רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?" - כך נולד השיר "אור וירושלים" של הלוחם שנפל בקרב יוסף שריג ז"ל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

יום חורף, 1965. משפחה עגומה נוסעת לירושלים, כדי להביא למנוחות את הסבתא שהלכה לעולמה. "ירד גשם זלעפות , כשליווינו את סבתא, בת דור רביעי בירושלים.", סיפר לימים יצחק שריג. "ישבנו סביב הארון שלה בארגז המשאית, נבוכים מאוד מהמצב. לימים סיפרה אמא שלפתע, סמוך לשער הגיא, יצאה שמש רכה, מחויכת, והפכה את הדרך הקודרת, למשהו נסבל יותר"…

הַשֶּקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּמֵי הָעֵרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וֶקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶקֶת לַהַט-חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת

 

השמש שליוותה אותו אל העיר

אמם של יצחק ויוסף שריג, תקווה, כתבה שנים אחר כך: "כשהגענו לשער הגיא ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חיבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמיים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צדי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיניי יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ".

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי-הַקֶּשֶת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל-הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

יוסף שריג נולד בקיבוץ בית השיטה, ליד בית שאן. בנם של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב ב-48, ושל סופרת הילדים תקוה זליגר. לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי, למד יוסף מוזיקה ולאחר מכן שילב את עבודתו כמורה למוזיקה עם עבודה חקלאית. בין לבין עסק גם בכתיבת שירים והלחנתם.

כריכת "עשרים שירים" של יוסף שריג. לחצו על התמונה לכל השירים בפרויקט בן יהודה

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת-הָאוֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר, כְּאוֹהֵב, אֶל הַשְכוּנוֹת
וּמוּל פָּנָיו, קְרִיצוֹת רִבּוֹא, עֵינֵי-הָאוֹר הֵן
לֶפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלָיו כְּנִפְעָמוֹת

 

אותו ניצוץ בעיניים

"שבע שנים לאחר אותה הלוויה, יוסף בא אל אימי" ממשיך לספר יצחק, והראה לה דף מרוט ממחברת: "'אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר על ירושלים עבור ה'גבעטרון', לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?', היא קראה את השיר והתמוגגה. השיר היה כתוב ללא תיקון אחד, עם משקל וחריזה ללא רבב. 'מושלם ומקסים', ענתה לו אמא, 'זו ירושלים שבאים אליה משער הגיא.' היא סיפרה שבאותו רגע ראתה בעיניו את אותו ניצוץ שהיה לו כשעלינו לירושלים עם סבתא. 'ומנגינה לאור הזה?', שאלה אותו אמא, ויוסף הוציא מכיסו עוד קרע דף ועליו תוויו של 'אור וירושלים'. השיר אכן בוצע ב'יום ירושלים' של 1972, וכל הימים שאחריו".

בְּדוּמִיַּת אַשְמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶמֶת
וּבִקְטִיפַת-שְחָקִים, רְסִיס אַחֲרוֹן מַחְוִיר
אַך שַחַר כְּבָר! כִּפַּת-זָהָב שֶלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הַחַם, הָרַך, שֶל אוֹר צָעִיר

במלחמת יום הכיפורים, לחם יוסף כמפקד פלוגת טנקים בקרבות הבלימה ברמת הגולן ונהרג שם. הוא עוטר לאחר מותו בעיטור המופת.

אודות יוסף שריג ז"ל לאחר שהוענק לו עיטור המופת. מעריב 8.5.1975

 

בן 29 בלבד היה בנופלו, אך הספיק לכתוב ולהלחין שירים רבים. שיריו ויצירותיו נאספו והוצאו לאור בספר "עשרים שירים", בספרי תוים למקהלות, בתקליט "אחי חזר מן השדה" – וחלקם אף תורגם לשפות שונות.

 

גם היפנים התלהבו

אין ספק ששירו הידוע ביותר הוא "אור וירושלים" אותו כתב והלחין כשנה וחצי טרם מותו. השיר, שהפך לנכס צאן ברזל אצלנו, תורגם ומבוצע בכעשר שפות. ממשיך אחיו: "במלחמת לבנון הראשונה, בן אחיו של יוסף, שמע את השיר בטרנזיסטור, כשחילץ פצועים ליד ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאימי מטוקיו וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנה מקומית את 'אור וירושלים' ביפנית שוטפת. 'אור וירושלים' של אחי יוסף נשאר אחריו ויישאר אחרינו, והוא עוד יהלום המשובץ בין אבני ירושלים".

לפני שלוש שנים, לרגל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הנפיק השירות הבולאי בול, ועליו מילות השיר "שיבה" שכתב יוסף שריג.

שִׁיבָה
לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה
אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ
אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת,
הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה
וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם
פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד
וְרוּחַ אֵין בָּנוּ.

 

שריג הותיר שני בנים. בנו אסף, חבר להקת "איפה הילד", שהיה כבן חמש במות אביו, הלחין לזכרו את השיר "כנפיים, אינך שומע" שכתב אביו.

אסף גם הקליט את השיר "מותי בא לי פתע" שאביו כתב חצי שנה לפני מותו, כאילו צפה זאת מראש. יהי זכרו ברוך.

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

"הסיפור מאחורי" – כתבות נבחרות:

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

 

הסיפור פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק "ירושלים שאהבנו"

 

 

לקריאה נוספת

לעמוד היזכור של יוסף שריג

על יוסף שריג ז"ל באתר קיבוץ בית השיטה

"עשרים שירים" של יוסף שריג בפרויקט בן יהודה

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית

הזכרת הנשמות שהוסתרה בין דפי הספר הסובייטי: כתב יד נדיר מלמד כי גם תחת הדיכוי היו יהודים שהתעקשו לשמר משהו מדת אבותיהם.

תפילת יזכור שכתב יהודי סובייטי על גבי דפיו הריקים של ספר מודפס

מרגע שהידקה המהפכה הסובייטית את אחיזתה בכל מרחביה העצומים של האימפריה הצארית שעל חורבותיה היא קמה, אולצו יהודים מאמינים רבים לנטוש את דת אבותיהם ולהכריז על נאמנותם הבלתי מתפשרת לערכיה של המהפכה. רבים עשו זאת בחפץ לב ומתוך אמונה באפשרויות הבלתי מוגבלות שתעמיד בפניהם ברית המועצות. אחרים עשו זאת בהסתייגות ובחוסר ברירה. מיעוט יהודי לא מבוטל החליט לשמר בסתר את עיקרי הדת שהלכה ונשכחה מזיכרונם.

הפריט כולו מכיל שלושה דפים, זהו אחד מהם. מדובר בדף מודפס המכיל את אישורו של משרד התרבות להדפיס את היצירה – שמה של היצירה לא ידוע לנו

עדות מרגשת לשמירת גחלת היהדות בידי אנוסי המהפכה אנו מוצאים על גבי דפי המגן (העמודים הראשונים שלפני גוף הטקסט של הספר) של ספר סובייטי שהודפס בהומל (גומל), עיר הממוקמת בדרום מזרח בלארוס. בצד אישורו הרשמי של משרד התרבות על הדפסת המהדורה, כתב בעליו היהודיים של הספר תפילה להזכרת נשמות משפחתו וקרוביו.

שני הדפים הנותרים של הפריט. מדובר בהעתקה בכתב יד של תפילת יזכור לעילוי נשמת משפחת הכותב

עיון בכתב היד מלמד כי העברית לא הייתה שפה בה היה מורגל אותו יהודי עלום שם לכתוב, וטעויות כתיב רבות מופיעות בתפילה. עובדה זו מחזקת את השערתנו שהתפילות נכתבו מהזיכרון ולא הועתקו מטקסט כתוב – דבר שהיווה עבירה חמורה בתקופתו.

ניסיונותינו לתארך את כתב היד העלו חרס. אנו יודעים שהספר עצמו הודפס בהומל, עיר בה התקיימה קהילה יהודית לפחות מן המאה ה-16. באוגוסט 1941, כבש הוורכאמט את העיר. מרבית יהודי הומל פונו מבעוד מועד על ידי הצבא האדום הנסוג. 4000 היהודים שנותרו בעיר נרצחו בידי הגרמנים.

האם עובדה זו מהווה אישור לכך שהתפילה נכתבה לפני מלחמת העולם השנייה? בהחלט ייתכן שזה המצב. עם זאת, ידוע שיהודים מעטים ששרדו את המלחמה חזרו להומל בתום המלחמה האיומה, ואפשר שאחד מהם חיבר את כתב היד.

הכתבה נכתבה יחד עם מחלקת כתבי-יד והמכון לתצלומי כתבי-יד

***

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

****

על אינסה וגנר עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל שהלכה החודש לעולמה

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם"

"נפשי תישאר כאן, ואני אסע הביתה. סיכמנו בינינו", כתבה אינסה רובינשטיין-וגנר בדואר אלקטרוני טיפוסי של בוקר שגרתי. אינסה נסעה הביתה ונפשה נשארה כאן.

אינסה רובינשטיין-וגנר נולדה בחרקוב שבאוקרינה בח' באדר א' תשל"ו ה-9 לפברואר 1976. בת שבע-עשרה עלתה ארצה בגפה היישר לחוות הנוער הציוני לתכנית בת שלוש שנים שעשויה הייתה לכלול לימודי אולפן בשנה הראשונה, לימודים של מכינה קדם-אקדמית בשנה השנייה ולימודים באוניברסיטה בשנה השלישית. אינסה השתלמה בלימודי מוזיקולוגיה תואר ראשון ושני, ובלימודי דוקטורט שסיימה בשנת 2016. במהלך לימודי הדוקטורט השלימה תואר שני בארכיוניות ובמידענות ובשנת 2011 הצטרפה לצוות עובדי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

בשלהי שנות העשרה לחייה חלתה במחלה ניוונית קשה. אל המגבלות והקשיים הפיזיים התייחסה כאתגר. באמצעות הקלנועית הזעירה שלה ניהלה אינסה חיים עצמאיים, בלתי תלותיים, שמחים ומלאי חיות עם בעלה נפתלי ושני ילדיה מעיין ופלג.

 


אינסה בטקס קבלת הדוקטורט

 

"אפשר לספר על חייה של אינסה סיפורים ארוכי נגן", אומר בעלה של אינסה פרופ' נפתלי וגנר, "אבל אסתפק באנקדוטה אופיינית לאינסה: בתקופת שהותה בחוות הנוער הציוני, בוקר אחד אינסה חמקה מהפנימייה ויצאה לה לשוטט בעיר העתיקה שהייתה חביבה עליה. בדרך חזרה ל'חווה' הרהרה/זממה כיצד תתרץ את היעדרה. לפתע מצאה את עצמה ניצבת מול לשכת הגיוס. בלי לחשוב הרבה התייצבה שם והביעה רצון להתנדב לשירות צבאי אף שהייתה פטורה ממנו. היא קבלה אישור על התייצבותה והציגה אותו לפני מדריכיה כהנמקה להיעדרה מאותו יום לימודים. כיוון שכבר התייצבה שם החליטה לממש את ההתנדבות ואכן גויסה לצבא כשחברותיה המשיכו לאוניברסיטה…"

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם, חיים של עבודה ופעילות וגידול ילדים וניהול משפחה", מספר וגנר. "היא לא רצתה לחיות חיים סיעודיים, חיים של תלות, ועד האשפוז האחרון שהיא לא חזרה ממנו, היא בהחלט חייתה את החיים עם כל המגבלות, עם כל הקשיים, עם כל הנכות. מה שלא עשתה הנוירולוגיה עשתה הטכנולוגיה. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם…".

 


עם בעלה פרופ' נפתלי וגנר ומנחת עבודת הדוקטורט פרופ' רות הכהן

 

ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי ספדה לאינסה: "המשורר יהודה עמיחי כתב: 'אל מלא רחמים'. 'אל מלא רחמים / אלמלא האל מלא רחמים / היו הרחמים בעולם ולא רק בו'. אינסה, מדי בוקר הגעת לעבודה לפני כולם ונכנסת לחדר הארכיונים בו עבדת ב'פריג'ידר' כפי שכינית אותו וקטלגת וסידרת בנאמנות ובמסירות ארכיונים של מלחינים שהפקידו את יצירתם בספרייה הלאומית. כשהגעתי לעבודה, כמה שעות אחרייך, נכנסתי לארכיון ושאלתי אותך 'מה נשמע?' ותמיד השבת 'עדיין טוב'. שוחחנו על ענייני עבודה ולעתים שיתפנו אחת את השנייה בעניינים שונים. תמיד ידעת לנחם, לעודד, להכיל, לייעץ בכל תחום. מעולם לא הבעת כעס, קיטור וקנטור. מדי פעם שימחת אותנו במתנות קטנות ואף פעם לא הסכמת לקבל עזרה מיוחדת או התחשבות מיוחדת לאור מצבך הפיזי שראיתי שהוא הולך ומדרדר, אבל לא סיפרת לי מה מעולל לך גופך ואני לא שאלתי.

בקיץ האחרון הייתי איתך בטקס חלוקת התואר השלישי שאליו הגעת כמעט ישירות מבית החולים אחרי מחלת החצבת. הייתי מאד גאה בך ונפעמת על ההישג הגדול הזה שהגשמת תוך כדי עבודה, טיפול בילדים והתמודדות עם קשיים פיזיים. בשבוע שעבר נזכרנו במחלקה במסיבה הקטנה שעשינו לך במטבחון של מחלקת המוזיקה בספרייה ובצניעות, הענווה והרצון להקטין את גודל המאורע – עם קבלת האישור לקבלת הדוקטורט.

בתחילת ספטמבר, ישבנו על תכנית העבודה לשנה הקרובה. אני חשבתי על כל השנה ואת אמרת 'אז מה לעשות עכשיו' ואז אמרת בסדר אני מתחילה עם סידור ארכיון אנדרה היידו ואחר כך נדבר. זה ייקח לי חודשיים ואז נדבר. לצערי ולצערנו יום יומיים לאחר שיחתנו חלית ולא חזרת יותר לעבודה.

לא הספקנו להיפרד, באתי לבקרך בבית החולים מספר פעמים אבל היה קשה לך לשוחח ואני רק אמרתי והאמנתי שאת לא תיכנעי ועוד תחזרי לשולחן העבודה שלך ב'פריג'ידר' ולספר את הבדיחות ולעודד אותנו. ולא כך קרה לצערנו. מכל מלמדי השכלתי, ואת עלית על כולם. תמיד נזכור אותך – הגיבורה הצנועה שלנו. תמו המאבקים – הגוף בגד אבל את תמיד תהיי עמנו".

 


עם ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל

 

לאינסה, עובדת מחלקתנו, משכימת הקום, שבקשה להפיח צלילים של "יום חדש", צלילים של חיים, אנו מקדישים את צלילי "בוקר" מתוך יצירתו של אדוארד גריג "פֶּר גִּינְט".

 

https://www.youtube.com/watch?v=wCEzh3MwILY

יהי זכרה ברוך.

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

כל כך הרבה תום, שמחה ואהבה לעולם נמצאים בשיריה הנפלאים של פניה ברגשטיין, אך רק מעטים יודעים כי הם נכתבו כשהייתה חולה ורתוקה למיטתה

"וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בושה לספר שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי והיה בזה משום סיפוק ותגמול."

