הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

כאשר משה וילנסקי רצה להשמיע לתרצה אתר את הלחן לשירה "בלדה לאישה", הוא קיבל את הבשורה המרה: "היא כבר איננה"

תרצה אתר. צילום: דוד אולמר

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

משה וילנסקי מספר:

"אני יושב במשרדי ב'קול ישראל', יש טלפון. מי בקו השני? תרצה אתר.

'משה אני מבקשת אותך, יש לי הצעה בשבילך. אני עכשיו מתרגמת מחזה להבימה ואני כתבתי שיר, טקסט, שאני עומדת על זה שהוא יבוצע ויכלל בהצגה, הצעתי את זה להבימה והם קיבלו את זה ואני רוצה שאתה תכתוב את השיר הזה.'

כתבתי.

כנראה השיר הביע את האווירה ששררה בהצגה, שם דובר על איבוד עצמו לדעת, ומי שידע – ידע, שתוכן השיר הוא אוטוביוגרפי ובתור שכזה, כנראה זה השפיע אצלי על כתיבת השיר כי מרגישים בזה את האווירה הזו. (…)".

התווים ל"בלדה לאישה" בכתב ידו של משה וילנסקי. ארכיון משה וילנסקי (MUS 69) מחלקת המוסיקה, הספרייה הלאומית.

למלחין משה וילנסקי הייתה חברות קרובה ושותפות יצירתית רבת שנים עם המשורר נתן אלתרמן, ואחרי מותו של אלתרמן ב-1970, נשמר הקשר עם בתו, תרצה אתר. לא בכדי ביקשה אתר מוילנסקי להלחין את "בלדה לאישה", שיר שהיה כה חשוב בעבורה.  

אולי לא רבים זוכרים זאת היום, אבל אתר הייתה לא רק סופרת, משוררת ופזמונאית מוכשרת אלא גם מתרגמת נהדרת שבאותן שנים תרגמה את מיטב המחזות מאנגלית. היא תרגמה לעברית למשל את "מותו של סוכן" לארתור מילר, את "חתולה על גג פח לוהט" לטנסי וויליאמס, את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" לאדוארד אלבי, ועוד מחזות רבים.

המחזה שעליו עבדה אתר ב-1977 ושעבורו כתבה את השיר היה "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס – "סיפור על נשים בחברה הנשלטת על ידי גברים". המחזה עוקב אחרי "חיי ארבע נשים צעירות המנסות לפתור את בעיותיהן מבלי להיעזר בגברים. הן גרות יחד בדירה אחת, ותוך כדי כך נרקמים ביניהן יחסים, ההולכים ומתחדדים לקראת התרחשויות קומיות ודרמטיות חריפות."

אוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה)

"מי הן ארבע הנשים? רוזה – גרושה הנאבקת לקבל את ילדיה מבעלה שעזב אותה; פיש – אישה "משוחררת" שנמצאת במאבק מתמיד בין בעיותיה האישיות והרגשיות לבין השקפת עולמה הפוליטית; סטאט – בחורה חזקה, מציאותית ואינטליגנטית העובדת כפיזיותרפיסטית ומנסה לחסוך כסף על ידי עבודה צדדית בזנות כדי לסיים את לימודי הדוקטורט שלה; ויאולט – בחורה צעירה ממעמד הפועלים הנפלטת מהחברה לעיר האורות, מתמכרת לסמים ומתוך מרד נתפס לכל דבר שבאופנה: צמחונות, יוגה, מדיטציה.

המפגש בין ארבע הנשים מתפתח תוך כדי רגעי הומור ומתח למצבים מפתיעים ובלתי צפויים. במחזה זה מופיעות נשים כאדם שלם על כל בעיותיו ולא כמשלימות את הגבר. על הגברים בחייהן אנו יודעים רק מסיפוריהן." (מתוך עלון ההצגה).

 

תרצה אתר. צילם: דוד אולמר

מספרים שתרצה הלכה יום יום לחזרות לצד הבמאית הלנה קאוט-האוסון, כדי להביא את התרגום לשלמות, ושהעבודה הצמודה עם הבמאית והשחקניות מילאה אותה סיפוק והשיבה לה את הרצון לחזור ולשחק בעצמה.

"ארבע נשים" לא היה הפרויקט היחיד שתרצה עבדה עליו אז. באותם ימים היא עמלה גם על הוצאת ספר משיריה, כתבה פזמונים ליהודית רביץ ורקמה תכניות לפרויקטים משותפים עם קול ישראל והטלוויזיה הלימודית.

 

"כשיעלה המסך במוצאי שבת, על הצגת הבימה 'ארבע נשים' יעיק ויכאיב העדרה של אשה שהיתה ה'נשמה' שמאחוריו." מעריב, 20 בספטמבר 77, מתוך עיתונות יהודית היסטורית

"אך הגורל סיכל תכניות אלו", דווח במעריב בחודש ספטמבר 1977. "יום לפני האסון בחצותה את הכביש, פגעה בה מונית והפילה אותה. ראשה של תרצה נחבט בכביש, נהג המונית נמלט. כיוון שלא נראו סימני פציעה חיצונית, קיבלה במד"א זריקה.

בערב חשה בראשה ונטלה כדורים חזקים, עבר עליה לילה קשה וכשנפלה עליה, סוף סוף, שינה לפנות בוקר, הופרעה מנוחתה בצעקות פועלים שעבדו בבית הסמוך. היא ניגשה אל החלון שספו נמוך מן המקובל כדי לבקש שקט מן הפועלים. בחקירת המשטרה נקבע, כי הדעת נותנת שבגלל הלילה הקשה, נתקפה בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, בעת שרכנה החוצה כדי לשוחח עם הפועלים, ונפלה אל חצר הבית."

 

הדיווח על מותה של תרצה אתר. "דבר" 9.9.1977. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

וילנסקי ממשיך לספר:

"היא כבר לא שמעה את השיר. אני זוכר פה בחדר הזה על יד הפסנתר הזה עמדו הבמאית ויונה אליאן, ששיחקה בתפקיד הראשי, ובאותו רגע צלצל הטלפון, אני ניגשתי, וזה היה שמוליק עומר, האדמיניסטרטור של הבימה, הוא דיבר איתי ובאותו זמן היה טלפון שני, והוא עזב אותי לרגע ואני שמעתי את האנחה שלו: 'הו. היא כבר איננה'."

אפשר מאוד שתרצה אתר שהתמודדה שנים ארוכות עם דיכאון וגם עם משאלת מוות, ואולי אפילו באותה התקופה, נפלה אל מותה בלי שהתכוונה.

כך או אחרת, היא הלכה לבלי שוב.

 

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר
הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,

אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב…

עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

 

ששי קשת שר "בלדה לאישה" ותמונות מתוך ההצגה:

הראיון עם ציפי פליישר ומשה וילנסקי – באדיבות המלחינה וחוקרת הזמר העברי ד"ר ציפי פליישר

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

על הלילה בקיבוץ שהוליד את שירה של לאה גולדברג

ילדים בקיבוץ אפיקים, ברקע פעוטון תמר שלימים הפך לארכיון אפיקים

את השיר "ערב מול הגלעד" כתבה לאה גולדברג לפני כמעט שמונים שנה. היא פרסמה אותו לראשונה ב-1938 בעיתון "דבר לילדים" והקדישה אותו לילדי קיבוץ אפיקים.

ילדי אפיקים לא ידעו, אבל הסיבה שגולדברג הקדישה להם את השיר הייתה שהם היו ההשראה לכתיבתו. זה קרה כשהמשוררת והסופרת, נסעה להרצות בקיבוץ אפיקים. כשהסתיימה ההרצאה היה כבר מאוחר והיא נשארה ללון בקיבוץ.

הפרסום הראשון של "ערב מול הגלעד" ללאה גולדברג בשער "דבר לילדים", 20 בינואר, 1938. אייר: נחום גוטמן. לחצו על התמונה לשער המלא של העיתון

בלילה ההוא היא ראתה למולה את נוף הרי הגלעד וגם את ילדי הקיבוץ שהלכו לישון בלינה המשותפת כמו שהיה מקובל אז בקיבוצים.

