על אינסה וגנר עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל שהלכה החודש לעולמה

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם"

"נפשי תישאר כאן, ואני אסע הביתה. סיכמנו בינינו", כתבה אינסה רובינשטיין-וגנר בדואר אלקטרוני טיפוסי של בוקר שגרתי. אינסה נסעה הביתה ונפשה נשארה כאן.

אינסה רובינשטיין-וגנר נולדה בחרקוב שבאוקרינה בח' באדר א' תשל"ו ה-9 לפברואר 1976. בת שבע-עשרה עלתה ארצה בגפה היישר לחוות הנוער הציוני לתכנית בת שלוש שנים שעשויה הייתה לכלול לימודי אולפן בשנה הראשונה, לימודים של מכינה קדם-אקדמית בשנה השנייה ולימודים באוניברסיטה בשנה השלישית. אינסה השתלמה בלימודי מוזיקולוגיה תואר ראשון ושני, ובלימודי דוקטורט שסיימה בשנת 2016. במהלך לימודי הדוקטורט השלימה תואר שני בארכיוניות ובמידענות ובשנת 2011 הצטרפה לצוות עובדי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

בשלהי שנות העשרה לחייה חלתה במחלה ניוונית קשה. אל המגבלות והקשיים הפיזיים התייחסה כאתגר. באמצעות הקלנועית הזעירה שלה ניהלה אינסה חיים עצמאיים, בלתי תלותיים, שמחים ומלאי חיות עם בעלה נפתלי ושני ילדיה מעיין ופלג.

 


אינסה בטקס קבלת הדוקטורט

 

"אפשר לספר על חייה של אינסה סיפורים ארוכי נגן", אומר בעלה של אינסה פרופ' נפתלי וגנר, "אבל אסתפק באנקדוטה אופיינית לאינסה: בתקופת שהותה בחוות הנוער הציוני, בוקר אחד אינסה חמקה מהפנימייה ויצאה לה לשוטט בעיר העתיקה שהייתה חביבה עליה. בדרך חזרה ל'חווה' הרהרה/זממה כיצד תתרץ את היעדרה. לפתע מצאה את עצמה ניצבת מול לשכת הגיוס. בלי לחשוב הרבה התייצבה שם והביעה רצון להתנדב לשירות צבאי אף שהייתה פטורה ממנו. היא קבלה אישור על התייצבותה והציגה אותו לפני מדריכיה כהנמקה להיעדרה מאותו יום לימודים. כיוון שכבר התייצבה שם החליטה לממש את ההתנדבות ואכן גויסה לצבא כשחברותיה המשיכו לאוניברסיטה…"

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם, חיים של עבודה ופעילות וגידול ילדים וניהול משפחה", מספר וגנר. "היא לא רצתה לחיות חיים סיעודיים, חיים של תלות, ועד האשפוז האחרון שהיא לא חזרה ממנו, היא בהחלט חייתה את החיים עם כל המגבלות, עם כל הקשיים, עם כל הנכות. מה שלא עשתה הנוירולוגיה עשתה הטכנולוגיה. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם…".

 


עם בעלה פרופ' נפתלי וגנר ומנחת עבודת הדוקטורט פרופ' רות הכהן

 

ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי ספדה לאינסה: "המשורר יהודה עמיחי כתב: 'אל מלא רחמים'. 'אל מלא רחמים / אלמלא האל מלא רחמים / היו הרחמים בעולם ולא רק בו'. אינסה, מדי בוקר הגעת לעבודה לפני כולם ונכנסת לחדר הארכיונים בו עבדת ב'פריג'ידר' כפי שכינית אותו וקטלגת וסידרת בנאמנות ובמסירות ארכיונים של מלחינים שהפקידו את יצירתם בספרייה הלאומית. כשהגעתי לעבודה, כמה שעות אחרייך, נכנסתי לארכיון ושאלתי אותך 'מה נשמע?' ותמיד השבת 'עדיין טוב'. שוחחנו על ענייני עבודה ולעתים שיתפנו אחת את השנייה בעניינים שונים. תמיד ידעת לנחם, לעודד, להכיל, לייעץ בכל תחום. מעולם לא הבעת כעס, קיטור וקנטור. מדי פעם שימחת אותנו במתנות קטנות ואף פעם לא הסכמת לקבל עזרה מיוחדת או התחשבות מיוחדת לאור מצבך הפיזי שראיתי שהוא הולך ומדרדר, אבל לא סיפרת לי מה מעולל לך גופך ואני לא שאלתי.

