מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

קו שבר שהיוותה מלחמת העולם הראשונה בתולדות אירופה והעולם מצא לו שלל ביטויים בספרות שנכתבה בעשורים שאחרי המלחמה.

הפסקת האש של חג המולד בחזית המערבית, שנת 1914

"… אם לפחות אפשר היה לקרוא ספר! תמיד אהבתי לקרוא את שניצלר. אבל כמעט בין לילה הוא כוסה באבק בעובי של מטרים. אינני מצליחה לזהות ולהבין את דמויותיו מתחת השכבה האפורה. […] איך אפשר לקרוא שירתו של הופמנסטל בליווי נגינת התותחים? את ספרי המלחמה הרבים, שכעת צומחים כפטריות מהאדמה, בלתי ניתנים לקריאה בכלל."

(אדריאן תומס, מתוך הרומן קתרין מתגייסת, 1930)

 

ספרות ומלחמה, זהו צמד מונחים שעל פניו לא חי זה לצד זו. הפער והניגוד בין תרבות (כאן בצורתה הספרותית) לבין אלימות מלחמתית (כביטוי לפוליטיקה "באמצעים אחרים") נראים גדולים מאוד. למרות זאת, קיימות יצירות ספרותיות רבות שנכתבו בזמן מלחמות או זמן קצר אחריהן. ספרות זו מחולקת לשני סוגים: הספרות האוהדת את פעולות המלחמה ואת הגבורה המשוערת או האמתית של הלוחמים, והספרות המתנגדת למלחמות ומדגישה את ההרס, את המוות ואת הטרגדיות האנושיות שמלוות כל סכסוך מזוין.

העובדה שהספרות האוהדת פעולות מלחמתיות בדרך כלל נעלמת במהרה מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי מעניינת מאוד, וחושפת את הנתון שלמרות ההתלהבות המופגנת בתחילת כמעט כל מערכה צבאית, לא נשאר ממנה הרבה לאורך הזמן. הציטוט המובא לעיל מאת הסופרת היהודייה מאלזס-לוריין, אדריאן תומס, נותן גם מקום להשערה כי ספרות מהסוג הזה בדרך כלל לא הצטיינה באיכותה. בין הסופרים שאהדו מלחמות ואלימות מדינית לא נמנים חתני פרס נובל לספרות, ואילו יש כמה שזכו בפרס יוקרתי זה מהמחנה השני.

רשימת השמות של יצירות אנטי-מלחמתיות שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה וסופריהן ארוכה, וכותרים רבים שייכים לקנון הספרות העולמית המקובל. כאן יש להזכיר את הסופר הצרפתי רומן רולן (על מהומת הקרב) ואת עמיתו האמריקני ארנסט המינגווי (הקץ לנשק; שניהם חתני פרס נובל לספרות), את הגרמני אריך מריה רמרק (במערב אין כל חדש), את הצרפתי אנרי ברביוס (האש – עד היום לא תורגם לעברית!), ואת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק). יצירותיהם שייכות בלי שום ספק לקנון הבינלאומי המוכר, תורגמו לשפות רבות (עד ימינו אנו) ושימשו בסיס לעיבודי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.

 

הקץ לנשק מאת ארנסט המינגווי, הוצאת ידיעות אחרונות

בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החליטו הצרפתים רומן רולן (Romain Rolland) ואנרי ברביוס (Henri Barbusse) להקים תנועת שלום לאינטלקטואלים מכמה מדינות שנקראה "בהירות" (Clarté). מטרת הארגון הייתה הפצת יצירות ספרותיות שמגנות מלחמות ויוצאות נגד השפעתן ההרסנית על התרבות האנושית. ברביוס גם הזמין את שטפן צוייג להצטרף לאותו ארגון (ראו בתמונה את המכתב מאת ברביוס אל צוייג, ככל הנראה מכתב חוזר לאינטלקטואלים רבים). צוייג אמנם היה פציפיסט מוצהר, אך כמעט ולא פנה ביצירותיו בצורה חד משמעית נגד אירועי מלחמת העולם הראשונה, אלא הדגיש את איחולו לעם היהודי, שלא ייכנס לשיכרון הלאומני, שהיה נפוץ מאוד במדינות רבות שהשתתפו במלחמה.

 

מכתבו של אנרי ברביוס לסטפן צוויג

 

האש מאת אנרי ברביוס

 

הרומן האש מאת ברביוס היה מעין "חלוץ" בז'אנר האנטי-מלחמתי. הוא כבר פורסם בשנת 1916 בכתב עת צרפתי ולאחר מכן גם יצא הספר. עם יצירה זו זכה הסופר בפרס הספרות היוקרתי, "פרס גונקור". עוד בימי המלחמה תרגום אנגלי ראה אור, ומיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה יצאה לאור הגרסה הגרמנית. ברביוס כתב את הספר ממבטו האישי בתור חייל במלחמה בשנים 1916-1914. הוא לא הסתיר את הסבל ואת המצוקה של החיילים הפשוטים, שהם הגיבורים בספר זה. הגישה והסגנון היו שונים מהמקובל. בולט בעיקר היעדר השיכרון הלאומי בהשוואה לספרים אחרים שיצאו לאור באותם ימים.

 

שירי המלחמה הגדולה מאת זיגפריד ששון, הוצאה עצמית

 

כמו רוב הסופרים שחשפו את צדדיה המכוערים של מלחמת העולם הראשונה, גם הבריטי (והיהודי) זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) היה חייל פעיל. בתחילת המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי, אך לאחר כמה פציעות שינה את גישתו. למרות זאת נשאר בצבא ושרד את כל שנות המלחמה. כבר מ-1917 התחיל להוציא יצירות – פרוזה ושירה – שהתמקדו בחוויותיו כחייל: (The Old Huntsman (1917), Counter-Attack (1918 ואחרים (לא תורגמו לעברית). ששון אף כתב שירים שבהם שנות המלחמה הפכו לנושא מרכזי. מבחר מהם פורסם בתרגום לעברית ב-2011 בשם שירי המלחמה הגדולה.

 

במערב אין כל חדש מאת אריך מריה רמרק, הוצאת מחברות לספרות

 

אחד הספרים המפורסמים ביותר בנושא הוא במערב אין כל חדש מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק. ברומן זה, שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו ב-1929, מתאר רמרק את גורלם של תלמידי תיכון גרמניים, שהתגייסו היישר מספסל הלימודים לחפיר בחזית המערבית. ספר זה הבליט את המונח של "הדור האבוד": החיילים הצעירים שלומדים מהר מאוד, שכמעט כל הידע האזרחי שרכשו מאבד את ערכו בפעולות המלחמה, ושהדרך חזרה לחיים שגרתיים לא פשוטה. מוטיב זה אף מופיע בהמשך בעוד כמה רומנים אחרים של רמרק. הספר תורגם ליותר מ-50 שפות וראה מהדורה כוללת של כ-20 מיליון עותקים. מיד לאחר פרסומו נעשה סרט הוליוודי על בסיס הסיפור. לאחרונה יצא לאור תרגום חדש של ספר חשוב זה לעברית בתרגומו של גדי גולדברג.

 

קתרין מתגייסת מאת אדריאן תומס

 

האישה היחידה שהצליחה לקבל תשומת לב רבה עם ספרה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה אדריאן תומס (Adrienne Thomas), ילידת לוריין (Lorraine) ויהודייה. שמה האמתי היה הרתה לסר (Hertha Lesser). היא חיברה רומן בצורה של יומן פיקטיבי של נערה יהודייה תושבת העיר מיץ (Metz): קתרין מתגייסת (Die Katrin wird Soldat). עם פרוץ המלחמה הגיבורה מתנדבת בצוות אחיות של הצלב האדום בתחנת הרכבת של מיץ ומטפלת בפצועים מהרכבות שחוזרות מהחזית המערבית זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הסופרת לא רק שפכה אור על פן זה של המלחמה, אלא גם הצליחה להבליט את הרבדים השונים בזהות הגיבורה: בתור אזרחית גרמנייה, תושבת לוריין (עם כל הדגשים על התרבות הצרפתית) ובהיותה יהודייה. גם ספר זה היה רב מכר עולמי ותורגם לתשע שפות זמן קצר לאחר פרסומו ב-1930, כבר יותר מעשור לאחר סיום המלחמה!

 

השגעון הגדול מאת אביגדור המאירי, הוצאת דביר

 

החייל האמיץ שווייק מאת ירוסלב האשק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

 

הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל (במקור: אויגן הפליך – Eugen Hoeflich) חיבר ספר בעקבות מלחמת העולם הראשונה מזווית מיוחדת מאוד. הוא היה חייל וקצין בצבא האוסטרי בכמה מקומות, בסוף בתפקיד מפקד יחידה קטנה בירושלים. בן גבריאל כתב על כך בעיקר בספרו זהב בחוצות, שיצא לאור ב-1946 בעברית (בתרגום של אביגדור המאירי, שאף הוא כתב ספר על מלחמת העולם הראשונה), למרות שנכתב במקור בגרמנית (רק ב-2016 יצאה לאור הגרסה המקורית הגרמנית). בן גבריאל ניגש לנושא בצורה חצי הומוריסטית ומזכיר פה ושם את ספרו של האשק החייל האמיץ שווייק. הנושא, ככל הנראה, לא משך יותר מדי תשומת לב לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה, כך שספר זה עד היום לא זכה בהערכה מלאה.

אין זה המקום לציין את כל הסופרים ואת כל היצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא הוזכרו כאן שמות כמו אלברט ארנשטיין, שמעון דובנו, מיכאיל בולגקוב ואחרים. רוב היצירות נגישות בספרייה הלאומית ואף חומרים ארכיוניים הקשורים לנושא קיימים באוספיה.

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?" - כך נולד השיר "אור וירושלים" של הלוחם שנפל בקרב יוסף שריג ז"ל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

יום חורף, 1965. משפחה עגומה נוסעת לירושלים, כדי להביא למנוחות את הסבתא שהלכה לעולמה. "ירד גשם זלעפות , כשליווינו את סבתא, בת דור רביעי בירושלים.", סיפר לימים יצחק שריג. "ישבנו סביב הארון שלה בארגז המשאית, נבוכים מאוד מהמצב. לימים סיפרה אמא שלפתע, סמוך לשער הגיא, יצאה שמש רכה, מחויכת, והפכה את הדרך הקודרת, למשהו נסבל יותר"…

הַשֶּקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּמֵי הָעֵרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וֶקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶקֶת לַהַט-חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת

 

השמש שליוותה אותו אל העיר

אמם של יצחק ויוסף שריג, תקווה, כתבה שנים אחר כך: "כשהגענו לשער הגיא ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חיבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמיים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צדי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיניי יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ".

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי-הַקֶּשֶת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל-הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

יוסף שריג נולד בקיבוץ בית השיטה, ליד בית שאן. בנם של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב ב-48, ושל סופרת הילדים תקוה זליגר. לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי, למד יוסף מוזיקה ולאחר מכן שילב את עבודתו כמורה למוזיקה עם עבודה חקלאית. בין לבין עסק גם בכתיבת שירים והלחנתם.

כריכת "עשרים שירים" של יוסף שריג. לחצו על התמונה לכל השירים בפרויקט בן יהודה

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת-הָאוֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר, כְּאוֹהֵב, אֶל הַשְכוּנוֹת
וּמוּל פָּנָיו, קְרִיצוֹת רִבּוֹא, עֵינֵי-הָאוֹר הֵן
לֶפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלָיו כְּנִפְעָמוֹת

 

אותו ניצוץ בעיניים

"שבע שנים לאחר אותה הלוויה, יוסף בא אל אימי" ממשיך לספר יצחק, והראה לה דף מרוט ממחברת: "'אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר על ירושלים עבור ה'גבעטרון', לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?', היא קראה את השיר והתמוגגה. השיר היה כתוב ללא תיקון אחד, עם משקל וחריזה ללא רבב. 'מושלם ומקסים', ענתה לו אמא, 'זו ירושלים שבאים אליה משער הגיא.' היא סיפרה שבאותו רגע ראתה בעיניו את אותו ניצוץ שהיה לו כשעלינו לירושלים עם סבתא. 'ומנגינה לאור הזה?', שאלה אותו אמא, ויוסף הוציא מכיסו עוד קרע דף ועליו תוויו של 'אור וירושלים'. השיר אכן בוצע ב'יום ירושלים' של 1972, וכל הימים שאחריו".

בְּדוּמִיַּת אַשְמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶמֶת
וּבִקְטִיפַת-שְחָקִים, רְסִיס אַחֲרוֹן מַחְוִיר
אַך שַחַר כְּבָר! כִּפַּת-זָהָב שֶלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הַחַם, הָרַך, שֶל אוֹר צָעִיר

במלחמת יום הכיפורים, לחם יוסף כמפקד פלוגת טנקים בקרבות הבלימה ברמת הגולן ונהרג שם. הוא עוטר לאחר מותו בעיטור המופת.

אודות יוסף שריג ז"ל לאחר שהוענק לו עיטור המופת. מעריב 8.5.1975

 

בן 29 בלבד היה בנופלו, אך הספיק לכתוב ולהלחין שירים רבים. שיריו ויצירותיו נאספו והוצאו לאור בספר "עשרים שירים", בספרי תוים למקהלות, בתקליט "אחי חזר מן השדה" – וחלקם אף תורגם לשפות שונות.

 

גם היפנים התלהבו

אין ספק ששירו הידוע ביותר הוא "אור וירושלים" אותו כתב והלחין כשנה וחצי טרם מותו. השיר, שהפך לנכס צאן ברזל אצלנו, תורגם ומבוצע בכעשר שפות. ממשיך אחיו: "במלחמת לבנון הראשונה, בן אחיו של יוסף, שמע את השיר בטרנזיסטור, כשחילץ פצועים ליד ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאימי מטוקיו וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנה מקומית את 'אור וירושלים' ביפנית שוטפת. 'אור וירושלים' של אחי יוסף נשאר אחריו ויישאר אחרינו, והוא עוד יהלום המשובץ בין אבני ירושלים".

לפני שלוש שנים, לרגל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הנפיק השירות הבולאי בול, ועליו מילות השיר "שיבה" שכתב יוסף שריג.

שִׁיבָה
לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה
אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ
אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת,
הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה
וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם
פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד
וְרוּחַ אֵין בָּנוּ.

 

שריג הותיר שני בנים. בנו אסף, חבר להקת "איפה הילד", שהיה כבן חמש במות אביו, הלחין לזכרו את השיר "כנפיים, אינך שומע" שכתב אביו.

אסף גם הקליט את השיר "מותי בא לי פתע" שאביו כתב חצי שנה לפני מותו, כאילו צפה זאת מראש. יהי זכרו ברוך.

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

"הסיפור מאחורי" – כתבות נבחרות:

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

 

הסיפור פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק "ירושלים שאהבנו"

 

 

לקריאה נוספת

לעמוד היזכור של יוסף שריג

על יוסף שריג ז"ל באתר קיבוץ בית השיטה

"עשרים שירים" של יוסף שריג בפרויקט בן יהודה

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא"

שניהם פסנתרנים, שניהם מלחינים, אבל רק אחד מהם רואה בשני גיבור-על. לרגל יציאת ״סביבנו״, אלבומו החדש של יוני רכטר, המוסך הפגיש אותו עם עומר קליין, ממוזיקאי הג'ז הישראלים המצליחים בעולם, לשיחה על מילים, צלילים, שירה וקסמו של הלא-מודע.

עומר: האלבומים שלך הם כמו קפסולות זמן, אלבום האולפן האחרון שלך יצא לפני 14 שנה(!). אני מתאר לי שבזמן שעובר אתה חווה שינויים ורואה שינויים סביבך. זה נכנס לאלבום?

יוני: כן. אני יותר קשוב היום לסביבה משהייתי. זה אלבום שרוצה להיות יותר קומוניקטיבי. לגעת, להגיד ״תתעוררו״. עשיתי גם את הפרויקט הפוליטי עם דויד גרוסמן לאחרונה. כל זה מתקשר לתחושה שאני מסתכל בדאגה מסביב, ומנסה… לא שזה משפיע הרבה, אבל… מה שאני יכול לעשות – לעשות.

אלה הכלים שלנו.

בדיוק. בכלים המוגבלים.

שמתי לב שהאלבום מתחיל במלה ״צליל״, ומסתיים במלה ״לב״.

מה אתה אומר? שמע, זה… רגע, בשיר האחרון… נכון!

האלבום מתחיל בשאלה ״צליל, מתי הוא מתחיל?״. וכבר שם, התשובה היא לב.

״כשבלב רועד מיתר״.

ובשיר האחרון: ״סביבנו כל כך הרבה רעש / באוזן, בעין, נוקב / רעש, יש כל כך הרבה רעש / הראש מסתובב והלב״. נראה שהצליל והלב הם המהות של מה שאתה עושה.

זה נכון.

אני חושב ש״צליל מתי הוא מתחיל״ הוא אחד הטקסטים הכי יפים של עלי מוהר.

אני מסכים. זה שיר ישן שהיה הרבה שנים במגירה. אגב השיר האחרון, ״סביבנו״, הוא אולי האחרון שעלִי כתב. אחרי שהוא נפטר הלחנתי אותו, כמין שיר אבל עליו. כמו שיר שוברטי שגם זמר בריטון יכול לשיר.

הוא נשמע כמו הלחנים הניסיים שיוצאים בחמש דקות. ככה זה היה?

אני חושב שכן. אולי בגלל זה לא הייתי בטוח לגביו. אתה יודע, בזמנו לא אהבתי את שירי 'הכבש השישה-עשר', כי אמרתי ״הם באו לי בקלות מדי״. חשבתי שזה לא חוכמה לעשות מה שקל לך. החוכמה היא לכתוב סימפוניה, לא שיר כמו ״גן סגור״.

