"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

מכתב עצוב ומרגש של רחל חושף את תחושת הבדידות והנדודים בימים שלאחר גירושה מהקיבוץ בשל מחלתה הקשה.

רחל המשוררת על רקע המכתב ששלחה לשפרה ירובסקי

אל ארץ ישראל חזרה רחל בלובשטיין בסוף מלחמת העולם הראשונה בתום שנים רבות של נדודים. חלומה הגדול היה לחזור אל החיים שניהלה בחוות כנרת, אל החברים חדורי האידאולוגיה שהקיפו אותה, אל העברית שאהבה ואל האגם שכה הקסים אותה.

לאחר תקופה קצרה בדגניה, בה עבדה עם ילדי החברים בקבוצה, התגלו אצלה סימנים למחלת השחפת. הפחד האיום מהמחלה, שנחשבה חשוכת מרפא באותה תקופה, הובילה את חברי הקבוצה להחלטה לגרש את רחל מקרבם. על מנת למצוא מזור למחלתה המחריפה, נאלצה רחל לנדוד בין דירות ובתי הבראה שונים בצפת, ירושלים ותל אביב – העיר בה מצאה את מותה בשנת 1931.

על אף הפניית העורף של חברי דגניה, המשיכה רחל לשמור על קשר עם כמה מחברי הקבוצה עד יום מותה, ובראשם עם שפרה ירובסקי. במכתב ששלחה רחל לירובסקי בשנות העשרים מתגלה רחל כאישה רגישה ודעתנית המייחלת למצוא לה מקום של קבע בתום שנים ארוכות של נדודים כפויים.

 

מכתבה של רחל המשוררת לשפרה ירובסקי, מתוך ארכיון גנזים

 

"מפליאים אותי אנשים שיש להם און לנסוע למרחקים", כותבת רחל לחברתה ומסבירה כי "אני כל כך עיפתי מנדודים, מנדודי אני ונדודי אבות אבותי גם יחד, כי לזוועה לי אף נסיעת זולתי". רחל גם מספרת על מצבה הבריאותי הקשה, "ומה שלומי אם תשאלוני?", כותבת רחל, "אני הולכת בטל ולאט. הרגשה גופנית עצמית לא רעה כלל וכלל, רק עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות. את בוודאי שמעת על תוצאות עצובות של הבדיקה הרנטגנית".

היא מספקת מענה לכל המייחלים לקום ולעזוב למקומות רחוקים: "את הרצון לראות ארצות צבי, פלאי טבע וכדומה, יש למלאות על צד היותר טוב בראינוע (סינמה בלע"ז) עדן שבתל אביב העיר, האין זאת?".

במכתב מתגלה גם חיבתה של רחל – אשר לא הורשתה לצאת אל קולנוע עדן בתל אביב בגלל מחלתה – לאותם "ערבי חורף ארוכים", בהם "החדר חם ומואר, והספר אשר אקרא בו יהיה בכחו להשכיחנו את העולם ומלואו. כאן זה אפשרי. אחי ספרן, כידוע לך, ואני, אם כן, אחות ספרן עם כל הפריוויליגיות הכרוכות בזה."

 

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

"נלקחו להרג אחד-עשר כוכביא"

זוכרים את י"א חללי אולימפיאדת מינכן בתמונות ובציטוטים של בני המשפחה וקברניטי המדינה.

הם היו נציגי ישראל באירוע הספורט החשוב בעולם – האולימפיאדה. שחקנים, מאמנים ושופטים ישראליים שנרצחו על ידי מחבלים פלסטינים באחד מאירועי הטרור המסוקרים ביותר בעולם. כשעיני העולם כולו בוחנות ומסתכלות על האירוע שאמור לסמל את האחווה האנושית, הטרור והשנאה הרימו את ראשם. חזרנו אל התמונות והציטוטים של אותם ימים אפלים בספטמבר 1972, כאשר מדינת ישראל קיבלה תזכורת נוספת לכך שבסופו של יום אין לה לסמוך על אף אחד מלבד עצמה. רגעי השבר היו גם פתיחתה של שורת פעולות צבאיות נועזות בעומק שטח האויב, עם מטרה צודקת אחת: למגר את הטרור.

 

 

"רצח של ספורטאים באולימפיאדה ספורטיווית – איזו סתירה ואיזה צירוף איום. האולימפיאדה – שמראשית ההיסטוריה נועדה להיות מיפגש של אחווה בין כל בני הקשת האנושית ולהוכיח כי רעיון השיתוף והשלום הוא לא רק משאת נפש נשגבה אלא גם דבר אפשרי. והנה דווקא באולימפיאדה מצאה לנכון כת טמאה של ערבים קיצוניים – כת שהפכה את הרצח לפולחן ואת ההרג העיוור לעקרון, לרצוח 11 מבחירי ספורטאינו ביחד עמם את הרוח האולימפית"

(סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון. 7.9.1972)

 

 

בני משפחתו של אחד הנרצחים עם הגעת גופת יקיריהם לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

"שלום הורים יקרים. קודם כל אני רוצה לברך אתכם לשנה טובה. אני מרגיש כאן טוב. רק אני מאד מאוכזב על זה שלא הצלחתי בהאבקות.. כאן מאד יפה. אי אפשר לכתוב על הכל"

(מתוך גלויה ברוסית ששלח אליעזר חלפין ז"ל מהכפר האולימפי במינכן לבני משפחתו בתל אביב ימים ספורים לפני הטבח)

 

שר הביטחון משה דיין. צילום: אוסף דן הדני 7.9.1972

 

 

"על קבר רענן זה עומד עם אבל, אך נחוש שידע להתמודד עם זרועות החבלה, שלא ישקוט עד שהטרור יבוער משורשו ויוכרעו אירגוני פרא אלה, שולחיהם ובסיסהם. ישראל לא תהסס מלנקוט את האמצעים הדרושים שלרשותם כדי לשים קץ לטרור"

(שר התקשורת שמעון פרס בהלוויתו של יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

אילנו רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל, עם הגעת גופת יקירה לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הוא העמיד את נבחרת הקלעים של ישראל על הרגליים. תמיד היה עליז, מלא חוש הומור. אף פעם לא ראיתי אותו עצוב. היה בעל ידע עצום. נפרדתי ממנו ביום שיצא לגרמניה. עתה שוב לא נראה אותו. זו אבידה עצומה. הוא הקים את דור הקלעים החדש. הצעירים גדלו ממש על ברכיו"

(נחמיה סירקיס חבר לנבחרת הקלעים סופד לחברו יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הצבי ישראל – על במותינו שוב חללים. והפעם מעל במת שליחי העולם, צביי כל הלאומים המצויינים בגבורה ובחן ובתפארת לעיני רבבות רבים נבחרי כל העמים, ולאזני מיליונים מרובים של צופי כל העולם, נלקחו להרג אחד עשר כוכביא, שככבו על שמי הספורט בישראל ונרצחו בדם קר, כפותים ומופקרים בידי חדלי אדם שאבדו כל זיק של צלם האלהים, הפעם כל עמי עולם קרובים אל החלל. מצפון כל העולם – אל דמי לך. עד שתגדע זרוע המחבלים של רשעי צוררינו"

(נשיא המדינה זלמן שזר. 8.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"כל כך טוב היה לנו ושמחנו להצלחותיו של עמיצור בתחום הספורט אשר לו הקדיש עשרות בשנים. רק בן 40 היה וכל חייו עדיין היו לפניו, כך שקשה לשלים עם האסון. איך אגדל את ילדי? התינוקת בת 7 חודשים לא תבין, אולם הילד בן ה-5 ירגיש היטב את חסרון אבא"

(שושנה עמיצור סופדת לבעלה שפירא עמיצור ז"ל. 6.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

דוד ברגר, מרים משקולות, 28, רווק, קליבלנד

יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות, 40, נשוי + 2 בנות, גבעת שאול

משה ויינברג, מאמן היאבקות, 33, נשוי + תינוק, פתח תקווה

אליעזר חלפין, מתאבק, 24, רווק, קריית שאול, תל אביב

מארק סלבין, מתאבק, 18, רווק, קריית שאול, תל אביב

זאב פרידמן, מרים משקולות, 28, רווק, חיפה

יוסף רומנו, מרים משקולות, 32, נשוי + 3 בנות, הרצליה

קהת שור, מאמן קליעה, 53, נשוי + בת, קריית שאול, תל אביב

אנדריי שפיצר, מאמן סייף, 27, נשוי + תינוקת, קריית שאול

עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה, 40, נשוי + 4 ילדים, קריית שאול

יעקב שפרינגר, שופט הרמת משקולות, 51, נשוי + 2 ילדים, בת ים-חולון

יהי זכרם ברוך

ניגון געגועים לאמא

"אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי". על האישה אצילת הרוח שהקריבה את חייה ועל ניגון הדבקות והגעגועים ששר בנה מעל קברה ושמושר עד היום.

נשים מתפללות על קברה של הרבנית חיה מושקא אשתו של הרבי מליובאוויטש צילום: חוי קאניקאוו

זהו סיפור על אישה גדולה. על אנשים גדולים. וניגון.

נחזור אחורנית 319 שנה לשנת ה'תנ"ח (1698). בתאריך י"ח באלול תנ"ח נולד רבי ישראל בעל שם טוב להוריו אליעזר ושרה. רבי ישראל בעל שם טוב, שמוכר גם בכינויו הבעש"ט (שהם ראשי התיבות של שמו), נחשב לאבי התנועה החסידית. השיטה החסידית מבקשת בין השאר להפיח חיות בקיום תורה ומצוות בחייו של יהודי. 47 שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו היום, בתאריך י"ח באלול תק"ה (1745), בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה נולד שניאור זלמן להוריו ברוך ורבקה. בדיוק שנה קודם לכן בורכו בני הזוג בידי הבעש"ט שיזכו לחבוק בן. עוד משחר ילדותו נודע כבעל כשרונות מיוחדים ובהוראת הבעש"ט הונחו הוריו של שניאור זלמן לשמור את הדבר בסוד. שניאור זלמן הקטן גדל והפך תלמיד חכם גדול וברבות הימים נודע כמייסד שיטת חסידות חב"ד. בשיטתו, תורת חב"ד (חכמה, בינה, דעת), ביקש רבי שניאור זלמן להדגיש את צד העבודה השכלי, האינטלקטואלי, נוסף לעבודת הלב החסידית. כבר מימיה הראשונים של החסידות 'זכתה' התנועה להתנגדות (כשברקע צמיחת משיחויות השקר של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק) מצד הממסד הרבני וקהילות יהודיות שונות שכונו "מתנגדים".

 

רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

בקיץ של שנת תקנ"ב (1792) הרגיש רבי שניאור זלמן כי "עת כבדה היא והקטרוג גדול במאוד, ויצטער במאוד על מצב החסידים ותורת הבעש"ט". הוא קרא לאחת מבנותיו, דבורה לאה שמה, וסיפר לה על כך. דבורה לאה הבינה כי "המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של רבינו הגדול, וימים אחדים הייתה מבולבלה מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חייה בעד חיי רבנו הגדול".

בשיחות ורשימות שכתב רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד מובא סיפור המעשה בפירוט. בערב ראש השנה של שנת תקנ"ג (1792), קראה דבורה לאה לשלושה מזקני החסידים ודרשה מהם "לשמוע בכל אשר תצוה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר ישאר הכל בסוד גמור עד אשר אפשר יהיה לגלות". החסידים שנבהלו מהבקשה ביקשו פרק זמן לחכוך בדבר. במהלך היום והלילה שלאחריו התייעצו החסידים בינם לבין עצמם. לבסוף החליטו "כי בת רבנו הגדול יודעת היא מכל הנעשה מאשר יודעים המה ואשר על כן מוכרחים המה למלאות התנאים ובהחלט זה באו אליה בזמן אשר יעדה להם". גם בפעם זו בקשה דבורה לאה מהחסידים כי ישבעו ב"שבועה חמורה שאין לה הפרה" לקיים את כל שתאמר. היא נגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו לרווחה ואמרה בקול: "כל הקהל, הנכם עדים שאני אומרת בפני ספרי התורה הקדושים שאני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי ר' שניאור זלמן בן רבקה ושהוא יישאר בחיים".

בדיוק באותו היום, ערב ראש השנה, מלאו שלוש שנים לבנה היחיד של דבורה לאה – מנחם מנדל. מנהג היה לו לרבי שניאור זלמן למעט בדיבור בימי ראש השנה. בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית שינה רבי שניאור זלמן ממנהגו ושאל "היכן דבורה לאה?". כשראה אותה ביקש לברכה והחל לומר "לשנה..", בעודו מבקש להמשיך ולברך קפצה דבורה לאה ואמרה "לשנה טובה תכתב ותחתם". ביום שני של ראש השנה חלתה דבורה לאה ולמחרת ב-ג' בתשרי תקנ"ג בעיצומו של "צום גדליה" הלכה לעולמה והיא בת 27 שנים בלבד.

בטרם נפטרה בקשה דבורה לאה מאביה שישגיח וידאג לחינוכו של בנה הקטן מנחם מנדל. ימים ספורים לאחר פטירתה, בערב יום כיפור של אותה השנה הורה רבי שניאור זלמן לקחת את מנחם מנדל הקטן אל קבר אמו. כשהוא עומד ליד קברה, פתח ואמר "כשם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כך גדולה ברכתם של צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. דבורה לאה בת שטערנא היום ערב יום כיפור, ברכי את בנך יחידך היתום מנחם מנדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורה בנגלה ובנסתר בהצלחה במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים, בקשי רחמים עבורי ועבור קהל עדת החסידים ועבור תורת הבעל שם טוב נשמתו עדן". בהתאם לבקשתה גדל הילד מנחם מנדל בצלו של סבו הגדול רבי שניאור זלמן וברבות הימים אף הפך להיות האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד שנודע בכינויו האדמו"ר "הצמח-צדק".

 

עמוד מתוך כתב-יד האדמו"ר הצמח צדק. אוסף הספרייה הלאומית
קישור לכתב היד באתר "כתיב"

 

בספר הניגונים של חסידות חב"ד מופיע ניגון מס' 32 וכותרתו "ניגון דבקות". בכותרת המשנה נכתב "מיוחס לכ"ק [כבוד קדושת] אדמו"ר [אדוננו מורנו ורבנו] הצמח-צדק נ"ע [נשמתו עדן] בעת השתטחות על קבר אמו הרבנית דבורה לאה נ"ע [נשמתה עדן]". ועוד נכתב שם: "ניגון זה הוא 'תנועה' קצרה שכולה דביקות, געגועים נפשיים ורטט חרישי מתעלומות נקודות הלב. הניגון הזה נמסר לספרנו על-ידי הרב יצחק דוב אושפאל שקיבלו מזקני חסידי חב"ד בעיר קורעניץ, פלך וווילנא". 

בהקלטה משנת 2000 שערכו החוקרים יעקב מזור, רפי בן-משה וזאב פלדמן נשמע קולו של החסיד ר' דוד הלוי הורביץ שר את הניגון. "יש את ה'השתטחות', זה משהו משהו…" אמר הורביץ, "ניגון ההשתטחות… כשהוא הלך לקבר של אמא שלו". הורביץ מתחיל לנגן את הניגון ושב ומתחיל בשנית כשהוא מוסיף "האמת שזה מתחיל כך…". כשהורביץ סיים לשיר אמר: "זה משהו. הקטע הזה מזכיר קצת את הניגון של הרוז'ינר [רבי ישראל מרוז'ין]… והקטע השני מזכיר קצת את הניגון של האדמו"ר הזקן את הארבעה בבות…".

 

 

אלו מבין הקוראים המיומנים בקריאת תווים יוכלו להבחין בהבדלים הגדולים שבין תווי הניגון לביצוע של הורביץ. בארכיון הצליל מצויה הקלטה נוספת של הניגון שמבצע הכנר מרדכי ברוצקי. ברוצקי נאמן בנגינתו לתווים כפי שהם מופיעים בספר הניגונים – גרסה שבאופן מפתיע מוכרת פחות מזו שהושרה על ידי הורביץ. לניגון שלושה חלקים ובשניים מהם קיימים הבדלים בין הביצועים. מעניין לשים לב שהמוטיב שמזכיר הורביץ בדבריו ומופיע בשתי הגרסאות, דומה למוטיב שמופיע בניגון הידוע "ארבע בבות" שמיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי.

 

 

מה הסיבה לשוני הגדול בין שתי הגרסאות? "'ספר הניגונים' החב"די הוא מפעל יוצא דופן וחשוב מאין כמותו" אומר עובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל וחוקר הניגון החסידי מתן ויגודה "מדובר במשימה שהטיל הרבי הקודם, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) על חסיד בשם שמואל זלמנוב. זלמנוב נדרש לעבודה של איסוף, עריכה והכרעה. צריך להבין שחסידי חב"ד היו מפוזרים במרחב גיאוגרפי רחב. אנו יודעים שיש מסורות מקומיות לחלק מהקיבוצים החב"דיים, אנשים שחיו במקומות יחסית מרוחקים ועם זאת היה להם אופי. בין אם מדובר בבית כנסת או בית מדרש או עיירה שלמה שהייתה קשורה לחב"ד. כך ישנן מסורות מקומיות וגרסאות מקומיות. דוגמה טובה לכך הוא החסיד ר' זלמן לוין מנעוול. את 'ספר הניגונים' צריך ללמוד. המשימה שהטיל האדמו"ר הריי"ץ על זלמנוב, הייתה משימה מורכבת שדרשה למעשה פעמים רבות להכריע ולבחור בנוסח אחד שיכלל בקובץ. עדות ללבטים אלו אנו רואים ב'ספר הניגונים' עצמו שבו זלמנוב הביא גרסאות נוספות לאותם הניגונים בכרך השני של הספר. העובדה שקיימות שתי גרסאות מקבילות עד היום  היא מעניינת ומעט חריגה. זלמנוב בחר גרסה שפחות מוכרת בקרב חסידי חב"ד וסיבותיו עמו, ובמקביל הגרסה השניה עדיין נפוצה למרות שברוב הפעמים הגרסאות שהשתרשו הן הגרסאות של ספר הניגונים.

"בחסידות לא מתייחסים אל הניגונים כאל תרבות פנאי מוזיקלית. הניגון הוא כלי רוחני והוא חלק מהותי מעבודת השם של החסיד. על אחת כמה וכמה כשאנו מדברים על ניגונים שמיוחסים לאדמו"רים שבחסידות חב"ד נקראים 'ניגונים מכוונים'. 'ניגונים מכוונים' הם ניגונים שמיוחסים לנשיאי חב"ד. ההבנה היא שהניגונים הללו תכליתם להביא את האדם לידי קרבת א-להים, לדבקות, ושהם טומנים בחובם מערכת של כוונות שלא תמיד גלויות וחשופות בפני החסידים. זו הסיבה לדעתי שבגללה חשוב היה לזלמנוב לא להישאר תלוי על בלימה ולהכריע מכח הסמכות שקיבל מהרבי הריי"צ באיזו גרסה לבחור. יש סוד בניגון וקיימת חשיבות גדולה לדייק ב'סוד' הזה. משום כך, עלינו ללמוד את הניגונים, לא רק במובן של לזהות או לשיר אותם, אלא יש ללמוד את הניגונים כפי שלומדים תורות חסידיות, ממש כך, ואף למעלה מזה.

"בניגון הזה 'ניגון ההשתטחות' מעניין שישנו מוטיב שחוזר בשתי הגרסאות והמוטיב הזה הוא מוטיב מתוך ניגון 'ארבע בבות' שהוא אחד הניגונים החשובים והמרכזיים בחסידות חב"ד, אם לא החשוב והמקודש שבהם, שמיוחס למייסד החסידות רבי שניאור זלמן מליאדי – האדמו"ר הזקן. גם אפשר לומר שהניגון הזה ברוחו של האדמו"ר הזקן ושניתן לשמוע את האדמו"ר הזקן בתוכו. אולי לכך התכוון זלמנוב כשכתב 'תנועה מלאת געגועים'. רואים את דמות דיוקנו של האדמו"ר הזקן בעיניו של האדמו"ר הצמח-צדק דרך הניגון".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר ה"צמח צדק". אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

סיפורו של "ניגון הדבקות – ההשתטחות" ("השתטחות" במשמעות מיוחדת שמציינת הליכה לקברו של צדיק) טווה בצלילים קשר משולש בין-דורי עמוק בין אב, בת ונכד שהקדישו את חייהם, כל אחד בדרכו, למען הכלל ולמען דרך חיים שהאמינו בה בכל מאודם. סיפור חייה ודמותה האצילית של דבורה לאה הפכו שם דבר במסורת החב"דית וכפי שסיכם זאת רבי יוסף יצחק שניאורסון ברשימותיו:

"הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה, בתו של רבנו הזקן ואמו של כבוד קדושת האדמו"ר הצמח-צדק היתה כפי שסיפר הרב יצחק אייזל מהאמיל – אישה גדולה בדעת ויראת אלקים ומסורה לרבינו הגדול כאחד החסידים הגדולים. בחשיבות גדולה ובחרדת קודש מזכירים כל החסידים הגדולים את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד יודע היטב אשר מסירת נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחיי (אילן החיים = תורת החסידות)".  

 

תודה לעזרא שבט ויעקב פוקס ממחלקת כתבי-יד על עזרתם באיתור כתב-יד ה"צמח צדק".

 

לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול הפקידה את ארכיונה בספרייה הלאומית

אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'

"כשפנו אלי בבקשה להעביר את הארכיון שלי לספרייה הלאומית בירושלים, נבהלתי קצת כי 'ארכיון' נקשר אצלי תמיד עם אנשים שכבר אינם בחיים, אבל מצא חן בעיני שהספרייה פונה גם ליוצרים חיים כמו דויד גרוסמן וא.ב. יהושע ועוד.

כשהתחלתי לאסוף את החומרים בקרטונים שקיבלתי, עברתי תהליך רגשי מעניין. אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'.

שאלתי את עצמי איך אוכל להיפרד מכל זה ומה יהא על הזיכרונות שאוכל לעיין בהם בימי זקנתי, ואיך אוציא הכל מרשותי והאם כדברי רחל המשוררת מעתה 'יד כל במנוחה תמשש' את הדברים. עם זאת, כמשוררת אני משתדלת לא לקחת את עצמי באופן אישי ולאט לאט התרחש דבר הפוך: התמלאתי תחושת שחרור בודהיסטית שלפיה טוב לא להיקשר לדברים, טוב לוותר, לשחרר ולפנות מקום, כמו שכותב פרננדו פסואה בשירו 'מהחלון הגבוה ביותר' בו הוא מנופף לשיריו היוצאים לעולם ואומר להם 'לכו, לכו ממני', מה עוד שמדובר בספרייה הלאומית, שם נשמר החומר ויתקיים לצרכי מחקר ותיעוד. נרגעתי גם מהסעיף שלפיו אוכל לגנוז חומרים עד אחרי שאקרא לישיבה של מעלה (מעניינת הייתה ההתפתלות סביב מושג המוות) ושכל תצוגה או פנייה לעיון בחומרים נבדקת גם איתי.

עדיין מצויים אצלי כמובן חומרים רבים שמעכשיו בהדרגה אמשיך להעביר לבית השני שלי – הארכיון של הספרייה הלאומית. זה ממלא אותי שמחה כי זוהי האוניברסיטה שבה למדתי ובספרייה של גבעת רם ביליתי הרבה מאד שעות בתקופת לימודי בחוגים לספרות ולשון עברית."

אגי משעול בילדותה

 

 

אגי משעול, מהמשוררות החשובות והבולטות בישראל, מצטרפת למשוררים ולסופרים שמסרו את ארכיוניהם לספרייה הלאומית עוד בחייהם ובהם: דויד גרוסמן, א.ב יהושע, חיים באר, אורי אבנרי ואף ש"י עגנון.

בארכיונה של אגי משעול שמורים כתבי יד של שיריה (שפורסמו ושטרם פורסמו), יומני חלום, תרגומים פרי עטה, ביקורות על יצירתה, מכתבים שקיבלה בעקבות פרסום ספרי שיריה מאנשי ספרות שונים ומכתבים הכוללים הודעות רשמיות על זכייתה בפרסים ספרותיים ובתארי דוקטור לשם כבוד. יש בו חומרים על פעילותה כמרצה אורחת באוניברסיטאות, בהנחיית סדנאות שירה ועבודתה בניהול בית הספר לשירה של 'הליקון'. בארכיון נמצאים גם כתבי יד שטרם פורסמו של מי שהיו חבריה הקרובים של  משעול, יזהר סמילנסקי ונעמי סמילנסקי.

היומנים והחומרים האישיים של משעול יהיו גנוזים למשך כמה עשרות שנים, אך הארכיון הכולל את טיוטות כתבי היד וחלק ניכר מההתכתבויות יהיה נגיש לציבור הרחב, לסטודנטים ולחוקרים בבניין הספרייה וגם  באתר ספרייה.

 

 

 

עמוד מתוך מחברת חלום של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

עמוד מתוך יומן שירה של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, אמר במעמד חתימת ההסכם למסירת הארכיון, כי לספרייה הלאומית תפקיד חשוב ומרכזי ביותר בשימור והנגשת יצירה מקורית ישראלית. הוא הבטיח שהארכיון, שמצטרף לעוד מאות ארכיונים של אנשי רוח והגות שנמצאים בספרייה, יזכה לטיפול מסור ומקצועי, כפי שראוי לארכיונה של משוררת חשובה ומוערכת.

המשוררת אגי משעול יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג
(צילם: חנן כהן)

 

מנהל הספרייה, אורן וינברג, סיפר שארכיונה של אגי משעול מצטרף לאתגר הגדול שעומד בפני עולם הארכיונאות כולו: אירכוב מחשבים אישיים, הכוללים מיילים וטיוטות דיגיטליות, באופן המאפשר מעקב אחרי שלבי היצירה. הוא הביע תקווה שסופרים ויוצרים נוספים ילכו בדרכה וימסרו את ארכיוניהם בעודם בחיים ובכך יוכלו להיות שותפים לתהליכי העבודה על הארכיון ולהנגשתו לציבור.

אגי משעול (70) נולדה בטרנסילבניה למשפחה הונגרית להורים ניצולי שואה ועלתה איתם לארץ בגיל 4. היא כתבה 16 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה והפרס ע"ש יהודה עמיחי, וכן קיבלה תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן למדע ועוד. היא מוצאת את ההשראה שלה ביום יום ובעולם החלומות וכותבת שירה מלאת פליאה, חוכמה, הומניזם והומור.

אגי משעול