יעל נאמן בספרה האוטוביוגרפי על ילדות בקיבוץ "היינו העתיד" (אחוזת בית ומשכל, 2011) כותבת על הסיפור מאחורי השיר, כפי שהכירו אותו ילדי הקיבוצים:

"יום אחד הגיעה לאה גולדברג לבקר ולהרצות באפיקים שבעמק, הקיבוץ השכן של דגניה, ונשארה לישון שם. באותו לילה כתבה שם שני שירי ילדים, שאותם הקדישה לילדי אפיקים (את ההקדשה אפשר לראות בספר 'מה עושות האיילות').
באפיקים, כמו בכל קיבוצינו, ושלא כמו בדגניה, ישנו הילדים בבתי הילדים. לאה גולדברג כתבה שם, ב'ערב מול הגלעד', את תחושותיה לגבי הלינה המשותפת. היא ריחמה על האם שבנה אבד, והחזירה בשיר את הבן לחיק אמו. שמענו והשמענו את הסיפור על שיר הערש כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני":

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

אולי באמת כמו שמספרת יעל נאמן, ילדי הקיבוצים שגדלו בבתי הילדים גדלו גם עם הידיעה ש"ערב מול הגלעד" נכתב עבורם וכדי ל"תקן" את החוויה של הלינה המשותפת, אך האם באמת לכך התכוונה גולדברג כשכתבה את שירה?

מאיה אשכנזי, מנהלת ארכיון קיבוץ אפיקים, מטילה ספק בכך ומבקשת להעמיד דברים על דיוקם: "הלינה המשותפת הייתה הפתרון המיטבי לאותם אנשים שבנו והקימו את המפעל הזה שנקרא קיבוץ. הילדים היו בראש סדר העדיפויות, בתקופה שבה מבחינה ביטחונית היה איום תמידי, כשהתברואה היתה ירודה, כשתנאי המקום לא איפשרו לילדים לישון עם הוריהם – זה היה הפתרון המוצלח לעת ההיא. בהמשך כשהצורך הפך לאידאולוגיה – זה כבר סיפור אחר. לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, ללאה גולדברג היו קשרים הדוקים עם מיטיה קריצ׳מן ועם יוסף אופין מקיבוץ אפיקים והיא היתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ללא סימוכין או הוכחות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת. בארכיון אפיקים יש שיר נוסף שהיא כתבה והקדישה לילדי אפיקים."

השיר הנוסף שאותו מזכירה אשכנזי הוא ככל הנראה השיר על הנמלה ועל בתה הנמלונת ששכבו לנוח על הדשא הירוק בקיבוץ. גם הוא שיר ערש בדרכו, בו יש אם ובת וגם בו מופיעים בתי התינוקות, ויש בו ביקורת על אלה "שרק יושבים בישיבות ורק דנים":

אך מיהם אותם קריצ׳מן ואופין מקיבוץ אפיקים שאשכנזי מזכירה בדבריה? ומה הקשר של לאה גולדברג אליהם?

בחיפוש ביומני לאה גולדברג גיליתי כמה פעמים שגולדברג מתייחסת אל השניים, מראשוני קיבוץ אפיקים, יוצאי בריה"מ, חובבי ספרות שגדלו כמו גולדברג על ברכי הספרות הרוסית, ושמאוד העריכו את כתיבתה של המשוררת. קריצ'מן היה ידיד נפש של גולדברג ובמסגרת תפקידו בקיבוץ נשלח הרבה לתל אביב. הוא היה חבר של אנשי "הבימה", ישב איתם ב"כסית" וככה בעצם גם פגש את גולדברג.

ברשימה ביומניה משנת 1941, מזכירה גולדברג את החברים מאפיקים: "אמש איחרתי שבת בקפה אחרי הצגת הבכורה. חברי אפיקים אחדים, אריה [נבון], רודי [רפאל אליעז]. לא הייתה הרגשה של שמחת פגישה, אף כי את יוסף אוּפּין מחבבת אני עד מאוד. רציתי לחזור הביתה. [חנה] רובינא ניגשה ודיברה. נשארתי בעיקר בגלל אלה מאפיקים – משום שהם נהנו מחברתה." (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, עמ' 273)

אופין היה גבר יפה תואר, טייס ומדריך חניכי טיס, חקלאי שאליו הייתה גולדברג קשורה מאוד. ביומנים מופיע מכתב אל יוסף אופין שמעולם לא נשלח, עולה ממנו שאופין היה האהוב של גולדברג (לפחות מצידה). במכתב הגנוז היא כותבת לו: "חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד – מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה? הרגשה זו 'שיש לי מישהו' התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון."  (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, נספח ד').

על הקשר הזה בין אופין וגולדברג בעקבות המכתב הזה ולאור עוד 42 מכתבים שמצאה, כתבה שרה בן-ראובן ("הארץ", דצמבר 2010).

נראה שהקשר הקרוב עם שני ידידיה מאפיקים הוא באמת זה שהביא לכך שגולדברג הוזמנה פעמים רבות להתארח בקיבוץ ולהרצות בו, וכך כנראה הביא גם לכתיבת השירים שהקדישה המשוררת לילדי אפיקים.

אבל גולדברג רצתה להעניק לילדי אפיקים ולאופין דבר אחד נוסף: כשעבדה יחד עם הצלמת אנה ריבקין בריק על התרגום לעברית של "סדרת ילדי העולם" במסגרתה ראו אור הספרים האהובים "אלה-קרי הילדה מלפלנד (1951) נוריקו-סאן הילדה מיפן (1957) ואחרים, עלה הרעיון שריבקין בריק וגולדברג יחברו ביחד ספר מקורי ישראלי לסדרת הספרים. את הספר הן רצו לצלם באפיקים. גיבור הספר אמור היה להיות בנו של יוסף אופין, הילד שמואל אופין בן השש. מכל מיני סיבות הספר הזה לא ראה אור מעולם, במקומו התפרסם ספר הילדים "הרפתקה במדבר" שעלילתו וצילומיו התרחשו בקיבוץ רביבים.

גולדברג לא ויתרה על הרעיון להקדיש למולי אופין סיפור. בכתב העת שערכה "אורות קטנים" לילדי הגולה, פרסמה גולדברג סיפור בשם "פינת החי" על ילד שאוהב חיות, ילד שרוכב יום אחד על חמור ומאז חולם שיהיה לו חמור גם בפינת החי בקיבוצו. את הסיפור ליוו צילומים של אנה ריבקין בריק. הילד היה שמואל אופין בן השש. וכך נפתח הסיפור "פינת החי":

"בְּקִיבּוּץ אֲפִיקִים גָּר יֶלֶד שְׁמוֹ שְֹמוּאֵל אֲבָל קוֹרְאִים לוֹ מוּלִי."

שמואל (מולי) אופין. מתוך הסיפור "פינת החי" צילמה אנה ריבקין בריק. פורסם בכתב העת "אורות קטנים", גיליון י"ד (תשכ"ד)

 

מהסיפור "פינת החי" על מולי נולד הספר הנדיר (עד כדי כך שאפילו בספרייה הלאומית אין עותק שלו!) "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (1959), כאשר גיבור הספר גדי הוא בעצם אותו הילד שמואל אופין, רק קוראים לו גדי בסיפור, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

בחזרה ל"ערב מול הגלעד". שנים אחרי שכתבה אותו גולדברג והקדישה אותו לילדי אפיקים, נולד השיר מחדש כשמיקי גבריאלוב הלחין אותו וכשאריק אינשטיין נתן לו את קולו. מאז הוא אחד השירים העבריים היפים, האהובים והמנחמים מכל. בין שלאה גולדברג כתבה את השיר בתור ביקורת על הלינה המשותפת ובין שלא, ודאי הייתה שמחה לדעת שילדי הקיבוצים בבתי הילדים היו שרים אותו זה לזה בתור שיר ערש, ומוצאים בו נחמה.

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,
וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי
יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה
לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג




"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

 

"בסוף מתרגלים להכל", קובע המשפט הידוע. אבל האמת היא שתחושת הבדידות שליוותה את לאה גולדברג כל חייה רק הלכה והתעצמה לקראת הסוף – תחושה אליה לא התרגלה היוצרת, ואיתה סירבה להשלים.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

כל מכריה של היוצרת והחוקרת מעידים עליה שמעולם לא השתייכה. גם כשעלתה ארצה בשנת 1935 ומנהיגי הדור הצעיר והמודרניסטי בשירה קיבלו אותה בחום ובאהבה, סירבה להתחייב בכל ליבה: לא הייתה זו החדשנות שלהם שהפריעה לה, אלא דווקא הזלזול במסורות ספרותיות שלמות שהגיעו לפניהם.

 

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח". חבורת היוצרים המודרניסטים בליטא, שגולדברג נמנתה עמם, הוציאה כתב עת ספרותי בעברית שנקרא "פֶּתַח". גולדברג פרסמה בבמה זו שירים (בין השאר את "ימים לבנים", ביוני 1932) ורשימות ביקורת אחדות.

 

גם ברגעיה המהפכניים ביותר סירבה גולדברג להפנות עורף לעבר, והעדיפה את מלאכת הפירוק וההרכבה מחדש. היא גם סירבה לשאוב ממקור יחיד או להתחייב לז'אנר מסוים. גולדברג התעקשה להתחבר אל הכלל-אנושי כשכולם סביבה כתבו בסגנון לאומי מתוך ידיעה ברורה שהדבר ייפגע במוניטין שלה. וכשצעירי הדור התקבצו סביב המשורר אברהם שלונסקי, היא שמרה על הזכות להצטרף או להתבודד – תלוי במצב הרוח שנח עליה באותה שעה.

 

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.

 

כך גם באהבה. היא לא הרבתה לדבר על כך, אך כל מי שהכיר אותה ידע שמלבד כמה רומנים קצרים, לא מצאה מעולם מישהו שיצליח לחדור מבעד למעטה הבדידות שלה.

באביב 1969 אובחנה לאה גולדברג כחולה בסרטן השד. חודשים ספורים לאחר האבחון עברה ניתוח בו הוסר אחד משדיה. תחילה היו הערכות הרופאים אופטימיות, אך כשחזרה לארץ מנסיעה לשוויץ העלו הבדיקות שגרורות הסרטן התפשטו בגופה.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

 

במיטת חוליה נפתח הפרק האחרון והחותם של יצירתה. היא מילאה את הקיר הצמוד למיטתה בסדרת רישומים חולמניים ועמוסי זיכרונות. באותה מיטה חיברה שירים אחרונים, וביניהם את השיר "זה מכבר".

אם ניתן ללמוד מ"זה מכבר" משהו על רגשותיה של גולדברג לנוכח המוות הקרב, נראה שפחד עמוק אחז ביוצרת בכל פעם שבה הרהרה בשכחה שתבוא על זכרה לאחר לכתה. אם בחייה "אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם", מי יזכור אותה לאחר מותה? גולדברג האמינה שכל חותם שקיוותה להשאיר יימחה וייעלם אִתה.

לאה גולדברג נפטרה ב-15 בינואר 1970.

"מעריב" מדווח על מותה של לאה גולדברג. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בניגוד גמור להערכה שלה עצמה – מותה הותיר חלל עצום בלב רבים. בהלווייתה ספד לה חוקר המיסטיקה הנודע גרשם שלום וביטא את מה שהרגישו רבים: "הפסדנו משהו שקט וצנוע, משהו יקר ובלתי-חוזר, דיוקן של אדם אציל ומופת אפילו בתהומות בבדידותה".

 

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.

 

המשורר יהודה עמיחי, אותו העריכה גולדברג עמוקות, פרסם שבוע לאחר מותה שיר קינה בשם "לאה גולדברג מתה",

ובו תיאר אותה כ"מַלְכָּהּ הַיּוֹצֵאת לְגָלוּת שֶׁל מָוֶת".

 

לאה גולדברג עם יהודה עמיחי (לוחץ את ידה) בטקס הענקת פרס מטעם קול ישראל לתסכית רדיו מקורי, 1962. שם הצלם אינו ידוע

 

בצעד חריג הוענק ליוצרת המנוחה פרס ישראל לשנת 1970. אִמה של לאה גולדברג קיבלה את הפרס בשם בתה.

 

 

מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

השירים האחרונים שלא כונסו בחייה, וביניהם "זה מכבר", הופיעו שנה לאחר מותה בקובץ "שארית החיים". בשנת 1973, בזמן שמלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של אלפי חיילים בחזיתות סיני והגולן, התגלגל קובץ שיריה האחרון לידיו של הזמר אושיק לוי. באותה שעה הופיע לוי יחד עם מתי כספי באחד מבסיסי צה"ל בסיני. השיר "זה מכבר" צד את עיניו של לוי, והוא ביקש מכספי להלחין אותו.

"דבר" מדווח על מותה של המשוררת. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

שנה לאחר מכן הופיע השיר המולחן באלבום השני של לוי, אלבום הנושא את שמו. בשנת 1978 הופיע השיר בביצועו של מתי כספי באלבומו "צד א' צד ב'". אלבום האוסף של אושיק לוי שיצא לאור בשנת 1998 נושא אף הוא את שם השיר.

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה של לאה גולדברג, מאת פרופ' חמוטל בר-יוסף. הספר ראה אור במרכז זלמן שזר כחלק מסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.

 

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.
מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג

 

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

התמונות עוצרות הנשימה שחושפות פרק כמעט ולא ידוע בהיסטוריה הציונית

משלחת מכבי לוב במצעד הנעילה של המכבייה השלישית

כתב: יעקב חג'ג' לילוף, מרכז מורשת יהודי לוב

 

בלוב שלפני מלחמת העולם השניה פעלו שתי תנועות נוער ציוניות: הראשונה, אגודת הספורט "בני-ציון" שנוסדה בטריפולי בשנת 1920, אגודה שהצטרפה ל"מכבי" העולמית בשנת 1926, ולפעילות הספורטיבית והבידורית התווספה פעילות חינוכית תרבותית, שהיה לה גם גוון ציוני, ונטלה חלק במכביה בשנת 1935.

השנייה, אגודת "בן-יהודה", שנוסדה בשנת 1931, הקימה את בית הספר "התקווה", היתה אמונה על מחלקת החינוך ומתן שיעורים בעברית, סייעה לאיגודים מקצועיים ולאגודת הנשים A.D.E.I, הקימה סניפים בבנגאזי ובכל רחבי לוב.

 

תנועת נוער חלוצי, טריפולי

 

אגודות אלו חידשו ואף העצימו את פעילותן לאחר מלחמת העולם השניה. מכבי הקימה את "מכבי הצעיר", הרחיבה את פעילותה הציונית כמו גם הספורטיבית, והשתתפה במכביה השלישית בשנת 1950. "בן יהודה", בסיוע החיילים הארצישראליים ושליחים מארץ ישראל הקימה את תנועת "הנוער", ותנועת "החלוץ", ושתי הכשרות חקלאיות שהכשירה חלוצים לארץ-ישראל.

 

צופים עבריים במבצע התרמה לקרן קיימת לישראל

 

עליית בוגרי תנועות הנוער 1948-1947

 

לצד "מכבי" ו"בן יהודה", קמו תנועות נוער נוספות: "הצופים העבריים", בראשותם של ר' פריז'א תייר ועמוס בוכבזה. אף שהיתה צופית בעיקרה, התקיימה בתנועה פעילות ציונית, וכן "האיחוד", "גדוד מגיני השפה" ו"בני-עקיבא". בשנת 1949 התאגדו כל תנועות הנוער (למעט "מכבי") ב"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא".

מיטב הנוער, בוגרים מכל תנועות הנוער הציוניות, נמנו על חברי ה"הגנה" ועל המעפילים בהעפלה בלתי-לגאלית וכ-800 מחבריהם עלו במסגרת "עליית הנוער".

בלוב העצמאית רק אגודת "מכבי" המשיכה בפעילותה הספורטיבית. אולם בשנת 1953 נסגר המועדון בתואנה המופרכת של פעילות נגד המולדת הערבית הלובית, כביכול, ובכך בא הקץ לפעילות העניפה של תנועות הנוער בלוב, שנמשכה למעלה משנות דור.

 

צופים עבריים בבנגאזי

 

 

נבחרת מכבי טריפולי במשחק רעות עם נבחרת מלחה האמריקנית

 

גלו עוד במרכז מורשת יהדות לוב

קראו עוד – התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

 

 

כתבות נוספות:

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה