"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם"
"נפשי תישאר כאן, ואני אסע הביתה. סיכמנו בינינו", כתבה אינסה רובינשטיין-וגנר בדואר אלקטרוני טיפוסי של בוקר שגרתי. אינסה נסעה הביתה ונפשה נשארה כאן.
אינסה רובינשטיין-וגנר נולדה בחרקוב שבאוקרינה בח' באדר א' תשל"ו ה-9 לפברואר 1976. בת שבע-עשרה עלתה ארצה בגפה היישר לחוות הנוער הציוני לתכנית בת שלוש שנים שעשויה הייתה לכלול לימודי אולפן בשנה הראשונה, לימודים של מכינה קדם-אקדמית בשנה השנייה ולימודים באוניברסיטה בשנה השלישית. אינסה השתלמה בלימודי מוזיקולוגיה תואר ראשון ושני, ובלימודי דוקטורט שסיימה בשנת 2016. במהלך לימודי הדוקטורט השלימה תואר שני בארכיוניות ובמידענות ובשנת 2011 הצטרפה לצוות עובדי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.
בשלהי שנות העשרה לחייה חלתה במחלה ניוונית קשה. אל המגבלות והקשיים הפיזיים התייחסה כאתגר. באמצעות הקלנועית הזעירה שלה ניהלה אינסה חיים עצמאיים, בלתי תלותיים, שמחים ומלאי חיות עם בעלה נפתלי ושני ילדיה מעיין ופלג.
"אפשר לספר על חייה של אינסה סיפורים ארוכי נגן", אומר בעלה של אינסה פרופ' נפתלי וגנר, "אבל אסתפק באנקדוטה אופיינית לאינסה: בתקופת שהותה בחוות הנוער הציוני, בוקר אחד אינסה חמקה מהפנימייה ויצאה לה לשוטט בעיר העתיקה שהייתה חביבה עליה. בדרך חזרה ל'חווה' הרהרה/זממה כיצד תתרץ את היעדרה. לפתע מצאה את עצמה ניצבת מול לשכת הגיוס. בלי לחשוב הרבה התייצבה שם והביעה רצון להתנדב לשירות צבאי אף שהייתה פטורה ממנו. היא קבלה אישור על התייצבותה והציגה אותו לפני מדריכיה כהנמקה להיעדרה מאותו יום לימודים. כיוון שכבר התייצבה שם החליטה לממש את ההתנדבות ואכן גויסה לצבא כשחברותיה המשיכו לאוניברסיטה…"
"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם, חיים של עבודה ופעילות וגידול ילדים וניהול משפחה", מספר וגנר. "היא לא רצתה לחיות חיים סיעודיים, חיים של תלות, ועד האשפוז האחרון שהיא לא חזרה ממנו, היא בהחלט חייתה את החיים עם כל המגבלות, עם כל הקשיים, עם כל הנכות. מה שלא עשתה הנוירולוגיה עשתה הטכנולוגיה. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם…".
ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי ספדה לאינסה: "המשורר יהודה עמיחי כתב: 'אל מלא רחמים'. 'אל מלא רחמים / אלמלא האל מלא רחמים / היו הרחמים בעולם ולא רק בו'. אינסה, מדי בוקר הגעת לעבודה לפני כולם ונכנסת לחדר הארכיונים בו עבדת ב'פריג'ידר' כפי שכינית אותו וקטלגת וסידרת בנאמנות ובמסירות ארכיונים של מלחינים שהפקידו את יצירתם בספרייה הלאומית. כשהגעתי לעבודה, כמה שעות אחרייך, נכנסתי לארכיון ושאלתי אותך 'מה נשמע?' ותמיד השבת 'עדיין טוב'. שוחחנו על ענייני עבודה ולעתים שיתפנו אחת את השנייה בעניינים שונים. תמיד ידעת לנחם, לעודד, להכיל, לייעץ בכל תחום. מעולם לא הבעת כעס, קיטור וקנטור. מדי פעם שימחת אותנו במתנות קטנות ואף פעם לא הסכמת לקבל עזרה מיוחדת או התחשבות מיוחדת לאור מצבך הפיזי שראיתי שהוא הולך ומדרדר, אבל לא סיפרת לי מה מעולל לך גופך ואני לא שאלתי.
בקיץ האחרון הייתי איתך בטקס חלוקת התואר השלישי שאליו הגעת כמעט ישירות מבית החולים אחרי מחלת החצבת. הייתי מאד גאה בך ונפעמת על ההישג הגדול הזה שהגשמת תוך כדי עבודה, טיפול בילדים והתמודדות עם קשיים פיזיים. בשבוע שעבר נזכרנו במחלקה במסיבה הקטנה שעשינו לך במטבחון של מחלקת המוזיקה בספרייה ובצניעות, הענווה והרצון להקטין את גודל המאורע – עם קבלת האישור לקבלת הדוקטורט.
בתחילת ספטמבר, ישבנו על תכנית העבודה לשנה הקרובה. אני חשבתי על כל השנה ואת אמרת 'אז מה לעשות עכשיו' ואז אמרת בסדר אני מתחילה עם סידור ארכיון אנדרה היידו ואחר כך נדבר. זה ייקח לי חודשיים ואז נדבר. לצערי ולצערנו יום יומיים לאחר שיחתנו חלית ולא חזרת יותר לעבודה.
לא הספקנו להיפרד, באתי לבקרך בבית החולים מספר פעמים אבל היה קשה לך לשוחח ואני רק אמרתי והאמנתי שאת לא תיכנעי ועוד תחזרי לשולחן העבודה שלך ב'פריג'ידר' ולספר את הבדיחות ולעודד אותנו. ולא כך קרה לצערנו. מכל מלמדי השכלתי, ואת עלית על כולם. תמיד נזכור אותך – הגיבורה הצנועה שלנו. תמו המאבקים – הגוף בגד אבל את תמיד תהיי עמנו".
לאינסה, עובדת מחלקתנו, משכימת הקום, שבקשה להפיח צלילים של "יום חדש", צלילים של חיים, אנו מקדישים את צלילי "בוקר" מתוך יצירתו של אדוארד גריג "פֶּר גִּינְט".
יהי זכרה ברוך.
תגובות על כתבה זו