במקרה של ויליאם שייקספיר – להוציא עובדות חיים מעטות הניתנות לאשרור, נשארו בעיקר מילים. מילים נצחיות ומדויקות שחיבר מי שנודע באנגלית בפשטות בתור "המשורר". המילים זכו ברבות השנים להיות מתורגמות לכמעט כל שפה אנושית שניתן להעלות על הדעת. התרגומים השונים הם ראי לתקופה שבה נוצרו ולבחירות הייחודיות ולעתים האישיות שעשה כל מתרגם.
אחד התרגומים המוקדמים והמעניינים ביותר של מחזה שייקספירי לעברית הוא גם אחד המתעתעים שבהם. מדובר בתרגומו של יצחק אדוארד סַלְקִינְסוֹן למוכרת שביצירות שייקספיר, "רומיאו ויוליה".
או כפי שנקראו הזוג הנצחי בגרסה המעובדת של סלקינסון – "רם ויעל".
הקריאה במחזה, כפי שכבר ציינו, היא חוויה מתעתעת. העברית הקולחת שבה נכתב הטעתה רבים לחשוב שמדובר בעיבוד מודרני שחובר ביישוב העברי. למעשה, את היצירה תרגם סלקינסון בשנת 1878, בשיאה של תקופת ההשכלה – המקבילה היהודית והמאוחרת לתקופת הנאורות באירופה.
"רם ויעל": המשתתפים במחזה
שנים ספורות בטרם עלה אליעזר בן-יהודה על בימת ההיסטוריה עם פרויקט החייאת העברית שלו, עמלו סלקינסון יחד עם סופרים ואנשי ספר בתקופת ההשכלה לתרגם כמה מיצירות המופת של התרבות האירופית בעבור הציבור היהודי קורא העברית.
יצחק סלקינסון נולד בשנת 1820 למשפחה יהודית ליטאית. בשלב מאוחר יותר בחייו, כאשר התגורר בלונדון, פגש המתרגם העתידי את הסופר העברי פרץ סמולנסקין. סמולנסקין עודד את חברו לתרגם לעברית יצירות מופת של הספרות העברית כיוון שראה בכך צעד מהותי בהחייאת השפה העברית.
בלונדון, גם בחר סלקינסון להמיר את דתו ולהתנצר. הקהילה שעזב לא סלחה לו על כך עד יום מותו. מסיבה זו העדיף לפרסם את יצירותיו תחת שם העט י.ע.ס (ראשי התיבות של שמו) בניסיון להצניע את זהותו.
מתנגדים רבים קמו לסלקינסון ולחבריו המשכילים על פועלם בתרגום יצירות המופת של "הנוכרים" לעברית. הרעיון של הפיכת העברית לשפה ספרותית נשמע לקבוצות רחבות בעולם היהודי המאמין כצעד מסוכן בכיוון הטמעות היהודים בחברה הכללית ואף התבוללותם. המתרגם העברי של שייקספיר שכאמור באמת עזב את דת אבותיו – היה התגשמות דה-פקטו של פחדם.
אפילו סלקינסון עצמו הרגיש צורך להתייחס לאותם איומים פוטנציאליים של תרגום היצירות הספרותיות לעברית בפתח תרגומו ל"רם ויעל":
הטוב לנערי בני ישראל להגות בספר כזה, אשר ראשיתו הוללות ועגבים ואחריתו רצח הרג ואבדן? לדעתי טוב הספר מאד לנערי בני ישראל להועיל למו בדרכי חייהם, כי בו יראו, לא לבד מה פרי שנאה ומדנים אשר רבים חללים הפילו, כי אם גם מה רבו חללי האהבה ומה עצמו הרוגיה."
יצחק אדוארד סַלְקִינְסוֹן
"רומיאו ויוליה" לא היה המחזה היחיד של שייקספיר שתרגם סלקינסון. את המחזה "אותלו" תרגם ופרסם סלקינסון ארבע שנים קודם לכן – תחת השם "אִיתִיאֵל הַכּוּשִׁי מִוִינֶעצְיָא". בתרגומיו שמר סלקינסון על המקצב השירי שבו השתמש שייקספיר במחזותיו.
על אף הקשים הרבים שנתקל בהם, הצליח סלקינסון להעניק קול חדש לאחד מגדולי הכותבים, קול עברי צלול וגאה.
המון יהודים שנאספו ברחבת משרדי העליה בטריפולי שבלוב, ביום ה' באייר תש"ט, חשו את גודל השעה והמעמד. גברים ונשים, זקנים וטף מילאו את הרחבה. עליהם ניצח משורר הקהילה, ציון גויטע (מחלולה) שהפליא לשורר: "עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד, קוּלוּ לִי כִּיף֗ הַסִּירָה, אִלְיוֹם נְהָאר סַעִיד, עָלַקְנָא פִ֗יהָא לְבַּנְדִּירָה". ובתרגום: למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר, היום יום מאושר, בו הנפנו את הדגל.
עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד / ציון גויטע אלמחלולה (שני בתים מתוך השיר)
תפילת שחרית חגיגית בבית הכנסת "צלאת לפראנק" ביום העצמאות הראשון
השמחה המופגנת בראש חוצות הייתה סוג של שיחרור קיטור ולחצים לאור העובדה שקצת פחות משנה קודם, כחודש לאחר קום המדינה, קם המון ערבי מקומי, וכזה שהגיע ממדינות סמוכות בדרכו לארץ ישראל, על תושבי טריפולי, וניסה לטבוח (שוב) ביהודים , כפי שעשה בשנת 1945. הידיעה שהחלום הציוני שלהם הולך ומתגשם לנגד עיניהם, שקמה מדינה לעם היהודי ונפתחו שערי העלייה, הפיחה בהם ביטחון רב. והפעם היו היהודים מוכנים וערוכים, והפילו חללים רבים בקרב הערבים. אלה נסו על נפשם בהותירם מאחור יותר מ 100 הרוגים ופצועים רבים.
חגיגות יום העצמאות הראשון בטריפולי קהל חוגגים מול משרדי העלייה, דגל ומגן דוד מונפים ושלט על בד עם הכיתוב "תחי מדינת ישראל"
היהודים בלוב היוו מיעוט קטן (כ-35,000 איש בסה"כ) ובכל מדינה מוסלמית אחרת, המחשבה על חגיגות ושמחה על הקמת מדינה, ועוד מדינה יהודית, לאחר טבח נתעב ופוגרום בהפרש שנים קטן, נחשבו על ידי רבים כסוג של הזיה וכמעשה לא אחראי. אבל בלוב, ובטריפולי במיוחד, היהודים התהלכו כבעלי הבית, כאילו הם ורק הם בעולם.
ימים קודם, ב-ב' באייר תש"ט, ישב הרכב של בית הדין בטריפולי בראשות הרב שלמה ילוז, הדיינים ר' יששכר חכמון, ר' כמוס נחאייסי ור' חי גאביזון, התאמץ להחליט איזה אופי יינתן ליום הזה – יום עצמאות ישראל. אופיה הדתי של הקהילה מחד, וה"ציונות של הרצל" שהייתה חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת, הכתיבו באופן ברור את אופי וההתנהלות ביום הזה. החלטת בית הדין פורסמה במנשרים (פשקווילים) הכתובים עברית וערבית-יהודית שנתלו ברחובות העיר ובבתי הכנסת, בהם פרטו אחת לאחת את ההנהגות, ערב ובוקר וצהרים.
תקנות חגיגות יום העצמאות בשפה הערבית
המנשר העיקרי פותח במילים:
אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.
תרגום:
אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.
אחרי הפתיח מובאים עשרה סעיפים והוראות מדוייקות הנוגעות לתפילות.
התקנה הראשונה קובעת שלכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה". הקביעה לזוג צעיר בלוב שנולדו לו ילד או ילדה, באיזה שם יקרא איננה קביעה פשוטה, משום שבאותם ימים היו כללי ברזל למתן שם: בן ראשון נקרא על-שם הסבא מצד האב, בן שני על-שם הסבא מצד האם, וכך בבנות.
ההוראות השניה והשלישית נוגעות לאופי של היום – יום חג ומועד, שבו כל בתי העסק ומקומות העבודה סגורים, הלל והודיה ומשתה ושמחה ומתנות לאביונים וחובה על כל אדם מישראל להרבות במתנות לאביונים כל היום ולהרבות בסעודות. מי שאין לו, חובה עליו לעשות ביום זה לכל הפחות סעודה אחת בבשר וביין.
רחובות העיר טריפולי לבשו חג
רחובות העיר לבשו חג, חנויות נסגרו, דגלי המדינה, חלקם מעשה ידי תופרות ביתיות, נתלו על המרפסות. משקופים וקירות קושטו בחריות של עץ הדקל. איש לא נשאר בבית, כולם יצאו אל הרחובות. חניכי מועדון "בן-יהודה" יחד עם חניכי תנועת "מכבי", "גדוד מגיני השפה", "הצופים" ו"החלוץ הדתי" צעדו בתהלוכה, שרו ורקדו, בדרכם אל משרד העלייה שליד המונומנטו (אנדרטה לחייל האלמוני), שעל גגו הונף דגל ישראל ונתלתה כרזה – "ה' באייר מדינת ישראל".
ההוראות המשמעותיות והנועזות יותר במנשר, שאין להן אח ורע בכל קהילות ישראל, נוגעות לאופי הדתי של היום. בשונה מהרבנות הראשית לישראל, שבמשך שנים רבו הרבנים שלא רצו לשוות ליום ציביון דתי, ביקש במכוון בית הדין של טריפולי לקבוע לחג אופי דתי, והרבנים הורו ופסקו פסיקות מרחיקות לכת, שגם היום נתפסות כחריגות ומיוחדות. במכתב ששלחו רבני בית הדין לאחר החג אל משרדי הממשלה, הם כותבים: "לתשומת לב ולהוסיף כי מצאנו לנכון לקדש את החג בקריאה בתורה ובהפטרה בנביא כדי לקבוע לחג אופי דתי ושקדנו על כך שיתקבל כזה בכל רחבי טריפוליטניה".
הם גם חיברו תפילה מיוחדת לשלום המדינה, בנוסף לנוסח המקובל על-פי הרבנות הראשית לישראל.
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם.
תפילה לשלום המדינה שחיבר בית הדין בלוב לכבוד החגיגות והתפילה בנוסח רבנות ארץ ישראל
החגיגות הללו בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות ישראל באותה שנה, אבל לגמרי שלא במקרה. התנועה הציונית והפעילות החינוכית בלוב, הן לילדים והן למבוגרים, פרחה עוד משנות העשרים, בעיקר לאחר הקמת "בן־יהודה" בטריפולי, שהיה הזרז להפצת השפה העברית בקרב גברים ונשים. בית ספר עברי "התקווה" ופעילות חינוכית אינטנסיבית יצקו בלב כולם, לא רק הילדים, אמונה. מצעדים ותהלוכות רחוב עם קופה ענקית של קק"ל רכובה על עגלה וסוס ומובלת ברחובות טריפולי היו מחזה שיגרתי. מחזות בעברית שהועלו על-ידי תלמידים, והוצגו בפני אולמות גדולים מלאים ביהודים, יצרו תחושת גאולה אמיתית ונטעו בלב רבים את האמונה התמימה שהנה, או טו טו עולים לארץ ישראל.
הנפת דגל ישראל מעל התיבה בבית הכנסת "צלאת לפראנק" בטריפולי ביום העצמאות הראשון
על חפצים וכלי קודש הודפס מגן דוד ובתוכו המילה "ציון". עיתונות עברית למבוגרים ולילדים ("חיינו", "לימדו עברית", "ניצנים", "סמדר" ואחרים) שראתה אור בטריפולי והעבירה רשמים ותמונות מארץ ישראל רק הגבירו את הערגה והעבירו רבים לפסים אופרטיביים שבאו לידי ביטוי בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים, ובסיפורי כיסוי שונים ומשונים.
הוסיף לכך המפגש המרגש של היהודים עם החיילים הארצישראליים, שהגיעו ללוב יחד עם הכוחות הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והוסיפו לגעגוע שהיה נטוע בלבבות, ניחוחות טריים מארץ הקודש.
הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ולישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר פוגרום נוסף שנערך בהם.
(*) בנעטיה פדהצור משמש כיו"ר "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים
על ארץ אהבתה של לאה גולדברג
"מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר", הסיפור מאחורי "משירי ארץ אהבתי"
ב-1951 כשהייתה בת ארבעים, שלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי את מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" וכתבה לו כי זהו "צרור קטן משונה במקצת והם דברים שאינני בטוחה בהם." בנובמבר 1951 שלונסקי פרסם את השירים בכתב העת "אורלוגין".
לאה גולדברג שנולדה ב-1911, העבירה את שנות חייה הראשונות בעיר קוֹבנה שבליטא – עיר גדולה ומפותחת שהייתה מרכז לתרבות עברית ויידית, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ורבת הישגים. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא אל פנים רוסיה ולאה גולדברג ומשפחתה נדדו מעיר לעיר. עם תום המלחמה עשתה המשפחה את דרכה בחזרה, אך בדרך אביה של גולדברג שנחשד בהיותו קומוניסט הוכה ועבר התעללות על ידי חיילים ליטאים. הוא מעולם לא התאושש מהמקרה. אחרי תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לקובנה ולאה גולדברג נשארה תמיד עם יחס אמביוולנטי לעיר וגם למולדתה ליטא.
לאה גולדברג בתור ילדה בעיר קובנה. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.
"קובנה זו עיר אשר אני התחלתי לשנוא אותה מאוד, יותר ממוות, ושכל הרע אשר קרה איתי קרה דווקא פה", כתבה גולדברג ביומנה בשנת 1924. "אבל לפי דעתי אני אף פעם לא אצא מפה, ואפילו בקיץ הזה לא ניסע לקייטנה".
בראיון שנתנה גולדברג בבגרותה (ושמצוטט בספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן") אמרה על עירה קובנה: "הייתה זו עיר זעיר-בורגנית, פרובינציאלית. בשבת הלכו הגבירות לטייל באותו רחוב, כולן באותם מעילי פרווה, אותם כובעים. הייתי נחנקת שם. הליטאים כאן כועסים עלי כאשר אני אומרת דברים כאלה. והשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה! הן כמו קוֹשְׁמַאר [סיוט (צרפתית)] בשבילי."
ובכל זאת קובנה וליטא לא עזבו את לאה גולדברג אף פעם.
ליטא היא ככל הנראה גם הארץ הגשומה שאליה התייחסה גולדברג בפתח המחזור "משירי ארץ אהבתי". רמז לכך אפשר למצוא ברשימה שכתבה לאה גולדברג ביומנה ב-15.11.29:
"אני כמו תמיד בודדה ולכתוב איני יכולה. איני יכולה עדיין. אתמול דיברתי עם אחדים מן 'הסופרים' שלנו. פני כולם מועדים לחוץ לארץ. יש תקוות. ואני? החיים ריקים עד אין סוף. מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגיאוגרפיה של הנפש."
בראשית שנות השלושים למדה גולדברג בגרמניה וראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון. היא ביקשה כבר מאוד לעלות ארצה. היו לה בארץ חברים ומכרים ואנשים שהעריכו את שירתה, והיא כתבה בעברית והיא ראתה את עתידה בארץ. גולדברג עלתה סוף סוף לארץ בינואר 1935 ובשנותיה הראשונות בארץ אפשר היה לחוש מקריאת שיריה הן בתחושות של זרות והן במתח בין התרבות האירופית שהשאירה מאחור ובין התרבות הארץ ישראלית שמצאה פה.
ואז פרצה המלחמה.
בקובנה, שהייתה קרובה לגבול, פונו כל אנשי הצבא והמנהל כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות. בעידוד הגרמנים החלו פורעים ליטאים לאומנים בקובנה לתקוף, לחטוף ולהרוג את היהודים שנותרו בה ואת הפליטים היהודיים שהגיעו אליה. יהודי קובנה אולצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. גם כשהוקם הגטו בעיר, המשיכו החטיפות והרציחות. בסתיו 43', בעקבות התקדמות הרוסים, נעשה הגטו בקובנה ל"מחנה קובנה" – מחנה ריכוז. היהודים שהיו בו הועברו ממנו למחנות עבודה קשים ונספו מחמת רעב, קור ומחלות. ב-1 באוגוסט 1944 שיחררו הסובייטים את קובנה. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם. גם אם היו יהודים ששבו לקובנה אחרי השואה, החיים היהודיים בה מעולם לא שבו לקדמותם.
גם אביה של גולדברג נספה בקובנה, יחד עם יתר בני המשפחה שנותרו מאחור.
יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו קובנה לפי גירושם, 1943. צילום: יד ושם
לאה גולדברג לא רצתה לכתוב על המלחמה אך בכל זאת, עם חלוף השנים, אותם ימים נוראים מצאו דרך גם לכתיבתה.
"המשוררת מביעה את המעט מזעיר שהלב יכול לגלות לעט על מה שקרה באירופה בשנים 1945-1939", כותבת טובה הראל על השיר ב-1962. "זוהי התגובה שלה למה שאירע באירופה באותן שנים בלתי נשכחות. כך, באמצעות השיר מקימה גולדברג גל-עד לארץ אהבתה."
"אין להבין את המחרוזת משירי ארץ אהבתי אלא כמצבה סמלית נהדרת לגולה שהיתה 'ביתנו הישן' והיא איננה עוד", מסכם חוקר הספרות דוד כבר ארן כבר בשנת 1955. אכן לא נותרו מארץ אהובה זאת אלא 'חומות חריבות'."
"במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם"
בשנת 1970 ביקשה חוה אלברשטיין מדפנה אילת להלחין את השיר הראשון במחזור – "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה" והוא נעשה לשיר הנושא של אלבומה שיצא באותה שנה.
בראיון ליונתן ריגר בסדרה "שירים עד כאן" אלברשטיין מספרת: "במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם. מהרגע הראשון שקראתי אותו ידעתי שזה השיר שלי, של חיי, של הביוגרפיה שלי – עבר, הווה וגם עתיד. אני שומעת אותו כמו שהוא ואני נפעמת. זה שיר חשוב כי הוא מצליח לשמר איזשהו עבר. בכל שיר יש איזשהו נס קטן. זה דווקא ה'לה לה לה לה לה לה'. יש משהו עדין וצנוע ולא מתייהר בשיר הזה."
אלברשטיין שהייתה רק בת 22 כשהקליטה את השיר מוסיפה: "אני זוכרת שקראתי את השיר הזה והיה לי ברור שאני חייבת לשיר אותו. הקלטתי אותו עם הרבה פאתוס כי הרגשתי שזה שיר שאפשר לזעוק אותו ולשיר אותו בקול רם."
על המשפט שחותם את השיר "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אלך עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת" אומרת אלברשטיין: "'דלותך הזוהרת' לחלוטין לוקח אותי לילדות שלי לשיכוני העולים הקטנים שבהם גדלתי עם כל האנשים הצנועים והפשוטים שהגיעו מסוף העולם במובן הכי טראומתי והתחילו הכול מהתחלה, והכול בנועם ובנחת. (…) ההתחייבות הזו להופיע מעיר לעיר וממדינה, [זו ההתחייבות] שלקחתי על עצמי מגיל מאוד צעיר – להופיע בכל מקום בעולם ובארץ ולספר את הסיפור של האנשים שלי."
כשנשאלה מה דעתה על כך שאומרים שהשיר מדבר על ישראל, השיבה אלברשטיין: "אפשר להגיד גם על הארץ הקטנה הזו 'עלובה שלי', וזה לא כדי להעליב. זה להגיד אני מקבלת אותך, אני מקבלת אותך ככה כמו שאת, אין מה לעשות, את לא מושלמת."
לאה גולדברג הייתה חולה מאוד ונפטרה בשנה שבה יצא השיר לרדיו. היא כנראה לא זכתה לשמוע את השיר הראשון ממחזור "משירי ארץ אהבתי" מולחן ומושר כה יפה.
סוף דבר
"טעות לחשוב שגולדברג כותבת ב'משירי ארץ אהבתי' על ארץ ישראל", אמר איש הרדיו והתרבות מולי שפירא באירוע לזכרה של לאה גולדברג, והוסיף: "הארץ ששבעה ימים בשנה יש בה אביב וכל השאר גשמים, היא מכורתה. ליטא. אז יושבים אנשים בצוותא ומעריצים משוררת עברית כל כך, ארצישראלית כל כך, ולא יודעים שאחד השירים היפים ביותר שלה, הוא בעצם שיר אהבה למכורה אחרת לגמרי".
ייתכן שעבור לאה גולדברג עצמה, השיר אכן נכתב על חורבנה של ליטא, אך במסע חייה היו לה ודאי עוד הרבה ערים ומולדות: הייתה גרמניה והיו עריה בון וברלין שלמדה בהן והייתה פאריס שאהבה והיו תל אביב וירושלים והיו ערים ומולדות ספרותיות, שהילכו עליה קסם. ואפשר שהשיר שוזר בתוכו זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. אפשר גם, כמו שכתבה המשוררת גלית מסה, ש"ארץ אהבתי" אינה ארץ מסוימת שאותה אהבה, אלא – "ארץ האהבה שלי" – אותה חלקה בתוך הנפש השייכת לאהבה, ומחכה לה ולאורח שיאיר אותה.
("בן יפה נולד". מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש)
אהוד מנור היה מתרגם של שירים, מחזות וספרים, וכמובן מגיש ברדיו ובטלוויזיה, אבל כולנו מכירים אותו בראש ובראשונה בזכות שירי הזמר שכתב. במשך כארבעים שנה הוא כתב שירים כה רבים ועבד כמעט עם כל המלחינים והמבצעים, עד שקשה למצוא בזמר העברי מקום שלא ניכרות בו טביעות האצבעות שלו.
יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור, נפל בקרב בתעלת סואץ במלחמת ההתשה בקיץ 1968. עד אותו זמן כתב אהוד מנור בעיקר שירי אהבה. באותה שנה הוא כתב את השיר "מות הפרפר", העוסק במחזור חייו של הפרפר, שבמבט אנושי הוא כל כך קצר ומתסכל: יום אחד בלבד חולף מאז נולד מן הגולם ועד ש"עף לנצח".
יהודה ויינר וחבריו עולים לכיתה ג', יהודה שלישי משמאל
האח, יהודה ויינר, שירת בתעלת סואץ כאשר התפרסם "מות הפרפר". הוא שמע את השיר ברדיו (הלחין מישה סגל וביצעה חווה אלברשטיין) ומיד כתב לאחיו אהוד עד כמה אהב את השיר ועודד אותו להמשיך בכתיבת שירים ליריים מסוג זה. חודשיים לאחר מכן יהודה נפל.
לא הרבה זמן לאחר מכן נולד לאהוד אחיין (ערן, בן לאחיו הבכור זאב) בבנימינה. הברית שלו נערכה באותו מקום שבו נערכה גם הברית של האח יהודה. הברית העלתה אצל אהוד את הכאב על מחזור החיים הקצר והמתסכל של חללי צה"ל הנופלים בדיוק כשהגיעו לשיא פריחתם, כמו הפרפרים מהשיר הקודם.
"לא יכולתי שלא להיזכר בטקס ברית המילה של אחינו הצעיר והאהוב", סיפר מנור, "על רקע אותו נוף של כתף הכרמל". אז הוא כתב את "בן יפה נולד". השיר מתאר את מחזור החיים של צעיר ישראלי: התינוק נולד, הוא לומד לקרוא – "הילד כבר לומד לקרוא בספר", ומיד – "התינוק הרך היה לגבר". ואז הוא מתגייס לצבא, עם הפרידה בתחנת הרכבת והשורות הכחולות של המכתבים. אבל הוא לא חוזר הביתה: "למה לא מלאו עשרים לנער". עם זאת, המחזוריות היא גם של צמיחה חדשה, כפי שמספר הבית האחרון, החוזר להתחלה "בן יפה נולד", הרומז ללידתו של התינוק החדש במשפחה, לאחר האבדן.
החייל יהודה ויינר
אהוד מנור שיתף פעולה עם נורית הירש כמעט מראשית דרכו: "אהבתי הראשונה במוזיקה" הוא קרא לה. ההיכרות היתה קרובה וכללה את המשפחה כולה. נורית הירש השתתפה בהלוויה של יהודה והתרשמה מאוד מדבריה של האם רחל ויינר מעל קברו. הלחן שלה מדגיש את הזעקה שהיא תיארה כזיכרון העיקרי שלה מאותה הלוויה, זעקתה של אשה חזקה המתאבלת על בנה מנהמת לבה.
ואמנם, רבקה זהר בשירתה זועקת ממש את השורות הרומזות על נפילת הבן "אך למה לא מלאו עשרים לנער?", ומבטאת בכך כה יפה את כוונתם של אהוד מנור ונורית הירש גם יחד.
רבקה זהר פרצה אל תודעת הציבור עם אחד משירי הזיכרון האהובים ביותר – "מה אברך" – ששרה כסולנית להקת חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים, שנתיים לפני ששרה את "בן יפה נולד". היא גם זו ששרה גם את "הבית ליד המסילה" (אותה מסילה של תחנת הרכבת בשיר שלנו) שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש באותה תקופה, על אותה משפחת ויינר המתאבלת על בנה יהודה.
יום הזיכרון הוא ההזדמנות של כולנו להשתתף עם המשפחות השכולות בתחושות האלה של ההקרבה והאבדן, ושירים כמו שירו של מנור הם דרך מצוינת לכך.
אהוד מנור וצוות הטנק של אחיו יהודה התארחו בשנת 1998:
