הסיפור המופלא של להקת בית הספר ליהודים עיוורים בבגדד

הרבה לפני ריי צ'ארלס וסטיבי וונדר: גלגוליו של בית הספר לעיוורים שהקימה גברת רחל חכם יצחק בבגדד של תחילת המאה העשרים

נגנים מבית הספר לעיוורים - בגדד 1942

תחילה עקבה אחריו מרחוק, מביטה בו מחלונה. מה היה בו, במראה שלו, שסירב לעזוב אותה? האם הייתה זו העייפות הניבטת מפניו? חוסר האונים שבתנועותיו? העובדה ששכב מרבית היום בפינת רחוב, שולח את ידיו בבקשת נדבה בזמן שהעוברים והשבים חולפים על פניו? ואולי היה זה גילו הצעיר?

אחרי מספר ימים התקרבה, חקרה את מצב משפחתו, ייתכן שאפילו דיברה אתו. אז גילתה את גילו (בן עשר), את שמו (שלא נודע לנו) ואת מצבו הרפואי שהובילו אותו לקבץ נדבות בגיל רך שכזה – עיוורון מלא. מספרים שאחרי שגילתה את הפרטים האלה הגיעה לכדי מסקנה: "הציבור חייב להציל ילדים אלו מחרפת רעב, ולהחזיר להם את צלם האנוש, אם לא יוכל להחזיר להם את מאור עינם".

השנה הייתה 1924, העיר הייתה בגדד, ושמה של האישה שהחליטה לעשות משהו היה גברת רחל חכם יצחק.

הרעיון שביקשה רחל חכם יצחק לקדם היה בית ספר מקצועי לעיוורים, שם יוכלו הילדות והילדים ללמוד מקצוע שיוכל להוציא אותם מחיי העליבות הצפויים להם. לשם כך ערכה רחל מגבית, השיגה את תמיכת המועצה החילונית של קהילת יהודי בגדד ובעזרת המורה לעברית משה סופר אף החלה לבנות את תכנית הלימודים הראשונית – תכנית שהתבססה על הנעשה בארץ ישראל.

 

מסמך רשמי של המוסד לעיוורים שייסדה רחל חכם יצחק. המסמך מפרט את תקציב המוסד מהאחד באוקטובר 1933 ועד ה-30 ביוני 1934. המסמך התגלה במרתפים של משטר סדאם חוסיין בבגדד ב-2003 ונמצא כעת באתר של הארכיב הלאומי של ארה"ב

 

משעה שהשיגה את התמיכה הכספית נתקלה רחל במכשול גדול יותר: הסכמת ההורים. היות שהיחס לעיוורים, כמו גם לשאר בעלי המוגבלויות, היה יחס מזלזל, נאלצה יוזמת המוסד המהפכני להעביר שעות ארוכות בשכנוע הורים סרבנים בתועלת שתצמח לילדיהם. עד שלא יזכו הילדים במסגרת שתאפשר להם להפוך לאנשים פרודוקטיביים, ימשיכו להיתפס כנטל לחברה.

 

האירוע חגיגי לרגל פתיחת המבנה החדש והמודרני (דאז) של בית הספר לעיוורים

 

כחלק מתכנית הלימודים המודרנית למדו התלמידים לנגן בכלים מוזיקליים שונים. ככל שהתבסס המוסד ובוגריו יצאו לשוק העבודה העיראקי, התגלה מקצוע המוזיקה כמקצוע המקובל והמפרנס ביותר.

את המוסד סיימו הבוגרים לא רק כשמקצוע מכניס ומכובד בידם, אלא גם פיתחו את העקשנות והתושייה שיסייעו להם לממש את כשרונם. מספר בוגרי המוסד התארגנו לתזמורת, פנו לתחנת השידור העיראקית בבקשה להיבחן לשורותיה ואף השתתפו במספר תכניות. חלקם נתקבלו מאוחר יותר לעבודה בתזמורת של תחנת השידור העיראקית.

בימי העלייה ההמונית לישראל, יקלטו רבים מבוגרי המוסד בבית השידור הערבי בירושלים.

