הרבה לפני ריי צ'ארלס וסטיבי וונדר: גלגוליו של בית הספר לעיוורים שהקימה גברת רחל חכם יצחק בבגדד של תחילת המאה העשרים
תחילה עקבה אחריו מרחוק, מביטה בו מחלונה. מה היה בו, במראה שלו, שסירב לעזוב אותה? האם הייתה זו העייפות הניבטת מפניו? חוסר האונים שבתנועותיו? העובדה ששכב מרבית היום בפינת רחוב, שולח את ידיו בבקשת נדבה בזמן שהעוברים והשבים חולפים על פניו? ואולי היה זה גילו הצעיר?
אחרי מספר ימים התקרבה, חקרה את מצב משפחתו, ייתכן שאפילו דיברה אתו. אז גילתה את גילו (בן עשר), את שמו (שלא נודע לנו) ואת מצבו הרפואי שהובילו אותו לקבץ נדבות בגיל רך שכזה – עיוורון מלא. מספרים שאחרי שגילתה את הפרטים האלה הגיעה לכדי מסקנה: "הציבור חייב להציל ילדים אלו מחרפת רעב, ולהחזיר להם את צלם האנוש, אם לא יוכל להחזיר להם את מאור עינם".
השנה הייתה 1924, העיר הייתה בגדד, ושמה של האישה שהחליטה לעשות משהו היה גברת רחל חכם יצחק.
הרעיון שביקשה רחל חכם יצחק לקדם היה בית ספר מקצועי לעיוורים, שם יוכלו הילדות והילדים ללמוד מקצוע שיוכל להוציא אותם מחיי העליבות הצפויים להם. לשם כך ערכה רחל מגבית, השיגה את תמיכת המועצה החילונית של קהילת יהודי בגדד ובעזרת המורה לעברית משה סופר אף החלה לבנות את תכנית הלימודים הראשונית – תכנית שהתבססה על הנעשה בארץ ישראל.
משעה שהשיגה את התמיכה הכספית נתקלה רחל במכשול גדול יותר: הסכמת ההורים. היות שהיחס לעיוורים, כמו גם לשאר בעלי המוגבלויות, היה יחס מזלזל, נאלצה יוזמת המוסד המהפכני להעביר שעות ארוכות בשכנוע הורים סרבנים בתועלת שתצמח לילדיהם. עד שלא יזכו הילדים במסגרת שתאפשר להם להפוך לאנשים פרודוקטיביים, ימשיכו להיתפס כנטל לחברה.
כחלק מתכנית הלימודים המודרנית למדו התלמידים לנגן בכלים מוזיקליים שונים. ככל שהתבסס המוסד ובוגריו יצאו לשוק העבודה העיראקי, התגלה מקצוע המוזיקה כמקצוע המקובל והמפרנס ביותר.
את המוסד סיימו הבוגרים לא רק כשמקצוע מכניס ומכובד בידם, אלא גם פיתחו את העקשנות והתושייה שיסייעו להם לממש את כשרונם. מספר בוגרי המוסד התארגנו לתזמורת, פנו לתחנת השידור העיראקית בבקשה להיבחן לשורותיה ואף השתתפו במספר תכניות. חלקם נתקבלו מאוחר יותר לעבודה בתזמורת של תחנת השידור העיראקית.
בימי העלייה ההמונית לישראל, יקלטו רבים מבוגרי המוסד בבית השידור הערבי בירושלים.
בניין בית הספר לעיוורים הוקם בשכונה היהודית בבגדד בזכות תרומת הנדבן מהמזרח הרחוק, סר אליעזר כדורי, ונקרא על שם אביו סילאס כדורי. בית הספר נהרס בשנת 2017.
בעקבות מגעים עם חיים וייצמן, אותו סר אליעזר כדורי בנה מכספי עזבון אחיו אליהו (אליס) כדורי מהונג קונג, את בית הספר החקלאי כדורי (בו למד יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי ועוד רבים אחרים) ובית ספר נוסף בטול כרם שקיים עד היום ונושא את השם כדורי.
ב-1942, אליעזר כדורי נלקח מביתו בשאנגחאי למחנה ריכוז לאזרחים זרים. הוא מת בכלא ב-1944.
שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"
הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות
הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב
תגובות על כתבה זו