חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב

"כמו את אם החיטה מצא אהרונסון בזכרון יעקב / כן את אסתר ראב מצאה סבתא של המושבות. / מהשיר הקדום, שירת דבורה, שריקות העדרים, / הגיע השרקרק עד אוזני פתח תקווה."

אבות ישורון ואסתר ראב (ארכיון גנזים)

"ואילו משוררת שצמחה מעצמה מאדמתה,
כמו לא ידע איש מי נטע, היא אסתר ראב."

שיר גנוז שכתב המשורר אבות ישורון (1992-1904)  לזכרה של המשוררת אסתר ראב (1981-1894) – נחשף לאחרונה. את השיר כתב ישורון זמן קצר לאחר מותה של ראב (4 ספטמבר 1981).

 

אסתר ראב 1971 (ארכיון גנזים)

 

את השיר הפקידה ב"גנזים" הלית ישורון, בתו של אבות ישורון, המשלימה ומסדרת עתה את ארכיונו הגדול. השיר לא פורסם מעולם.

הנה שני בתי השיר הראשונים, בכתיב מלא – ואפשר להשוות אותם למקור, בכתב היד של אבות ישורון:

"ציפורי שמים לימדו אותי לשיר".

משוררות עבריות מן העליה השנייה והשלישית,
לא היכרתי הרבה.

הן היו גדלות הזן שהובא על ידי הגל
לכנרת או לקיבוץ גבת,

כמו רחל או פניה ברגשטיין.
ואילו משוררת שצמחה מעצמה מאדמתה,
כמו לא ידע איש מי נטע, היא אסתר ראב. 

כמו את אם החיטה מצא אהרונסון בזכרון יעקב
כן את אסתר ראב מצאה סבתא של המושבות.
מהשיר הקדום, שירת דבורה, שריקות העדרים,
הגיע השרקרק עד אוזני פתח תקווה".

 

בשורות האחרונות, מסבירה הלית ישורון, התייחס אבות ישורון לספר שיריה הראשון של אסתר ראב "קמשונים" ולשירה "שרקרק בוכה" שפורסם ב"חדרים" 1 – והיה למעשה השיר האחרון שפרסמה בחייה.

 

 

השיר הגנוז המלא

כדרכו כתב אבות ישורון את שירו על דפי נייר ארוכים – כך שיש חפיפה בין שני הצילומים. גם זו לטובה –  הזדמנות ליהנות מכמה שורות פעמיים.

 

 

גלו עוד אוצרות בארכיון גנזים באתר רשת ארכיוני ישראל

כתבות נוספות:

מתוך צער ומתוך געגוע – כתב יד של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב

מודל 2017: חשיפה ראשונית לשירה וסיפורת מכותרים שראו אור לאחרונה

מסה: "כמוסה של אינטליגנציה פראית ורושפת"

המכתב האחרון של חנה סנש

הכירו את "אז" – רשת ארכיוני ישראל:

פתיתי געגועיה הקפואים

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" - קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת

Slapend meisje in bed, Bramine Hubrecht, 1874

Slapend meisje in bed, Bramine Hubrecht, 1874

מאת: גיא פרל

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" – קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת (מקום לשירה, 2017)

 

התמסרות

א.

מִתַּחַת מִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים

אִמִּי שׁוֹכֶבֶת

מַבִּיטָה בְּכוֹכְבֵי הַשֶּׁלֶג

מִמַּחְבוֹאָהּ בַּכְּפָר הַצֶּ'כִי.

דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים.

שְׁתֵּינוּ מְנַסּוֹת לְהֵרָדֵם

בְּלִי אִמָּא.

ב.

סָבְתָא בַּת־שֶׁבַע מְזַמְזֶמֶת שִׁיר עֶרֶשׂ שֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמַעַת

תַּגִּידִי לְרָחֵל בִּתִּי הַקְּטַנָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה

אֶלָּא לְנַתֵּק יָדָהּ מִן הַשִּׂמְלָה

יָרוּ בִּי בֵּין קְנֵי הַסּוּף

עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁקָּרָאתִי לוֹ

יְאוֹר.

ג.

עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלָּה

כֻּלָּנוּ שָׁטוֹת עַל נְהַר חָלָב וְחֶמְאָה

אֲנִי רֹאָה: יַד הָאִמָּהוֹת הָאֲרֻכָּה

מוּשֶׁטֶת גַּם אֵלַי, מַעֲבִירָה לְבִתִּי

אֶת מְנַת חֶלְקָהּ.

 

 

שלושת חלקיו של השיר 'התמסרות' מתארים שלוש תמונות ביחסיהן של אם ובתה. אלו תמונות העוסקות, לכאורה, בהעברה בין-דורית של טראומת השואה. אולם עוצמתו הבלתי רגילה של השיר נובעת מן האופן שבו הוא מפענח את המנגנון הטראומתי – יותר משהיא מועברת בדרך זו או אחרת, הטראומה מתקיימת באופן מתמשך. ברקת חותרת תחת הבין-דוריות ולכן גם תחת ההעברה הבין-דורית כפשוטה. היא מבטלת את ציר הזמן ומתיכה ארבע נשים מארבעה דורות שונים זו בזו – מסבתהּ ועד לבִּתה – וארבעתן מתקיימות במרחב של כאב אימהי משותף. אזכורו של נהר היאור מרחיב את גבולותיו של מרחב הכאב ומותח אותו אל השכבה הארכיטיפית – אל פרידתה הקשה של יוכבד ממשה – הרחק מעבר לסיפורה המשפחתי של המשוררת. מן ההיבט הנפשי – הפרסונלי והארכיטיפי – הטראומה מתרחשת כל העת תוך שהיא מוחקת לחלוטין גבולות של זמן, מקום, זהות ואפילו ביוגרפיה.

באיזו התמסרות עוסק השיר? אולי ההתמסרות לזרימתו של "נהר החלב והחמאה"; היות ואין כל דרך להתנגד לזרימת הנהר, דווקא ההתמסרות עשויה להוביל להכרה בכך שהוא אינו נושא רק כאב ומוות, אלא גם הזנה ואהבה. הדימוי שבחרה בו ברקת מהדהד בחוכמה דימוי מוכר אחר המתייחס לתקופת השואה, גם בו מתוארת אותה צמידות מתמשכת וזורמת, בלתי אפשרית ובלתי נמנעת, של החיים והמוות – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים" ('פוגת מוות' מאת פאול צלאן, מתוך הספר 'סורג-שפה' בתרגומו של שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד 1994).

שיר נוסף מאותו הספר עוסק בדברים באופן דומה מאוד. גם בו השואה אינה מועברת מדור לדור באמצעות קשר, התנהגות או מסר – השואה ארוגה אל תוך תאי הגוף של הרכה הנולדת, היא נוכחת ברגע הראשוני ביותר של היווצרה, ועל כן תהיה חלק בלתי נפרד ממנה כל חייה.

 

רזומה קדם־לידתי

אָבִי זָרַע אוֹתִי בְּדֶצֶמְבֶּר, יָרַד גֶּשֶׁם, אַיְכְמָן הֻרְשַׁע

קְרִיאַת פְּסַק הַדִּין נִמְשְׁכָה שְׁלֹשָׁה יָמִים

הַבֵּיצִית הַמֻּפְרֵית הִשְׁתָּרְשָׁה בְּקַרְקָעִית הָרֶחֶם

בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב חָל פִּחוּת חַד בְּשַׁעַר הַלִּירָה

שַׂק הַחֶלְמוֹן נֶעֱלַם, הַשִּׁלְיָה הִבְשִׁילָה

בְּסוֹף אַפְּרִיל רֵינְגֶ'ר אַרְבַּע הִתְרַסְּקָה עַל הַיָּרֵחַ

בְּמַאי הִתְחַבְּרוּ קְצוֹת הָעֲצַבִּים אֶל אָזְנַי

אַיְכְמָן עִרְעֵר, הָאֳשַׁם שֵׁנִית, נִתְלָה, אֶפְרוֹ פֻּזַּר בְּלֵב יָם

בְּיוּלִי שֻׁגַּר לַוְיַן תִּקְשֹׁרֶת לֶחָלָל הַחִיצוֹן וְהֵחֵל לְשַׁדֵּר

תָּאֵי הָאֶפִּיתֶל תָּפְחוּ מַרְחִיבִים אֶת חֲלַל הָרֵאוֹת

הַקַּיִץ הָיָה לוֹהֵט

אִמִּי קָלְעָה שְׂעָרָהּ לְצַמָּה אֲרֻכָּה

גִּלְגְּלָה לְמִגְדָּל עַל רֹאשָׁהּ

הִיא הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע

בַּסְּתָו הִתְבַּסֵּס הָרֹאשׁ וּפָנָה לָאֲדָמָה

שִׁכְבַת הַפְּלֻמָּה נֶעֶלְמָה מִן הָעוֹר שֶׁהִתְכַּסָּה שֻׁמָּן לָבָן

אָבִי יָצָא לִשְׂדוֹת הָעֵמֶק לְשַׁלֵּךְ כֻּתְנָה

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 אוויר / לאה קליבנוף-רון

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1

אוויר / לאה קליבנוף-רון

אוויר / לאה קליבנוף-רון, מתוך רומן בכתובים: "היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה"

THEMET: (The Forest at Pontaubert -Georges Seurat (French, Paris 1859–1891 Paris

מתוך רומן בכתובים. הרומן מלווה את גילי בתחנות זמן שונות בחייה ושזורים בו מכתבים שכתבה לה במהלך השנים נעמי, אמהּ ניצולת השואה. הקטע המובא כאן מתרחש ביום-הולדתה העשירי של גילי, והוא ממוסגר בשניים ממכתביה של נעמי, שגילי קוראת בבגרותה, לאחר התאבדותה של האם.
כתב-היד זכה במלגה הבינלאומית ליוצרים בראשית דרכם של קרן פוזן (Posen Foundaion).

**

תני לי יד, בואי אתי. נלך לטייל במקום אחר.

את אינך יודעת מה הם פרחים, בת שלי, מהם שדות משתרעים מקצה לקצה, למלוא רוחב כל תנועת המבט הנישאת, ללא סוף, וגולשים עוד ועוד, אל מעבר לגבולותיו. שדות רחבים-רחבים וצפופים, שופעים ונוטפים צבעים. פרח לפרח נושק ורק המבט המבקש להתקרב אל כל היופי הזה, רק הוא מתחיל להבחין ביניהם אט-אט, לבודד את יופיו של האחד מתוך כל הצבע המשתרע נכחך, הנה פרח אחד ועוד פרח ועוד –

כל הפרחים שבעולם.

את אינך יודעת מהו העדר הפחד, בת שלי, בת הארץ היוקדת, שהאדמה משמיעה בה רק צליל אחד שהוא כולו בקשה למים. מהו העדר הפחד מהתמעטות הפרחים, מגוויעתם, מהיכחדותם. אפילו אינך מרגישה את הפחד, אינך יודעת שאת פוחדת מכך, שאת פוחדת עד מוות מכך שלא יהיו עוד פרחים. שאת פוחדת מכל מה שיסתיים. את אינך יודעת מה היא הוודאות הטמונה בקיומם של הפרחים, פרחים ועוד פרחים. בשדות הגדושים בהם. בידיעה שהפרחים יהיו שם מחר ומחרתיים ועוד הלאה והלאה. כשכתמי הצבע הנצחיים מחכים לך, שלווים ובטוחים – הם היו כאן לפנייך, הם יהיו גם אחרייך. אל פחד, ילדה.

 אל פחד.

**

יום-הולדת עשר

גילי יושבת על המיטה ונשענת על הכריות. היא לא רוצה לשכב. היא מושיטה את ידה אל הכיסא שליד המיטה, מרימה את משאף הוונטולין ונוטלת ממנו שאיפה. אמא יושבת בחדר שלה, רחוקה. היא כותבת וכותבת. עדיין רק בוקר וצריך להחזיק חזק ולהמשיך לספר סיפורים לחתולה. לספר עוד ועוד. הזאבים עדיין עלולים לטרוף והשרוול עודו תלוי במסדרון גבוה, הרחק מהישג היד. אבל הנשימה של גילי מתעייפת ומכריחה אותה להתעייף ביחד איתה. גילי מעבירה את זר יום ההולדת מהשמיכה אל הכיסא, מתיישבת בכוח, זקופה, על המיטה ומזמזמת למיצי מהצד השני של החדר, "בוקרבוקרבוקר. זה עדיין רק רק בוקר".

אמא רוצה לזרוק את מיצי מהבית, אבל אני לא ארשה לה לעשות את זה. אני יודעת שאם היא תזרוק אותה מיצי תמות ברחוב, היא לא יודעת להסתדר לבד בחוץ. היא תמיד הייתה כאן בבית. בגלל זה היא מבינה כמעט כל מה שאני אומרת לה, היא מכירה אותי מאז שנולדתי

"את שומעת מיצי?"

גילי מדברת בשקט כדי שאמא לא תשמע. מיצי מתכרבלת אל תוך עצמה על הרצפה ומלקקת את כפות רגליה בשקידה. גילי מתחילה להתגעגע.

מיצי, בואי אלי. תחזרי, בבקשה תחזרי. אני רוצה לספר לך סיפורים מצחיקים

מיצי עוברת ללקק את אחוריה.

"טוב, עכשיו אני יספר לך סיפור. אמא צריכה לספר לילדים שלה סיפורים."

אז סיפור

סיפור

"היא הייתה שָׁם. שָׁם. ככה קוראים לזה. זה השֵׁם של זה. שָׁם. והיא נסעה ברכבת נסיעה ארוכה ארוכה שלא נגמרת לעולמי עולמים וקפצה ונסעה וקפצה ונסעה וקפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה ונסעה. ותפסו אותה והיא קפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה. פעם גם עשו ממנה סבון, אפשר לעשות סבון מבני אדם, באמת מיצי, כי יש בהם שומן או משהו כזה, אז עשו ממנה סבון ואז היא, היא כבר שוב לא הייתה סבון, נו באמת את רואה שעכשיו היא בן אדם שוב, נכון? אז למה את מייללת כל הזמן שאלות מטומטמות?"

אז היא

היא

"בקיצור, אני מספרת לך, היא הייתה שם, שם, והיא גרה עם הזאבים ביער, היה שם יער גדול ושחור ושם היו הזאבים, ופעם אחת הם אכלו אותה, טוב כמעט אכלו אותה והיא גם טיפסה על ההרים עם השלג למעלה ואז קפאו לה הרגליים ואחר כך קפא לה כל הגוף גם ואז היא מתה לגמרי מרוב שהיא קפאה ואז ואז

"ואז שרפו אותה עד שהיא הייתה רק מין אבקה שחורה כזו, וגם קרו לה עוד כל מיני דברים חוץ מזה שאני לא מגלה לך כי היא לא מרשה לגלות כלום, היא בעצם בכלל כמעט לא מספרת אז אני צריכה להבין לבד מה קרה עוד חוץ מזה וחוץ מזה."

חוץ מזה וחוץ מזה

"אמא. בטח שאני מתכוונת לאמא, כשאני מספרת סיפורים כאלה זה תמיד אמא. את כזאת נודניקית היום, מה זה השאלות האלה? אם תמשיכי ככה אני אשלח אותך לביתספר לחתולים. אז היא, היא

ברחה וברחה וברחה וברחה."

היא ברחה וברחה וברחה וברחה. גילי שותקת רגע. היא. יש בה משהו ברור ומשהו לא ברור ומשהו מוכר ומשהו לא מוכר בכלל ומשהו קרוב ומשהו רחוק רחוק ומשהו שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד תמיד ממש מאז שהוא נולד, רק נולד, וכבר מיד התחיל ללכת לאיבוד ואולי עוד לפני כן. ואולי אפילו עוד לפני כן –

"היא באמת ברחה. היא הייתה חייבת לברוח. אף אחד לא רוצה שיהרגו אותו. גם את לא היית רוצה, מיצי."

גילי שוב שותקת.

החתולה מסיימת את הרחצה, מתמתחת בנינוחות ועוצמת עיניים.

"מיצי, למה את לא מקשיבה לי כשאני מספרת לך סיפור? את ביקשת ממני שאני יספר לך סיפור ואני מספרת לך את הסיפור הכי חשוב שלי ועכשיו את לא מקשיבה לי בכלל. אני צריכה שתקשיבי לי. ת-ק-ש-י-ב-י".

מיצי מגרגרת לעצמה.

"טוב, בקיצור, היא לא מתה, את יודעת. היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה."

את לא מתארת לעצמך כמה. גילי בועטת בשמיכה ומעיפה אותה לקצה השני של המיטה.

"נמאס לי מהסיפורים האלה. זה הכול שטויות. אני לא אוהבת להיזכר בהם."

אמא עדיין בחדר שלה, כותבת. מיצי חוזרת אל המיטה ומתכרבלת ליד גילי.

**

כשהייתי שם, ראיתי הכול. שמעתי הכול. הרחתי הכול. והכול נחרט בכל-כולו בתוכי. לא הייתי צריכה לזכור כדי שהדברים ייזכרו בי.

הדברים היו גלויים: פיסת עץ שנשרה מן הגזע, אבן קטנה, טביעות כפותיהן של החיות. ליקטתי את דמותן וידעתי אותן. וליקטתי גם את הקולות והריחות. אבל המראות והקולות והריחות לא היו נפרדים זה מזה. הם היו לאחד ואני הייתי הם. וככל שהארכתי להיות שם, העמיקה הידיעה: למדתי שהם מבשרים תמיד גם את מה שיבוא אחריהם, שמתוכם אפשר להרגיש מה יהיה המראה הבא. הקול הבא. הריח הבא.

כך יכולתי לשרוד. רק כך יכולתי לשרוד. את מבינה? ידעתי למה לצפות ולמה להתכונן וממה להיזהר כי ידעתי את הדברים מתוכם. הידיעה הזאת הייתה לי הכרח.

והיה עוד משהו שידעתי. משהו שאיני בטוחה באיזה שם לכנותו. במילותייך, אולי הייתי אומרת בפשטות 'אני'. ואולי הייתי אומרת 'עצמי'. אולי את עצמי ידעתי. והדבר ההוא שידעתי היה הקרוב אלי ביותר וגם הרחוק ביותר. ידעתי תמיד כמה צעדים הלכתי, לא הייתי צריכה לספור בהם. ידעתי היכן דרכו כפות רגלי ומגע הקרקע בהן נגע והטביע עצמו בכל פיסת עור שנגע בה, ונשאר שם ונותר עוד זמן רב עד שנספג באלף המגעים האחרים. ידעתי היכן השריטות שהיו בגופי, כי שריטתן בי הייתה מלאה, וידעתי מתי הן נפתחו שוב ודם החל שותת מהן.

כן, עצמי היה קרוב אלי וגם רחוק. אני נתקלת שוב במחשבה הזו וזוכרת: קרוב כי הוא היה שם ואחר כך לא היה יותר לעולם, ורחוק – כי לפעמים אני יודעת שהחדות הזו לא לאדם נועדה.

אל תקראי עוד, לכי לישון.

לכי לישון, ילדה.

 

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת 

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין"

"אל פולין" (צו פּוילן) הוא שיר פרידה של משורר היידיש הגדול אברהם סוצקבר ממולדתו המאמצת – פולין. סטודנטים מישראל ומפולין איירו את חמשת פרקי השיר.

איור: ליאור מנלה

איור: ליאור מנלה

על הפואמה "אל פולין" 

"אל פולין" (צו פּוילן) הוא שיר פרידה של משורר היידיש הגדול אברהם סוצקבר ממולדתו המאמצת – מנופיה האהובים של פולין, מתרבותה, משירתה ומשפתה. סוצקבר נולד בליטא ב-1913, אבל התחנך בווילנה הפולנית, ושם החל את דרכו בשירה, בין השאר בקבוצת המשוררים "יונג ווילנע" (וילנה הצעירה). בווילנה גם נכלא בגטו, המשיך לפעול וליצור והצטרף למחתרת. לימים חבר לפרטיזנים ביערות הסביבה, ומשם חולץ במטוס מיוחד ונשלח למוסקבה. ב-1944 חזר לווילנה וניסה יחד עם חבריו לבנות בה מחדש את הקהילה. אך קבלת הפנים הצוננת ליהודים בפולין, ובמיוחד פוגרום קיילצה ביולי 1946, גרמו לו להתייאש מעתיד היהודים במדינה.

"אל פולין", שנכתב בחודשים יולי-ספטמבר 1946, הוא חשבון נפש פואטי נוקב, המסכם אלף שנות חיים יהודיים-פולניים. זה שיר אהבה-שנאה למולדת, והמשורר משמש בו לסירוגין סנגור, קטגור ושופט. בסופו של דבר נפרד המשורר מפולין ויוצא לדרכים, כפי שעשה גם סוצקבר עצמו. לאחר גלגולים אחדים הגיע לארץ ישראל ב-1947, הקים את ביתו בתל אביב ויסד בה כתב עת ספרותי חשוב ביידיש, "די גאָלדענע קייט". ב-1985 זכה בפרס ישראל. הוא היה ידידם של משוררים עבריים ואישי רוח רבים, כמו מארק שגאל וצ'סלב מילוש, המשורר הפולני חתן פרס נובל. סוצקבר מת בתל אביב בינואר 2010.

 

​ערב מחווה למשורר היידיש אברהם סוצקבר
יום שלישי | כ"ט בניסן | 25.4 | 20:00
הירשמו עכשיו

כתבה: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

 

התערוכה "אל פולין", המוצגת בספריה הלאומית בירושלים, נולדה כתוצאה ממפגש מחודש של השיר עם קהל מפתיע: סטודנטים לאיור בישראל ובפולין. ב-2016, שבעים שנה אחרי שנכתב, התבקשו תלמידי שנה ג' לאיור במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל" לאייר כל אחד מחמשת הפרקים של השיר. התוצאות, המוצגות בתערוכה הזאת ושמבחר מהן מעטר את הטקסט השירי המובא כאן לפניכם, מלמדות על התמודדות הסטודנטים עם טקסט שירי מורכב, המתאר מציאות היסטורית רחוקה לכאורה. בעבודותיהם הצטמצמו המרחקים בין שם לכאן, בין ההיסטוריה היהודית למציאות הישראלית, והנושאים הדהדו מחדש בשאלות על האדם העומד על פרשת דרכים ובוחן את זהותו האישית-הלאומית. השאלות הללו תורגמו למגוון תשובות איוריות של כל סטודנט בסגנונו האישי.

במקביל להצגת התערוכות בישראל עובדים סטודנטים פולנים באקדמיה לאמנות של קרקוב על אותו פרויקט, והתוצאות יוצגו בקיץ 2017 בפסטיבל היהודי של קרקוב. כך ייווצר מחדש, הפעם באמצעות האמנות, אותו דיאלוג יהודי-פולני, שבאמצעות התמודדות עם צללי העבר יוכל להאיר פנים אל העתיד.

בני מר

לחצו כאן לפרק הראשון

עבודה: אלין מור

איור: אלין מור

 

מערכת "המוסך" מודה לכל העושים במלאכה שנענו לבקשתנו לפרסם את הפואמה "אל פולין" לאברהם סוצקבר בליווי איורי התערוכה: בני מר, הדס קלדרון, נכדתו של המשורר, הספרייה הלאומית, מירב סלומון מהמחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל" ותלמידי שנה ג', ותרזה בן-פורת, מעצבת התערוכה.

עבודה: איתמר מקובר

איור: איתמר מקובר

כל האיורים נעשו במסגרת קורס איור שנה ג׳ בהנחית מרב סלומון במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל".

לחצו כאן לפרק הראשון

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת אוויר / לאה קליבנוף-רון

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1