לכן, פרסומות לקניית אגרות מלחמה בדרך כלל משחקות עם רגשות האזרחים ועם פחדיהם מהאויב האכזרי. הפחד הוא מקדם מכירות ידוע בשעת מלחמה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של פריחה לאגרות מלחמה ולפרסומות להן. כמעט כל המדינות הגדולות שהיו מעורבות במלחמה פנו אל אזרחיהן כדי שהללו יתרמו מכספם הפרטי ויביעו את תקוותיהם לניצחון באמצעות רכישת אגרות מלחמה.

בגרמניה הקיסרית הנפיקו תשע פעמים אגרות למלחמה כדי לממן את עלותה העצומה. מכירת האגרות הללו הניבה כמעט 100 מיליארד מרק לקופות המלחמה של הצבא הגרמני – כ-85 אחוזים של העלות הכוללת. בערך בכל חצי שנה במהלך המלחמה יצאה ממשלת גרמניה במבצע חדש לגיוס כסף מהציבור. האחרון שבהם היה בספטמבר 1918, חודשיים בלבד לפני סיום הקרבות. אחוז הריבית נקבע ל-5 אחוזים (יותר מאשר בתכניות חיסכון רגילות). היה ניתן לסחור באגרות המלחמה, שבאופן עקרוני נשאו סיכוי לרווח גבוה – במקרה של ניצחון צבא גרמניה.

אולם, ההיסטוריה התפתחה לכיוון אחר וגרמניה הובסה בנובמבר 1918. כך התחולל אסון כלכלי נורא: המדינה לא הייתה מסוגלת לשלם את חובותיה. יתרה מכך, היא נאלצה להתחייב לשלם פיצויים ענקיים בפני בעלות הברית במסגרת הסכמי ורסאי. בנוסף, עקב ההיפר-אינפלציה שהתפרצה משנת 1922 ועד סוף 1923, כל האגרות איבדו למעשה את ערכן, כך שהמדינה השתחררה בדרך זו מחובותיה כלפי האזרחים – ואילו הם איבדו סופית את הונם הפרטי, שאותו השקיעו לטובת מימון צבא הגרמני. התפתחות זו גרמה לייאוש בקרב אזרחי גרמניה, שחונכו להאמין ברשויות. אך אלו קרסו, גרמו לתבוסה במלחמה ובסופו של הדבר גם להתפוגגותו של הון פרטי בסדר גודל עצום.

הכרזה המוצגת כאן פורסמה ככל הנראה בשנת 1918, אך עד כה לא ידוע לנו בוודאות אם היא ליוותה את ההנפקה השמינית או את התשיעית (שהייתה גם האחרונה). המוטיב המרכזי הוא האיום על גרמניה ועל כוחותיה על ידי סוג חדש של כלי נשק: טנקים בריטיים. הטנקים מדגם "מארק I" נכנסו לשימוש משמעותי רק בשנה האחרונה של המלחמה ובלבלו הן את המטכ"ל הגרמני והן את החיילים בחפירות. הכרזה המוצגת כאן שייכת לאוסף ארתור צ'ליצר, רופא העיניים הברלינאי שאסף כרזות וכרוזים פוליטיים ותעמולתיים בברלין במשך עשר שנים. ד"ר צ'ליצר הפקיד את האוסף בבית הספרים בירושלים בשנת 1936. סופו של צ'ליצר היה מר: הוא נספה בשואה, בשנת 1943.

בשנת 1847 הוקמה בעיר המבורג חברת ספנות חדשה בשם HAPAG. אחד הכינויים החלופיים של החברה היה "קו המבורג-אמריקה".

הכינוי מסביר את מטרת החברה, שפעלה בין גרמניה ונמלים באמריקה, וכיוונה את פעילותה לקהל יעד מוגדר, המהגרים הרבים שהיו בדרכם מאירופה לאמריקה. באמצע המאה ה-19, הגירה לארצות הברית ולמדינות אמריקה אחרות הייתה הפתרון לאנשים רבים שלא הצליחו למצוא את מקומם באירופה, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פוליטיות. בתחילה הפעילה חברת HAPAG ספינות מפרשים, אך במהלך השנים רכשה גם כלי שיט מודרניים, במושגי הימים ההם: ספינות קיטור. החברה נחלה הצלחה יחסית, אך הייתה צריכה להתמודד בתחרות קשה עם חברות ספנות אחרות מגרמניה, אנגליה, בלגיה והולנד, שכולן התמקדו בשוק המהגרים. רק בשלב מאוחר יותר החלה החברה לעסוק בהובלת סחורות בהיקף משמעותי. ​

בשנת 1886 הצטרף לחברה איש עסקים צעיר ממוצא יהודי בשם אלברט בלין (1918-1857). בלין ירש מאביו סוכנות הגירה שפעלה בהמבורג. הסוכנות דאגה למצוא למהגרים אירופיים כרטיסים להפלגה מנמלי אירופה השונים לאמריקה. שילובו של בלין היה מהלך חשוב ביותר עבור חברת HAPAG. מראשית עבודתו בחברה, בלין היה אחראי לתחום הנוסעים. הוא עשה זאת בהצלחה כה גדולה, שכבר שנתיים לאחר מכן מונה לחבר הדירקטוריון, ומשנת 1899 כיהן כמנכ"ל החברה.

תחת השפעתו הזמינה החברה ספינות גדולות ומהירות שהציעו למהגרים מקומות רבים במחירים נוחים, במספר גדול של סיפונים. ההיענות מצד המהגרים הייתה גדולה כל כך, עד כי בשנת 1900 הקימו על אחד האיים בנהר האלבה (שזורם דרך המבורג) "עיר מהגרים", שבה יכלו להמתין המגרים בתנאים טובים ובסביבה נקייה עד להפלגתם לאמריקה. הצלחה זו – שהצטרפה אליה הצלחה גוברת בתחום הובלת הסחורות – הובילה לצמיחה מתמדת של החברה, כך שערב מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חברת הספנות הגדולה בעולם עם 175 ספינות ויותר מ-20,000 עובדים. התחרות עם שאר החברות בשוק הובילה להזמנת ספינות חדשות וגדולות יותר, ומספר פעמים זכתה החברה להיות המפעילה של הספינות הגדולות בעולם (עד שחברות אחרות רכשו ספינות גדולות יותר). בשנת 1914 רכשה חברת HAPAG שלוש ספינות קיטור ענקיות, כל אחת מהן מיועדת ל-4,000 נוסעים. שתיים מהן התחילו את השירות הסדיר בין המבורג וניו יורק, אך בנייתה של השלישית לא הושלמה; עקב פרוץ המלחמה, היא לא זכתה לשוט תחת דגל החברה. סיסמת החברה הייתה: "השדה שלנו הוא העולם" (Unser Feld ist die Welt). בין השנים 1850 ו-1935 היגרו מהמבורג כ-5 מיליון איש, ביניהם יהודים רבים ממזרח-אירופה. חלק ניכר מהם עשו זאת על ספינות של חברת HAPAG.

אלברט בלין היה מנכ"ל החברה במשך 19 שנה. צמיחתה בשנים אלו התרחשה תודות למאמציו של בלין, אך גם עקב התמיכה שקיבל מהצמרת הפוליטית בגרמניה. הקיסר האחרון, וילהלם השני, התלהב מאוד מתחום הספנות ובעיקר מספינות גדולות, דבר שבא לביטוי גם בבנייה של ספינות קרב רבות באותה התקופה. למרות מוצאו היהודי, בלין, שמעולם לא התנצר, זכה להערכה רבה מצדו של הקיסר וילהלם השני, והפך לאחד היועצים היהודיים הבלתי-רשמיים שלו (יחד עם אמיל ו-ולטר רתנאו, ג'יימס סימון ואחרים).

אלברט בלין הגדיר את עצמו אזרח גרמני נאמן לכל דבר ועניין, וזכה להשפעתה גדולה בפוליטיקה הגרמנית. עדות לכך עולה מהמכתב המוצג כאן, שבלין כתב בשנת 1916 אל מכר בווינה, ד"ר גיאורג הלפרן, אחד המנהיגים הציוניים באותם הימים. במכתב בלין נוקט עמדה בעניינים פוליטיים בפולין וביחס למלחמת העולם הראשונה. העובדה שבלין התכתב עם מנהיג ציוני מפתיעה, גם לאור סופו של מנכ"ל חברת HAPAG, ששם קץ לחייו ב-9 בנובמבר 1918, ביום התפטרותו של קיסר גרמניה וילהלם השני. קריסת הקיסרות, יחד עם תבוסתה של גרמניה במלחמה, שברו את אלברט בלין והעמידה את מערכת הערכים שלו במשבר חריף. התאבדותו מנעה ממנו לראות את פירוק הצי של החברה כאשר גרמניה נאלצה לשלם פיצויים לבעלות הברית. ואולם, החברה המשיכה להתקיים, ושיקמה את עצמה בימי רפובליקת ויימר. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שוב נלקחו ממנה כמעט כל ספינותיה, אך חברת HAPAG הצליחה לשקם את עצמה שנית, והיא קיימת ופעילה עד היום.

​בין סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 ובין עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, גרמניה הייתה רפובליקה דמוקרטית לכל דבר.

אולם, ניסיון דמוקרטי זה נמשך 14 שנה בלבד ונכשל עקב מתחים גדולים בתחום הפוליטי, החברתי והכלכלי.

בכינוסים של אסיפת העם בתיאטרון הלאומי בעיר ויימר בראשית שנת 1919, צירי האסיפה ניסחו חוקה דמוקרטית ומודרנית, שנתנה בסיס לחברה הגרמנית לאחר מאות שנים תחת שלטון מונרכיסטי. חוקה זו נחשבת עד היום כפרוגרסיבית, אלא שבין כוונותיהם הטובות של רוב הצירים ובין הביצוע המעשי במהלך חייה של הרפובליקה נותר פער משמעותי, פער שבסופו של הדבר גרם לכישלונה של הדמוקרטיה הראשונה על אדמת גרמניה.

אמנם, בעקבות המהפכה שהתחוללה בסוף שנת 1918 נלקח כל כוח פוליטי מידי האצולה, אך רוב פקידי המדינה נותרו בתפקידיהם גם לאחר השינוי הפוליטי, ובמרבית המקרים הפקידים הללו לא תמכו במשטר הדמוקרטי.

​​למרות כל הקשיים של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, השיטה הפרלמנטרית הייתה מפותחת מאוד. מפלגות רבות התחרו על קולות המצביעים, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה ניתנה זכות הצבעה גם לנשים, החל בשנת 1919.

מגוון המפלגות היה רחב למדי וכלל את כל הזרמים והאידיאולוגיות, מהשמאל (המפלגה הקומוניסטית), דרך מפלגות המרכז (סוציאל-דמוקרטים, ליברלים, נוצרים) ועד הימין הקיצוני (המפלגה הלאומית-גרמנית ומאוחר יותר גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית). אחוז החסימה נותר נמוך מאוד, דבר שהגדיל את מספר הסיעות בפרלמנט הכלל-גרמני והקשה על הרכבות קואליציות יציבות לאורך כל 14 השנים של רפובליקת ויימר.

תחילת הישות הפוליטית הזאת הייתה מסובכת מאוד. הקשיים היו רבים ביותר: התבוסה במלחמת העולם ובעקבותיה החובות ותשלומי הפיצויים העצומים לבעלות הברית, חיילים פצועים או מובטלים רבים, חוסר אוריינטציה כללי והיפר-אינפלציה עד דצמבר 1923, כאשר כיכר לחם עלה מיליארדים רבים של מרקים. החל בשנת 1924 חל שיפור במצב הכללי והשנים עד שנת 1929 זכו לכינוי "תור הזהב". עם המשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 1929, ואשר פגע באורח חריף במיוחד בגרמניה, מספר המובטלים עלה לשיעורים שלא היו מוכרים קודם לכן (בשנת 1932 היו בגרמניה כחמישה מיליון וחצי מובטלים!). כתוצאה מכך, המערכת הפוליטית נעשתה בלתי יציבה. נתונים אלה אפשרו למפלגה הנאצית להתחזק ולעלות במהירות בקרב הציבור.

יחד עם זאת, תקופת רפובליקת ויימר נחשבת כאחת התקופות הדינמיות ביותר בהיסטוריה הגרמנית: התקדמות טכנולוגית ומדעית – אלברט איינשטיין, מקס פלנק וגוסטב הרץ עסקו במחקריהם בברלין, שידורי הרדיו הגיעו לאוכלוסייה רחבה, צפלינים גרמניים חצו את האוקיאנוס האטלנטי, סרטי קול כבשו את בתי הקולנוע ועוד.

14 מדענים גרמניים זכו בפרסי נובל בין השנים 1919 ו-1933. בעיצוב ובאמנות הופיעו חידושים בבאוהאוס המפורסם; הספרות הגרמנית המודרנית מצאה לה קוראים רבים והמוזיקה הפופולרית המודרנית הושפעה מאמריקה, כפי שמעידה למשל הצלחתו של הרכב הזמר "קומדיאן הרמוניסטס" (Comedian Harmonists), שהיה מורכב משלושה יהודים ומשלושה נוצרים, שכבשו את אולמות הקונצרטים בגרמניה ובאירופה.

יהודים גרמנים רבים השתלבו בתחומים מגוונים. תקצר היריעה מלמנות את כולם. למשל: שניים ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, רוזה לוקסמבורג וליאו יוגיכס; וולטר רתנאו, יושב ראש הדירקטוריון של חברת AEG ושר החוץ של גרמניה ב-1922 (כולם נרצחו על ידי פעילי ימין קיצוניים); המנצח והמלחין אוטו קלמפרר; השחקנים אלכסנדר גראנך וקורט גרון; הסופרים אלזה לסקר-שילר, ליון פויכטוונגר ויעקב וסרמן; הבמאי מקס ריינהרד; המדענים אלברט איינשטיין, ג'יימס פרנק וגוסטב הרץ; הפילוסופים ארנסט קסירר, ליאו שטראוס וארנסט בלוך; האדריכל אריך מנדלסון ורבים אחרים.