בקיץ האחרון הייתי איתך בטקס חלוקת התואר השלישי שאליו הגעת כמעט ישירות מבית החולים אחרי מחלת החצבת. הייתי מאד גאה בך ונפעמת על ההישג הגדול הזה שהגשמת תוך כדי עבודה, טיפול בילדים והתמודדות עם קשיים פיזיים. בשבוע שעבר נזכרנו במחלקה במסיבה הקטנה שעשינו לך במטבחון של מחלקת המוזיקה בספרייה ובצניעות, הענווה והרצון להקטין את גודל המאורע – עם קבלת האישור לקבלת הדוקטורט.

בתחילת ספטמבר, ישבנו על תכנית העבודה לשנה הקרובה. אני חשבתי על כל השנה ואת אמרת 'אז מה לעשות עכשיו' ואז אמרת בסדר אני מתחילה עם סידור ארכיון אנדרה היידו ואחר כך נדבר. זה ייקח לי חודשיים ואז נדבר. לצערי ולצערנו יום יומיים לאחר שיחתנו חלית ולא חזרת יותר לעבודה.

לא הספקנו להיפרד, באתי לבקרך בבית החולים מספר פעמים אבל היה קשה לך לשוחח ואני רק אמרתי והאמנתי שאת לא תיכנעי ועוד תחזרי לשולחן העבודה שלך ב'פריג'ידר' ולספר את הבדיחות ולעודד אותנו. ולא כך קרה לצערנו. מכל מלמדי השכלתי, ואת עלית על כולם. תמיד נזכור אותך – הגיבורה הצנועה שלנו. תמו המאבקים – הגוף בגד אבל את תמיד תהיי עמנו".

 


עם ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל

 

לאינסה, עובדת מחלקתנו, משכימת הקום, שבקשה להפיח צלילים של "יום חדש", צלילים של חיים, אנו מקדישים את צלילי "בוקר" מתוך יצירתו של אדוארד גריג "פֶּר גִּינְט".

 

https://www.youtube.com/watch?v=wCEzh3MwILY

יהי זכרה ברוך.

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

את התרגום לפינוקיו לא הספיק המחנך העברי ישראל-אליהו הנדלזלץ להשלים. קוראיו הצעירים זכו לקרוא בשנת 1920 רק את שני הפרקים הראשונים על בובת העץ המפורסמת בעולם. עד שנרצח בידי הגרמנים עשה המחנך והמתרגם את כל מה שיכול היה לעשות כדי לקרב את בני הנעורים אל אהבת העברית והספרות.

"התפקיד החשוב של ספרי הקריאה לילדים בתור כוח מושך להשפה שבה קורא אותם הילד"

(ישראל-אליהו הנדלזלץ)

בחלוף השנים נעשו לא מעט תרגומים לעברית ל"פינוקיו" – הסיפור על בובת העץ שכתב הסופר האיטלקי קרלו קולודי בסוף המאה ה-19, אך התרגום העברי הראשון לסיפור – לא הושלם מעולם.

מי שעומד מאחורי התרגום הראשון הוא המחנך העברי, הכותב והמתרגם ישראל-אליהו הנדלזלץ. העברית והחינוך היו שתי אהבותיו הגדולות של הנדלזלץ, ולא במקרה הוא אחראי לתרגומן של כמה מהיצירות החשובות שיועדו לבני הנעורים. הנדלזלץ תרגם מבחר סיפורים מסיפורי שרלוק הולמס, ומספריהם של ז'ול ורן, צ'כוב ושלום עליכם.

משפחתו של ישראל-אליהו הנדלזלץ. ישראל הוא האיש העומד במרכז התמונה.
משמאלו יושב בנו אברהם הנדלזלץ – אביו של העיתונאי, מבקר התיאטרון, המתרגם והעורך מיכאל הנדלזלץ (הצילום באדיבות מיכאל הנדלזלץ)

המחנך הנדלזלץ האמין שהנוער ילמד לאהוב את השפה העברית דרך הספרות ודרך התיאטרון, שיחיו את השפה ויקרבו אליה את הצעירים.

בימים שבין שתי מלחמות העולם עסק הנדלזלץ בשתי אהבותיו. הוא עשה זאת בתור מורה לעברית בבית ספר תיכון, ואחר כך גם בתור מורה לעברית בסמינר לרבנים תחכמוני. נוסף על כך, התמקד בכתיבה ובתרגום של סיפורים, ספרים ומחזות.

את התרגום הראשון ל"פינוקיו" אנחנו מוצאים בכתב העת "צפרירים". כתב עת זה יצא בעיר לודג' בשלהי 1919. את תרגום זה תרגם הנדלזלץ ככל הנראה לא משפת המקור (איטלקית), אלא מתרגום רוסי לקלאסיקה של קולודי.

שער הגיליון הראשון של "צפרירים". לגיליון המלא לחצו כאן

כתב העת "צפרירים" הציג ל"קורא הצעיר" מגוון שירים וסיפורים, תחילה בדגש על ספרות מקור בעברית, ובהמשך הוסיף גם תרגומים.

החזון של "צפרירים" שפורסם בעמודו האחרון של הגיליון הראשון של העיתון. לגיליון המלא לחצו כאן

 את 14 הגיליונות הראשונים ערך יצחק שוייגר (1972-1892), אך לאחר שעלה שוייגר ארצה הוא "הוריש" את מלאכת העריכה לחברו ישראל הנדלזלץ.

והנה, כבר בגיליון הראשון בעריכתו של הנדלזלץ שהתפרסם ב-1 ביולי 1920, זכו הקוראים לתרגום הראשון לעברית של הפרק הראשון של פינוקיו:

לסיפור המלא בגיליון מס' 15 של "צפרירים" לחצו כאן

כעבור שבועיים, בגיליון שראה אור ב-15 ביולי 1920, התפרסם פרק נוסף בקורות בובת-העץ:

לסיפור המלא בגיליון מס' 16 של "צפרירים" לחצו כאן

מה עצוב שהפסקה האחרונה בפרק השני של התרגום, הייתה גם הפסקה האחרונה של הסיפור שפירסם הנדלזלץ ב"צפרירים":

כך הסתיים הסיפור בטרם החל, מפני שרק בפרק הבא יגלף ג'פטו (דז'יפיטו) את פינוקיו, אך זאת לא ידעו אז קוראי "צפרירים". שבועיים לאחר מכן, יצא לאור הגיליון האחרוןגיליון מס' 17, של "צפרירים"מסיבה לא ברורה, פינוקיו כבר לא הופיע בו. גיליון 18 לא הופיע מעולם. כך נפסקה הדפסתו של הדו-שבועון שהביא לנוער את מיטב הסיפורים בעברית. ככל הנראה המצב הכלכלי הקשה שפקד באותן שנים את פולין הכריע את המוציאים לאור, ולא הייתה אפשרות לפרסמו עוד.

מיכאל הנדלזלץ, נכדו של של ישראל, שגם לו חלק חשוב בדברי ימי הספר והתרבות העברית, מספר כי אינו יודע אם סבו השלים אי-פעם את התרגום שעשה ל"פינוקיו". הוא הוסיף כי ככל הידוע לו הציע סבו לשושנה פרסיץ, מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", להוציא לאור את התרגום, אך הצעתו נדחתה, שכן המשורר והסופר ישראל דושמן כבר עבד אז על תרגומו.

בשנת 1942 (ככל הנראה) נרצח ישראל הנדלזלץ בעיר נובוגרודק אליה ברח מוורשה.

 

דפדפו בכל גיליונות "צפרירים" כאן

מוזמנים לקרוא גם את תרגומיו של הנדלזלץ לסיפורי צ'כוב, שלום עליכם ואחרים בקובץ "בשביל הבמה העברית"

והאם ידעתם שפינוקיו ביקר בארץ ישראל?

***

כתבות נוספות:

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

***

 

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

לוי יצחק שניאורסון הוא לא השם הראשון שעולה בראשנו כשאנו שומעים את השם ניל"י, אך יומניו מספקים הצצה לפעילותו של ארגון הריגול העברי הראשון ביישוב

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

באחד מלילות דצמבר 1914, מלחמת העולם הראשונה משתוללת באירופה מזה מספר חודשים, וקבוצת צעירים מחדרה יצאה לטיול לילי לחוף הים. "לפתע קראה יוכבד מדורסקי כי דבר-מה נכנס לעינה", כתב לוי יצחק (ליובה) שניאורסון ביומנו. "היה עמנו גם ד"ר גליקר והוא טיפל בעינה בעזרת פנס כיס, שהיה במקרה בידי אחי מנדל." האור שהאיר הפנס עורר את חשדם של מספר בדואים בקרבת מקום, והם ניגשו אל החבורה, שבירכה אותם לשלום.

