על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר", הסיפור מאחורי "משירי ארץ אהבתי"

ב-1951 כשהייתה בת ארבעים, שלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי את מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" וכתבה לו כי זהו "צרור קטן משונה במקצת והם דברים שאינני בטוחה בהם." בנובמבר 1951 שלונסקי פרסם את השירים בכתב העת "אורלוגין".

 

"משירי ארץ אהבתי" בכתב העת "אורלוגין" 1951

 

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

 

לאה גולדברג שנולדה ב-1911, העבירה את שנות חייה הראשונות בעיר קוֹבנה שבליטא – עיר גדולה ומפותחת שהייתה מרכז לתרבות עברית ויידית, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ורבת הישגים. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא אל פנים רוסיה ולאה גולדברג ומשפחתה נדדו מעיר לעיר. עם תום המלחמה עשתה המשפחה את דרכה בחזרה, אך בדרך אביה של גולדברג שנחשד בהיותו קומוניסט הוכה ועבר התעללות על ידי חיילים ליטאים. הוא מעולם לא התאושש מהמקרה. אחרי תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לקובנה ולאה גולדברג נשארה תמיד עם יחס אמביוולנטי לעיר וגם למולדתה ליטא.

 

לאה גולדברג בתור ילדה בעיר קובנה. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

 

"קובנה זו עיר אשר אני התחלתי לשנוא אותה מאוד, יותר ממוות, ושכל הרע אשר קרה איתי קרה דווקא פה", כתבה גולדברג ביומנה בשנת 1924. "אבל לפי דעתי אני אף פעם לא אצא מפה, ואפילו בקיץ הזה לא ניסע לקייטנה".

בראיון שנתנה גולדברג בבגרותה (ושמצוטט בספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן") אמרה על עירה קובנה: "הייתה זו עיר זעיר-בורגנית, פרובינציאלית. בשבת הלכו הגבירות לטייל באותו רחוב, כולן באותם מעילי פרווה, אותם כובעים. הייתי נחנקת שם. הליטאים כאן כועסים עלי כאשר אני אומרת דברים כאלה. והשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה! הן כמו קוֹשְׁמַאר [סיוט (צרפתית)] בשבילי."

ובכל זאת קובנה וליטא לא עזבו את לאה גולדברג אף פעם.

 

 וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

 

ליטא היא ככל הנראה גם הארץ הגשומה שאליה התייחסה גולדברג בפתח המחזור "משירי ארץ אהבתי". רמז לכך אפשר למצוא ברשימה שכתבה לאה גולדברג ביומנה ב-15.11.29:

"אני כמו תמיד בודדה ולכתוב איני יכולה. איני יכולה עדיין. אתמול דיברתי עם אחדים מן 'הסופרים' שלנו. פני כולם מועדים לחוץ לארץ. יש תקוות. ואני? החיים ריקים עד אין סוף. מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגיאוגרפיה של הנפש."

 

לאה גולדברג, בת 14 לערך בליטא

עֲלוּבָה שֶׁלִּי,  אֶבְיוֹנָה וּמָרָה,
לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר –
רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֶת שִׁבְחך אָמְרָה
וּגְנוּתְך חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר.

 

בראשית שנות השלושים למדה גולדברג בגרמניה וראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון. היא ביקשה כבר מאוד לעלות ארצה. היו לה בארץ חברים ומכרים ואנשים שהעריכו את שירתה, והיא כתבה בעברית והיא ראתה את עתידה בארץ. גולדברג עלתה סוף סוף לארץ בינואר 1935 ובשנותיה הראשונות בארץ אפשר היה לחוש מקריאת שיריה הן בתחושות של זרות והן במתח בין התרבות האירופית שהשאירה מאחור ובין התרבות הארץ ישראלית שמצאה פה.

ואז פרצה המלחמה.

בקובנה, שהייתה קרובה לגבול, פונו כל אנשי הצבא והמנהל כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות. בעידוד הגרמנים החלו פורעים ליטאים לאומנים בקובנה לתקוף, לחטוף ולהרוג את היהודים שנותרו בה ואת הפליטים היהודיים שהגיעו אליה. יהודי קובנה אולצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. גם כשהוקם הגטו בעיר, המשיכו החטיפות והרציחות. בסתיו 43', בעקבות התקדמות הרוסים, נעשה הגטו בקובנה ל"מחנה קובנה" – מחנה ריכוז. היהודים שהיו בו הועברו ממנו למחנות עבודה קשים ונספו מחמת רעב, קור ומחלות. ב-1 באוגוסט 1944 שיחררו הסובייטים את קובנה. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם. גם אם היו יהודים ששבו לקובנה אחרי השואה, החיים היהודיים בה מעולם לא שבו לקדמותם.
גם אביה של גולדברג נספה בקובנה, יחד עם יתר בני המשפחה שנותרו מאחור.

 

יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו קובנה לפי גירושם, 1943. צילום: יד ושם

 

לאה גולדברג לא רצתה לכתוב על המלחמה אך בכל זאת, עם חלוף השנים, אותם ימים נוראים מצאו דרך גם לכתיבתה.

וְעַל כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָּה,
לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,
מֵחֻרְבַּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֶבֶן קְטַנָּה
אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמֹר לְמַזְכֶּרֶת.
וּמֵעִיר לָעִיר, מִמְּדִינָה לַמְּדִינָה
אָנוֹדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת נְגִינָה
לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת.

 

"המשוררת מביעה את המעט מזעיר שהלב יכול לגלות לעט על מה שקרה באירופה בשנים 1945-1939", כותבת טובה הראל על השיר ב-1962. "זוהי התגובה שלה למה שאירע באירופה באותן שנים בלתי נשכחות. כך, באמצעות השיר מקימה גולדברג גל-עד לארץ אהבתה."

"אין להבין את המחרוזת משירי ארץ אהבתי אלא כמצבה סמלית נהדרת לגולה שהיתה 'ביתנו הישן' והיא איננה עוד", מסכם חוקר הספרות דוד כבר ארן כבר בשנת 1955. אכן לא נותרו מארץ אהובה זאת אלא 'חומות חריבות'."

 

"במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם"

בשנת 1970 ביקשה חוה אלברשטיין מדפנה אילת להלחין את השיר הראשון במחזור – "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה" והוא נעשה לשיר הנושא של אלבומה שיצא באותה שנה.

בראיון ליונתן ריגר בסדרה "שירים עד כאן" אלברשטיין מספרת: "במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם. מהרגע הראשון שקראתי אותו ידעתי שזה השיר שלי, של חיי, של הביוגרפיה שלי – עבר, הווה וגם עתיד. אני שומעת אותו כמו שהוא ואני נפעמת. זה שיר חשוב כי הוא מצליח לשמר איזשהו עבר. בכל שיר יש איזשהו נס קטן. זה דווקא ה'לה לה לה לה לה לה'. יש משהו עדין וצנוע ולא מתייהר בשיר הזה."

אלברשטיין שהייתה רק בת 22 כשהקליטה את השיר מוסיפה: "אני זוכרת שקראתי את השיר הזה והיה לי ברור שאני חייבת לשיר אותו. הקלטתי אותו עם הרבה פאתוס כי הרגשתי שזה שיר שאפשר לזעוק אותו ולשיר אותו בקול רם."

 

על המשפט שחותם את השיר "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אלך עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת" אומרת אלברשטיין: "'דלותך הזוהרת' לחלוטין לוקח אותי לילדות שלי לשיכוני העולים הקטנים שבהם גדלתי עם כל האנשים הצנועים והפשוטים שהגיעו מסוף העולם במובן הכי טראומתי והתחילו הכול מהתחלה, והכול בנועם ובנחת. (…) ההתחייבות הזו להופיע מעיר לעיר וממדינה, [זו ההתחייבות] שלקחתי על עצמי מגיל מאוד צעיר – להופיע בכל מקום בעולם ובארץ ולספר את הסיפור של האנשים שלי."

כשנשאלה מה דעתה על כך שאומרים שהשיר מדבר על ישראל, השיבה אלברשטיין: "אפשר להגיד גם על הארץ הקטנה הזו 'עלובה שלי', וזה לא כדי להעליב. זה להגיד אני מקבלת אותך, אני מקבלת אותך ככה כמו שאת, אין מה לעשות, את לא מושלמת."

לאה גולדברג הייתה חולה מאוד ונפטרה בשנה שבה יצא השיר לרדיו. היא כנראה לא זכתה לשמוע את השיר הראשון ממחזור "משירי ארץ אהבתי" מולחן ומושר כה יפה.

 

סוף דבר

"טעות לחשוב שגולדברג כותבת ב'משירי ארץ אהבתי' על ארץ ישראל", אמר איש הרדיו והתרבות מולי שפירא באירוע לזכרה של לאה גולדברג, והוסיף: "הארץ ששבעה ימים בשנה יש בה אביב וכל השאר גשמים, היא מכורתה. ליטא. אז יושבים אנשים בצוותא ומעריצים משוררת עברית כל כך, ארצישראלית כל כך, ולא יודעים שאחד השירים היפים ביותר שלה, הוא בעצם שיר אהבה למכורה אחרת לגמרי".

ייתכן שעבור לאה גולדברג עצמה, השיר אכן נכתב על חורבנה של ליטא, אך במסע חייה היו לה ודאי עוד הרבה ערים ומולדות: הייתה גרמניה והיו עריה בון וברלין שלמדה בהן והייתה פאריס שאהבה והיו תל אביב וירושלים והיו ערים ומולדות ספרותיות, שהילכו עליה קסם. ואפשר שהשיר שוזר בתוכו זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. אפשר גם, כמו שכתבה המשוררת גלית מסה, ש"ארץ אהבתי" אינה ארץ מסוימת שאותה אהבה, אלא – "ארץ האהבה שלי" – אותה חלקה בתוך הנפש השייכת לאהבה, ומחכה לה ולאורח שיאיר אותה.

אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים
וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בַּתְּפִלָּה,
וּבָנַיִךְ בְּנוֹתַיִךְ חֲתַן כַּלָּה,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ אַחִים.

 

תחילת השיר בכתב ידה של לאה גולדברג. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

הימים הלבנים של לאה גולדברג

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

 




הדר בן-יהודה

מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו