מכתב עצוב ומרגש של רחל חושף את תחושת הבדידות והנדודים בימים שלאחר גירושה מהקיבוץ בשל מחלתה הקשה.
אל ארץ ישראל חזרה רחל בלובשטיין בסוף מלחמת העולם הראשונה בתום שנים רבות של נדודים. חלומה הגדול היה לחזור אל החיים שניהלה בחוות כנרת, אל החברים חדורי האידאולוגיה שהקיפו אותה, אל העברית שאהבה ואל האגם שכה הקסים אותה.
לאחר תקופה קצרה בדגניה, בה עבדה עם ילדי החברים בקבוצה, התגלו אצלה סימנים למחלת השחפת. הפחד האיום מהמחלה, שנחשבה חשוכת מרפא באותה תקופה, הובילה את חברי הקבוצה להחלטה לגרש את רחל מקרבם. על מנת למצוא מזור למחלתה המחריפה, נאלצה רחל לנדוד בין דירות ובתי הבראה שונים בצפת, ירושלים ותל אביב – העיר בה מצאה את מותה בשנת 1931.
על אף הפניית העורף של חברי דגניה, המשיכה רחל לשמור על קשר עם כמה מחברי הקבוצה עד יום מותה, ובראשם עם שפרה ירובסקי. במכתב ששלחה רחל לירובסקי בשנות העשרים מתגלה רחל כאישה רגישה ודעתנית המייחלת למצוא לה מקום של קבע בתום שנים ארוכות של נדודים כפויים.
"מפליאים אותי אנשים שיש להם און לנסוע למרחקים", כותבת רחל לחברתה ומסבירה כי "אני כל כך עיפתי מנדודים, מנדודי אני ונדודי אבות אבותי גם יחד, כי לזוועה לי אף נסיעת זולתי". רחל גם מספרת על מצבה הבריאותי הקשה, "ומה שלומי אם תשאלוני?", כותבת רחל, "אני הולכת בטל ולאט. הרגשה גופנית עצמית לא רעה כלל וכלל, רק עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות. את בוודאי שמעת על תוצאות עצובות של הבדיקה הרנטגנית".
היא מספקת מענה לכל המייחלים לקום ולעזוב למקומות רחוקים: "את הרצון לראות ארצות צבי, פלאי טבע וכדומה, יש למלאות על צד היותר טוב בראינוע (סינמה בלע"ז) עדן שבתל אביב העיר, האין זאת?".
במכתב מתגלה גם חיבתה של רחל – אשר לא הורשתה לצאת אל קולנוע עדן בתל אביב בגלל מחלתה – לאותם "ערבי חורף ארוכים", בהם "החדר חם ומואר, והספר אשר אקרא בו יהיה בכחו להשכיחנו את העולם ומלואו. כאן זה אפשרי. אחי ספרן, כידוע לך, ואני, אם כן, אחות ספרן עם כל הפריוויליגיות הכרוכות בזה."
מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.
תגובות על כתבה זו