פרידה מחוקר, מרצה ואדם דגול

נפטר שמואל מורה, מחבר "בגדד אהובתי, יהודי עיראק: זכרונות ותוגה" כשהוא שקוע בזכרונות הרוח הקלה של נהר החידקל ולחישת עצי הדקל.

חוקר הספרות שמואל מורה

בסוף חודש ספטמבר האחרון הלך לעולמו פרופ' שמואל מורה, חוקר ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, בן 84 במותו. פרופ' מורה, שזכה בפרס ישראל לשנת 1999, המשיך להרצות עד יום מותו, אף על פי שפרש לגמלאות.

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית, אותה ראה כאם, ואילו את השפה העברית, למרות היותו יהודי, ראה כרעיה ואמר תמיד שרעיה לא תוכל להחליף אם.
מורה היה מעיין נובע של מחקרים, ואחד מהגדולים בחוקרי-הספרות הערבית המודרנית והתיאטרון הערבי, במיוחד בתחום השירה הערבית המודרנית. בשנת 1976 יצא לאור הספר בו הציג את תזת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לונדון:

Modern Arabic Poetry 1800-1970, The Development of its Forms and Themes under the Influence of Western Literature. Leiden: E.J.Brill.

הספר תורגם לערבית על ידי ד"ר מחמד שפיע א-סיד וד"ר סעד עבד אל-עזיז מצלוח, ויצא לאור בקהיר בשנת 1986 תחת השם "השפעתם של זרמים אינטלקטואליים ופואטיים מערביים על השירה הערבית המודרנית 1970-1800." בספרו זה, היה פרופ' מורה אחד הראשונים שהגיעו למסקנה, כי המשוררים הערבים הגולים, במיוחד בצפון אמריקה, הושפעו מן הסגנונות והסוגות הספרותיים של שירי-ההלל והמזמורים הנוצריים האוונגליוניים, שתורגמו לערבית ויצאו לאור באוניברסיטה האמריקאית [בבירות] וכן מתרגומי התורה, הברית החדשה והשירה האירופאית.

מהדורה מתוקנת ומעודכנת של הספר הופיעה בשנת 2004 בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה, בעריכתה של ד"ר לובנא ספדי-עבאסי. מהדורה שלישית מתוקנת ומעודכנת יצאה לאור בשנת 2014 על ידי הוצאת הספרים דאר אל-ג'מל.

יצויין שבשנת 1969 תרגם סעד מצלוח שני מחקרים של מורה מאנגלית: "החרוז הלבן בספרות הערבית המודרנית" ו-"השירה החופשית בספרות הערבית המודרנית". שני המאמרים פורסמו בכתב העת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, והתרגום יצא לאור על ידי הוצאת הספרים עאלם אל-כתאב בקהיר תחת הכותרת "תנועות החידוש בלחני השירה הערבית המודרנית". במבוא לספרו משבח מצלוח את העומק, העדכניות והאובייקטיביות של המחקר, ומציין כי בהתחלה לא ידע את זהותו של המחבר, אך כשנודע לו שהוא חוקר יהודי, אשר מרצה באוניברסיטה העברית, ואשר למד באוניברסיטת לונדון, התעקש להוציא לאור את הספר.

כך הסביר את החלטתו: "העמיקה אמונתי בצורך להימנע מהעמדה השלילית שמסתפקת בבריחה. הייתי נחוש להוציא ספר זה לאור, על מנת שלעוסקים בלימודי הספרות בעולם הערבי תהיה ההזדמנות לראות דוגמה למחקריהם של חוקרים יהודים בתחום התרבות הערבית. אם אלו מנסים להכיר אותנו ולהבין את קווי דמותנו על ידי חקר מתמיד של התרבות והספרות שלנו, לכל הפחות אנחנו צריכים ללמוד את השיטה שלהם ללמוד אותנו, ולגלות את הדרך שבה הם מגלים אותנו. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כולי תקווה שיגיע היום, בו יקיימו המומחים שלנו מחקרים מעמיקים וכוללים על תרבות אויבינו, על מחשבותיהם ועל הספרות שלהם, כי זאת הדרך המדעית לנצח אותם – דרך שאין לה תחליף."

במחקרו, שעסק בתיאטרון חי ובספרות דרמטית בימי הביניים במדינות ערב, ויצא לאור באנגלית תחת הכותרת: Live Theatre and Dramatic Literature in the Medieval Arabic World, Edinburgh and New York, 1992, הפריך פרופ' מורה את הדעה הרווחת בקרב מזרחנים וחוקרים ערביים, שלפיה לערבים לא היה תיאטרון חי בימי הביניים, אלא רק תיאטרון צלליות, והוכיח שלערבים אכן היה תיאטרון חי בתקופה זו. בספר זה, שתורגם לערבית על ידי עמרו זכריא עבדאללה ויצא אור בהוצאת דאר אל-ג'מל בשנת 2014, הסביר מורה את מסקנתו בכך שהמזרחנים לא הבינו את הטקסטים הערביים בתיאטרון הערבי.

כך למשל, הם לא הבחינו בין שני המונחים הבאים:

• יצאו בצל [ח'רג'ו פי אל-ח'יאל]: הוא הוכיח שהמשמעות היא "שיחקו במחזה קצר כשהם לבושים בבגדי התקופה";
• מצב צל הצל [וצ'ע ח'יאל אל-ט'ל]: לדעת מורה, למונח "צל" [ח'יאל] היתה בראשית האסלאם משמעות של משחק או רכיבה על סוסי עץ, ששחקנים השתמשו בהם על מנת לחקות את תנועות הפרשים. לכן, כשבא תיאטרון הצללים מסין, אינדונזיה והודו, הוסיפו הערבים למילה "צל" [ח'יאל], שכאמור משמעותה משחק, מילה נוספת שמשמעותה "צל" [ט'ל]. בצורה זו הם טבעו את המונח "משחק צלליות". חוקרים ערבים לא הבינו את המונחים האלה וחזרו כמו תוכים על מה שאמרו המזרחנים.

למעשה, במחקרו זה פתר מורה את אחת מתעלומות התרבות הערבית בימי הביניים. כמו כן, מורה האשים את המזרחנים האירופאים בגזענות כלפי ערבים, כי הם טענו שלערבים לא היה תיאטרון, היות שהם שֶמים ולכן שכלם מוגבל. הוא ציין שכשהחל לחקור את עבודותיו של יעקב צנוע' מצא שהוא מזכיר את "המוחביט'ון". לדבריו, גם אל-ג'ברתי ציין כי "המוחביט'ון" נהגו להעלות הצגות במאה השבע-עשרה.

ד"ר עטיה אל-עקאד כתב על הוכחתו של מורה, כי הערבים הכירו את התיאטרון החי בימי הביניים. לדבריו, "העובדה היא שמורה, במחקרו זה, חשף את ערוותנו כמבקרים והבליט את החוסר ואת הזלזול שלוקה בהם טיפולנו במונחי הביקורת הספרותית העתיקה. בני זמננו שנחשפו למונחים אלה, לא ניסו להבינם מעבר למשמעות הכללית שמשתמעת מהם, ולכן רוב מאמציהם היו לשווא, שכן הם הסתפקו בבחינת המונחים במילוני השפה המסורתיים" (עיתון מסרחנא, מרץ 2011).

בספרו שעסק בהיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי, חייו, עבודתו, חיבוריו, ומעמדו בהיסטוריה של מצרים, ואשר יצא לאור בשנת 2014 תחת הכותרת The Egyptian Historian 'Abd al-Rahman al-Jabarti: His Life, Works, Autographs, Manuscripts and the Historical Sources of 'Aja'ib al-Athar ,Oxford University Press,2014, מורה חוקר את תיאורו של ההיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי מששת החודשים הראשונים של כיבוש מצרים על ידי הצרפתים בשנת 1798.

במחקרו נעזר פרופ' מורה בכתב היד המקורי של הספר "עג'איב אל-את'אר פי אל-תראג'ם ואל-אח'באר" שחיבר אל-ג'ברתי בכתב ידו ואשר שמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן, הוא השווה את כתב היד למהדורה המודפסת בהוצאת בולאק המוכרת משנת 1879, ומצא כי הוצאת בולאק שונה מכתב היד המקורי של אל-ג'ברתי שכן המעתיקים "תיקנו טעויות דקדוק" ושינו חלק מהטקסטים והפכו את משמעותם, ושהיא הועתקה לאחר מותו של אל-ג'ברתי. במחקרו הוסיף פרופ' מורה אינדקס רחב-היקף הכולל אישים, דרגות מנהליות וצבאיות, מבנים, ומונחים צבאיים, מנהליים, דתיים, חברתיים, ספרותיים וגאוגרפיים. כמו כן, הוא חיבר מילון מונחים, כי הרבה מן המילים כבר אינן בשימוש ואין הן מובנות בימינו.

בנוסף, התעניין מורה בשירה ובפרוזה של יהודי עיראק בפרט, ושל יהודי ערב בכלל, וראה בהן ענף של הספרות הערבית. הוא פרסם מיצירותיהם באמצעות אגודת האקדמאים יוצאי עיראק שעמד בראשה, וחיבר ביחד עם דוקטור פיליפ סאדג'רוב מאוניברסיטת מנצ'סטר ספר על תרומתם של היהודים לתיאטרון הערבי במאה ה-19. כמו כן, הוא כתב ביחד עם פרופ' פטרישיה קרון מאוניברסיטת פרינסטון את ספר הזרים The Book of Strangers, Medieval Arabic Graffiti on the Theme of Nostalgia, שעוסק בנוסטלגיה בספרות הערבית של ימי הביניים.

במבוא לספרו "ימי הנעורים ההם", 1998, שפירסם בערבית, הוא מתאר את עזיבתו הכפויה את עיראק בשנת 1951 בהיותו בן שמונה-עשרה ואת בואו לישראל. הוא מתאר את סבלו כאחד מיהודי המזרח עם הגעתו לישראל והמעבר מ"החיים הטובים בבגדד" לחיים באוהלים, במעברה, לעמידה בתור למים וללחם, ולעבודה הקשה בסחיבת שקיות בטון וחצץ לבנייה. הוא כותב: "כאשר המטוס נחת בנמל התעופה לוד לאחר מריטת עצבים בשל הרעידות, המערבולות וכיסי האוויר מעל ירדן, קיבלו את פנינו פקידי הגירה שריססו די. די. טי. על ראשינו ולתוך התחתונים שלנו. הם הסתכלו עלינו בפנים חמורות סבר ונטולות הבעה, והיו אדישים כשברכנו אותם בעברית במבטא עיראקי וכשחלקנו נשקו לאדמת ארץ הקודש בשדה התעופה לוד, עם חזרתנו לארץ המובטחת. לאחר מכן, הם הובילו אותנו במשאיות למחנה ההסגר שער העלייה" (עמוד 14).

מורה שיבח את השכנים המוסלמים בעיראק, שיצאו להגנת היהודים במהלך מאורעות הפרהוד. הוא כותב: "הפרהוד חשף את אצילותם של רבים מהחברים המוסלמים, שהגנו על שכניהם היהודים. יש הסוברים שלולא המוסלמים האצילים שהגנו על יהודי בגדד תוך סיכון חייהם, למען השמירה על שכניהם, היה מספר ההרוגים גבוה עשרות מונים. אחד המוסלמים הצדיקים האלה היה אבו עלואן, חלבן שגידל פרות בבוסתן שממול לביתנו בשכונת בתאווין. הוא הזהיר את אבי ביום הפרהוד שלא יצא לעבודתו במרכז המסחרי של בגדד סמוך לרחוב אל-סמואל, וכך הציל אותו ממוות. אבו עלואן, שעבד אצלנו בתור גנן וטיפח את גינתנו, בא אלינו לאחר מכן, בצהרי יום הטבח, וחזר על אזהרתו שלא נעזוב את הבית. הוא אמר: 'אל תפחדו, אני שומר עליכם', וחשף סכין גדול שהחביא בחולצתו כדי להוכיח שהוא דואג לשלומנו ומגן עלינו. למרבה המזל, ההמון הזועם לא תקף את שכונת בתאווין, שרוב תושביה היו יהודים עשירים" (עמוד 21).

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית והחל לפרסם את יצירתו עוד בהיותו בעיראק, בעיתונים עיראקיים. בשנת 2012, יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, שפירסם לפני כן בפרקים בעיתון "אִילאף", בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה בספר בשם "יהודי עיראק – בגדד אהובתי: זכרונות ותוגה". בספרו, שכתוב בסגנון לירי רגשני המשתקף ממנו עצב, הוא מדבר על כמיהתו וגעגועיו הקשים לבגדד, לרוח הקלה של נהר החידקל, וללחישת עצי הדקל.

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר. יום אחד עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי. השיר נשאר שם.

מימין: אבות ישורון, תמונה מתוך ארכיון גנזים, על רקע מכתבו של ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית

…אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.

(אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970)

 

בגיל צעיר עזב יחיאל (אלתר) פרלמוטר את בית הוריו בפולין, עלה ארצה, שינה את שמו והמציא את עצמו מחדש בתור המשורר אבות ישורון. מכתב שמצאנו בספרייה מאבות ישורון אל חוקר הספרות גצל קרסל, מלא רשמים, סודות וזיכרונות של המראות ושל מראות הנפש שעשו את אבות ישורון למי שהוא.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם אבות ישורון, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם. תשובתו של אבות ישורון הגיעה בצורת מכתב בן שני עמודים שנכתב בפברואר 1962. ישורון מספר בו סיפורים קצרצרים, בני שורה או מעט יותר, על ילדותו, על משפחתו, על בואו לארץ ועל פרסומיו הראשונים. סיפורים מרגשים שדרכם מספר ישורון על עצמו ועל איך נעשה לאדם ששמו אבות ישורון.

והנה המסמך במלואו מתוך הארכיון של גצל קרסל [בסוגרים המרובעים הערות מחברת הכתבה – ה.ב.י]:

שם: אבות ישורון. מקודם: יחיאל (אלתר) פרלמוטר.

עיר הלידה: נֶסְכִיזְשְׁ, מחוז ווהלין (אוקראינה המערבית), ביום כיפור, שנת תרס"ה (1904), בבית "הרבי מנסכיזש" – אבי אמי.
"באמת, לא לוויתו ביום – "בלילה כמו ארון-אש בשמים וארבעה שרפים הכריזו: "פה מעבירין את לַייבוש הזקן לארץ-ישראל. ואין מקומו."

ילדות מוקדמת: בכפר פשדמישצ'ה ליד קרסניסטב, מחוז לובלין (פולין). בבית בעל טחנת-המים – אבי אבי.
זה סבי, בצאתו לבקש איש לבתו, ויקח חוט וימדוד את החתן.

ל"ימים נוראים" אמי הביאתני עמה לנֶסְכִיזְשׁ. שם הייתי נוכח בקיום מנהג ה"ארבעים חסר אחת" [מלקות] שנטלו כולם, קודם "כל נדרי", בבית ה"דאוונְשׁטוב" [בית תפילה]. השַמש מצליף כברד שלא מאיץ. נכנס דודי, דיין המקום, נטל גם הוא.

בהיותי בן חמש עברנו לגור לקרסניסטב, לביתו של לְבֶן שפם פולני, עושה ארונות מתים עם צלבים לבנים לגביהם. ממול הזדקרה כנסיה קתולית נישאה, ולנגדי קיר שיש חלק בלא דלת וחלון.


במלחמת העולם הראשונה היינו בשיירת פליטים יהודים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו ונדקר בחזהו. חבוש צמר-גפן כאשר הוא – הרי אף עכשיו וספל חלב בידו לאשתו, ועיניו לספל, הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.

דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ב י א ל י ק: "אשתי מותרת או אסורה?" [מתוך גיא ההריגה לביאליק], הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו והיהודי בשלו.

אחרי המלחמה חזרנו לקרסניסטב בעגלתנו ובסוסתנו. דוד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה "וַאשקה". הוא הדוד, אשר בימי סחר-מכר בוואלוטה [מטבע זר], מעלה-מטה, קנה גם הוא ששה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל-מערבי [גיליון מקומות קדושים שנשלח מירושלים לקראת ראש השנה, על נייר פשוט שבמרכזו ציור של הכותל המערבי, בשני קצותיו 'ברוש מזה וברוש מזה" הוא נשלח לקראת ראש השנה, נתלה בסוכה ואחרי כן נזרק], ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.


אֵם אבי בוכה ככל שעוברת לוויה נוצרית ליד ביתנו.

אמי חולצת שד לגדי נוטה למות.
בפולין עצמאית שמעתי תובע מקבל גזר מות לקטלן, והוא המבקש חנינה לקטלן.

יום אחד חיברתי שיר ארוך ביידיש: "די נבואה אין געדאַנג" [הנבואה במחשבה], נביאים מתנבאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוזים של הבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם.


יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר.


יום אחד (14.10.1925) עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי.

השיר נשאר שם.

עבדתי בכפר ובעיר – בפרדס ובכביש ובבנין ובחרושת חמרי בנין. ושמירה בכרמים.


י"ט תשרי תרצ"ב 17 ספטמבר 1931 קבלתי אזרחותי הארצישראלית.

23 באוקטובר 1941 התגייסתי ל"בּאַפס" ["באפס" – Buffs יחידת חיל רגלים במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]. בבואי לסרפנד נפל עלי פחד. בקשתי להשתחרר והבטחתי לשוב. לא קיימתי הבטחתי.
יום השבעת הצבא, 28.6.48, שִניתי שמי.

בתמוז תרצ"ד 15.6.34, בשבועון "טורים" בעריכת א. שלונסקי, נדפס שירי הראשון: "צוֹם וְצִמָאון". כן נדפסו במוספים לספרות של "דבר", "הארץ", "על המשמר", "זמנים", "למרחב" ("משא"). וכמו כן: ב"גליונות", ב"אורלוגין", ב"מחברות לספרות" (למן מחברת תשרי תש"י – בשמי העברי).


ספרים: "על חכמות דרכים", שירים, הוצאת "מחברות לספרות", תש"ב, דפוס הארץ, תל אביב; "רְעֵם", שירים, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א, דפוס "אחדות", ת"א.

י"ח אדר א' תשכ"ב 22.2.1962 ברדיצ'בסקי 8

עמוד ראשון ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית
לחצו להגדלה

 

עמוד שני ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית,
לחצו להגדלה

 

שי צברי שר "איך נקרא" מאת אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא / אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

 

עטיפת הספר "מִלְּבַדְאַתָּה", מחבר משיריו של אבות ישרון 1991-1934
הקיבוץ המאוחד ועזבון המחבר, 2009

עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן

 

***

כתבות נוספות:

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"

***

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

"אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר, אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. על "אסיף" השיר שנכתב לזכרה של תרצה רבינוביץ'

תרצה פרת-רבינוביץ' ובנה

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

 

בבוקר יום שישי י"ד בתשרי, ערב סוכות תשל"ז, ה-8.10.1976, השכימה כדרכה תרצה רבינוביץ' לנסיעת אופניים משותפת עם חברתה. מכונית צבאית שנסעה בכביש חצרים-באר שבע פגעה בה מאחור ותרצה נהרגה במקום.

תרצה פרת-רבינוביץ' נולדה בי"ח באדר תרצ"ו ה-12.3.1936 בהולנד להוריה דליה ומאיר יעקב פרמסלא (פרת). בדצמבר 1939 חודשים ספורים אחרי פרוץ מלחמת העולם וחמישה חודשים לפני פלישת הנאצים להולנד ובלגיה עלתה המשפחה ארצה. בילדותה התגוררה תרצה בשכונת בית הכרם הירושלמית. בהמשך התגייסה לנח"ל כחלק מגרעין ב' "מעוז-הראל". לאחר טירונות ותקופה קצרה של שירות ללא תשלום בקיבוץ חצרים ("קלטה" באותם הימים – המשק שאליו הצטרף גרעין מעוז-הראל), שהתה תרצה כשנה בהיאחזות הנח"ל בארותיים על גבול סיני. בשנת 1959 נישאה לשאול רבינוביץ, חבר הכשרתה, וביחד גידלו את חמשת ילדיהם. זמן קצר לאחר מותה של תרצה הוציאה משפחתה חוברת זכרון לזכרה "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים".

 

דפי שער החוברת "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים"

 

תרצה, "תיתה" בכינוי החיבה המשפחתי, הרבתה לכתוב. בחוברת הזכרון מכתבים רבים שכתבה לבני משפחתה ולחברים. "אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר", כתבה תרצה, "אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים כולם".

במלאות שבעה למותה התכנסו בני משפחתה וחבריה לגילוי מצבתה. בין דברי ההספד שנישאו אמר אייבי ר. "עם תרצה וההכשרה שלנו באה לנו המסורת בת עשרים השנה של 'תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לבן אורך הביא את האור למעוננו, וטֹהר וזֹך…' כמה היית מזוהה עם מילים תמימות אלו, המבשרות את השבת בקהילתנו, שקראת בפנינו בערבי שבת שנים רבות. אהבנו אותך במעבר בין חול לקודש. בין 'ימי העמל הקשים' ו'עד כי תשוב ותדלק עמנו בשבת הבאה'. הופעתך בערבי השבת הייתה יפה כל כך, שבתית כל כך, נסיכית ממש… בימינו הכבדים, העצובים, שהחולין כובש בהם כל פינה, אותה לחלוחית של ביטויי חג כה חסרה לנו. אנו כה זקוקים לנושאי ביטוי כאלה, בעלי נשמה יתרה, שבהתמעטם אנו חשים כמה דלונו…".

 

מפה רקומה לחלות שבת מעשה ידי תרצה

 

את החוברת מעטרות תמונות בשחור-לבן מחייה של תרצה; תמונות ילדות, נערות ובגרות, תמונות משפחתיות עם בעלה, ילדיה ואחיה. תמונות של יצירות מעשה ידיה; רישומים, ציורים, גילוף פסלוני עץ ובטיק. תרצה הייתה אשת משפחה חמה ושמרה על קשר קרוב עם קרוביה. במכתב לאביה מראש השנה תשי"ח, בארותיים, כתבה תרצה: "ואני התגעגעתי באותו הזמן געגועים עזים. התגעגעתי למקום תרבותי יותר, לחצרים או הביתה. כן, הביתה. לא אל המפה הלבנה הפרושה על השולחן, גם כאן היו לנו מפות לבנות… גם לא אל הנרות בפמוטי הכסף שעל ארון הספרים, גם כאן היו לנו נרות, ופמוטים פרימיטיביים אינם גרועים. התגעגעתי לקולך, אבא, לזמרתך, לחג שכולך עוטה ומעטה גם עלינו בראש השנה…".

 

תרצה בילדותה עם אחיה

 

שיר וכותרתו "אסיף" פותח את חוברת הזכרון. בפינה השמאלית התחתונה נכתב באותיות קטנות "איתמר, ה' חשון תשל"ז". איתמר הוא אחיה הגדול של תרצה שגם סיפר לבנו על נסיבות כתיבתו: "זמן קצר מאוד אחרי שתרצה מתה אז שאול [בעלה של תרצה] החליט החלטה מאוד נבונה. הוא אמר 'אני רוצה להוציא חוברת זכרון. יש לנו חומר, יש לנו מכתבים, יש לנו כל מיני דברים. אני רוצה ללקט את זה ולהוציא חוברת קטנה בשביל הילדים, מפני שהם קטנים מדי בשביל לזכור אותה, אולי דרך זה הם יזכרו אותה…' תוך כדי עריכת החוברת הזאת הרגשתי מה שהרגשתי, כתבתי. אמרתי 'יש לי פה מה לומר'. זה היה בבית הביטחון הישן בחצרים… ושם כתבתי את 'אסיף', זמן מאוד קצר אחרי המקרה.

באותם השנים לנעמי שמר היו קשרים עם חצרים, היא הייתה באה לביקורים וגם כן משמיעה מהשירים שלה, מדברת עם החברים, ותיתה נורא אהבה את השירים שלה. עלה בדעתו של שאול לקחת את חוברת הזכרון ולדבר עם נעמי, 'יש לנו פה שיר שאני הייתי נורא שמח, שתרצה הייתה נורא שמחה אם את, דווקא את, היית מוכנה לכתוב לו מנגינה'. ואז כעבור שבועיים, אני לא יודע אם בכתב או בטלפון, נעמי התקשרה עם שאול ואמרה 'תשמע, זאת חוברת יוצאת מן הכלל, זאת אישיות בלתי רגילה, תרצה שלך היא בן-אדם שאני נתפסתי לגמרי בקסמו ותוך שקראתי התנגן לי השיר הזה אסיף ואני הולכת להלחין אותו'.

ואז יש אפלה גדולה, ויום אחד מישהו אומר לי 'תגיד אתה כותב שירים? היה שיר אחד ברדיו, שיר יפה כזה, על סוכות ועל אסיף, אמרו איתמר פרת, זה אתה'? אמרתי: 'לא. מה פתאום'. אז הוא שאל 'מה? יש עוד איתמר פרת?'. אמרתי 'שם מאוד נפוץ. אני האיתמר היחידי?'… 'דווקא שיר מאוד יפה'… אמרתי: 'טוב, בסדר, אולי נשמע אותו בהזדמנות…'. זה היה הדבר הראשון ששמעתי על זה שנעמי הלחינה אותו ומאוד ציפיתי לשמוע אותו והתאכזבתי מהמנגינה, היא לא דברה אלי. אבל מאז היה המבול וכבר ארבעים שנה עם בוא הסתיו יורד גשם של ציטוטים, והאם אפשר להשתמש בו… לתת זכויות יוצרים וכל זה… אני כבר הרגשתי מרחק מסוים וגם אמרתי בהזדמנויות 'זה כבר לא השיר שלי, זה שיר של נעמי… אני לעולם לא הייתי פורץ אל העולם כמו שהיא יכלה לעשות. היא נתנה לתרצה את הכנפיים ועכשיו היא אחות של כולם".

 

מילות השיר "אסיף" עם סימונים שסימנה נעמי שמר מתוך ארכיון נעמי שמר

 

 

השיר "אסיף" פרש כנפיים וזכה לביצועים רבים ופרשנויות שונות ונודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. עיון בארכיון נעמי שמר מגלה שאחת המועמדות לבצע את השיר הייתה הזמרת חוה אלברשטיין. במכתב מה-3.7.1980 כותב שאול רבינוביץ בעלה של תרצה לנעמי שמר: "שלום נעמי. קבלתי היום גלויה מחוה אלברשטיין הנה היא כלשונה: 'שלום שלום. הגלויה הראשונה שלי כנראה עדיין משוטטת ברחבי הארץ. אחר כך נסעתי לחו"ל ומכאן הקֶצֶר בתקשורת שבינינו. אני מודה לך על שחשבת עלי ועל המכתב. ברגע זה אינני עובדת על שום תקליט חדש ומבחינה טכנית קשה להקליט שיר אחד בלבד. הייתי רוצה ברשותך להשאיר אצלי את הספרון (החוברת) ששלחת לי ואולי במשך הזמן אצליח לבצע משהו מן השירים היפים שבו. ושוב תודה רבה וסליחה על העיכוב בתשובה. חוה אלברשטיין'. עד כאן לשון הגלויה וחזרנו לשאלה ששאלתי במכתב האחרון: מה את מציעה לעשות כדי שהשיר היפה לא ישאר נחלת חצרים בלבד? אשמח אם תשתפי אותי במחשבותייך. בברכה, שאול רבינוביץ". חודשיים לאחר מכן התקבל מכתב נוסף מרבינוביץ "לנעמי. סתם הרבה תודה. על השיר היפה, על יחסך האישי-האנושי, על דאגתך לביצועו של השיר. מכולנו: שאול, ישי, עידו, שלומית, בועז ונמרוד".

 

תרצה עם בעלה שאול וילדיה

 

בספר "חגיגת אסיף" שכולל שירים פרי עטו של איתמר פרת מופיע השיר "אסיף" ולצדו שני בתים נוספים וכותרתם "ספיח (אחרי עשור שנים)". בראיון שהעניק פרת לבנו אמר "זה סיפא. זה המשך. הייתה הרגשה שצריך להגיד מילה אחרונה. מילת סיכום. אחרי שנים מה נשאר מה'אסיף' הזה? אז כתבתי שיר שהוא לא בדיוק פרפראזה אבל הוא כתוב לפי אותם הקווים ומשתמש קצת באותם הדימויים. סוף דבר. אפילוג".

 

"ספיח" מתוך הספר "חגיגת אסיף" (2013)

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

***

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

ניגון געגועים לאמא

***




יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

חשיפה מארכיון גנזים: המכתב ששינה את גורל השירה העברית.

יונה וולך בצעירותה. צילום: עזה צבי

לפני מספר חודשים פרסמנו כתבה המספרת על פגישתם הראשונה והגורלית לתולדות הספרות העברית, של המשוררות השונות כל כך בשירתן ובאופיין – זלדה ויונה וולך. באותה כתבה מובאים דבריה המרגשים של חוקרת הספרות והמסאית עזה צבי, מי ששידכה בין שתי המשוררת:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

עד כה לא היה לנו תיעוד נוסף של אותה הפגישה, אך בימים האחרונים הגיעו אל ארכיון גנזים שני מכתבים מרתקים הכתובים בכתב ידה של יונה וולך עצמה. האחד מופנה לזלדה, השני לעזה צבי.

המכתב הראשון, לזלדה, הוא המרגש מבין השניים וכנראה גם המאוחר. במכתב זה חושפת וולך את הרושם העצום שהשאיר עליה המפגש עם זלדה, ובעיקר – הקריאה בשיריה.

 

המכתב המרגש של וולך לזלדה

 

"ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שארעו בי שיריך. רק היום הצלחתי לקראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות…" למרות שהייתה רק בשנות העשרים לחייה, ובטרם פרסמה ספר שירים בעצמה, הרגישה וולך בטוחה מספיק לחזק את חברתה ולהסביר לה שעמדה במטרה הגבוהה ביותר, ואולי היחידה באמת, המוטלת על המשורר: "את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות". והוא לא סתם עולם, הסבירה וולך, "והעולם הזה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר איתי כמיהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודיה והספר הזה מביא אותי למעשים ולא רק לקריאה רבה ולא צריך רק ידיעה ולא רק ראיה."

המכתב השני פרקטי יותר ומופנה לעזה צבי. באמצעותו מבקשת וולך להסביר לצבי כיצד לתפעל את מכונת הכתיבה שהשאילה וולך לצבי על מנת להפוך את שירי זלדה (המאוגדים פתקאות פתקאות ברחבי ביתה) לדפוס.

 

הפתק ששלחה וולך לעזה צבי

 

על הפתק הזה כתבה עזה צבי לימים כי "זה היה פתק היסטורי".

הציטוטים של עזה צבי בכתבה לקוחים מתוך המסה "זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

***

לכתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול

***