המפגש כולו לא ארך יותר מדקות ספורות. הצעירים העבריים כיבדו את אורחיהם בסיגריות, ואלו קיבלו אותם בשמחה ונפרדו מהם לשלום תוך זמן קצר. ספק אם ההתרחשות מותירה איזשהו רושם על המשתתפים, אלמלא מה שקרה ימים לאחר מכן.

 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

 

ביום שבת, ה-18 בינואר 1915, נכנסה לחדרה משלחת של הממשלה העות'מנית המורכבת מפלוגת פרשים והמוני ערבים זועמים. תחילה בודדה המשלחת את הפועלים הערביים מיהודי המושבה. אז החל ראש המשלחת, השייח אבו-הנטש, לחקור את הפועלים על פעילות המודיעין החשאית שמקיימים בני המושבה עם הצבא הבריטי.

ככל שהתקדמה החקירה ניכר התסכול של השייח מהתשובות שקיבל, והשאלות התחלפו לצעקות ומכות. במהלך חילופי הדברים התברר לחברי המושבה שפנס הכיס בו השתמש הרופא כדי לבדוק את עינה של מדורסקי, שימש כראיה המחשידה למשלחת העות'מנית לקשר שמקיימים אנשי המושבה עם הבריטים. גם לאחר שפורקה המשלחת, עם התערבותו של בכיר ערבי שעבר במקום, לא שככו הרוחות.

כעבור שבועות אחדים הופיע במושבה קצין תורכי ואסר 13 מבני המושבה, ביניהם לוי יצחק, אחיו מנדל וחברם הקרוב אבשלום פיינברג. הייתה זו נקודת המפנה בחייהם של לוי שניאורסון וחברו פיינברג, והם דיברו בינם לבינם על "עזרה ממשית לאנגלים, ההולכים לפדות את ארץ הקודש". מה עליהם לעשות בדיוק? זאת לא ידעו השניים.

בסוף מרץ 1915 העלה לראשונה פיינברג את התכנית ששמר עד אז לעצמו. הוא עשה זאת בפני שניאורסון, וחברם המשותף בשם אהרון אהרנסון. "עדיין אין תכנית מדויקת", כתב שניאורסון ביומנו, אך "אבשלום כבר יודע. הוא יסע למצרים. הוא יגיע למפקדה האנגלית. הוא יגיד להם: שמעו, ג'נטלמנים, אנחנו חבר צעירים יהודים, המכירים את כל שבילי הארץ, נעזור לכם!".

כמעט חמישה חודשים חלפו בטרם הצליח פיינברג להגשים את תוכניתו ולעלות על אונית פליטים אמריקנית בדרכה למצרים. בינתיים נכנסו החיים במושבה לשגרה מדאיגה. האיכרים עיבדו את השדות, התורכים המשיכו לרחרח בסביבה, ומעת לעת הסתערו על המושבה במטרה להחרים את הנשקים שברשות האיכרים. בנובמבר חזר פיינברג עם הבשורה: הבריטים הסכימו להצעתו וייצרו מעתה קשר בחוף עתלית.

חלף חודש, חלפו חודשיים ולא נראה שהבריטים מתכוונים לעמוד במילתם. הדממה המעיקה שהשתררה הובילה את פיינברג לתוכנית נועזת חדשה: ליצור עם הבריטים קשר דרך סיני. רק בזכות השתדלותו של אהרנסון שוחרר פיינברג, לאחר שנתפס בדרך.

שנת 1915 חלפה לה ללא שום הצלחה מעשית, ושנת 1916 נפתחה בבשורות מדאיגות ביותר.

 

טבח בארמנים, דיכוי בארץ ישראל

שרה אהרנסון, אחותו של אהרון, חזרה בתחילת 1916 מקושטא שבתורכיה אל ארץ ישראל עם הבשורות הנוראות: טבח אדיר המימדים שביצעו העות'מנים בארמנים. חשש כבד הציף את כל השומעים: האם יהיה זה גורל היישוב העברי? הפחד עודד את פיינברג, שניאורסון והאחים לבית משפחת אהרנסון להגברת המאמצים ליצירת קשר עם הבריטים.

כמו תמיד, היה זה פיינברג שלקח את המושכות לידיו. הפעם החליט לעשות את דרכו לקושטא.  כשכבר הגיע לשם, קיבל מברק בהול מאהרנסון המורה לו לחזור לארץ במהרה: הבריטים, ב-16 במרץ 1916, יצרו קשר בחוף עתלית.

 

שרה אהרנסון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שנת צילום לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

 

עם הבטחה עמומה לחזור וליצור קשר בשנית, החלו חברי הארגון לאסוף כל מידע שיוכלו על תנועות הצבא העות'מני, מידת המוכנות שלו למתקפה בריטית ועל התוכניות העתידיות שלו בנוגע לארץ ישראל. ההצלחה של הארגון החשאי, אליו הצטרפו במהרה שרה אהרנסון וחברים נוספים, גרמה דווקא לתסכול רב. "אילו נמסר החומר הזה לידי האנגלים היה עוזר להם במידה רבה להביס את הצבא התורכי במהרה", העריך שניאורסון (ככל הנראה בהגזמה) באמצע מאי 1916.

בסוף מאי פקעה סבלנותם של חברי הארגון, ואהרון אהרנסון החליט לנסוע בעצמו לקושטא, משם יעשה את הדרך לאנגליה דרך ברלין. "התכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו", כתב שניאורסון בדף ביומן המתוארך לסוף מאי 1916. "אם כי רק האלהים יודע, איך אוכל להסביר בבית את נסיעתי". למזלו, אביו בחר לא לאתגר את בנו וקיבל, בפנים חתומות, את התשובות שסיפק בנו.

בתחילת אוגוסט הגיעו השניים לקושטא. קבלת הפנים לה זכה שניאורסון בעת ירידתו מהרכבת סיפקה הצצה למה שצפוי לו בעיר התורכית: הפקיד סירב לאפשר לשניאורסון – שהתנהל תחת שם בדוי – להיכנס לעיר. לאחר דברי איום מצד אהרנסון ולא מעט הרהורים ומחשבות מצד הפקיד, התחבב הרעיון עליו, "וכאשר קיבל בקשיש נתבהרה מחשבתו והתיר לנו להמשיך בדרכנו".

בקושטא השתדל שניאורסון לשמור על הזהות הבדויה שלו, מר חיים כהן – פקידו של אהרנסון. זה לא תמיד היה קל. המלון בו התאכסנו השניים היה "מעין מרכז לארצישראלים. נכנסים כאן כל אותם צעירים מיפו הלומדים בבית ספר לאופיצרים בקרבת העיר". היו שם גם כמה פנים מוכרות שיכלו לחשוף בשוגג את זהותו האמיתית של שניאורסון.

בתיעוד מיומנו המתוארך לסוף אוגוסט מספר שניאורסון על מקרה שכזה. "הבוקר נכנס ד"ר רופין לבית המלון, ראה אותי, הכירני, נתן לי שלום רחב ואמר: "מה שלומך, מר שניאורסון?" עניתי לו בלי ניד עפעף: "אני חיים כהן". ד"ר רופין לא התבלבל כלל. חייך בין קמטי עיניו ותיקן עצמו מיד: "מה שלומך, מר חיים כהן?" פטפטנו קצת. לא שאלני למטרת בואי. אני גם לא ספרתי לו כלום".

חוויותיו של שניאורסון בקושטא מלמדים משהו על ההתנהלות החובבנית לפרקים של הארגון שהקימו הוא וחבריו. אמנם זהותו הבדויה לא נחשפה, אך היות שלא היה מתועד באף מסמך רשמי – לא הורשה להמשיך במסע עם אהרנסון לברלין. אהרנסון נאלץ להמשיך לבדו, ושניאורסון עמל להשיג אישור חזרה לארץ ישראל – משימה שהתגלתה כמסובכת כשלעצמה.

מזכיר אישי ומעתיק כתבי יד עבור ד"ר רופין, מוכר גפרורים ברחוב – מה לא עשה הפליט כדי להימנע מלהשתמש במטבעות האחדים שנותרו עבור הנסיעה הביתה. בעזרתו של ד"ר רופין הצליח שניאורסון לתפוס רכבת צבאית לארץ ישראל, בתור משרתו של קצין גרמני, מאיור קליין. עם תרבוש אדום חדש לראשו, יצא שניאורסון סוף סוף הביתה.

 

עם מאיור קליין בדרך לארץ ישראל, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

בחזרה בארץ

בתחנת הניסיונות החקלאיים שהקים אהרון אהרנסון בעתלית, וששימשה הבסיס לארגון, גילה שניאורסון על היעלמותו של פיינברג לאחר שיצא, שוב, אל מדבר סיני בדרכו למצרים שבשליטת הבריטים. שניאורסון סירב לחשוף את סגור ליבו בפני החברים, אך האמין שקרה לפיינברג אסון.

 

"הנני שוכב על הספה בחדרו של אבשלום. חביבי, חביבי!" לוי שניאורסון מתחבא מהתורכים בבית פיינברג

 

בחודש פברואר 1917 התחדש הקשר עם הבריטים. לאחר שאונית המודיעין "מנגם" סימנה בעשר בבוקר את הסימנים המוסכמים, התפצלו חברי הארגון לשני משלחות ויצאו אל חוף עתלית, לפגוש את אנשי הקשר שלהם. באותו הלילה חזרו ברוך רב ויהודה מלדין בלווית "ברנש מבוהל, מטושטש וחצי-מטורף", רועד מפחד ומקור.

שמיכה חמה, כוס תה מבהילה והחברים המתקהלים סביבו עודדו אותו לגמגם בפה נודף ריח כבד של אלכוהול, "אהרנסון… אניה… שיבואו… ראובן… היכן חיים כהן?… שיבוא…" ותוך כדי גימגום מוציא הוא מכיסו איזה מדליון ונותנו לשרה".

 

שרה זיהתה את המדליון, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

שרה זיהתה את המדליון השייך לאחיה אהרון והבינה מיד כי היה זה אהרון ששלח את הגבר המסתורי היושב מולה. ולאחר שהתאושש אותו גבר מהוויסקי שהלהיטו בו הבריטים, הזדהה בתור לייבל ברנשטיין – חייל לשעבר בגדוד נהגי הפרדות שהצטרף למודיעין הבריטי.

החברים ניסו לסייע לו לחזור לספינה עם הידיעות שאספו, אך הים הסוער גרם לכך שברנשטיין התייצב לאחר כשעה בחזרה בתחנה – הפעם עירום ורועד מקור – והתחנן שלא יאפשרו לתורכים לגלות אותו.

ב-28 בפברואר חודש הקשר, ושניאורסון עלה לראשונה לסיפון האוניה הבריטית לקריאות העידוד של אהרון אהרנסון – "עלה, עלה: על אדמת אנגליה אתה עומד, ובן-חורין הנך!" מה עם אבשלום? דרש שניאורסון לגלות.

את התשובה לבקשתו קיבל שניאורסון רק למחרת. "אבשלום נהרג במדבר", היה כל מה שסיפר אהרנסון לחברו. הוא לא הצליח להגיב – לא בכי, לא צעקות, יושב "כמו אבן", אדיש לזמן החולף.

 

ההלם שבגילוי מתבטא היטב ביומן

 

לאחר שהתאושש פנו אהרנסון וקצין בריטי אל שניאורסון המאובן: "ליובה: אולי אתה יודע איזה שם מתאים לענין שלנו?". זה לקח לשניאורסון כמה שניות להבין. את הפתרון סיפק ההרגל הישן של שניאורסון – הוא הוציא מכיסו תנ"ך שסחב איתו לכל מקום, פתח בעמוד אקראי, הצביע על שורה בצורה עיוורת וספר שבע שורות למטה – "נצח ישראל לא ישקר", או – בראשי תיבות, ניל"י.

הקצין הבריטי, ששמע את השם, חייך בשובבות אל השניים ואמר באנגלית: "הו, כמה נחמד. היא ודאי בחורה חביבה, הנילי הזאת".

 

תזכיר בן מספר עמודים על גיוס לארגון ניל"י

 

אחרית דבר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש שניאורסון כקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי (הם לא ידעו שבלקינד נשבר בחקירות שעבר עד שהיה זה מאוחר מדי עבורם). בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. במהלך החקירות בנצרת נמצאה גופתו של ראובן שוורץ, חבר נוסף בניל"י, תלויה בחדר המעצר. יוסף לישנסקי, חבר נוסף של הארגון, הצליח לחמוק מהצבא העות'מאני במשך כ-20 יום. הוא נתפס לבסוף ונתלה יחד עם נעמן בלקינד ב-16 בדצמבר 1917 בדמשק.

 

כחודשיים לפני מותה של שרה אהרונסון, חיבר לה שניאורסון את השיר המרגש הבא, והוא באלכסנדריה

 

מכתב שנמצא בארכיון שניאורסון מלמד על היחס לו זכו חברי הארגון לאחר גילויים. עם חשיפת חברי ניל"י קיבלו החברים הנותרים יחס שלילי מצד מרבית היישוב, אשר ראה בהם צעירים נמהרים שסיכנו את היישוב כולו. המכתב נשלח בשנת 1919 אל ד"ר חיים ויצמן, והוא מספר את סיפורה של הרשת ומפרט את שמות חבריה. לא ידוע האם זכו שניאורסון וחבריו הנותרים לתשובה מראש ועדת הצירים הציוניים בארץ.

היה זה הצבא הבריטי שהכיר בתרומה של הארגון, והעניק למרביתם כיבודים שונים. את לשון תעודת ההוקרה שקיבל שניאורסון, הוא העתיק למחברת.

 

העתק של תעודת ההוקרה לה זכה שניאורסון, מתוך אחת ממחברותיו הרבות השמורות באוסף לוי שניאורסון

 

רק בשנות השישים זכה ארגון ניל"י ליחס אחר. שני אירועים אחראים לכך: גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, והשיח הציבורי שהתעורר בעקבות הגילוי. באותה שנה, היא שנת 1967, יצא לאור הספר "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו של שניאורסון.

לוי יצחק ליובה שניאורסון נפטר בשנת 1975. ארכיונו האישי נתרם לספרייה שנה לאחר מכן.

הכתבה חוברה בעזרתו של איבגי סלוצ'ק, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון לוי יצחק שניאורסון התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

יותר ממאה שנים אחרי מותה של שרה אהרנסון אנו מפרסמים מכתב היסטורי ומרגש שבו מבשרת שרה גיבורת ניל"י לאחיה רבקה ואלכסנדר על מותו הטראגי של אהובה אבשלום פיינברג


14.7.1917

חביבי רִבקתי ואלכס!

לוּ ידעתם יקירי כמה פעמים התחלתי כבר לכתוב אליכם ופסקתי. איני יודעת בעצמי מדוע זה. הן רצוני עז לדבר אתכם להגיד לכם הרבה דברים שזה זמן עִדן עִדנים לא שוחחנו, אבל פתאום יש לי איזה התנגדות ואיני כותבת.

במשך שתיקתי שהיא כבר ארוכה יותר משנה וחצי נתהוו, ועברו עלינו כל מיני מקרים משמחים וגם, או לרוֹב לא שמחים. אבל מה לעשות וכנראה כך הוא נהוג בעולם הכל ביחד אין, והצרות תמיד עולות על השמחות.

כך נפתח מכתבה של שרה אהרנסון לאחיה האהובים רבקה ואלכס שישבו אז בארה"ב, מכתב שנכתב רק חודשים ספורים לפני מותה.

 

שרה אהרנסון, תמונה ממוזיאון ניל"י

 

את התאריך על המכתב כתבה שרה בצרפתית, אפשר שהיה זה בשביל לציין את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות הצרפתי ולמשאלה לעצמאות העם היהודי בארץ ישראל. שרה, מראשי ניל"י – מחתרת ריגול יהודית שפעלה לטובת הבריטים ונגד השלטון הטורקי בארץ ישראל – קיוותה ליום זה והקדישה לכך את חייה.

שרה מספרת במכתב בכאב על מותו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י, שהיה אהובה של שרה ושהיה גם מאורס לאחותה רבקה:

רוצה אני להתחיל ואיני יודעת מה לקרוא את ההתחלה, ובכן אתחיל בראשון ושהוא חביב ביותר.

מאבשלום היקר שלנו רצוני להתחיל לספר לכם את אשר קרה איתו בפרוטרוט, כי כפי הידוע לי ממכתב רבקה אל פנינה לבונטין, את חתלתולי לא יודעת פרטים אודות חביבנו המת, וגם כל כך קשה לספר כי הלב נקרע לקרעים, וכי הצער כל כך גדול ואיום מאוד מאוד.