קשה להעריך את מה שבא טבעי. ולפעמים הסביבה מנסה לומר לך שזה דווקא יפה ובעל ערך.

בדיוק! לזה שייכים השירים האלה, הפשוטים.

איך אתה רואה את השאלה בשיר, ״מה זה יש בי שחושש ושר?״

זה מזכיר את ״עד מחר״ של זך. ״בכל פעם שאני שר, משהו בי נשבר. זאת הדרך שלי לתת לך את עצמי עד מחר״. מחויבות עד מחר… זה משהו שאני יכול להתחבר אליו. החשיפה. אנשים מופנמים שצריכים להיחשף, ומה זה עושה להם. יש פלא שראיתי הרבה פעמים – אמנים שהם אנשים מופנמים, ופתאום על הבמה נדלק להם איזה אור פנימי. לזה אני חושב שזה מתייחס.

אתה תמיד מלחין טקסט שהוא עליך. הוא לא נכתב עליך אבל זה לא רלוונטי. רק אתה קורא אותו עכשיו.

נכון. הפרשנות המוזיקלית הזאת היא עליי, אין ספק.

אני אוהב את המשפט ״זמן, חולף ועובר / ומותיר אחריו דבר״. אתה חושב הרבה על איך להדגיש משפט שחשוב לך?

כל העבודה שלנו באלבום היתה על הטקסט. תקפתי את העיבודים מכיוון המלים. זה נתן לי מפתחות איך לעבוד, אילו כלים לבחור. ״זמן מותיר אחריו דבר״ זה משפט גדול, כשאתה חושב על זה.

כן. הקונוטציה העיקרית היא דווקא ״לא מותיר אחריו דבר״.

הכל שוקע עם הזמן.

והווריאציה של מוהר אומרת לנו שהזמן דווקא כן מותיר אחריו דבר. אולי את השיר עצמו?

זה כל הסיפור. עלִי עסק הרבה בנושא של מהות השיר. למשל ב״זה כל מה שיש״, בסוף מה שנשאר זה רק שיר. ״ובית קפה קטן / כסא, פסנתר, פסנתרן / לקוח מבקש / נגן שוב את השיר / כי זה כל מה שיש.״

עומר קליין

איך אתה ניגש להלחין טקסט?

באופן לא מודע. הרבה פעמים אני מלחין – בכוונה – בלי להבין את הטקסט. אני שם אותו על הפסנתר ומנסה לראות מה יוצא. זה בדרך כלל קורה אחרי שעה-שעתיים של נגינה, כשאני כבר מחומם נפשית ופסנתרנית.
אני הולך עם אינטואיציה. אם האינטואיציה לא עובדת, אפשר לנסות לכוון את עצמך דרך גירויים. להתעמק בטקסט, לחפש משהו לא צפוי. לפעמים לעבוד מהראש, לא מהרגש, ואז זה מדליק אותך. אבל הכי טוב זה כשפתאום משהו יוצא, בכלל בלי שידעת.

אז יהיה מדויק לומר שבשלב הראשוני אתה יותר מתחבר לאווירה של הטקסט מאשר למשמעות שלו?

כן, אני מנסה. בהתחלה אני באמת מנסה לא להבין אותו.

יש כאן שלושה לחנים לטקסטים של יענקלה רוטבליט. לדעתי ״דברים שכאלה״ ו״מדריך תיירים״ הם מהשירים הכי יפים שלך. זה שילוב חריף. אתה – עם כל האישיות שאתה מביא – עם אמן אחר בעל אישיות חזקה משלו. יש שם משהו נפיץ. איך השירים האלה נולדו?

עבדתי עם רוטבליט קצת בעבר, יש לנו דיבור נעים. הוא אדם מרתק. הבחירות שלו, בשפה ובמה שיש לו לומר, מיוחדות ומאוד מדברות אלי. אגב, שלושת השירים האלה כבר הולחנו על ידי אחרים. את ״דברים שכאלה״ מתי כספי הלחין לאלבום שהוא עובד עליו עכשיו. הוא קרא לשיר ״אז יש״.

אז אם אתה ומתי כספי הייתם גיבורי-על, זה היה הקרב בסוף הסרט שבו כל אחד מנסה סוף-סוף להרוג את השני.

(צוחק) זה לא היה מודע.

זה מה שאתם מספרים לתקשורת.

בדיוק.

״דברים שכאלה״ הוא שיר כמעט דתי, מפתיע לשמוע אותך שר טקסט כזה.

האדם שבורח, כמו שאול שבורח מהמלוכה, או כמו נביא – על זה השיר בעיני. האווירה מעורפלת, הזויה, אבל מאוד מובהקת. ו״מדריך תיירים״ הוא שיר מלא הומור. מספיקה השורה הראשונה: ״הייתי מדריך תיירים לירח במשרה חלקית״. ואז הוא חוזר לארץ ושוב מחפש משרה, אני נורא אוהב את זה.

הלחן עצמו עשיר ומורכב, וזה מתאים לטקסט שמבטא פליאה, התפעמות רוחנית. וגם אצל רוטבליט ישנה המשחקיות המוטיבית שהזכרת: ״פלא על פלא, פלא על פלא / פה להלל לבורא בעולם אהבה״.

זה נהדר. אגב זה גם מאוד מתאים לעלי מוהר. שניהם אהבו את נסים אלוני. אלה אנשים שהצליל חשוב להם.

ההפקה המוזיקלית של אלון לוטרינגר מגלה המון איפוק. זה מתחבר לנושא של האלבום? משהו כמו ״יש הרבה רעש מסביב, בואו נייצר אנחנו אמירה מזוקקת, בהירה?״

אני גדלתי בהרגשה שמוזיקה היא סוג של מרד חברתי. אנשים ניסו לעשות משהו עמוק. היום אני מרגיש שכולם רוצים רייטינג, זה המשחק.

זה קשור גם לעולם הרשתות החברתיות, לא? כל אחד מייצר המון תוכן על עצמו. כולם כל הזמן מציגים לקהל דמיוני.

הגדרה יפה. כן, ״סביבנו כל כך הרבה רעש״.

יש באלבום שני שירים אירוניים ברצף, ״אולי״ של דניאלה לונדון-דקל, ו״למה לא אמרת״ של עלי מוהר. הדובר בשניהם הוא גבר… לא הכי מודע לעצמו. חשוב לך לכלול הומור בעבודה שלך?

ודאי. החל מכוורת דרך שיתופי הפעולה עם עלִי, אריק איינשטיין, מיקי גורביץ׳. אני לא מחדש כשאני אומר שהומור זה דבר מאוד רציני. הומור נותן קלות, פרופורציה. זה כיף ומשחרר. ״למה לא אמרת״ הוא על גבר שפשוט לא מודע לעצמו ובטוח שהאשה מאוהבת בו, אבל זה בקטע מצחיק.

יש שם רגע של כשל מוסרי, כשאתה גם מציע לבחורה לרקוד למבדה וגם שר לה את ״העולם שמח״.

(צוחק) נכון…

קריסת מערכות. וב״אולי״, הגבר מצפה שיוכל להשליך את חייו על כתפי האשה. היא תבוא ותסדר הכל.

כן, וכמובן זה לא קורה. הגבר הזה לא יכול להציל את החיים שלו, הוא תקוע. בסוף בגלל התקיעות שלו הוא נשאר לבד, עם הגופייה והכרס והחתול. הכל בהומור שחור, אבל מאוד מרומז.

אתה מאוד משכנע בתפקיד הגבר עם הכרס והשער הנסוג, אפילו שאין לך.

(צוחק) תודה רבה!

אחרי שני השירים המצחיקים יש רצף משוררים קאנוניים: עמיחי, זך, ושיר של אמיר גלבוע, ״כדור מן הצער״ שהוא בעיניי יפהפה – אחד השירים הכי יפים שלך ואחד הטקסטים הכי יפים שהלחנת. זה שיר כאוב, אבל עם הרבה בהירות. המשאלה הזאת, שיראו מה הוא עשה ויגידו שזה מעשה ידיו של נער… זה כל כך יפה.

הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר
כַּמָּה צְבָעִים יְשַׂחֲקוּ בּוֹ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן אַטִילֶנוּ
מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר
מִבְּרֵכָה רוֹדֶמֶת
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִילֶנוּ
עֵר וְחוֹלֵם
סוֹעֵר
וְשַׁאֲנָן
וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר
כָּל צַעַר וְצַעַר
בְּכוֹחַ יִפְתַּח
שַׁעַר
אַחַר
שַׁעַר
וְכָל רוֹאָיו
זֶה אֶל זֶה
יֹאמְרוּ
וַדַּאי מַעֲשֵׂה יָדָיו
שֶׁל נַעַר.

