"כשפנו אלי בבקשה להעביר את הארכיון שלי לספרייה הלאומית בירושלים, נבהלתי קצת כי 'ארכיון' נקשר אצלי תמיד עם אנשים שכבר אינם בחיים, אבל מצא חן בעיני שהספרייה פונה גם ליוצרים חיים כמו דויד גרוסמן וא.ב. יהושע ועוד.

כשהתחלתי לאסוף את החומרים בקרטונים שקיבלתי, עברתי תהליך רגשי מעניין. אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'.

שאלתי את עצמי איך אוכל להיפרד מכל זה ומה יהא על הזיכרונות שאוכל לעיין בהם בימי זקנתי, ואיך אוציא הכל מרשותי והאם כדברי רחל המשוררת מעתה 'יד כל במנוחה תמשש' את הדברים. עם זאת, כמשוררת אני משתדלת לא לקחת את עצמי באופן אישי ולאט לאט התרחש דבר הפוך: התמלאתי תחושת שחרור בודהיסטית שלפיה טוב לא להיקשר לדברים, טוב לוותר, לשחרר ולפנות מקום, כמו שכותב פרננדו פסואה בשירו 'מהחלון הגבוה ביותר' בו הוא מנופף לשיריו היוצאים לעולם ואומר להם 'לכו, לכו ממני', מה עוד שמדובר בספרייה הלאומית, שם נשמר החומר ויתקיים לצרכי מחקר ותיעוד. נרגעתי גם מהסעיף שלפיו אוכל לגנוז חומרים עד אחרי שאקרא לישיבה של מעלה (מעניינת הייתה ההתפתלות סביב מושג המוות) ושכל תצוגה או פנייה לעיון בחומרים נבדקת גם איתי.

עדיין מצויים אצלי כמובן חומרים רבים שמעכשיו בהדרגה אמשיך להעביר לבית השני שלי – הארכיון של הספרייה הלאומית. זה ממלא אותי שמחה כי זוהי האוניברסיטה שבה למדתי ובספרייה של גבעת רם ביליתי הרבה מאד שעות בתקופת לימודי בחוגים לספרות ולשון עברית."

אגי משעול בילדותה

אגי משעול, מהמשוררות החשובות והבולטות בישראל, מצטרפת למשוררים ולסופרים שמסרו את ארכיוניהם לספרייה הלאומית עוד בחייהם ובהם: דויד גרוסמן, א.ב יהושע, חיים באר, אורי אבנרי ואף ש"י עגנון.

בארכיונה של אגי משעול שמורים כתבי יד של שיריה (שפורסמו ושטרם פורסמו), יומני חלום, תרגומים פרי עטה, ביקורות על יצירתה, מכתבים שקיבלה בעקבות פרסום ספרי שיריה מאנשי ספרות שונים ומכתבים הכוללים הודעות רשמיות על זכייתה בפרסים ספרותיים ובתארי דוקטור לשם כבוד. יש בו חומרים על פעילותה כמרצה אורחת באוניברסיטאות, בהנחיית סדנאות שירה ועבודתה בניהול בית הספר לשירה של 'הליקון'. בארכיון נמצאים גם כתבי יד שטרם פורסמו של מי שהיו חבריה הקרובים של  משעול, יזהר סמילנסקי ונעמי סמילנסקי.

היומנים והחומרים האישיים של משעול יהיו גנוזים למשך כמה עשרות שנים, אך הארכיון הכולל את טיוטות כתבי היד וחלק ניכר מההתכתבויות יהיה נגיש לציבור הרחב, לסטודנטים ולחוקרים בבניין הספרייה וגם  באתר ספרייה.

עמוד מתוך מחברת חלום של אגי משעול
לחצו להגדלה

עמוד מתוך יומן שירה של אגי משעול
לחצו להגדלה

יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, אמר במעמד חתימת ההסכם למסירת הארכיון, כי לספרייה הלאומית תפקיד חשוב ומרכזי ביותר בשימור והנגשת יצירה מקורית ישראלית. הוא הבטיח שהארכיון, שמצטרף לעוד מאות ארכיונים של אנשי רוח והגות שנמצאים בספרייה, יזכה לטיפול מסור ומקצועי, כפי שראוי לארכיונה של משוררת חשובה ומוערכת.

המשוררת אגי משעול יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג
(צילם: חנן כהן)

מנהל הספרייה, אורן וינברג, סיפר שארכיונה של אגי משעול מצטרף לאתגר הגדול שעומד בפני עולם הארכיונאות כולו: אירכוב מחשבים אישיים, הכוללים מיילים וטיוטות דיגיטליות, באופן המאפשר מעקב אחרי שלבי היצירה. הוא הביע תקווה שסופרים ויוצרים נוספים ילכו בדרכה וימסרו את ארכיוניהם בעודם בחיים ובכך יוכלו להיות שותפים לתהליכי העבודה על הארכיון ולהנגשתו לציבור.

אגי משעול (70) נולדה בטרנסילבניה למשפחה הונגרית להורים ניצולי שואה ועלתה איתם לארץ בגיל 4. היא כתבה 16 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה והפרס ע"ש יהודה עמיחי, וכן קיבלה תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן למדע ועוד. היא מוצאת את ההשראה שלה ביום יום ובעולם החלומות וכותבת שירה מלאת פליאה, חוכמה, הומניזם והומור.

אגי משעול

"האם בעבר לא פחדתי מסכנות כבדות מאלו שפקדו את חיי? אהבה היא דבר המלא תמיד בספקות ופחדים"

מה הופך אישה לגיבורה?

לאובידיוס, המשורר הרומי ש"קיבץ" מכתבים של דמויות נשיות מהמיתולוגיה, הייתה תשובה ברורה: כדי שאישה תיחשב לגיבורה, עליה להיות אהובה שנעזבה.

קובץ המכתבים Heroides (בלטינית: Epistulae Heroidum), שנכתב בידי המשורר אובידיוס בשנת חמש עשרה לפני הספירה, מגולל את סיפורי נטישתן של חמש עשרה נשים אשר דמויותיהן מוכרות לנו מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הסיפורים נכתבו כפרי עטן של הנשים עצמן, שחיברו מעיין "מכתבי-שיר" לאהוביהן שעזבו. נקודת המוצא של מרבית המכתבים מייאשת, שכן מרחפת סביבם הידיעה שהם מיועדים לנוכחות נעדרת, וספק אם יגיעו או אף יישלחו אי פעם ליעדם. למרות האפשרות לקטלג את הקובץ בפשטות ככזה המכיל "מכתבי אהבה", לרוב חורגים המכתבים מהגדרה חלקית זו. רובם ככולם כוללים גם ביטויי כעס והטחות אשמה באהובים הנוטשים, אשר גם דמויותיהם מוכרות היטב מסיפורי המיתולוגיה, לרוב בתור גיבורים.

פרשנות שמו של הקובץ, שמקורו בשפה הלטינית, אינה ברורה לחלוטין מבחינת תרגומו, והצעות שונות עלו בחלוף השנים באשר לפענוח כותרתו. אחת מן ההצעות מגדירה את המילה "Heroid" ככזו המלחימה יחדיו שתי מילים: "שיר הגיבור".

איור מתוך כתב יד של תרגום של אובידיוס, "פנלופה"

מילה זו מתייחסת הן לתואר האדם – הגיבור הלוחם, והן לפעולתו – כתיבת השיר (או המכתב). ההגדרה המובאת מעלה מולידה משמעות כפולה; היא טומנת בחובה שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהות דמויות הגיבורים בשיר. אפשר היה להציע כי הקובץ מכיל "שירים על הגיבורים": הגברים שלהם מוקדשים המכתבים הם גיבורים ידועים, המוזכרים במסגרת סיפורי המיתולוגיה: אודיסאוס, פריס, אכילס ואינאס הם רק מקצת האהובים העוזבים שלהם מיועדים כתבים אלו, אשר שמותיהם מתקשרים לסיפורי מלחמה, גבורה ואומץ.

לפי הצעה זו, אפשר שהגדרת הגיבור המצויה בכותרת הספר מזוהה עם נמעני המכתבים, הלוא הן דמויות הגברים. עם זאת, ההיפוך המגדרי שמבצע המשורר בכתיבתו, שבמסגרתו הוא משנה את סדר ה"מוען-נמען" הנפוץ לאותה התקופה (הנשים הן הכותבות או המשוררות, ואילו הגברים הם האהובים), מחזק את הפרשנות שנעשתה רווחת בתרגום שם הקובץ, לפיה אין הגברים הם הגיבורים האמיתיים של המכתבים. תרגום הכותרת המקובל יותר, המכוון ל"שירים שנכתבו בידי גיבורים", או למעשה – "מכתבי הגיבורות", הופך את המוענות – דמויות הנשים, לגיבורות האמיתיות של הקובץ. אובידיוס מזהה בנשים הנבחרות הן גיבורות הן יוצרות ומשוררות, המבקשות לספר את סיפור נטישתן האישי ומביעות את כאבן באמצעות מדיום הכתיבה.

קורבנות הרצוי או המצוי?

האישה שמכתבה פותח את האוסף, באופן מפתיע מעט, היא פנלופה. פנלופה היא בת זוגו של אודיסאוס, מלך איתקה, אשר סיפור מסעותיו מתואר באריכות במסגרת האפוס ההומרי, האודיסיה. לקראת סוף האפוס שב אודיסאוס לזרועותיה של אשתו האוהבת לאחר עשרים שנים של המתנה ממושכת מצידה:

"[…]וכשלו ברכיה ולבבה החביב, יען הכירה הסימן הנאמן לה נתן אודיסס, נגרו דמעיה, קפצה ותרץ ותפל על-צואר אודיסס האלהי ותישק את ראשו[…]"

הדמות הנשית החזקה שעולה מעלילת האפוס הפכה את פנלופה לסמל ומופת של אישה אוהבת ונאמנה בקרב חובבי הספרות. האפוס עוסק בין השאר בסיפורה של פנלופה בזמן היעדרו של אודיסאוס, ומציג אותה כאישה מבריקה הדוחה את מחזריה בשלל תחבולות כדי להתחזק מבחינה פוליטית, ובד בבד מתאר גם את התלבטויותיה הרבות, את בדידותה הבלתי נסבלת, מחשבותיה על המוות וגם את שיקוליה להינשא בשנית. למרות מורכבותה, האפוס משכיח את חולשותיה של פנלופה, והדמות שנחקקת בזיכרון הקוראים היא כזו המתאפיינת בחוזק נפשי, איפוק וחוכמה.

 Penelope awaiting Ulysses by Rudolph von Deutsch

"הו אז, שספינתו הייתה בדרכה ללאקיידמון, המאהב הנואף היה מוצף במים זועמים! אז לא הייתי שוכבת במיטתי הנטושה, ולא הייתי נותרת לבדי ומתלוננת על הימים החולפים לאיטם…"

בשונה מדמותה באפוס, המכתב של פנלופה בקובץ חושף אישה פגועה, מפוחדת ובודדה, המצויה בסכנה מתמדת. למרות שמכתבה ב-Heroides טומן בחובו את אפשרות החזרה של אודיסאוס, אולי מתוך נאמנות מה למתרחש בסוף האודיסיה, פנלופה בוחרת לסיים במילים הנכתבות בידי אישה שעדיין רואה ומגדירה את עצמה ככזו שננטשה. המכתב כמו נקטע בידיה לפני חזרתו של האהוב, ומותיר את הקורא, אשר לא מכיר את עלילת המקור, במחשבה שהנטישה – היא-היא מוקדו ועינינו של הסיפור. הסוף החיובי של האודיסיה שמסתיימת בחזרתו של אודיסאוס, והדגש על איחוד האוהבים, עובר כאן שינוי לסיום מעורפל ופתוח, שבמסגרתו יכול הקורא רק לקוות, יחד עם פנלופה, לחזרתו של האהוב. כאשר היא הדוברת היחידה, השורות החותמות את המכתב יכולות להיקרא כפנטזיה ציורית של אישה נאמנה, שהקדישה את כל חייה לציפייה בלתי ממומשת ולחריצת גורלה ככלה עזובה:

"ובאשר לי, אותי עזבת בעודי רק נערה, על אף שאמור היית לחזור מיד – לבטח אראה לך גבירה קשישה"

אובידיוס מבקש להגדיר את מושג הגבורה מחדש, תוך שההמתנה האין סופית והאהבה חסרת הגבולות לאהוב שספק אם ישוב, מוצגות כאבני בוחן ומוצגות כאידיאל בעיצוב דמות "הגיבורה החדשה" של המשורר. עובדת חזרתו של אודיסאוס נעשית זניחה, בזמן שמוקד הסיפור עובר לתרחיש הנטישה עצמה ולשנים שהעבירה פנלופה בגפה.

גבורתה של פנלופה בראי האפוס הונחה בצד, תוך שאובידיוס מכניס ליצירתו את נקודת הראות הנשית, לכאורה, לשאלת הגדרת הגבורה. לאור הדגשים השונים והבחירה בשכתוב או בקטיעת סיפורה של פנלופה בידיה שלה, נראה שהקובץ לא מגולל את סיפוריהן של נשים שננטשו, אלא של נשים שבחרו לספר את סיפורן ככאלה שננטשו. אובידיוס נותן את התחושה כי בעיניהן של הנשים עצמן אַמות המידה משתנות, תוך שסבל, יגון ואי וודאות הופכים להיות למופת לגיבורה החדשה, הממתינה והמאוהבת.

Penelope by Jacopo d'Andrea, 1849

שמיעת הסיפור מפי הנשים בלבד מתעתעת בנו להאמין כי כולן אכן ננטשו, ויגונן הכבד גורם לנו לצאת מנקודת ההנחה שהן דוברות אמת. נראה שהנשים עשו כל שביכולתן כדי להצדיק את נוכחותן ככותבות באוסף מכתבים זה, עד שקשה להבחין אם ההיסטוריה היא זו שקבעה את גורל חייהן המר, או שמא – הן שעשו זאת בעצמן.

"אבל כעת, ממה אני פוחדת – אינני יודעת, ועם זאת – פוחדת אני מהדברים כולם"

אך למרות אותו תעתוע שנוצר בקריאת השירים, תוך שהם מובאים בגוף ראשון, כמו מפי הנשים עצמן – יש לזכור שהקובץ נכתב, אחרי הכל, בידי אובידיוס ­– ששאל את דמויותיהן ואת קולן של נשות הגיבורים ושם את גרסתו בפיהן. דמותו של אובידיוס אף היא בגדר חידה עבורנו, וידוע לנו, בעיקר, שהיה משורר גדול ומוערך וכתב בכישרון רב. עם זאת, ידוע גם בוודאות כי בהחלט לא היה אישה מאוהבת.