(פניה ברגשטיין)

 

שיריה של פניה ברגשטיין שיריה למבוגרים "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" ושיריה לפעוטות: "בוא אלי פרפר נחמד", "רצתי,רצתי, ונפלתי" ו"ניסע אל השדה" מלווים אותנו מאז ילדותנו. רק מעטים יודעים שהמשוררת פניה ברגשטיין כתבה את שיריה וסיפוריה מלאי הקסם והאור כשהיא רתוקה למיטתה, נאבקת במחלת לב קשה וכשהמוות אורב לה.

 

פניה ברגשטיין בחדרה. מתוך "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"

 

פניה ברגשטיין נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה (העיירה שצ'וצ'ין, פלך לומז'ה, פולין). אביה, יהושע מרדכי היה מורה עברי והוא שתל בה את האהבה לספרות ולעברית. פניה למדה בגימנסיה רוסית ופולנית, הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוץ מגיל 14 והשתתפה בסמינרים ובהכשרות של התנועה. בשנת 1930, כשהיא רק בת 22, עלתה ארצה עם בן זוגה והקימה את ביתה בקיבוץ גבת בארץ ישראל. בגבת שעל שם קדושי פינסק זכתה ברגשטיין להגשמה חלוצית וגם להגשמה בתור יוצרת.

בגלל מחלת הלב שממנה סבלה מגיל צעיר, לא יכלה פניה לעבוד בשדות הקיבוץ כפי שחלמה. היא נאלצה להסתפק בעבודה במחסן הבגדים ובמתפרה. בשאר הזמן רקמה סיפורים ושזרה חרוזים בשירים. היא כתבה על הנוף, על הכרמים ועל הגבעות, היא כתבה שירים לאירועים ולחגים והקדישה משיריה לילדי הקיבוץ.

 

"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, ציורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1988

בארכיון הספרייה הלאומית מצאנו חוברת שהכינו בקיבוץ גבת, קיבוצה של פניה ברגשטיין, במלאות שנה למותה. בחוברת כותבות ילדות הקיבוץ על פניה – פניה שהכירו, פניה שכתבה להן ועליהן. הנה כמה קטעים מתוך החוברת:

 

החוברת שהוכנה בקיבוץ גבת במלאות שנה למותה של פניה ברגשטיין. ארכיון הספרייה הלאומית

 

 

יעל: "פניה הייתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו"

כבר חלפה שנה מאותו יום מר בו הגיעה הבשורה המחרידה על הילקח מאיתנו אחת הדמויות האצילות והמסורות לבית. כולנו אהבנו והערכנו את פניה. בשבילנו בני חברת הילדים, היתה פניה לא רק המדריכה, הדואגת, העוזרת והמיעצת – היא היתה בשבילנו סמל האדם השלם, סמל האדם האוהב; אוהב את כל ההויה שבו הוא חי, אוהב כל עץ, כל ציץ נובט, מלווה בחרדה את כל התמורות החלות במשק, בחברת הילדים.

פניה היתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו. רצון החיים, רצון היצירה, האהבה הרבה שהיתה בה לכל – הן שלא נתנו לה למות, לדכא אותה גם בשעות הקשות ביותר.

פניה היתה הרוח החיה של המקום, היא שוררה בכל רגע של חייה: שירי כיסופים על ביתה הרחוק, שירי חדוה ואושר על בית גבת, על כולנו. היא שוררה שירי עצב ויגון עמוקים וטהורים, על חייה שהולכים וכלים בלא עת. פניה ידעה, וידענו כולנו, כי חולה אנושה היא. קשה המלחמה במוות לאדם שרק נפשו נשארה עדיין שלמה ורעננה. פניה נלקחה מאתנו, אך נדמה שרוחה ודמותה מלווים אותנו בכל דרכנו, בכל חג ומסיבה, בכל שיר שלה אנו רואים את דמותה סובלת ואוהבת.

הימים חולפים עוברים. שנים תחלופנה, שנים של שמחה, שנים של יגון, את כבר לא תהיי אתנו, פניה. אולם שיריך מלאי הוד הטבע שכה אהובים עלינו, ורוחך הזכה והטהורה, ילוונו בכל דרכנו, דמותך תשמש לנו סמל להאמין, לאהוב וליצור.

יעל ס.

 

 

שרה מכיתה ה': "הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים"

 

השנה, שנת תשי"א עברה בלי פניה ובלי השיר, שיר ה"תמיד" של פניה. אמנם, השנה עברה כסדרה, אבל הכל הרגישו בחסרון אחד: חסרונה של הנפש המעודדת את המיואש והעצוב.

פניה לא היתה אתנו במשך השנה וגם לא תוסיף להיות אתנו. עוד אזכור שירים משיריה היפים המפעמים כצלילים זכים, כפעמוני כסף. לא עוד נשמע בספריה על הפרח, הפרפר והציפור – את אלה שאהבה. בסבלם – סבלה, בצערם – צערה, בשמחתם – שמחתה. כן, את כולם אהבה פניה והיא הלכה, לעולם לא תשוב אלינו ולא נראה, את בת-צחוקה התמידית היפה והרכה.

הנה אני מדמה: פניה הולכת בין פרחי השדה, בין הגפנים ושרה את שירתה לטבע וממעל לראשה מעופפת ציפור כחולת הכנף ואדומת המקור, הרוח נושבת קלילה, שיבולים מתנועעות בקצב ובפי פניה פזמון. ידיה מלטפות את הראש הזהוב של השיבולת ומחבקות גזעו של עץ. הנה פניה שולחת מבט חיבה ואהבה לפרח וכאילו יוצאת במחול עם הרוח. הן באמת על כל זה כתבה פניה.

עתה אין איש שיספר לנו על הטבע… נשארו הפרחים, העצים, הציפורים, הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים ולא מי שיספר לאחרים עליהם, גם הם מרגישים בצערנו הגדול על פניה שהלכה ואיננה. 
                                                                                                                                     

שרה ה. כיתה ה'

 

מרים: גבורת יום יום צנועה

על אף שהיתה רתוקה למיטתה נסכה פניה מרוחה על כל פינה מפינות חייה של גבת האהובה עליה כל כך. מחדרה ברכה את השדות הנובטים ושרה לפעוטים החביבים. עיניה האוהבות ליוו את יצורי הטבע בברכת עלה והצלח, והיא עצמה כבולה היתה.

דווקא אהבה זו מבליטה את שלשלת הגבורה בה צורפו חייה, גבורת יום יום צנועה.

ללא תנועה ותרעומת המשיכה את חייה שקדרו כל כך, ובאומץ טוותה הלאה את חוט חייה הדקיק שבכל רגע אמר להיקרע. גופה הרפה לא השח את רוחה שנשארה תמיד בהירה וטהורה וכל רגע מחייה הוקדש ליצירה. כך דלק במסתורין נר חייה, אך אורו למרחקים הגיע. דעוך והשתלהב חליפות בער הנר עד אשר כבה לפתע וכל אשר ראה לאור הנר והתחמם בחומו – חשך עליו עולמו לפתע.

                                                                                                   מרים, מתוך "חבריא" עלון חב' הילדים

 

"ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות"

חמש שנים הייתה פניה ברגשטיין רתוקה למיטתה. חמש שנים בלי לנסוע אל השדה, בלי לצאת ולקטוף פרחים, בלי לרקוד, בלי לראות את הטבע שכה אהבה. ובכל זאת, מחדרה וממיטתה היטיבה לראות והמשיכה לכתוב את שיריה מלאי האהבה לטבע ולבריאה, את שיריה מלאי יופי והאור. היא הייתה בת-האור, כמו שם העט שהמציאה והעניקה לעצמה כשפרסמה את שיריה הראשונים.

פניה ברגשטיין נפטרה ב-18.9.1950. בת 42 הייתה במותה והשאירה אחריה מתת מופלאה של ניגונים.

 

"הייתה לי הרגשה שימי קצובים, והשמים, נראו לי כל כך כחולים, ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות."

(פניה ברגשטיין)

 

לקריאה נוספת

פרויקט ניגונים – מכתבי פניה ברגשטיין