כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל

התקנה הראשונה שהתחיל בית הדין האחראי לחגיגות: לכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה"

כתב: בנעטיה פדהצור

המון יהודים שנאספו ברחבת משרדי העליה בטריפולי שבלוב, ביום ה' באייר תש"ט, חשו את גודל השעה והמעמד. גברים ונשים, זקנים וטף מילאו את הרחבה. עליהם ניצח משורר הקהילה, ציון גויטע (מחלולה) שהפליא לשורר: "עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד, קוּלוּ לִי כִּיף֗ הַסִּירָה, אִלְיוֹם נְהָאר סַעִיד, עָלַקְנָא פִ֗יהָא לְבַּנְדִּירָה". ובתרגום: למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר, היום יום מאושר, בו הנפנו את הדגל.

 

עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד / ציון גויטע אלמחלולה (שני בתים מתוך השיר)

פִ֗י יוֹם כַ֗מְסָה אִיָּר, אַפְ֗רַחְנָא זְגָ֗אר וּכְּבָּאר,

זָאוָאלִי מְעָא תַּגָּ'אר, בַּחְדָּא אַצְּלָא לַכְּבִּירָה.

 

ביום ה' באייר, שמחנו קטנים וגדולים,

עני עם הסוחר, ליד בית הכנסת הגדולה.

 

בַּנְדִּירַתְנָא לְמַנְסוּבָּה, הִי דִּיךּ אִלְמַחְבּוּבָּה,

לַעְדּוּ דָּארוּ מַחְרוּבָּא, וְטָארוּ כִּיף֗ הַטִּירָה.

 

דגלנו המתנופף, הוא זה האהוב,

האויב פתח במלחמה, ועפו כמו ציפור.

 

תפילת שחרית חגיגית בבית הכנסת "צלאת לפראנק" ביום העצמאות הראשון

השמחה המופגנת בראש חוצות הייתה סוג של שיחרור קיטור ולחצים לאור העובדה שקצת פחות משנה קודם, כחודש לאחר קום המדינה, קם המון ערבי מקומי, וכזה שהגיע ממדינות סמוכות בדרכו לארץ ישראל, על תושבי טריפולי, וניסה לטבוח (שוב) ביהודים , כפי שעשה בשנת 1945. הידיעה שהחלום הציוני שלהם הולך ומתגשם לנגד עיניהם, שקמה מדינה לעם היהודי ונפתחו שערי העלייה, הפיחה בהם ביטחון רב. והפעם היו היהודים  מוכנים וערוכים, והפילו חללים רבים בקרב הערבים. אלה נסו על נפשם בהותירם מאחור יותר מ 100 הרוגים ופצועים רבים.

חגיגות יום העצמאות הראשון בטריפולי קהל חוגגים מול משרדי העלייה, דגל ומגן דוד מונפים ושלט על בד עם הכיתוב "תחי מדינת ישראל"

היהודים בלוב היוו מיעוט קטן (כ-35,000 איש בסה"כ) ובכל מדינה מוסלמית אחרת, המחשבה על חגיגות ושמחה על הקמת מדינה, ועוד מדינה יהודית, לאחר טבח נתעב ופוגרום בהפרש שנים קטן, נחשבו על ידי רבים כסוג של הזיה וכמעשה לא אחראי. אבל בלוב, ובטריפולי במיוחד, היהודים התהלכו כבעלי הבית, כאילו הם ורק הם בעולם.

ימים קודם, ב-ב' באייר תש"ט, ישב הרכב של בית הדין בטריפולי בראשות הרב שלמה ילוז, הדיינים ר' יששכר חכמון, ר' כמוס נחאייסי ור' חי גאביזון, התאמץ להחליט איזה אופי יינתן ליום הזה – יום עצמאות ישראל. אופיה הדתי של הקהילה מחד, וה"ציונות של הרצל" שהייתה חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת, הכתיבו באופן ברור את אופי וההתנהלות ביום הזה. החלטת בית הדין פורסמה במנשרים (פשקווילים) הכתובים עברית וערבית-יהודית שנתלו ברחובות העיר ובבתי הכנסת, בהם פרטו אחת לאחת את ההנהגות, ערב ובוקר וצהרים.

תקנות חגיגות יום העצמאות בשפה הערבית

המנשר העיקרי פותח במילים:

אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

תרגום:

אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

אחרי הפתיח מובאים עשרה סעיפים והוראות מדוייקות הנוגעות לתפילות.

התקנה הראשונה קובעת שלכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה". הקביעה לזוג צעיר בלוב שנולדו לו ילד או ילדה, באיזה שם יקרא איננה קביעה פשוטה, משום שבאותם ימים היו כללי ברזל למתן שם: בן ראשון נקרא על-שם הסבא מצד האב, בן שני על-שם הסבא מצד האם, וכך בבנות.

ההוראות השניה והשלישית נוגעות לאופי של היום – יום חג ומועד, שבו כל בתי העסק ומקומות העבודה סגורים, הלל והודיה ומשתה ושמחה ומתנות לאביונים וחובה על כל אדם מישראל להרבות במתנות לאביונים כל היום ולהרבות בסעודות. מי שאין לו, חובה עליו לעשות ביום זה לכל הפחות סעודה אחת בבשר וביין.

רחובות העיר טריפולי לבשו חג

רחובות העיר לבשו חג, חנויות נסגרו, דגלי המדינה, חלקם מעשה ידי תופרות ביתיות, נתלו על המרפסות. משקופים וקירות קושטו בחריות של עץ הדקל. איש לא נשאר בבית, כולם יצאו אל הרחובות. חניכי מועדון "בן-יהודה" יחד עם חניכי תנועת "מכבי", "גדוד מגיני השפה", "הצופים" ו"החלוץ הדתי" צעדו בתהלוכה, שרו ורקדו, בדרכם אל משרד העלייה שליד המונומנטו (אנדרטה לחייל האלמוני), שעל גגו הונף דגל ישראל ונתלתה כרזה – "ה' באייר מדינת ישראל".

ההוראות המשמעותיות והנועזות יותר במנשר, שאין להן אח ורע בכל קהילות ישראל, נוגעות לאופי הדתי של היום. בשונה מהרבנות הראשית לישראל, שבמשך שנים רבו הרבנים שלא רצו לשוות ליום ציביון דתי, ביקש במכוון בית הדין של טריפולי לקבוע לחג אופי דתי, והרבנים הורו ופסקו פסיקות מרחיקות לכת, שגם היום נתפסות כחריגות ומיוחדות. במכתב ששלחו רבני בית הדין לאחר החג אל משרדי הממשלה, הם כותבים: "לתשומת לב ולהוסיף כי מצאנו לנכון לקדש את החג בקריאה בתורה ובהפטרה בנביא כדי לקבוע לחג אופי דתי ושקדנו על כך שיתקבל כזה בכל רחבי טריפוליטניה".

הם גם חיברו תפילה מיוחדת לשלום המדינה, בנוסף לנוסח המקובל על-פי הרבנות הראשית לישראל.

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם.

תפילה לשלום המדינה שחיבר בית הדין בלוב לכבוד החגיגות והתפילה בנוסח רבנות ארץ ישראל

החגיגות הללו בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות ישראל באותה שנה, אבל לגמרי שלא במקרה. התנועה הציונית והפעילות החינוכית בלוב, הן לילדים והן למבוגרים, פרחה עוד משנות העשרים, בעיקר לאחר הקמת "בן־יהודה" בטריפולי, שהיה הזרז להפצת השפה העברית בקרב גברים ונשים. בית ספר עברי "התקווה" ופעילות חינוכית אינטנסיבית יצקו בלב כולם, לא רק הילדים, אמונה. מצעדים ותהלוכות רחוב עם קופה ענקית של קק"ל רכובה על עגלה וסוס ומובלת ברחובות טריפולי היו מחזה שיגרתי. מחזות בעברית שהועלו על-ידי תלמידים, והוצגו בפני אולמות גדולים מלאים ביהודים, יצרו תחושת גאולה אמיתית ונטעו בלב רבים את האמונה התמימה שהנה, או טו טו עולים לארץ ישראל.

הנפת דגל ישראל מעל התיבה בבית הכנסת "צלאת לפראנק" בטריפולי ביום העצמאות הראשון

על חפצים וכלי קודש הודפס מגן דוד ובתוכו המילה "ציון". עיתונות עברית למבוגרים ולילדים ("חיינו", "לימדו עברית", "ניצנים", "סמדר" ואחרים) שראתה אור בטריפולי והעבירה רשמים ותמונות מארץ ישראל רק הגבירו את הערגה והעבירו רבים לפסים אופרטיביים שבאו לידי ביטוי בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים, ובסיפורי כיסוי שונים ומשונים.

הוסיף לכך המפגש המרגש של היהודים עם החיילים הארצישראליים, שהגיעו ללוב יחד עם הכוחות הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והוסיפו לגעגוע שהיה נטוע בלבבות, ניחוחות טריים מארץ הקודש.

הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ולישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר פוגרום נוסף שנערך בהם.

 

 

(*) בנעטיה פדהצור משמש כיו"ר "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים

תגיות

אתר הפיוט והתפילה

מה קורה כשטקסט של משורר מהמאה ה-6 פוגש מלחין מהמאה 21 או תפילה שמנסה לחבר בין 4 כנפות תבל? אתר הפיוט והתפילה מזמין אתכם להיכנס ולחוות עולם עשיר ומרגש, עתיק וחדשני כאחד. http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/song

לכתבות נוספות של אתר הפיוט והתפילה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו