קו שבר שהיוותה מלחמת העולם הראשונה בתולדות אירופה והעולם מצא לו שלל ביטויים בספרות שנכתבה בעשורים שאחרי המלחמה.
"… אם לפחות אפשר היה לקרוא ספר! תמיד אהבתי לקרוא את שניצלר. אבל כמעט בין לילה הוא כוסה באבק בעובי של מטרים. אינני מצליחה לזהות ולהבין את דמויותיו מתחת השכבה האפורה. […] איך אפשר לקרוא שירתו של הופמנסטל בליווי נגינת התותחים? את ספרי המלחמה הרבים, שכעת צומחים כפטריות מהאדמה, בלתי ניתנים לקריאה בכלל."
(אדריאן תומס, מתוך הרומן קתרין מתגייסת, 1930)
ספרות ומלחמה, זהו צמד מונחים שעל פניו לא חי זה לצד זו. הפער והניגוד בין תרבות (כאן בצורתה הספרותית) לבין אלימות מלחמתית (כביטוי לפוליטיקה "באמצעים אחרים") נראים גדולים מאוד. למרות זאת, קיימות יצירות ספרותיות רבות שנכתבו בזמן מלחמות או זמן קצר אחריהן. ספרות זו מחולקת לשני סוגים: הספרות האוהדת את פעולות המלחמה ואת הגבורה המשוערת או האמתית של הלוחמים, והספרות המתנגדת למלחמות ומדגישה את ההרס, את המוות ואת הטרגדיות האנושיות שמלוות כל סכסוך מזוין.
העובדה שהספרות האוהדת פעולות מלחמתיות בדרך כלל נעלמת במהרה מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי מעניינת מאוד, וחושפת את הנתון שלמרות ההתלהבות המופגנת בתחילת כמעט כל מערכה צבאית, לא נשאר ממנה הרבה לאורך הזמן. הציטוט המובא לעיל מאת הסופרת היהודייה מאלזס-לוריין, אדריאן תומס, נותן גם מקום להשערה כי ספרות מהסוג הזה בדרך כלל לא הצטיינה באיכותה. בין הסופרים שאהדו מלחמות ואלימות מדינית לא נמנים חתני פרס נובל לספרות, ואילו יש כמה שזכו בפרס יוקרתי זה מהמחנה השני.
רשימת השמות של יצירות אנטי-מלחמתיות שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה וסופריהן ארוכה, וכותרים רבים שייכים לקנון הספרות העולמית המקובל. כאן יש להזכיר את הסופר הצרפתי רומן רולן (על מהומת הקרב) ואת עמיתו האמריקני ארנסט המינגווי (הקץ לנשק; שניהם חתני פרס נובל לספרות), את הגרמני אריך מריה רמרק (במערב אין כל חדש), את הצרפתי אנרי ברביוס (האש – עד היום לא תורגם לעברית!), ואת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק). יצירותיהם שייכות בלי שום ספק לקנון הבינלאומי המוכר, תורגמו לשפות רבות (עד ימינו אנו) ושימשו בסיס לעיבודי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.
בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החליטו הצרפתים רומן רולן (Romain Rolland) ואנרי ברביוס (Henri Barbusse) להקים תנועת שלום לאינטלקטואלים מכמה מדינות שנקראה "בהירות" (Clarté). מטרת הארגון הייתה הפצת יצירות ספרותיות שמגנות מלחמות ויוצאות נגד השפעתן ההרסנית על התרבות האנושית. ברביוס גם הזמין את שטפן צוייג להצטרף לאותו ארגון (ראו בתמונה את המכתב מאת ברביוס אל צוייג, ככל הנראה מכתב חוזר לאינטלקטואלים רבים). צוייג אמנם היה פציפיסט מוצהר, אך כמעט ולא פנה ביצירותיו בצורה חד משמעית נגד אירועי מלחמת העולם הראשונה, אלא הדגיש את איחולו לעם היהודי, שלא ייכנס לשיכרון הלאומני, שהיה נפוץ מאוד במדינות רבות שהשתתפו במלחמה.
הרומן האש מאת ברביוס היה מעין "חלוץ" בז'אנר האנטי-מלחמתי. הוא כבר פורסם בשנת 1916 בכתב עת צרפתי ולאחר מכן גם יצא הספר. עם יצירה זו זכה הסופר בפרס הספרות היוקרתי, "פרס גונקור". עוד בימי המלחמה תרגום אנגלי ראה אור, ומיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה יצאה לאור הגרסה הגרמנית. ברביוס כתב את הספר ממבטו האישי בתור חייל במלחמה בשנים 1916-1914. הוא לא הסתיר את הסבל ואת המצוקה של החיילים הפשוטים, שהם הגיבורים בספר זה. הגישה והסגנון היו שונים מהמקובל. בולט בעיקר היעדר השיכרון הלאומי בהשוואה לספרים אחרים שיצאו לאור באותם ימים.
כמו רוב הסופרים שחשפו את צדדיה המכוערים של מלחמת העולם הראשונה, גם הבריטי (והיהודי) זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) היה חייל פעיל. בתחילת המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי, אך לאחר כמה פציעות שינה את גישתו. למרות זאת נשאר בצבא ושרד את כל שנות המלחמה. כבר מ-1917 התחיל להוציא יצירות – פרוזה ושירה – שהתמקדו בחוויותיו כחייל: (The Old Huntsman (1917), Counter-Attack (1918 ואחרים (לא תורגמו לעברית). ששון אף כתב שירים שבהם שנות המלחמה הפכו לנושא מרכזי. מבחר מהם פורסם בתרגום לעברית ב-2011 בשם שירי המלחמה הגדולה.
אחד הספרים המפורסמים ביותר בנושא הוא במערב אין כל חדש מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק. ברומן זה, שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו ב-1929, מתאר רמרק את גורלם של תלמידי תיכון גרמניים, שהתגייסו היישר מספסל הלימודים לחפיר בחזית המערבית. ספר זה הבליט את המונח של "הדור האבוד": החיילים הצעירים שלומדים מהר מאוד, שכמעט כל הידע האזרחי שרכשו מאבד את ערכו בפעולות המלחמה, ושהדרך חזרה לחיים שגרתיים לא פשוטה. מוטיב זה אף מופיע בהמשך בעוד כמה רומנים אחרים של רמרק. הספר תורגם ליותר מ-50 שפות וראה מהדורה כוללת של כ-20 מיליון עותקים. מיד לאחר פרסומו נעשה סרט הוליוודי על בסיס הסיפור. לאחרונה יצא לאור תרגום חדש של ספר חשוב זה לעברית בתרגומו של גדי גולדברג.
האישה היחידה שהצליחה לקבל תשומת לב רבה עם ספרה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה אדריאן תומס (Adrienne Thomas), ילידת לוריין (Lorraine) ויהודייה. שמה האמתי היה הרתה לסר (Hertha Lesser). היא חיברה רומן בצורה של יומן פיקטיבי של נערה יהודייה תושבת העיר מיץ (Metz): קתרין מתגייסת (Die Katrin wird Soldat). עם פרוץ המלחמה הגיבורה מתנדבת בצוות אחיות של הצלב האדום בתחנת הרכבת של מיץ ומטפלת בפצועים מהרכבות שחוזרות מהחזית המערבית זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הסופרת לא רק שפכה אור על פן זה של המלחמה, אלא גם הצליחה להבליט את הרבדים השונים בזהות הגיבורה: בתור אזרחית גרמנייה, תושבת לוריין (עם כל הדגשים על התרבות הצרפתית) ובהיותה יהודייה. גם ספר זה היה רב מכר עולמי ותורגם לתשע שפות זמן קצר לאחר פרסומו ב-1930, כבר יותר מעשור לאחר סיום המלחמה!
הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל (במקור: אויגן הפליך – Eugen Hoeflich) חיבר ספר בעקבות מלחמת העולם הראשונה מזווית מיוחדת מאוד. הוא היה חייל וקצין בצבא האוסטרי בכמה מקומות, בסוף בתפקיד מפקד יחידה קטנה בירושלים. בן גבריאל כתב על כך בעיקר בספרו זהב בחוצות, שיצא לאור ב-1946 בעברית (בתרגום של אביגדור המאירי, שאף הוא כתב ספר על מלחמת העולם הראשונה), למרות שנכתב במקור בגרמנית (רק ב-2016 יצאה לאור הגרסה המקורית הגרמנית). בן גבריאל ניגש לנושא בצורה חצי הומוריסטית ומזכיר פה ושם את ספרו של האשק החייל האמיץ שווייק. הנושא, ככל הנראה, לא משך יותר מדי תשומת לב לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה, כך שספר זה עד היום לא זכה בהערכה מלאה.
אין זה המקום לציין את כל הסופרים ואת כל היצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא הוזכרו כאן שמות כמו אלברט ארנשטיין, שמעון דובנו, מיכאיל בולגקוב ואחרים. רוב היצירות נגישות בספרייה הלאומית ואף חומרים ארכיוניים הקשורים לנושא קיימים באוספיה.
תגובות על כתבה זו