​כל מלחמה דורשת משאבים גדולים מאוד. יש צורך בכספים רבים כדי לממן את כלי הנשק ואת הציוד הצבאי, את שכר החיילים, את מזונם ואת העלויות השונות הנוספות שיש בעת מלחמה. מצבי סכסוכים מזוינים משנים את הכלכלה של כל המדינות המעורבות:

על מנת להכשיר את הכלכלה הלאומית למצב החריג הזה, המדינה זקוקה לכסף מהלוואות ואגרות חוב, גם כדי לשנות את פרופיל התעשייה הלאומית לטובת מטרות המלחמה.

בהיסטוריה של המאה ה-20, הממשלות תמיד היו מלאות תקווה שהן ינצחו וכך יוכלו להחזיר את החובות לאחר סיום המלחמה. המדינות המנוצחות היו אמורות לשלם פיצויים למנצחים, והכסף יועד לכיסוי חובות המנצחים. אולם, בכל מלחמה יש גם מפסידים, ובמקרה של תבוסה לא הייתה אפשרות להחזיר חובות לבנקים ולאנשים הפרטיים שרכשו את אגרות המלחמה. להפך, במצב כזה היה צורך ללוות כספים נוספים, כלומר ליצור חובות חדשים על מנת לרצות את דרישות המנצחים.

בתקופות מלחמה, התעמולה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי, גם כדי לשמור על אחדות חזית העורף, אך גם כדי לבקש את תמיכת האזרחים בחיילים בחזיתות המלחמה. אין צורך לומר שאפשרות התבוסה לא עלתה בהכרזות הפומביות ומטבע הדברים גם לא בחומרים השונים שהודפסו בעתות מלחמה: כרזות, עלונים ועוד. התייחסות פומבית לאפשרות כזאת הייתה עלולה לשבש את נכונות האזרחים להירתם למלחמה, דבר שהיה יכול למצוא ביטוי בירידה דרסטית ברכישת אגרות מלחמה. לכן, פרסומות לקניית אגרות מלחמה בדרך כלל משחקות עם רגשות האזרחים ועם פחדיהם מהאויב האכזרי. הפחד הוא מקדם מכירות ידוע בשעת מלחמה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של פריחה לאגרות מלחמה ולפרסומות להן. כמעט כל המדינות הגדולות שהיו מעורבות במלחמה פנו אל אזרחיהן כדי שהללו יתרמו מכספם הפרטי ויביעו את תקוותיהם לניצחון באמצעות רכישת אגרות מלחמה.

בגרמניה הקיסרית הנפיקו תשע פעמים אגרות למלחמה כדי לממן את עלותה העצומה. מכירת האגרות הללו הניבה כמעט 100 מיליארד מרק לקופות המלחמה של הצבא הגרמני – כ-85 אחוזים של העלות הכוללת. בערך בכל חצי שנה במהלך המלחמה יצאה ממשלת גרמניה במבצע חדש לגיוס כסף מהציבור. האחרון שבהם היה בספטמבר 1918, חודשיים בלבד לפני סיום הקרבות. אחוז הריבית נקבע ל-5 אחוזים (יותר מאשר בתכניות חיסכון רגילות). היה ניתן לסחור באגרות המלחמה, שבאופן עקרוני נשאו סיכוי לרווח גבוה – במקרה של ניצחון צבא גרמניה.

אולם, ההיסטוריה התפתחה לכיוון אחר וגרמניה הובסה בנובמבר 1918. כך התחולל אסון כלכלי נורא: המדינה לא הייתה מסוגלת לשלם את חובותיה. יתרה מכך, היא נאלצה להתחייב לשלם פיצויים ענקיים בפני בעלות הברית במסגרת הסכמי ורסאי. בנוסף, עקב ההיפר-אינפלציה שהתפרצה משנת 1922 ועד סוף 1923, כל האגרות איבדו למעשה את ערכן, כך שהמדינה השתחררה בדרך זו מחובותיה כלפי האזרחים – ואילו הם איבדו סופית את הונם הפרטי, שאותו השקיעו לטובת מימון צבא הגרמני. התפתחות זו גרמה לייאוש בקרב אזרחי גרמניה, שחונכו להאמין ברשויות. אך אלו קרסו, גרמו לתבוסה במלחמה ובסופו של הדבר גם להתפוגגותו של הון פרטי בסדר גודל עצום.

הכרזה המוצגת כאן פורסמה ככל הנראה בשנת 1918, אך עד כה לא ידוע לנו בוודאות אם היא ליוותה את ההנפקה השמינית או את התשיעית (שהייתה גם האחרונה). המוטיב המרכזי הוא האיום על גרמניה ועל כוחותיה על ידי סוג חדש של כלי נשק: טנקים בריטיים. הטנקים מדגם "מארק I" נכנסו לשימוש משמעותי רק בשנה האחרונה של המלחמה ובלבלו הן את המטכ"ל הגרמני והן את החיילים בחפירות. הכרזה המוצגת כאן שייכת לאוסף ארתור צ'ליצר, רופא העיניים הברלינאי שאסף כרזות וכרוזים פוליטיים ותעמולתיים בברלין במשך עשר שנים. ד"ר צ'ליצר הפקיד את האוסף בבית הספרים בירושלים בשנת 1936. סופו של צ'ליצר היה מר: הוא נספה בשואה, בשנת 1943.

​בין סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 ובין עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, גרמניה הייתה רפובליקה דמוקרטית לכל דבר.

אולם, ניסיון דמוקרטי זה נמשך 14 שנה בלבד ונכשל עקב מתחים גדולים בתחום הפוליטי, החברתי והכלכלי.

בכינוסים של אסיפת העם בתיאטרון הלאומי בעיר ויימר בראשית שנת 1919, צירי האסיפה ניסחו חוקה דמוקרטית ומודרנית, שנתנה בסיס לחברה הגרמנית לאחר מאות שנים תחת שלטון מונרכיסטי. חוקה זו נחשבת עד היום כפרוגרסיבית, אלא שבין כוונותיהם הטובות של רוב הצירים ובין הביצוע המעשי במהלך חייה של הרפובליקה נותר פער משמעותי, פער שבסופו של הדבר גרם לכישלונה של הדמוקרטיה הראשונה על אדמת גרמניה.

אמנם, בעקבות המהפכה שהתחוללה בסוף שנת 1918 נלקח כל כוח פוליטי מידי האצולה, אך רוב פקידי המדינה נותרו בתפקידיהם גם לאחר השינוי הפוליטי, ובמרבית המקרים הפקידים הללו לא תמכו במשטר הדמוקרטי.

​​למרות כל הקשיים של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, השיטה הפרלמנטרית הייתה מפותחת מאוד. מפלגות רבות התחרו על קולות המצביעים, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה ניתנה זכות הצבעה גם לנשים, החל בשנת 1919.

מגוון המפלגות היה רחב למדי וכלל את כל הזרמים והאידיאולוגיות, מהשמאל (המפלגה הקומוניסטית), דרך מפלגות המרכז (סוציאל-דמוקרטים, ליברלים, נוצרים) ועד הימין הקיצוני (המפלגה הלאומית-גרמנית ומאוחר יותר גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית). אחוז החסימה נותר נמוך מאוד, דבר שהגדיל את מספר הסיעות בפרלמנט הכלל-גרמני והקשה על הרכבות קואליציות יציבות לאורך כל 14 השנים של רפובליקת ויימר.

תחילת הישות הפוליטית הזאת הייתה מסובכת מאוד. הקשיים היו רבים ביותר: התבוסה במלחמת העולם ובעקבותיה החובות ותשלומי הפיצויים העצומים לבעלות הברית, חיילים פצועים או מובטלים רבים, חוסר אוריינטציה כללי והיפר-אינפלציה עד דצמבר 1923, כאשר כיכר לחם עלה מיליארדים רבים של מרקים. החל בשנת 1924 חל שיפור במצב הכללי והשנים עד שנת 1929 זכו לכינוי "תור הזהב". עם המשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 1929, ואשר פגע באורח חריף במיוחד בגרמניה, מספר המובטלים עלה לשיעורים שלא היו מוכרים קודם לכן (בשנת 1932 היו בגרמניה כחמישה מיליון וחצי מובטלים!). כתוצאה מכך, המערכת הפוליטית נעשתה בלתי יציבה. נתונים אלה אפשרו למפלגה הנאצית להתחזק ולעלות במהירות בקרב הציבור.

יחד עם זאת, תקופת רפובליקת ויימר נחשבת כאחת התקופות הדינמיות ביותר בהיסטוריה הגרמנית: התקדמות טכנולוגית ומדעית – אלברט איינשטיין, מקס פלנק וגוסטב הרץ עסקו במחקריהם בברלין, שידורי הרדיו הגיעו לאוכלוסייה רחבה, צפלינים גרמניים חצו את האוקיאנוס האטלנטי, סרטי קול כבשו את בתי הקולנוע ועוד.

14 מדענים גרמניים זכו בפרסי נובל בין השנים 1919 ו-1933. בעיצוב ובאמנות הופיעו חידושים בבאוהאוס המפורסם; הספרות הגרמנית המודרנית מצאה לה קוראים רבים והמוזיקה הפופולרית המודרנית הושפעה מאמריקה, כפי שמעידה למשל הצלחתו של הרכב הזמר "קומדיאן הרמוניסטס" (Comedian Harmonists), שהיה מורכב משלושה יהודים ומשלושה נוצרים, שכבשו את אולמות הקונצרטים בגרמניה ובאירופה.

יהודים גרמנים רבים השתלבו בתחומים מגוונים. תקצר היריעה מלמנות את כולם. למשל: שניים ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, רוזה לוקסמבורג וליאו יוגיכס; וולטר רתנאו, יושב ראש הדירקטוריון של חברת AEG ושר החוץ של גרמניה ב-1922 (כולם נרצחו על ידי פעילי ימין קיצוניים); המנצח והמלחין אוטו קלמפרר; השחקנים אלכסנדר גראנך וקורט גרון; הסופרים אלזה לסקר-שילר, ליון פויכטוונגר ויעקב וסרמן; הבמאי מקס ריינהרד; המדענים אלברט איינשטיין, ג'יימס פרנק וגוסטב הרץ; הפילוסופים ארנסט קסירר, ליאו שטראוס וארנסט בלוך; האדריכל אריך מנדלסון ורבים אחרים.

התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמהפכה בנובמבר של שנת 1918 יצרו מצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שמתאימה למשטר הדמוקרטי ושמונעת כל כוח פוליטי ממעמד האצולה.

אסיפת העם הגרמנית אשר התכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לנסח חוקה חדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחותם הייתה במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים אחדים, עד שהחוקה החדשה אושרה על ידי אסיפת העם בוויימר ב-11 באוגוסט 1919. חבר מתמיד בוועדה זו ומי שבמשך חודשים אחדים אף שימש יושב ראש הוועדה, היה המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860). תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר כה גדולה, שעד היום הוא נחשב ל"אביה".

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאושר על ידי צירי אסיפת העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. יחד עם חידושים רבים אחרים הציע פרויס בנוסח שהכין, בין היתר, חלוקה פנימית חדשה של גרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, ביניהן הגדולה מכולן, פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה, כיוון שרעיון זה קרם אור וגידים במציאות הפוליטית שלאחר שנת 1945, עם ייסודן של מדינות גרמניה החדשות.

הוגו פרויס נולד בברלין, בן למשפחת סוחרים, למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. הוא החליט להקדיש את עצמו למחקר אקדמי והצטרף כ"מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד הלא נוח הזה במשך 15 שנה, כיוון שלא נתנו ליהודים מעמד של פרופסור בלי שיסכימו להתנצר לשם כך. כלל זה אמנם לא היה קיים על פי החוק, אך הוא נותר על כנו בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק עם הקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס תקן של פרופסור למשפטים באותו מוסד.

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 הוא היה בין המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד מותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, אך שימש גם שר הפנים הראשון של רפובליקת ויימר. מתפקיד זה התפטר במחאה על כך שגרמניה חתמה על הסכמי ורסיי. בהסכמים הללו גרמניה ויתרה על ריבונותה באזורים מסוימים והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקידו כשר גרמה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, טקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.

בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום) הם לקחו את החוקה של רפובליקת ויימר כבסיס לעבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך גם נעשו תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אפילו מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה. יש לזכור שבסופו של הדבר, היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה, דבר שהנאצים ניצלו לאינטרסים שלהם.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התפטרותו של הקיסר ווילהלם השני ומהפכת החיילים והפועלים בסוף שנת 1918, הסכימה הממשלה הזמנית לארגן בחירות כלליות להקמת אסיפה לאומית, מעין פרלמנט ראשוני לאחר התמוטטות "הרייך השני". התאריך שנקבע לבחירות היה 19 בינואר 1919. הייתה זאת הפעם הראשונה שניתנה זכות הצבעה לנשים בגרמניה. הכרזה מציינת שיום זה יהיה "היום הגדול של העם הגרמני" ומדגישה ש"כל קול נחשב". עקב המהומות הפוליטיות-מהפכניות בבירת גרמניה, ברלין, הוחלט שהאסיפה הנבחרת תתכנס בעיר ויימר, עיר קטנה ושקטה, "בירת התרבות הקלסית", הממוקמת במרכז המדינה. ב-6 בפברואר 1919 התכנסו הצירים בפעם הראשונה ומינו לנשיא זמני את פרידריך אברט, נציג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והוא מצדו מינה את הממשלה הראשונה של הרפובליקה הצעירה. עיר ההתכנסות של האסיפה הלאומית נתנה את שמה לכינוי הלא-רשמי של הישות הפוליטית: "רפובליקת ויימר".

הפריט שלפנינו נאסף על ידי הרופא היהודי ארתור צ'ליצר, שהחזיק מרפאה פרטית בברלין עד עליית הנאצים. צ'ליצר התעניין בסוגיות היסטוריות שונות ובגנאלוגיה יהודית, אך הייתה לו גם תודעה היסטורית רחבה שבאה לביטוי באוסף הכרוזים והכרזות שהוא טיפח בין השנים 1918 ו-1928. באוסף מצויים מאות פריטים של מפלגות ומועמדים פוליטיים רבים לבחירות למיניהן שהתקיימו ברפובליקת וויימר. ככל הנראה אסף צ'ליצר את הפריטים בברלין. במקרים רבים הוא הוסיף את תאריך האיסוף ולפעמים אף את מקום האיסוף ותייק את הממצאים בדייקנות. בשנת 1936 תרם צ'ליצר את האוסף לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ד"ר ארתור צ'ליצר נרצח בשואה, במחנה סוביבור, בשנת 1943.

מקור: מחלקת הארכיונים, אוסף אפמרה מרפובליקת ווימר V 662