כן. זה מהספר ״הכל הולך: שירים מתקופה מאוחרת״. זו היתה השנה האחרונה לחייו, והוא כנראה ידע את זה. זה אדם שיודע שלא נשאר לו הרבה, ומנסה לחזור ולהיות נער. הכל זה צער, אז הוא מנסה איכשהו לשחק עם זה ולעשות מזה כדור, או ״בריכה רודמת״, כל הביטויים שם כל כך יפים.
בשלושת השירים האלה, החיבור שלי מאוד עמוק. קבעתי עמדה לגבי הטקסט. קודם כל כקורא, ואז כמלחין. הכי אני מתחבר ל״אדם בחייו״ של עמיחי, כי הוא בעיני טקסט גאוני ובכלל ברמה אחרת. תמיד אני אומר שעמיחי הוא לא משורר, הוא שירה. הוא התגלמות של שירה. זה יוצא ממנו טבעי כזה. איך הוא מדבר כאן על המוות: ״מות תאנים ימות בסתיו / מצומק ומלא עצמו ומתוק״.

איך באמת אתה לוקח טקסט מורכב כזה ומצליח להכיל אותו בפורמט של שיר?

דווקא יצירות של 50 דקות, ועשיתי כאלה, לא מגיעות לקהל כמו שהשירים מגיעים. למשל ״כשאלוהים אמר בפעם הראשונה״, לחן נפלא של מתי כספי, וטקסט נפלא של זך – אם הוא היה עושה את זה ביצירה ארוכה, זה היה פחות נגיש. כנראה רציתי, דווקא דרך המדיום התקשורתי הזה של שיר, להגיד דברים עמוקים.
אגב, אף אחד כמעט לא מבין את זה, אתה אחד הראשונים שמתייחס לדברים האלה. אבל אתה יודע, לאף אחד אין זמן. בכל אופן, הרגשתי כאילו אני מבטא נתחי חיים שלי דרך המילים האלה.

מי הסופרים והסופרות שאתה אוהב? שהשפיעו עליך? נדמה לי שהזכרת פעם את בית בודנברוק.

נכון, תומאס מאן. בית בודנברוק זה ספר שנגע בי באופן עמוק. גם צ׳כוב, טולסטוי, פלובר. מאדאם בובארי, שקראתי בגיל מבוגר, והדהים אותי מבחינת הצורה.
קראתי שפלובר אמר שלא חשוב המה אלא האיך, ואני ממש מאמין בזה. לדוגמה, עשיתי פעם יצירה לתזמורת, והייתי תקוע. אז אמרתי, ״מה שיבוא כמוטיב ראשוני – אני אקח״. בא משהו (שר שלושה צלילים), והתחלתי לעבוד. ופתאום יצא מזה משהו שהוא אני. ואז הבנתי שלא משנה מה אקח, זה תמיד יהיה אני. מה שמשנה זה האיך. מה אני עושה עם זה, מתי אני שובר את זה, כל הדברים שהם האישיות שלי. המבנה, ההפתעות, הקונטרפונקט. המה, המוזיקה עצמה, תבוא בין כה. משהו יבוא. זה משהו שהרגשתי מפלובר.
אני קורא ספרים ישראלים, וספרים מודרניים שנכתבים עכשיו בעולם, למשל ״המאבק שלי״ של קנאוסגורד. אני אוהב את נטליה גינזבורג, קורמאק מקארת׳י, אליס מונרו. דליה רביקוביץ שהלחנתי רבים משיריה היא משוררת נפלאה בעיני. אני מאוד אוהב את פיליפ רות׳. לא זוכר באיזה ספר, במשך 30 עמודים אתה לא מבין כלום וחושב שדילגת על משהו ופתאום… מישהו שם הוא אפרו-אמריקאי, אם אתה זוכר, והוא כותב את זה רק מאוחר בספר.

"הכתם האנושי".

"הכתם האנושי". זה הכוח של צורה. למשל כשאתה כותב יצירה ארוכה, לא לתת לקהל מה שהם רוצים. בהופעה, בעיני הדבר הכי חשוב זה הסדר, יצירת המתח. על הדברים האלה אני לומד מדיסציפלינות אחרות. יש עוד דוגמאות, אבל אלה שני סופרים שלמדתי מהם המון.

מתי לעשות מה. בספרות יש צורות כל כך מעניינות, ואינסוף תשובות לשאלה הזו.

בדיוק. יואל הופמן, שכותב מכתמים קצרים, או זבאלד ששם צילומים ומתייחס אליהם, וכך הלאה.

מה שזה לא יהיה, תמשיך. אתה נשמע באלבום הזה במיטבך. טוב, אני אפסיק את ההקלטה ואז אפשר לדבר על NBA.

כן, ראית שגולדן סטייט —

***

צְלִיל –

מָתַי הוּא מַתְחִיל

כְּשֶׁבַּלֵּב רוֹעֵד

מֵיתָר,

שִׁיר –

אֶת מִי הוּא מַצִּיל

כְּשֶׁבַּחוּץ שׁוֹמֵם

וְקַר.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

הֵד –

אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

אֶת קוֹלֵךְ שֶׁנֶּאֱלָם,

מִי –

שׁוֹרֵק לוֹ בַּחוּץ

וּבַחֹשֶׁךְ

נֶעֱלָם.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

צְלִיל מָתַי הוּא מַתְחִיל

וְהֵד אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

צֵל עַל מִי הוּא נוֹפֵל

וְשִׁיר אֶת מִי הוּא מַצִּיל,

זְמַן –

חוֹלֵף וְעוֹבֵר

וּמוֹתִיר אַחֲרָיו

דָּבָר,

שִׁיר –

חוֹזֵר וּמַזְכִּיר

אֵיךְ הַזְּמַן שֶׁלִּי עָבַר.

כתבות נוספות:

עלי מוהר – פזמונאי ומבקר מסעדות בפריז

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

שירים נוספים של יענקל'ה רוטבליט בבית לזמר

עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית

הזכרת הנשמות שהוסתרה בין דפי הספר הסובייטי: כתב יד נדיר מלמד כי גם תחת הדיכוי היו יהודים שהתעקשו לשמר משהו מדת אבותיהם.

תפילת יזכור שכתב יהודי סובייטי על גבי דפיו הריקים של ספר מודפס

מרגע שהידקה המהפכה הסובייטית את אחיזתה בכל מרחביה העצומים של האימפריה הצארית שעל חורבותיה היא קמה, אולצו יהודים מאמינים רבים לנטוש את דת אבותיהם ולהכריז על נאמנותם הבלתי מתפשרת לערכיה של המהפכה. רבים עשו זאת בחפץ לב ומתוך אמונה באפשרויות הבלתי מוגבלות שתעמיד בפניהם ברית המועצות. אחרים עשו זאת בהסתייגות ובחוסר ברירה. מיעוט יהודי לא מבוטל החליט לשמר בסתר את עיקרי הדת שהלכה ונשכחה מזיכרונם.

הפריט כולו מכיל שלושה דפים, זהו אחד מהם. מדובר בדף מודפס המכיל את אישורו של משרד התרבות להדפיס את היצירה – שמה של היצירה לא ידוע לנו

עדות מרגשת לשמירת גחלת היהדות בידי אנוסי המהפכה אנו מוצאים על גבי דפי המגן (העמודים הראשונים שלפני גוף הטקסט של הספר) של ספר סובייטי שהודפס בהומל (גומל), עיר הממוקמת בדרום מזרח בלארוס. בצד אישורו הרשמי של משרד התרבות על הדפסת המהדורה, כתב בעליו היהודיים של הספר תפילה להזכרת נשמות משפחתו וקרוביו.

שני הדפים הנותרים של הפריט. מדובר בהעתקה בכתב יד של תפילת יזכור לעילוי נשמת משפחת הכותב

עיון בכתב היד מלמד כי העברית לא הייתה שפה בה היה מורגל אותו יהודי עלום שם לכתוב, וטעויות כתיב רבות מופיעות בתפילה. עובדה זו מחזקת את השערתנו שהתפילות נכתבו מהזיכרון ולא הועתקו מטקסט כתוב – דבר שהיווה עבירה חמורה בתקופתו.

ניסיונותינו לתארך את כתב היד העלו חרס. אנו יודעים שהספר עצמו הודפס בהומל, עיר בה התקיימה קהילה יהודית לפחות מן המאה ה-16. באוגוסט 1941, כבש הוורכאמט את העיר. מרבית יהודי הומל פונו מבעוד מועד על ידי הצבא האדום הנסוג. 4000 היהודים שנותרו בעיר נרצחו בידי הגרמנים.

האם עובדה זו מהווה אישור לכך שהתפילה נכתבה לפני מלחמת העולם השנייה? בהחלט ייתכן שזה המצב. עם זאת, ידוע שיהודים מעטים ששרדו את המלחמה חזרו להומל בתום המלחמה האיומה, ואפשר שאחד מהם חיבר את כתב היד.

הכתבה נכתבה יחד עם מחלקת כתבי-יד והמכון לתצלומי כתבי-יד

***

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

****