 

תזמורת קול ישראל בערבית, מדינת ישראל. התמונה צולמה בין השנים 1972-1969

 

בניין בית הספר לעיוורים הוקם בשכונה היהודית בבגדד בזכות תרומת הנדבן מהמזרח הרחוק, סר אליעזר כדורי, ונקרא על שם אביו סילאס כדורי. בית הספר נהרס בשנת 2017.

בעקבות מגעים עם חיים וייצמן, אותו סר אליעזר כדורי בנה מכספי עזבון אחיו אליהו (אליס) כדורי מהונג קונג, את בית הספר החקלאי כדורי (בו למד יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי ועוד רבים אחרים) ובית ספר נוסף בטול כרם שקיים עד היום ונושא את השם כדורי.

ב-1942, אליעזר כדורי נלקח מביתו בשאנגחאי למחנה ריכוז לאזרחים זרים. הוא מת בכלא ב-1944.

 

כתבות נוספות

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

 

 






טרגדיה של חלוצה: הניה פקלמן

וידוי אישי אמיץ ומטלטל של הניה פקלמן, פועלת עירונית בת העלייה השלישית, המגוללת את האירועים האלימים שעברו עליה, ובהם אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת

פועלות ופועל בשדה הטבק בראשון לציון, 1924. הניה פקלמן הראשונה משמאל

.

"הייתה מטיפוס של בת ישראל כשרה וידעה לסבול הרבה בדומיה"

(מתוך ידיעה על התאבדותה של הניה פקלמן, עיתון הבקר, 20 בינואר 1940)

.

ב־1935 התפרסם בתל אביב הספר חיי פועלת בארץ. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן. פקלמן הייתה פועלת עירונית מתל אביב שעלתה ארצה בימי העלייה השלישית. בספרה מתארת פקלמן בגוף ראשון ובגילוי לב את ילדותה, את הכשרתה בחו"ל ואת עלייתה לארץ ישראל. היא מתארת את ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיי החברה בארץ, ואת האירועים האלימים שעברו עליה: אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת.

הספר הוא מסמך יוצא דופן שמשלב סיפור על ימי העלייה השלישית וחיי הפועלות, סיפור חיים שלם של אישה וכתיבה נשית. כשיצא לאור בשנת 1935, זכה הספר להתעלמות וכמעט שלא נכתב עליו דבר. פקלמן, שחשפה בספר את נפשה, תבעה את עלבונה ואף השקיעה בו את חסכונותיה, הוכתה בצער ומחסור ושקעה בדיכאון.

בשנת 1940 שמה הניה קץ לחייה.

מהספר נותרו עותקים בודדים אחד מהם היה בידי המשפחה ואחר התגלה בספרייה הלאומית בירושלים. קולה של הניה נשכח, הקול שביקשה להשמיע על התלאות והייסורים שהיו מנת חלקה פה בארץ חמדת אבות, הזעקה על המחיר ששילמה וששילמו עוד נשים עובדות בארץ באותה תקופה. כעבור שנים יצאה לספר מהדורה חדשה ועם זאת מעטים בלבד מכירים את סיפור חייה של הניה פקלמן – חיי פועלת בארץ.

.

שער המהדורה המקורית של הספר חיי פועלת בארץ מאת הניה פקלמן

.

"אמי צפורה, ילדתה השנייה של הניה פקלמן מנישואיה למשה בעל־טכסא, הטמינה את הספר שכתבה סבתי בארונה בחדר השינה," מספרת עין־יה טמיר, נכדתה של הניה פקלמן. "כשגיליתי אותו הייתי בת שתיים-עשרה ושאלתי אותה על אודותיו. היא ענתה שסבתי כתבה את הספר, שאינו ספר המתאים לגילי, ואסרה עליי ועל אחי לקרוא בו. אחי שמע בקולה וקרא את הספר לראשונה רק כשהיה בן חמישים. אני, שהייתי ילדה סקרנית, לקחתי אותו לידיי כשאיש לא היה בבית וקראתי בו. נפעמתי מכתיבתה והזדעזעתי מתוכנו – זרמי חשמל עברו בגופי, הזעזוע היה גדול מאוד. מה שכן סיפרה לי אמי על סבתי היה שהתאבדה בקפיצה מבית קולנוע "אסתר" בתל אביב כשאמי הייתה בת שתיים־עשרה."

"לא נגעתי בספר במשך כמעט חמישים שנה, אפילו כשאמי נפטרה לא לקחתי אותו לידי, והספר נשאר ברשות בעלה, אבי המאמץ," מספרת הנכדה. יותר משבעים שנים אחרי שיצא לראשונה, יצא הספר במהדורה נוספת, ורק אז חזרה עין־יה לספר האסור. "רק כאשר זכה הספר להוצאה מחודשת ביקשתי את הספר מאבי וקראתי בו. לילה שלם קראתי ובבוקר הלכתי לישון כשדמעות בעיניי."

"שמחתי מאוד בהוצאה המחודשת לאור והסכמתי להתראיין בכלי התקשורת ולספר את הסיפור של הניה", מספרת עין-יה, "מפני שחשתי שהציבור שהתכחש לסבתי מחבק חיבוק אוהד את אחי ואותי, את משפחתנו, כמעין סגירת מעגל. החיבוק שהייתה זקוקה לו וציפתה לו סבתנו הגיע אלינו ושמחנו בו. בכל המפגשים שנערכו סביב הספר בכל רחבי הארץ הרגשתי קרבה לסבתי ואמי, שבוודאי היו גאות בי ובמאמציי להביא סיפור חשוב זה לידיעת הציבור, ובמיוחד את הסוגיות המועלות בו: זכותה של האישה לקבל שכר שווה לגבר וזכותה של האישה על גופה. שלא כמו סבתי, לא השכלתי ליישם בימי חיי את הדברים שלמענם נלחמה, ורק כאשר הגעתי לגיל מבוגר היה בי הכוח הנפשי והעוז להשמיע קולי, שמתוכו בוקע היום גם הקול שלה."

.

עין־יה ואמה צפורה בקיבוץ יגור

.

***

.

קטעים מספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ"

.

עבודת נשים בארץ ישראל

לאחר שעזב נ' את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם, פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: "בואי לעבוד אתנו". עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר התכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעיהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: "נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאוד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…" כולם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאילו אין הדברים מופנים אלי כלל.

התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי, אם לא אוכל לעבוד, לא אתבייש לעזוב את העבודה באמצע היום, בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!"

(מתוך פרק נ"ה)

.

הניה עומדת על הפיגומים במהלך עבודת בניין בתל נורדאו, 1923

.

האונס

אחרי הנשף של ח. ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו'. אמרתי לו: אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך". הוא התאדם והוריד את ראשו.

סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. רוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.

– למה אתה נועל את הדלת? שאלתי

– בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, – – השיב לי.

הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה.- – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל אביב.

בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד לו בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר ביננו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.

*

מצבי החמרי היה קשה מאוד, נסעתי לתל אביב, ותכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני… הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: "האם זה אפשר, האם זה אפשר?"

הרופא שאל אותי: "מה אפשר?"

לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת?

הרופא לקחני ביד, ובעל כורחי הושיבני על הכסא ואמר לי: "אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור".

יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. "אם זה יהיה נכון"- אמרתי בלבי – "אאבד את עצמי לדעת". רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את… הילד.

לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת. היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה איזו רעננות, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…

נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות.

(מתוך פרקים ס"ה–ס"ז)

.

הניה פקלמן בעבודת הריצוף בבת גלים, בראשית ימי בניינה

.

הלידה

בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחד שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.

… את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חיכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי:
– נו, מה נשמע אתך?
עניתי לו: " יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד"ר גריי".
הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: " תני לי מיד את התעודה! מה ? את מפחדת שאקרע אותה? "
עניתי לו: " אינני מפחדת, כי ד"ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת".
הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.

נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה, האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאוד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.

יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו.

(מתוך פרקים ע"ב–ע"ד)

.

הניה (למטה משמאל) וחברותיה בחצר המשק של איכר בראשון לציון (אחרי העבודה)

.

מוות

היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי "לשאוב" חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת בשדים. וכיון שלד"ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע"כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד: הן הילדה היתה בת חודש, וכל הזמן היתה שקטה מאד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!

לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל"קופת חולים". המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבד ב"קופת חולים") הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל"קופת חולים" וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. "קופת חולים" היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.

הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה "כשרה" היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם, לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. ואני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.

אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת, בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך ורע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכלתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.

בבוקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל"קופת חולים" אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל"הדסה". רצתי ל"הדסה" במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.

*

ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.

ד"ר פארבר התחיל לנחמני שאני עוד צעירה מאד, ועוד יהיו לי ילדים. הוא לא ידע מה היא לי הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכּולה! לא היה ליל פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ' ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל, והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!

.

הניה פקלמן ובתה צפורה בשכונת מחלול בתל אביב

.

*

פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי : לא להשתגע, לא להשתגע, את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה -נקמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותי לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לי לא היה כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר לשומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ולא רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.

*

לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים "בעלי רחמים", שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כעל בן אדם. כולן כאחת חשדו בי שמרצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחרות רצו להראות כ"מפותחות" וכחפשיות בדעותיהן, ועל כן התהלכו אתי. אחרות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק, וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק הדין שהוציאה עלי כל הסביבה.

ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.

(מתוך הפרקים ע"ג–ע"ד)

 

 הקטעים מספרה של הניה פקלמן והתמונות מהאלבום המשפחתי – באדיבות נכדתה עין־יה טמיר.
המהדורה החדשה של ספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה", הוצאת כנרת ומכון הקשרים, ראתה אור ביוזמת תמר ס' הס, בשנת 2007. ערך אותה יגאל שוורץ ונוספו לה שתי אחריות דבר:  מאת דוד דה פריס וטליה פפרמן ומאת תמר ס' הס.

 

"חיי פועלת בארץ" בפרויקט בן יהודה

לכל .

הכתבה פורסמה בגיליון 24 של הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

 

 

כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל

התקנה הראשונה שהתחיל בית הדין האחראי לחגיגות: לכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה"

כתב: בנעטיה פדהצור

המון יהודים שנאספו ברחבת משרדי העליה בטריפולי שבלוב, ביום ה' באייר תש"ט, חשו את גודל השעה והמעמד. גברים ונשים, זקנים וטף מילאו את הרחבה. עליהם ניצח משורר הקהילה, ציון גויטע (מחלולה) שהפליא לשורר: "עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד, קוּלוּ לִי כִּיף֗ הַסִּירָה, אִלְיוֹם נְהָאר סַעִיד, עָלַקְנָא פִ֗יהָא לְבַּנְדִּירָה". ובתרגום: למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר, היום יום מאושר, בו הנפנו את הדגל.

 

עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד / ציון גויטע אלמחלולה (שני בתים מתוך השיר)

פִ֗י יוֹם כַ֗מְסָה אִיָּר, אַפְ֗רַחְנָא זְגָ֗אר וּכְּבָּאר,

זָאוָאלִי מְעָא תַּגָּ'אר, בַּחְדָּא אַצְּלָא לַכְּבִּירָה.

 

ביום ה' באייר, שמחנו קטנים וגדולים,

עני עם הסוחר, ליד בית הכנסת הגדולה.

 

בַּנְדִּירַתְנָא לְמַנְסוּבָּה, הִי דִּיךּ אִלְמַחְבּוּבָּה,

לַעְדּוּ דָּארוּ מַחְרוּבָּא, וְטָארוּ כִּיף֗ הַטִּירָה.

 

דגלנו המתנופף, הוא זה האהוב,

האויב פתח במלחמה, ועפו כמו ציפור.

 

תפילת שחרית חגיגית בבית הכנסת "צלאת לפראנק" ביום העצמאות הראשון

השמחה המופגנת בראש חוצות הייתה סוג של שיחרור קיטור ולחצים לאור העובדה שקצת פחות משנה קודם, כחודש לאחר קום המדינה, קם המון ערבי מקומי, וכזה שהגיע ממדינות סמוכות בדרכו לארץ ישראל, על תושבי טריפולי, וניסה לטבוח (שוב) ביהודים , כפי שעשה בשנת 1945. הידיעה שהחלום הציוני שלהם הולך ומתגשם לנגד עיניהם, שקמה מדינה לעם היהודי ונפתחו שערי העלייה, הפיחה בהם ביטחון רב. והפעם היו היהודים  מוכנים וערוכים, והפילו חללים רבים בקרב הערבים. אלה נסו על נפשם בהותירם מאחור יותר מ 100 הרוגים ופצועים רבים.

חגיגות יום העצמאות הראשון בטריפולי קהל חוגגים מול משרדי העלייה, דגל ומגן דוד מונפים ושלט על בד עם הכיתוב "תחי מדינת ישראל"

היהודים בלוב היוו מיעוט קטן (כ-35,000 איש בסה"כ) ובכל מדינה מוסלמית אחרת, המחשבה על חגיגות ושמחה על הקמת מדינה, ועוד מדינה יהודית, לאחר טבח נתעב ופוגרום בהפרש שנים קטן, נחשבו על ידי רבים כסוג של הזיה וכמעשה לא אחראי. אבל בלוב, ובטריפולי במיוחד, היהודים התהלכו כבעלי הבית, כאילו הם ורק הם בעולם.

ימים קודם, ב-ב' באייר תש"ט, ישב הרכב של בית הדין בטריפולי בראשות הרב שלמה ילוז, הדיינים ר' יששכר חכמון, ר' כמוס נחאייסי ור' חי גאביזון, התאמץ להחליט איזה אופי יינתן ליום הזה – יום עצמאות ישראל. אופיה הדתי של הקהילה מחד, וה"ציונות של הרצל" שהייתה חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת, הכתיבו באופן ברור את אופי וההתנהלות ביום הזה. החלטת בית הדין פורסמה במנשרים (פשקווילים) הכתובים עברית וערבית-יהודית שנתלו ברחובות העיר ובבתי הכנסת, בהם פרטו אחת לאחת את ההנהגות, ערב ובוקר וצהרים.

תקנות חגיגות יום העצמאות בשפה הערבית

המנשר העיקרי פותח במילים:

אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

תרגום:

אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

אחרי הפתיח מובאים עשרה סעיפים והוראות מדוייקות הנוגעות לתפילות.

התקנה הראשונה קובעת שלכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה". הקביעה לזוג צעיר בלוב שנולדו לו ילד או ילדה, באיזה שם יקרא איננה קביעה פשוטה, משום שבאותם ימים היו כללי ברזל למתן שם: בן ראשון נקרא על-שם הסבא מצד האב, בן שני על-שם הסבא מצד האם, וכך בבנות.

ההוראות השניה והשלישית נוגעות לאופי של היום – יום חג ומועד, שבו כל בתי העסק ומקומות העבודה סגורים, הלל והודיה ומשתה ושמחה ומתנות לאביונים וחובה על כל אדם מישראל להרבות במתנות לאביונים כל היום ולהרבות בסעודות. מי שאין לו, חובה עליו לעשות ביום זה לכל הפחות סעודה אחת בבשר וביין.

רחובות העיר טריפולי לבשו חג

רחובות העיר לבשו חג, חנויות נסגרו, דגלי המדינה, חלקם מעשה ידי תופרות ביתיות, נתלו על המרפסות. משקופים וקירות קושטו בחריות של עץ הדקל. איש לא נשאר בבית, כולם יצאו אל הרחובות. חניכי מועדון "בן-יהודה" יחד עם חניכי תנועת "מכבי", "גדוד מגיני השפה", "הצופים" ו"החלוץ הדתי" צעדו בתהלוכה, שרו ורקדו, בדרכם אל משרד העלייה שליד המונומנטו (אנדרטה לחייל האלמוני), שעל גגו הונף דגל ישראל ונתלתה כרזה – "ה' באייר מדינת ישראל".

ההוראות המשמעותיות והנועזות יותר במנשר, שאין להן אח ורע בכל קהילות ישראל, נוגעות לאופי הדתי של היום. בשונה מהרבנות הראשית לישראל, שבמשך שנים רבו הרבנים שלא רצו לשוות ליום ציביון דתי, ביקש במכוון בית הדין של טריפולי לקבוע לחג אופי דתי, והרבנים הורו ופסקו פסיקות מרחיקות לכת, שגם היום נתפסות כחריגות ומיוחדות. במכתב ששלחו רבני בית הדין לאחר החג אל משרדי הממשלה, הם כותבים: "לתשומת לב ולהוסיף כי מצאנו לנכון לקדש את החג בקריאה בתורה ובהפטרה בנביא כדי לקבוע לחג אופי דתי ושקדנו על כך שיתקבל כזה בכל רחבי טריפוליטניה".

הם גם חיברו תפילה מיוחדת לשלום המדינה, בנוסף לנוסח המקובל על-פי הרבנות הראשית לישראל.

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם.

תפילה לשלום המדינה שחיבר בית הדין בלוב לכבוד החגיגות והתפילה בנוסח רבנות ארץ ישראל

החגיגות הללו בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות ישראל באותה שנה, אבל לגמרי שלא במקרה. התנועה הציונית והפעילות החינוכית בלוב, הן לילדים והן למבוגרים, פרחה עוד משנות העשרים, בעיקר לאחר הקמת "בן־יהודה" בטריפולי, שהיה הזרז להפצת השפה העברית בקרב גברים ונשים. בית ספר עברי "התקווה" ופעילות חינוכית אינטנסיבית יצקו בלב כולם, לא רק הילדים, אמונה. מצעדים ותהלוכות רחוב עם קופה ענקית של קק"ל רכובה על עגלה וסוס ומובלת ברחובות טריפולי היו מחזה שיגרתי. מחזות בעברית שהועלו על-ידי תלמידים, והוצגו בפני אולמות גדולים מלאים ביהודים, יצרו תחושת גאולה אמיתית ונטעו בלב רבים את האמונה התמימה שהנה, או טו טו עולים לארץ ישראל.

הנפת דגל ישראל מעל התיבה בבית הכנסת "צלאת לפראנק" בטריפולי ביום העצמאות הראשון

על חפצים וכלי קודש הודפס מגן דוד ובתוכו המילה "ציון". עיתונות עברית למבוגרים ולילדים ("חיינו", "לימדו עברית", "ניצנים", "סמדר" ואחרים) שראתה אור בטריפולי והעבירה רשמים ותמונות מארץ ישראל רק הגבירו את הערגה והעבירו רבים לפסים אופרטיביים שבאו לידי ביטוי בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים, ובסיפורי כיסוי שונים ומשונים.

הוסיף לכך המפגש המרגש של היהודים עם החיילים הארצישראליים, שהגיעו ללוב יחד עם הכוחות הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והוסיפו לגעגוע שהיה נטוע בלבבות, ניחוחות טריים מארץ הקודש.

הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ולישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר פוגרום נוסף שנערך בהם.

 

 

(*) בנעטיה פדהצור משמש כיו"ר "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר", הסיפור מאחורי "משירי ארץ אהבתי"

ב-1951 כשהייתה בת ארבעים, שלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי את מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" וכתבה לו כי זהו "צרור קטן משונה במקצת והם דברים שאינני בטוחה בהם." בנובמבר 1951 שלונסקי פרסם את השירים בכתב העת "אורלוגין".

 

"משירי ארץ אהבתי" בכתב העת "אורלוגין" 1951

 

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

 

לאה גולדברג שנולדה ב-1911, העבירה את שנות חייה הראשונות בעיר קוֹבנה שבליטא – עיר גדולה ומפותחת שהייתה מרכז לתרבות עברית ויידית, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ורבת הישגים. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא אל פנים רוסיה ולאה גולדברג ומשפחתה נדדו מעיר לעיר. עם תום המלחמה עשתה המשפחה את דרכה בחזרה, אך בדרך אביה של גולדברג שנחשד בהיותו קומוניסט הוכה ועבר התעללות על ידי חיילים ליטאים. הוא מעולם לא התאושש מהמקרה. אחרי תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לקובנה ולאה גולדברג נשארה תמיד עם יחס אמביוולנטי לעיר וגם למולדתה ליטא.

 

לאה גולדברג בתור ילדה בעיר קובנה. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

 

"קובנה זו עיר אשר אני התחלתי לשנוא אותה מאוד, יותר ממוות, ושכל הרע אשר קרה איתי קרה דווקא פה", כתבה גולדברג ביומנה בשנת 1924. "אבל לפי דעתי אני אף פעם לא אצא מפה, ואפילו בקיץ הזה לא ניסע לקייטנה".

בראיון שנתנה גולדברג בבגרותה (ושמצוטט בספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן") אמרה על עירה קובנה: "הייתה זו עיר זעיר-בורגנית, פרובינציאלית. בשבת הלכו הגבירות לטייל באותו רחוב, כולן באותם מעילי פרווה, אותם כובעים. הייתי נחנקת שם. הליטאים כאן כועסים עלי כאשר אני אומרת דברים כאלה. והשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה! הן כמו קוֹשְׁמַאר [סיוט (צרפתית)] בשבילי."

ובכל זאת קובנה וליטא לא עזבו את לאה גולדברג אף פעם.

 

 וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

 

ליטא היא ככל הנראה גם הארץ הגשומה שאליה התייחסה גולדברג בפתח המחזור "משירי ארץ אהבתי". רמז לכך אפשר למצוא ברשימה שכתבה לאה גולדברג ביומנה ב-15.11.29:

"אני כמו תמיד בודדה ולכתוב איני יכולה. איני יכולה עדיין. אתמול דיברתי עם אחדים מן 'הסופרים' שלנו. פני כולם מועדים לחוץ לארץ. יש תקוות. ואני? החיים ריקים עד אין סוף. מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגיאוגרפיה של הנפש."

 

לאה גולדברג, בת 14 לערך בליטא

עֲלוּבָה שֶׁלִּי,  אֶבְיוֹנָה וּמָרָה,
לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר –
רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֶת שִׁבְחך אָמְרָה
וּגְנוּתְך חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר.

 

בראשית שנות השלושים למדה גולדברג בגרמניה וראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון. היא ביקשה כבר מאוד לעלות ארצה. היו לה בארץ חברים ומכרים ואנשים שהעריכו את שירתה, והיא כתבה בעברית והיא ראתה את עתידה בארץ. גולדברג עלתה סוף סוף לארץ בינואר 1935 ובשנותיה הראשונות בארץ אפשר היה לחוש מקריאת שיריה הן בתחושות של זרות והן במתח בין התרבות האירופית שהשאירה מאחור ובין התרבות הארץ ישראלית שמצאה פה.

ואז פרצה המלחמה.

בקובנה, שהייתה קרובה לגבול, פונו כל אנשי הצבא והמנהל כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות. בעידוד הגרמנים החלו פורעים ליטאים לאומנים בקובנה לתקוף, לחטוף ולהרוג את היהודים שנותרו בה ואת הפליטים היהודיים שהגיעו אליה. יהודי קובנה אולצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. גם כשהוקם הגטו בעיר, המשיכו החטיפות והרציחות. בסתיו 43', בעקבות התקדמות הרוסים, נעשה הגטו בקובנה ל"מחנה קובנה" – מחנה ריכוז. היהודים שהיו בו הועברו ממנו למחנות עבודה קשים ונספו מחמת רעב, קור ומחלות. ב-1 באוגוסט 1944 שיחררו הסובייטים את קובנה. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם. גם אם היו יהודים ששבו לקובנה אחרי השואה, החיים היהודיים בה מעולם לא שבו לקדמותם.
גם אביה של גולדברג נספה בקובנה, יחד עם יתר בני המשפחה שנותרו מאחור.

 

יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו קובנה לפי גירושם, 1943. צילום: יד ושם

 

לאה גולדברג לא רצתה לכתוב על המלחמה אך בכל זאת, עם חלוף השנים, אותם ימים נוראים מצאו דרך גם לכתיבתה.

וְעַל כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָּה,
לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,
מֵחֻרְבַּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֶבֶן קְטַנָּה
אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמֹר לְמַזְכֶּרֶת.
וּמֵעִיר לָעִיר, מִמְּדִינָה לַמְּדִינָה
אָנוֹדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת נְגִינָה
לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת.

 

"המשוררת מביעה את המעט מזעיר שהלב יכול לגלות לעט על מה שקרה באירופה בשנים 1945-1939", כותבת טובה הראל על השיר ב-1962. "זוהי התגובה שלה למה שאירע באירופה באותן שנים בלתי נשכחות. כך, באמצעות השיר מקימה גולדברג גל-עד לארץ אהבתה."

"אין להבין את המחרוזת משירי ארץ אהבתי אלא כמצבה סמלית נהדרת לגולה שהיתה 'ביתנו הישן' והיא איננה עוד", מסכם חוקר הספרות דוד כבר ארן כבר בשנת 1955. אכן לא נותרו מארץ אהובה זאת אלא 'חומות חריבות'."

 

"במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם"

בשנת 1970 ביקשה חוה אלברשטיין מדפנה אילת להלחין את השיר הראשון במחזור – "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה" והוא נעשה לשיר הנושא של אלבומה שיצא באותה שנה.

בראיון ליונתן ריגר בסדרה "שירים עד כאן" אלברשטיין מספרת: "במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם. מהרגע הראשון שקראתי אותו ידעתי שזה השיר שלי, של חיי, של הביוגרפיה שלי – עבר, הווה וגם עתיד. אני שומעת אותו כמו שהוא ואני נפעמת. זה שיר חשוב כי הוא מצליח לשמר איזשהו עבר. בכל שיר יש איזשהו נס קטן. זה דווקא ה'לה לה לה לה לה לה'. יש משהו עדין וצנוע ולא מתייהר בשיר הזה."

אלברשטיין שהייתה רק בת 22 כשהקליטה את השיר מוסיפה: "אני זוכרת שקראתי את השיר הזה והיה לי ברור שאני חייבת לשיר אותו. הקלטתי אותו עם הרבה פאתוס כי הרגשתי שזה שיר שאפשר לזעוק אותו ולשיר אותו בקול רם."

 

על המשפט שחותם את השיר "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אלך עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת" אומרת אלברשטיין: "'דלותך הזוהרת' לחלוטין לוקח אותי לילדות שלי לשיכוני העולים הקטנים שבהם גדלתי עם כל האנשים הצנועים והפשוטים שהגיעו מסוף העולם במובן הכי טראומתי והתחילו הכול מהתחלה, והכול בנועם ובנחת. (…) ההתחייבות הזו להופיע מעיר לעיר וממדינה, [זו ההתחייבות] שלקחתי על עצמי מגיל מאוד צעיר – להופיע בכל מקום בעולם ובארץ ולספר את הסיפור של האנשים שלי."

כשנשאלה מה דעתה על כך שאומרים שהשיר מדבר על ישראל, השיבה אלברשטיין: "אפשר להגיד גם על הארץ הקטנה הזו 'עלובה שלי', וזה לא כדי להעליב. זה להגיד אני מקבלת אותך, אני מקבלת אותך ככה כמו שאת, אין מה לעשות, את לא מושלמת."

לאה גולדברג הייתה חולה מאוד ונפטרה בשנה שבה יצא השיר לרדיו. היא כנראה לא זכתה לשמוע את השיר הראשון ממחזור "משירי ארץ אהבתי" מולחן ומושר כה יפה.

 

סוף דבר

"טעות לחשוב שגולדברג כותבת ב'משירי ארץ אהבתי' על ארץ ישראל", אמר איש הרדיו והתרבות מולי שפירא באירוע לזכרה של לאה גולדברג, והוסיף: "הארץ ששבעה ימים בשנה יש בה אביב וכל השאר גשמים, היא מכורתה. ליטא. אז יושבים אנשים בצוותא ומעריצים משוררת עברית כל כך, ארצישראלית כל כך, ולא יודעים שאחד השירים היפים ביותר שלה, הוא בעצם שיר אהבה למכורה אחרת לגמרי".

ייתכן שעבור לאה גולדברג עצמה, השיר אכן נכתב על חורבנה של ליטא, אך במסע חייה היו לה ודאי עוד הרבה ערים ומולדות: הייתה גרמניה והיו עריה בון וברלין שלמדה בהן והייתה פאריס שאהבה והיו תל אביב וירושלים והיו ערים ומולדות ספרותיות, שהילכו עליה קסם. ואפשר שהשיר שוזר בתוכו זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. אפשר גם, כמו שכתבה המשוררת גלית מסה, ש"ארץ אהבתי" אינה ארץ מסוימת שאותה אהבה, אלא – "ארץ האהבה שלי" – אותה חלקה בתוך הנפש השייכת לאהבה, ומחכה לה ולאורח שיאיר אותה.

אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים
וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בַּתְּפִלָּה,
וּבָנַיִךְ בְּנוֹתַיִךְ חֲתַן כַּלָּה,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ אַחִים.

 

תחילת השיר בכתב ידה של לאה גולדברג. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

הימים הלבנים של לאה גולדברג

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו