רשימת המתים הזאת נכתבה במכונת כתיבה בשנת 1950 על ידי סבא שלי, יונה גרוס, ניצול שואה שרשם מתוך זכרונו את כל שמות היהודים שמתו בעיר שלגוטריאן בשנות המלחמה, בין 1945-1940.
סבא שלי, יונה גרוס (1908 שלגוטריאן, הונגריה – 1982 פתח תקווה, ישראל) ישב יום אחד, כנראה כמה ימים אחרי שקנה את מכונת הכתיבה הזאת, וחמש שנים אחרי שחזר מהתופת של המלחמה והקליד את שמותיהם של המתים. רובם כנראה מתו בין חודש מאי 1944 לסוף המלחמה. בין השאר הוא כתב את שם אשתו הראשונה גיזי ואת שמות שני בניו הקטנים שאותם איבד במלחמה.
זה לא היה מובן מאליו להיות בעל רישיון למכונת כתיבה בהונגריה בשנת 1950. הימים היו ימי המשטר הקומוניסטי וההקפדה על הפצת מידע ושכפולו הייתה מאוד הדוקה. בשביל להחזיק מצלמה היה צריך רישיון. בשביל להחזיק מכונת כתיבה היה צריך לחדש את הרישיון פעם בשנה, בתחנת המשטרה. היה צריך להגיע עם המכונה עצמה ולמסור למשטרה דף מודפס עם סימני הדפוס של המכונה בשלושה עותקים ללא קופי. ואם המכונה נזקקה לתיקון אז היה צריך להתחיל את כל הפרוצדורה מחדש ולמסור את הדף המודפס המעודכן כדי להמשיך ולהחזיק ברישיון. היה קשה מאוד להשיג נייר ודיו. אבל לסבא שלי היה היתר גם להחזיק במכונת כתיבה וגם במצלמה. שניהם, המכונה והמצלמה נמצאים עדיין באוסף הפרטי של אבא שלי. בשביל להרוג את כל האנשים שכתובים ברשימה לא נזקקו הרוצחים לרישיון.
מכונות כתיבה יוצרו בארצות הברית כבר מאז תחילת המאה ה-20 אבל מכונות כאלה היו בשימוש אישי בעיקר בתחילת שנות החמישים. המכונה היא מתוצרת UNDERWOOD ארצות הברית, אבל היא עברה הסבה לשפה ההונגרית ונקנתה על ידי סבא שלי כנראה בשנת 1950. על כל פנים לי נדמה שהוא קנה אותה במיוחד בשביל להכין את הרשימה הזאת, רשימת כל הנספים בשואה שהוא הכיר. רשימת המתים בגטו, ההרוגים במחנות ואלה שלא חזרו מהאקציות.
סבא שלי נולד בעיר שלגוטריאן במחוז נוגרד בהונגריה. כשהיה נער שיחק בנבחרת הכדורגל המצליחה בתור שוער. כבר בשנת 1933 היה בעל חנות מקצועית להלבשה. בתמונה רואים את חזית החנות שלו, ברחוב הראשי של שלגוטריין בשנים שלפני המלחמה:
בשנת 1941 היו בעיר שלגוטריאן 1,255 יהודים.
בתאריך 19/3/1944 כבשו הגרמנים את הונגריה וחודש לאחר מכן כבר חויבו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בתמונה ברטה גרוס, אחות של סבא שלי מצולמת עם הטלאי ובנה הקטן. גם הם מופיעים ברשימת המתים של סבא שלי.
בין ה-3 במאי ל-10 במאי רוכזו כל יהודי שלגוטריאן בגטו. ב-5 ביוני העבירו אותם לאורוות של מכרות הפחם. באורוות שהיו מיועדים ל-60 סוסים נדחסו 2240 יהודים שנאספו מכל המחוז. ביניהם זקנים וילדים. הם הוחזקו שם בתנאים תת אנושיים. ב-13 ליוני הועמסו 2310 יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ.
120 מיהודי העיר שרדו את מחנות ההשמדה. ביניהם סבא שלי. סבא שלי קיבל את תעודת השחרור שלו ממחנה גונסקירכן. ולמרות שהיה איש משכיל ומלומד מאין כמותו זאת הייתה כנראה התעודה היחידה שקיבל בכל ימי חייו.
אחרי המלחמה התחילו החיים בשלגוטריאן מחדש. סבא שלי פתח את בית הכל-בו שלו, שהפך עד מהרה להיות מבנה בעל שלוש קומות. הוא אסף מצלמות וגם השיג רישיון למכונת כתיבה. יום אחד כנראה בשנת 1950, חמש שנים אחרי שאיבד הכל התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו וכתב את הרשימה. על פי מה שאבא שלי מספר את הרשימות הללו הוא היה כותב בלילות. בחנות. למה לא בבית? כי מכונת כתיבה עושה רעש עצום. כנראה שלילותיו היו גם ככה קשים, אחרי כל מה שעבר ואת נדודי השינה הוא ניצל להקלדה קפדנית של רשימת המתים.
רשימת המתים שלו כוללת שישה עמודים ובה שמות של 1006 יהודים שיצאו מגטו שלגוטריאן לאושוויץ. הרשימה מסודרת לפי סדר אלף בית של שם המשפחה. ליד רוב השמות כתוב תאריך הלידה. צריך לזכור שמכונת כתיבה היא לא מעבד תמלילים של וורד ואם טועים צריך להתחיל הכל מהתחלה.
כאשר מדובר במשפחה שלמה שנספתה הוא מציין קודם את שם האב ושם האם ואז שמות הילדים. אם לא ידע את שמות הילדים כתב רק את מספרם. לחלק מהנשים הוא מציין את שם המשפחה הקודם מלפני הנישואים. ליד חלק מהשמות כתוב גם התואר ד"ר או רב.
במשפחה שלו הוא כתב ליד שמה של אשתו את המילה אשתי וליד שמות ילדיו את המילים ילדי (בתמונה אחד משני ילדיו הקטנים שנולדו ממש לפני המלחמה). כך גם אצל אביו ואמו.
האם הוא הכין קודם רשימה ידנית, כתובה בעט ורק אחר כך עבר לכתוב במכונת הכתיבה? האם עשה עבודת מחקר ושאל אחרים אודות הפרטים או שכתב הכל מהזיכרון האישי שלו? למען מי הוא הכין את הרשימה? מה ידעו בשנת 1950 על חשיבותן של הרשימות הללו? על תיעוד? על שימור הזיכרון? הכל הרי היה אז כל כך טרי. האם הם חשבו אי פעם שיהיה צורך לחייב אותנו לזכור אחרת הכל יישכח?
הרשימות המקוריות היו מקופלות בתוך מעטפה בין המכתבים של סבא שלי. לאחר מותו של סבי בשנת 1982 העביר אבא שלי, חיים גרוס, העתק של הרשימות הללו ליד ושם.
השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד
כתבות נוספות
לכל איש ישהַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם: כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
