קבוצה בשבי הירדני, באדיבות אוסף מוזיאון חצר הישוב הישן
נפתלי שטרן, נשלח למחנה עבודה בגרמניה ערב הימים הנוראים של שנת תש"ה (1944). הרב ברוך בן חיים עמדי נפל בשבי הירדני עם נפילת הרובע היהודי במהלך מלחמת העצמאות, שנת תש"ח.
שניהם, כל אחד במקומו, כל אחד בזמנו, דאג מתפילות הימים הנוראים. איך יתפלל? איך יזכור את התפילה?
תפילה במחנה עבודה
נפתלי שטרן חסך את מנות הלחם שלו, היקרות מפז, וקנה בהן שקי מלט ובדל עפרון, עליהם רשם מזיכרונו את תפילות הימים הנוראים. עם דפי הסידור המאולתר התפלל את תפילות החגים עד לשחרורו. כשניצל מן התופת טמן את דפי המחזור המתפוררים בין קפלי המחזור המשפחתי המודפס ה'רגיל', והתפלל בהם מדי ראש השנה במשך 43 שנים, עד שמסרם לשמירה ביד ושם.
בכ"ד אב תשמ"ט נפטר נפתלי שטרן, כעבור כעשר שנים פרסם יד ושם את סיפורו ב'מחזור וולפסברג' (מחנה לעבודת כפייה), ובו מרוכזים צילומי התפילות. יהי זכרו ברוך.
קבוצה בשבי הירדני, באדיבות אוסף מוזיאון חצר הישוב הישן
שלוש שנים לאחר מכן, במציאות חיים שונה בתכלית, התמודד יהודי אחר עם הצורך לזכור את תפילות הימים הנוראים כשהוא גולה ושבוי. במחברת שנקרתה בדרכו בשבי הירדני כתב הרב ברוך בן חיים עמדי מזיכרונו את התפילות.
דף מתוך סידור התפילה של הרב ברוך בן חיים עמדי, באדיבות אוסף מוזיאון חצר היישוב הישן
בשתי הסיטואציות השונות דאגתם של השבויים היא על תפילת הימים הנוראים. רצונם להתפלל מבלי להשמיט חלקים. התפילה שגורה על לשונם, חקוקה בזיכרונם, ובעיקר על ליבם. שניהם יוצאים לפעולת הצלה, המדגימה שוב, באותות ומופתים את ניצחון הרוח על החומר. שני האנשים האלה סיכנו את חייהם כדי להציל את היקר מכל, את חיי הרוח שלהם שעברו אליהם מאבות אבותיהם. עבורם חיי הרוח הם ערך עליון. סם חיים. תמצית החיים.
יש שיוצאים לדרך ויודעים לאן ומדוע, יש שהולכים קדימה חדורי מטרה. כשיצאתי למסע בעקבות השיר "צו איינס צווי דריי", לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך. התברר שהמסע נשא אותי אחורה בזמן אל שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אל מוזיקאים יהודים שכתבו מנגינות לתיאטרון ולקברט באירופה, ואל שלושה תמלילנים ש"הצטרפו" למלחינים והתכתבו עם המנגינה והמקצב שלה (שיר לכת), ושינו את המילים כדי למחות על שהתרחש בסביבתם באותם ימים אפלים.
למוזיקה יש כוח אדיר והיא מאפשרת לנו בו זמנית לשאת איתנו את הזיכרון של המנגינות והשירים מהימים ההם וגם, דרך מילים חדשות – לבטא דברים נוספים ולהוסיף משמעות חדשה – בזמן הזה ובזמנים אחרים.
כך הוביל אותי השיר "צו איינס צווי דרי" אל המנגינה המקורית שלו ואל גרסה לא ידועה היום של מארש הפרטיזנים של גטו וילנה.
מארש הפרטיזנים
מילים: שמערקע קאטשירגינסקי
תרגום חופשי
הדרך קשה אנו יודעים
הקרב לא קל אינו משחק ילדים
הפרטיזן מקריב את חייו במאבק
למען החופש העתידי
היי אף. פי .או.
אנחנו כאן
באומץ אלי קרב
אנו הפרטיזנים של היום
נכה באויב
בקרב לכח העובד ("ארבעטער-מאכט" מהדהד לשיר המקורי)
החברים חזקים
שרירים, גאים וחזקים
יוצאים היום מהגטו
כדי להביא מחר את החופש
היי אף. פי .או….
על הדם של אחינו ואחיותינו
אנו נשבעים להילחם
עד אשר
נמגר את חיילי היטלר
בכלי המלחמה של הפרטיזינים
המנגינה מאחדת אנשים רבים במאבקים שונים ונותנת כח לאדם באשר אדם הוא מכיוון שהיא מביאה את קול ההמון בקול היחיד, וכך, השיר "צו איינס צווי דרי" (מארש בשני רבעים) מלווה את צעדת המוות של יהודי וילנה לגיא ההריגה ביער פונאר. שלושת הבתים הראשונים הם מארש אבל, אולם הבית האחרון מביע תקווה וקורא לעזוב את הגטו ולהצטרף לפרטיזנים שילחמו לשחרורו. בשלב זה הופך המארש – מארש קרב:
את המנגינה מצאתי בספרו של שמערקע קאטשירגינסקי "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מהגטאות ומהמחנות) שיצא לאור בשנת 1948. השיר מופיע פעמיים; בפעם הראשונה תחת הכותרת "צו איינס, צוויי, דריי" (ואחת, שתיים, שלוש) למילים מאת לייב רוזנטל ובפעם השנייה תחת הכותרת "פארטיזאנער מארש" (מארש הפרטיזנים) למילים מאת שמערקע קאטשירגינסקי. בספר המקורי לא מצוין שם המלחין בעותק של הספר שנמצא באוסף מאיר נוי לזמר היידי מופיעה הערה בכתב ידו של נוי "מנגינה: הנס אייזלר".
מנגינת השיר מתוך ספרו של קאטשירגינסקי
הגרסה המוקדמת שמופיעה בספרו של קאטשירגינסקי "צו איינס, צוויי, דריי" בוצעה על-ידי השחקן יעקב ברגולסקי בגטו וילנה בקיץ 1943. השחקן אשתו ושני ילדיו נספו במחנה על יד וילנה ביולי 1944. השיר מתאר את הטבח של יהודי גטו וילנה שהובלו לפונאר ונרצחו שם בקיץ 1941. כותרת השיר מסגירה את מקורו הגרמני – שירם של ברטולד ברכט והנס אייזלר "לינקס צווי דריי" ("שמאלה, שתיים שלוש"):
צו איינס צווי דריי
מילים: לייב רוזנטל
תרגום: בנימין טנא
אך, אחא, עוד קצב אחר
עוד מעט לאזנך יפך.
וכל אלה במגור
הסתתרו אי בחור –
יהלכו עוד אתנו בסך.
חת, שתים, שלש
חת, שתים, שלש
נטוש שערים וסמטה
ולצעד צליל ער,
המזמור הוא אחר,
כשתצעד ותדע כבר על מה
איך נולד השיר? השיר המקורי היה שיר מחאה של פועלים שביקשו שיוויון וזכויות. בהמשך הפך השיר לשיר מחאה כנגד השלטון הנאצי. יוצרי השיר שהיו יהודים נרדפו בידי הנאצים וברחו מגרמניה, ובגולה המשיכו ביצירתם כנגד הכיבוש הגרמני.
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er was zum Essen, bitte sehr
Es macht ihn kein Geschwätz nicht satt
Das schafft kein Essen her
Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er auch noch Kleider und Schuh'
Es macht ihn kein Geschwätz nicht warm
Und auch kein Trommeln dazu
Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum hat er Stiefel im Gesicht nicht gern
Er will unter sich keinen Sklaven seh'n
Und über sich keinen Herrn
תרגום חופשי לעברית:
ומכיוון שהאדם אדם הוא
הוא צריך לאכול
מלים יפות לא משביעות אותו
כי אי אפשר לאכול אותן
תופף שמאלה, שתיים שלוש
תופף שמאלה, שתיים שלוש
יש מקום בשבילך
כנס לשורות אחיך הפועלים
מכיוון שגם אתה פועל
מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא נדרש לבגד ונעליים
מלים יפות לא מעניקות חום
או מגנות על צעדיו
תופף שמאלה, שתיים שלוש…
מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא לא אוהב שמגפיים דורסות את פניו
הוא לא רוצה לראות בתוכו את העבד
שמעליו מושל האדון
*
השיר שתורגם לעברית, בין השאר על ידי המשורר נתן יונתן, הושר על ידי תנועות הנוער והפועלים בארץ בשנות ה 30. באתר זמר רשת אפשר לשמוע ביצוע חובבני של השיר לפי גרסת התרגום של נתן יונתן.
שיר זה של ברכט ואייזלר עושה שימוש מתוחכם בשיר הלכת הידוע לנו מהמוסיקה המערבית. בשיר מתואר מאבקם של לוחמים למען זכויות-פועלים ולא של חיילים היוצאים אלי קרב. השיר מתחיל במילים "שמאלה שתיים שלוש" ולא "אחת שתיים שלוש" או "ימינה אחת שתיים שלוש" מכיוון שהוא רומז לתנועות הסוציליסטיות שנקראו תנועות השמאל. השיר נכתב בשנת 1934 והיה מוכר ברחבי אירופה והושר גם על ידי קבוצות אחרות באירופה בשפות אחרות.
הנס אייזלר בברלין 1950
הנס אייזלר היה מלחין יהודי (1962-1898) שנולד בגרמניה לאב שהיה פרופסור לפילוסופיה. בגיל צעיר עקרה המשפחה לאוסטריה. הנס נלחם בחזית כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. עם שובו מהמלחמה, החל ללמוד אצל המלחין היהודי ארנולד שנברג והיה לאחד הראשונים שהשתמש בשיטה של שנברג שכללה כתיבה "דודקפונית" בשיטת שנים עשר הטונים השווים (בלי הבדל בין טון לבין חצי-טון).
בשנת 1925 עבר אייזלר לברלין. עם הזמן זנח את הכתיבה של המוסיקה האמנותית ועבר לכתיבה של מוסיקה לקברט, לתיאטרון ולקולנוע וכן לכתיבת שירים. הוא עבד יחד עם המחזאי והמשורר ברטולד ברכט ושניהם ביטאו את רוח המרקסיזם וכתבו שירי מחאה כנגד החוקים של ממשלת וימאר ובהמשך הממשלה הנאצית. יצירתו של איזלר הוחרמה על ידי הנאצים והוא ברח לניו יורק ואחר כך עבר ללוס אנג'לס.
תלאותיו לא תמו באמריקה, עקב המלחמה הקרה, הוא הואשם בהיותו קומוניסט ואנטי אמריקאי ושולח חזרה לאירופה. הוא חזר למזרח ברלין ושם המשיך ליצור בעיקר שירים ומוסיקה לתיאטרון לסרטים ולטלויזיה. בשנת 1956 נפטר ברכט, ואייזלר שקע בדכאון. הוא נפטר בשנת 1962.
הנס אייזלר עם החברים הספרדים בבריגדות הבינלאומיות (ינואר 1937)
איך נכתבה הגרסה השנייה לשיר, גרסת "מארש הפרטיזנים" – "פארטיזאנער מארש"?
כך כותב קאטשירגינסקי (תרגום חופשי מיידיש): "השיר נכתב כאשר הפרטיזנים היהודיים של גטו וילנה ברחו מהגטו ליערות בקיץ 1943 לאחר ניסיון כושל של מרד בגטו והסגרתו של ראש הפרטיזנים היהודיים איציק ויטנברג". הפזמון של שיר לכת זה מציין את ראשי התיבות של שם הקבוצה של הפרטיזנים F.P.O. (פאראייניקטער פארטיזאנער-ארגאניזאצייע = ארגון הפרטיזנים המאוחד): "העי עפ פע א! / מיר זיינען דא!". המילים "מיר זיינען דא" (אנחנו כאן) מהדהדות לשיר פרטיזנים אחר "זאג ניט קיינמאל!" (אל נא תאמר) שגם נקרא "המנון הפרטיזנים של גטו וילנה" שנכתב אף הוא לא למנגינה מקורית אלא למנגינה רוסית פופולארית.
אין רבים היום שזוכרים ומכירים את שמו ופועלו של שמערקע קאטשירגינסקי (1954-1908) שהיה סופר, משורר ופעיל תרבות וכן פרטיזן בגטו וילנה. לאחר השואה התחיל לאסוף שירים, סיפורים וערך ראיונות בקרב ניצולי שואה במחנות העקורים ובישובים אחרים. את אוסף השירים שלו פרסם בשנת 1948 תחת הכותרת "שירים מהגטאות וממחנות הריכוז". הספר כולל 200 טקסטים לשירים ו-100 מנגינות, שם מצאתי את תווי השיר הזה ושם התחיל המסע בעקבותיו.
לאחר נדודיו של קאטשירגינסקי באירופה היגר לארגנטינה שם פעל רבות לאיסוף והפצה של תרבות היידיש וזיכרון השואה. בסוף אפריל 1954 נסע ברכבת למנדוסה להרצות ב"סדר שלישי" שהתקיים בחג הפסח של אותה השנה. ב-28 באפריל 1954, בדרכו חזרה לבואנוס איירס, מצא את מותו בהתרסקות מטוס בשמי ארגנטינה.
כתביו המאוחרים יצאו לאור לאחר מותו וכן יצא לזכרו ספר זכרון שבו מספרים חבריו על פועלו ואישיותו ועל תרומתו שאין לה שיעור, לתיעוד השואה ולתיעוד הסיפורים והשירים שליוו את היהודים בתקופת השואה.
שמערקע קאטשירגינסקי לצד הקדשה למאיר נוי (ניומן) מתוך הספר "לידער פון עטאס און לאגערן" (ניו יורק: 1948)
השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.
בכל עת שניסה דן פגיס לחזור בשירתו אל ילדותו שלפני המלחמה, הוא גילה כי כמעט שאינו זוכר ממנה דבר. כבר בספרו הראשון משנת 1959 הבחין המשורר שערפל השכחה "הָפַך סִפּוּר חַיַּי לִי לִבְדוּתָה." בעוד שהרגיש כי ילדותו ניטלה ממנו באכזריות, את חוויות מלחמת העולם השנייה שקטעה אותה הקיף פגיס בחומת שתיקה מעשה-ידיו. הוא סירב לדבר על חוויותיו עם איש, והצליח לתת להן ביטוי רק בשירתו. היות שסירב לדבר על הגירוש כל חייו, לא ידוע לאיזה משני הגירושים שעברו יהודי רדאוץ נקלע פגיס בן ה-11.
כמעט שלושה עשורים מפרידים בין אותו יום ארור באוקטובר 1941, בו נדחס הנער מרדאוץ שברומניה עם סבו וסבתו אל קרון הרכבת העמוס בדרכם אל מחנה עבודה נאצי, ובין ההתמודדות הראשונה והישירה של דן פגיס המבוגר עם הגירוש שאליו נקלע.
הילד סֶוֶרִין (דן) פגיס ברדאוץ, תמונה משנות השלושים.
היה זה לראשונה בספר השירה השלישי שלו, שהתפרסם בשנת 1970 בשם גלגול, שנתן פגיס ביטוי ישיר לשואה בשירתו. במחזור "בקרון חתום" המורכב משבעה שירים הממשיכים אחד את השני, הופיע שירו המוכר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם".
שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.
הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.
השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צילום: ירק שלום
אחרית דבר: "החרדות" של פגיס
בסוף המלחמה התאחד הנער עם דודותיו ששרדו את התופת. המכתבים מאבא שהיגר כבר בשנת 1934 לארץ ישראל שכנעו אותו להגר בעקבותיו ארצה. בסתיו 1946 ירד פגיס מהאנייה "טרנסילווניה" בנמל חיפה. משעה שהתאחדו כל הנוסעים עם מכריהם על הנמל, גילה כי איש לא בא לקדם את פניו. מקץ כשנה בארץ עזב דן פגיס את בית אביו, איתו לא מצא שפה משותפת.
לאחר מותו של יוסף פגיס, הקדיש לו בנו דן מעין מכתב פרידה בשם "אבא". באחת הפסקאות חושף דן פגיס את הסיבה שבגינה נמנע שנים כה רבות מלעסוק במה שכינה "החרדות" שלו:
"הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים […]. הריהם מלווים אותי יום יום. בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב – מה עוד אני צריך לומר?
אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך. ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני (גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן)."
רשימת המתים הזאת נכתבה במכונת כתיבה בשנת 1950 על ידי סבא שלי, יונה גרוס, ניצול שואה שרשם מתוך זכרונו את כל שמות היהודים שמתו בעיר שלגוטריאן בשנות המלחמה, בין 1945-1940.
סבא שלי, יונה גרוס (1908 שלגוטריאן, הונגריה – 1982 פתח תקווה, ישראל) ישב יום אחד, כנראה כמה ימים אחרי שקנה את מכונת הכתיבה הזאת, וחמש שנים אחרי שחזר מהתופת של המלחמה והקליד את שמותיהם של המתים. רובם כנראה מתו בין חודש מאי 1944 לסוף המלחמה. בין השאר הוא כתב את שם אשתו הראשונה גיזי ואת שמות שני בניו הקטנים שאותם איבד במלחמה.
זה לא היה מובן מאליו להיות בעל רישיון למכונת כתיבה בהונגריה בשנת 1950. הימים היו ימי המשטר הקומוניסטי וההקפדה על הפצת מידע ושכפולו הייתה מאוד הדוקה. בשביל להחזיק מצלמה היה צריך רישיון. בשביל להחזיק מכונת כתיבה היה צריך לחדש את הרישיון פעם בשנה, בתחנת המשטרה. היה צריך להגיע עם המכונה עצמה ולמסור למשטרה דף מודפס עם סימני הדפוס של המכונה בשלושה עותקים ללא קופי. ואם המכונה נזקקה לתיקון אז היה צריך להתחיל את כל הפרוצדורה מחדש ולמסור את הדף המודפס המעודכן כדי להמשיך ולהחזיק ברישיון. היה קשה מאוד להשיג נייר ודיו. אבל לסבא שלי היה היתר גם להחזיק במכונת כתיבה וגם במצלמה. שניהם, המכונה והמצלמה נמצאים עדיין באוסף הפרטי של אבא שלי. בשביל להרוג את כל האנשים שכתובים ברשימה לא נזקקו הרוצחים לרישיון.
מכונות כתיבה יוצרו בארצות הברית כבר מאז תחילת המאה ה-20 אבל מכונות כאלה היו בשימוש אישי בעיקר בתחילת שנות החמישים. המכונה היא מתוצרת UNDERWOOD ארצות הברית, אבל היא עברה הסבה לשפה ההונגרית ונקנתה על ידי סבא שלי כנראה בשנת 1950. על כל פנים לי נדמה שהוא קנה אותה במיוחד בשביל להכין את הרשימה הזאת, רשימת כל הנספים בשואה שהוא הכיר. רשימת המתים בגטו, ההרוגים במחנות ואלה שלא חזרו מהאקציות.
סבא שלי נולד בעיר שלגוטריאן במחוז נוגרד בהונגריה. כשהיה נער שיחק בנבחרת הכדורגל המצליחה בתור שוער. כבר בשנת 1933 היה בעל חנות מקצועית להלבשה. בתמונה רואים את חזית החנות שלו, ברחוב הראשי של שלגוטריין בשנים שלפני המלחמה:
בשנת 1941 היו בעיר שלגוטריאן 1,255 יהודים.
בתאריך 19/3/1944 כבשו הגרמנים את הונגריה וחודש לאחר מכן כבר חויבו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בתמונה ברטה גרוס, אחות של סבא שלי מצולמת עם הטלאי ובנה הקטן. גם הם מופיעים ברשימת המתים של סבא שלי.
בין ה-3 במאי ל-10 במאי רוכזו כל יהודי שלגוטריאן בגטו. ב-5 ביוני העבירו אותם לאורוות של מכרות הפחם. באורוות שהיו מיועדים ל-60 סוסים נדחסו 2240 יהודים שנאספו מכל המחוז. ביניהם זקנים וילדים. הם הוחזקו שם בתנאים תת אנושיים. ב-13 ליוני הועמסו 2310 יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ.
120 מיהודי העיר שרדו את מחנות ההשמדה. ביניהם סבא שלי. סבא שלי קיבל את תעודת השחרור שלו ממחנה גונסקירכן. ולמרות שהיה איש משכיל ומלומד מאין כמותו זאת הייתה כנראה התעודה היחידה שקיבל בכל ימי חייו.
אחרי המלחמה התחילו החיים בשלגוטריאן מחדש. סבא שלי פתח את בית הכל-בו שלו, שהפך עד מהרה להיות מבנה בעל שלוש קומות. הוא אסף מצלמות וגם השיג רישיון למכונת כתיבה. יום אחד כנראה בשנת 1950, חמש שנים אחרי שאיבד הכל התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו וכתב את הרשימה. על פי מה שאבא שלי מספר את הרשימות הללו הוא היה כותב בלילות. בחנות. למה לא בבית? כי מכונת כתיבה עושה רעש עצום. כנראה שלילותיו היו גם ככה קשים, אחרי כל מה שעבר ואת נדודי השינה הוא ניצל להקלדה קפדנית של רשימת המתים.
רשימת המתים שלו כוללת שישה עמודים ובה שמות של 1006 יהודים שיצאו מגטו שלגוטריאן לאושוויץ. הרשימה מסודרת לפי סדר אלף בית של שם המשפחה. ליד רוב השמות כתוב תאריך הלידה. צריך לזכור שמכונת כתיבה היא לא מעבד תמלילים של וורד ואם טועים צריך להתחיל הכל מהתחלה.
כאשר מדובר במשפחה שלמה שנספתה הוא מציין קודם את שם האב ושם האם ואז שמות הילדים. אם לא ידע את שמות הילדים כתב רק את מספרם. לחלק מהנשים הוא מציין את שם המשפחה הקודם מלפני הנישואים. ליד חלק מהשמות כתוב גם התואר ד"ר או רב.
במשפחה שלו הוא כתב ליד שמה של אשתו את המילה אשתי וליד שמות ילדיו את המילים ילדי (בתמונה אחד משני ילדיו הקטנים שנולדו ממש לפני המלחמה). כך גם אצל אביו ואמו.
האם הוא הכין קודם רשימה ידנית, כתובה בעט ורק אחר כך עבר לכתוב במכונת הכתיבה? האם עשה עבודת מחקר ושאל אחרים אודות הפרטים או שכתב הכל מהזיכרון האישי שלו? למען מי הוא הכין את הרשימה? מה ידעו בשנת 1950 על חשיבותן של הרשימות הללו? על תיעוד? על שימור הזיכרון? הכל הרי היה אז כל כך טרי. האם הם חשבו אי פעם שיהיה צורך לחייב אותנו לזכור אחרת הכל יישכח?
הרשימות המקוריות היו מקופלות בתוך מעטפה בין המכתבים של סבא שלי. לאחר מותו של סבי בשנת 1982 העביר אבא שלי, חיים גרוס, העתק של הרשימות הללו ליד ושם.
