בסוף חודש ספטמבר האחרון הלך לעולמו פרופ' שמואל מורה, חוקר ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, בן 84 במותו. פרופ' מורה, שזכה בפרס ישראל לשנת 1999, המשיך להרצות עד יום מותו, אף על פי שפרש לגמלאות.
מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית, אותה ראה כאם, ואילו את השפה העברית, למרות היותו יהודי, ראה כרעיה ואמר תמיד שרעיה לא תוכל להחליף אם.
מורה היה מעיין נובע של מחקרים, ואחד מהגדולים בחוקרי-הספרות הערבית המודרנית והתיאטרון הערבי, במיוחד בתחום השירה הערבית המודרנית. בשנת 1976 יצא לאור הספר בו הציג את תזת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לונדון:
Modern Arabic Poetry 1800-1970, The Development of its Forms and Themes under the Influence of Western Literature. Leiden: E.J.Brill.
הספר תורגם לערבית על ידי ד"ר מחמד שפיע א-סיד וד"ר סעד עבד אל-עזיז מצלוח, ויצא לאור בקהיר בשנת 1986 תחת השם "השפעתם של זרמים אינטלקטואליים ופואטיים מערביים על השירה הערבית המודרנית 1970-1800." בספרו זה, היה פרופ' מורה אחד הראשונים שהגיעו למסקנה, כי המשוררים הערבים הגולים, במיוחד בצפון אמריקה, הושפעו מן הסגנונות והסוגות הספרותיים של שירי-ההלל והמזמורים הנוצריים האוונגליוניים, שתורגמו לערבית ויצאו לאור באוניברסיטה האמריקאית [בבירות] וכן מתרגומי התורה, הברית החדשה והשירה האירופאית.
מהדורה מתוקנת ומעודכנת של הספר הופיעה בשנת 2004 בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה, בעריכתה של ד"ר לובנא ספדי-עבאסי. מהדורה שלישית מתוקנת ומעודכנת יצאה לאור בשנת 2014 על ידי הוצאת הספרים דאר אל-ג'מל.
יצויין שבשנת 1969 תרגם סעד מצלוח שני מחקרים של מורה מאנגלית: "החרוז הלבן בספרות הערבית המודרנית" ו-"השירה החופשית בספרות הערבית המודרנית". שני המאמרים פורסמו בכתב העת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, והתרגום יצא לאור על ידי הוצאת הספרים עאלם אל-כתאב בקהיר תחת הכותרת "תנועות החידוש בלחני השירה הערבית המודרנית". במבוא לספרו משבח מצלוח את העומק, העדכניות והאובייקטיביות של המחקר, ומציין כי בהתחלה לא ידע את זהותו של המחבר, אך כשנודע לו שהוא חוקר יהודי, אשר מרצה באוניברסיטה העברית, ואשר למד באוניברסיטת לונדון, התעקש להוציא לאור את הספר.
כך הסביר את החלטתו: "העמיקה אמונתי בצורך להימנע מהעמדה השלילית שמסתפקת בבריחה. הייתי נחוש להוציא ספר זה לאור, על מנת שלעוסקים בלימודי הספרות בעולם הערבי תהיה ההזדמנות לראות דוגמה למחקריהם של חוקרים יהודים בתחום התרבות הערבית. אם אלו מנסים להכיר אותנו ולהבין את קווי דמותנו על ידי חקר מתמיד של התרבות והספרות שלנו, לכל הפחות אנחנו צריכים ללמוד את השיטה שלהם ללמוד אותנו, ולגלות את הדרך שבה הם מגלים אותנו. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כולי תקווה שיגיע היום, בו יקיימו המומחים שלנו מחקרים מעמיקים וכוללים על תרבות אויבינו, על מחשבותיהם ועל הספרות שלהם, כי זאת הדרך המדעית לנצח אותם – דרך שאין לה תחליף."
במחקרו, שעסק בתיאטרון חי ובספרות דרמטית בימי הביניים במדינות ערב, ויצא לאור באנגלית תחת הכותרת: Live Theatre and Dramatic Literature in the Medieval Arabic World, Edinburgh and New York, 1992, הפריך פרופ' מורה את הדעה הרווחת בקרב מזרחנים וחוקרים ערביים, שלפיה לערבים לא היה תיאטרון חי בימי הביניים, אלא רק תיאטרון צלליות, והוכיח שלערבים אכן היה תיאטרון חי בתקופה זו. בספר זה, שתורגם לערבית על ידי עמרו זכריא עבדאללה ויצא אור בהוצאת דאר אל-ג'מל בשנת 2014, הסביר מורה את מסקנתו בכך שהמזרחנים לא הבינו את הטקסטים הערביים בתיאטרון הערבי.
כך למשל, הם לא הבחינו בין שני המונחים הבאים:
• יצאו בצל [ח'רג'ו פי אל-ח'יאל]: הוא הוכיח שהמשמעות היא "שיחקו במחזה קצר כשהם לבושים בבגדי התקופה";
• מצב צל הצל [וצ'ע ח'יאל אל-ט'ל]: לדעת מורה, למונח "צל" [ח'יאל] היתה בראשית האסלאם משמעות של משחק או רכיבה על סוסי עץ, ששחקנים השתמשו בהם על מנת לחקות את תנועות הפרשים. לכן, כשבא תיאטרון הצללים מסין, אינדונזיה והודו, הוסיפו הערבים למילה "צל" [ח'יאל], שכאמור משמעותה משחק, מילה נוספת שמשמעותה "צל" [ט'ל]. בצורה זו הם טבעו את המונח "משחק צלליות". חוקרים ערבים לא הבינו את המונחים האלה וחזרו כמו תוכים על מה שאמרו המזרחנים.
למעשה, במחקרו זה פתר מורה את אחת מתעלומות התרבות הערבית בימי הביניים. כמו כן, מורה האשים את המזרחנים האירופאים בגזענות כלפי ערבים, כי הם טענו שלערבים לא היה תיאטרון, היות שהם שֶמים ולכן שכלם מוגבל. הוא ציין שכשהחל לחקור את עבודותיו של יעקב צנוע' מצא שהוא מזכיר את "המוחביט'ון". לדבריו, גם אל-ג'ברתי ציין כי "המוחביט'ון" נהגו להעלות הצגות במאה השבע-עשרה.
ד"ר עטיה אל-עקאד כתב על הוכחתו של מורה, כי הערבים הכירו את התיאטרון החי בימי הביניים. לדבריו, "העובדה היא שמורה, במחקרו זה, חשף את ערוותנו כמבקרים והבליט את החוסר ואת הזלזול שלוקה בהם טיפולנו במונחי הביקורת הספרותית העתיקה. בני זמננו שנחשפו למונחים אלה, לא ניסו להבינם מעבר למשמעות הכללית שמשתמעת מהם, ולכן רוב מאמציהם היו לשווא, שכן הם הסתפקו בבחינת המונחים במילוני השפה המסורתיים" (עיתון מסרחנא, מרץ 2011).
בספרו שעסק בהיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי, חייו, עבודתו, חיבוריו, ומעמדו בהיסטוריה של מצרים, ואשר יצא לאור בשנת 2014 תחת הכותרת The Egyptian Historian 'Abd al-Rahman al-Jabarti: His Life, Works, Autographs, Manuscripts and the Historical Sources of 'Aja'ib al-Athar ,Oxford University Press,2014, מורה חוקר את תיאורו של ההיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי מששת החודשים הראשונים של כיבוש מצרים על ידי הצרפתים בשנת 1798.
במחקרו נעזר פרופ' מורה בכתב היד המקורי של הספר "עג'איב אל-את'אר פי אל-תראג'ם ואל-אח'באר" שחיבר אל-ג'ברתי בכתב ידו ואשר שמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן, הוא השווה את כתב היד למהדורה המודפסת בהוצאת בולאק המוכרת משנת 1879, ומצא כי הוצאת בולאק שונה מכתב היד המקורי של אל-ג'ברתי שכן המעתיקים "תיקנו טעויות דקדוק" ושינו חלק מהטקסטים והפכו את משמעותם, ושהיא הועתקה לאחר מותו של אל-ג'ברתי. במחקרו הוסיף פרופ' מורה אינדקס רחב-היקף הכולל אישים, דרגות מנהליות וצבאיות, מבנים, ומונחים צבאיים, מנהליים, דתיים, חברתיים, ספרותיים וגאוגרפיים. כמו כן, הוא חיבר מילון מונחים, כי הרבה מן המילים כבר אינן בשימוש ואין הן מובנות בימינו.
בנוסף, התעניין מורה בשירה ובפרוזה של יהודי עיראק בפרט, ושל יהודי ערב בכלל, וראה בהן ענף של הספרות הערבית. הוא פרסם מיצירותיהם באמצעות אגודת האקדמאים יוצאי עיראק שעמד בראשה, וחיבר ביחד עם דוקטור פיליפ סאדג'רוב מאוניברסיטת מנצ'סטר ספר על תרומתם של היהודים לתיאטרון הערבי במאה ה-19. כמו כן, הוא כתב ביחד עם פרופ' פטרישיה קרון מאוניברסיטת פרינסטון את ספר הזרים The Book of Strangers, Medieval Arabic Graffiti on the Theme of Nostalgia, שעוסק בנוסטלגיה בספרות הערבית של ימי הביניים.
במבוא לספרו "ימי הנעורים ההם", 1998, שפירסם בערבית, הוא מתאר את עזיבתו הכפויה את עיראק בשנת 1951 בהיותו בן שמונה-עשרה ואת בואו לישראל. הוא מתאר את סבלו כאחד מיהודי המזרח עם הגעתו לישראל והמעבר מ"החיים הטובים בבגדד" לחיים באוהלים, במעברה, לעמידה בתור למים וללחם, ולעבודה הקשה בסחיבת שקיות בטון וחצץ לבנייה. הוא כותב: "כאשר המטוס נחת בנמל התעופה לוד לאחר מריטת עצבים בשל הרעידות, המערבולות וכיסי האוויר מעל ירדן, קיבלו את פנינו פקידי הגירה שריססו די. די. טי. על ראשינו ולתוך התחתונים שלנו. הם הסתכלו עלינו בפנים חמורות סבר ונטולות הבעה, והיו אדישים כשברכנו אותם בעברית במבטא עיראקי וכשחלקנו נשקו לאדמת ארץ הקודש בשדה התעופה לוד, עם חזרתנו לארץ המובטחת. לאחר מכן, הם הובילו אותנו במשאיות למחנה ההסגר שער העלייה" (עמוד 14).
מורה שיבח את השכנים המוסלמים בעיראק, שיצאו להגנת היהודים במהלך מאורעות הפרהוד. הוא כותב: "הפרהוד חשף את אצילותם של רבים מהחברים המוסלמים, שהגנו על שכניהם היהודים. יש הסוברים שלולא המוסלמים האצילים שהגנו על יהודי בגדד תוך סיכון חייהם, למען השמירה על שכניהם, היה מספר ההרוגים גבוה עשרות מונים. אחד המוסלמים הצדיקים האלה היה אבו עלואן, חלבן שגידל פרות בבוסתן שממול לביתנו בשכונת בתאווין. הוא הזהיר את אבי ביום הפרהוד שלא יצא לעבודתו במרכז המסחרי של בגדד סמוך לרחוב אל-סמואל, וכך הציל אותו ממוות. אבו עלואן, שעבד אצלנו בתור גנן וטיפח את גינתנו, בא אלינו לאחר מכן, בצהרי יום הטבח, וחזר על אזהרתו שלא נעזוב את הבית. הוא אמר: 'אל תפחדו, אני שומר עליכם', וחשף סכין גדול שהחביא בחולצתו כדי להוכיח שהוא דואג לשלומנו ומגן עלינו. למרבה המזל, ההמון הזועם לא תקף את שכונת בתאווין, שרוב תושביה היו יהודים עשירים" (עמוד 21).
מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית והחל לפרסם את יצירתו עוד בהיותו בעיראק, בעיתונים עיראקיים. בשנת 2012, יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, שפירסם לפני כן בפרקים בעיתון "אִילאף", בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה בספר בשם "יהודי עיראק – בגדד אהובתי: זכרונות ותוגה". בספרו, שכתוב בסגנון לירי רגשני המשתקף ממנו עצב, הוא מדבר על כמיהתו וגעגועיו הקשים לבגדד, לרוח הקלה של נהר החידקל, וללחישת עצי הדקל.
משפחתו של ישראל-אליהו הנדלזלץ. ישראל הוא האיש העומד במרכז התמונה.
שער הגיליון הראשון של "צפרירים". לגיליון המלא לחצו כאן
החזון של "צפרירים" שפורסם בעמודו האחרון של הגיליון הראשון של העיתון. לגיליון המלא לחצו כאן
לסיפור המלא בגיליון מס' 15 של "צפרירים" לחצו כאן
לסיפור המלא בגיליון מס' 16 של "צפרירים" לחצו כאן
כך הסתיים הסיפור בטרם החל, מפני שרק בפרק הבא יגלף ג'פטו (דז'יפיטו) את פינוקיו, אך זאת לא ידעו אז קוראי "צפרירים". שבועיים לאחר מכן, יצא לאור הגיליון האחרון, גיליון מס' 17, של "צפרירים", מסיבה לא ברורה, פינוקיו כבר לא הופיע בו. גיליון 18 לא הופיע מעולם. כך נפסקה הדפסתו של הדו-שבועון שהביא לנוער את מיטב הסיפורים בעברית. ככל הנראה המצב הכלכלי הקשה שפקד באותן שנים את פולין הכריע את המוציאים לאור, ולא הייתה אפשרות לפרסמו עוד.