יקירי את אבשלומנו הכרתם למדי, וידעתם כמה הנער הזה שאף להגיע במשא עם האנגלים עבור שאלת יהודינו ועניניים יהודים, וכאשר הגיע גם כן ידוע היה לכם, ובשובו לארץ ישראל בתקוות טובות ומצליחות, פתאום נפסק הקשר מי יודע מדוע זה היה.

אפשר עבור אי נאמנות האנשים היורדים לחוף ועוד הרבה סיבות, אבל בהיפסק הקשר, החביב סבל מאוד מזה, והתחיל דרכו להגיע דרך היבשה אם לא דרך הים. וכמו שידוע לכם משפטו, ונסיעתו המדברה כל זה היה חיפושים להיפגש ולהתקרב, וכן הלך גם לקושטא ותמיד לא יכול לנוח ואת הדרכים הכי מסוכנים בחר ואם גם העיזו להעיר זה היה ללא הועיל.

וביום אחד החליט עם אהרון, שיסע אהרון לקושטא ומשם ישתדל לצאת הלאה ולהגיע למחוז חפצם. וכך היה וכאשר תראו סוף, סוף אהרון הגיע אבל אחרי זמן רב משך 6 עד שמונה חדשים ארך כל העניין וחביבנו איבד כל סבלנות והתחיל שוב לחפש לו דרכים מסוכנים, כמה שלא דיברנו על לבו וזה היה ללא הועיל, כמה של התחננתי לפניו והראיתי לו את סכנת הדרך, וראיתי מראש כי ראשו יפול בדרכו זו, ולא היה כל אפשרות להעמידו ממחשבתו. יקירי את האסון שלנו קשה לנשוא הוא חזק ועמוק מאוד.

 

עמוד ראשון מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה מספרת את כל הידוע לה על נפילתו של פיינברג, מביעה את כאבה האישי ומנסה לנחם את אחותה הקטנה רבקה, ארוסתו של אבשלום:

וחביבנו יצא למדבר עם עוד ידיד אחד שאהב לסכן (להסתכן), דווקא בעל משפחה… וישימו פעמיהם לדרך, ובדרך נפגשו עם פטרול בדוויים שירו עליהם ורדפו אחריהם והיקר נפל חלל, השני רק נפצע בשלושה מקומות, וברוֹב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה, שם נפגש עם אהרון, שכב בבית החולים נרפא, ואחרי שהבריא שלחו אהרון הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקדוש שלנו ששפך את דמו וחייו הצעירים נתן עבור רעיון שהיה קדוש לו מאוד.

הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע.

ילדתי רבקה את בוודאי אומללה וסובלת הרבה יותר מכולנו, אבל אני מרגישה אותך ופה ויחד איתך סובלת ובוכה על מר מזלך. ילדתי אין לך מושג עד כמה חביבך ואני נתקשרנו במשך היותנו יחד, אני הייתי לו היחידה שיכול היה לבוא ולהוריק לפני את לבו, מחשבותיו ותקוותיו, ואני הרבה עזרתי לו, עודדתיו ואמצתיו, ומהאסון אני סובלת הרבה וחזק מאוד. אבל האם נוכל לבוא לטעון בפני מי? כך גרם מזלנו, שאת החביב שלנו ששאף וסבל כל ימי חייו הצעירים, לא נזכה לראות ממנו גדולות ופעולות. אבל עבודתנו שנמשכת תמיד תהיה לזכר, ותיקרא על שם האִניצְיאָטֵער (היוזם) החביב שהוא אבשלום. והנה בקרוב ימלאו ששה חודשים מיום מותו.

ב-20 לחודש ינואר הלך לעולמו. האמינו לי יקירי כי מדברת אני עמנו וכותבת אודות מותו, והדבר עוד לא ברור לי ואי אפשר לי להתרגל למותו. משפחתו עדיין מכלום לא יודעת רוצים אנו להודיעם אך אחרי המלחמה כי למה להם לסבול בעת שאי אפשר לזוז או לפנות איפוא שהוא.

עמוד שני מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה שריכזה את ענייני מחתרת ניל"י בארץ באותה תקופה, מספרת על הסכנות וגם על התקוות. חודש לפני ששלחה מכתב זה, ב-4.6.1917, פרסמה הממשלה הצרפתית גילוי דעת שהיא "חושבת למעשה צדק ותיקון עוולה לסייע לתחיית העם העברי בארצו, שגורש ממנה לפני מאות שנים". אפשר ששרה שמעה על ההצהרה הזו ושאליה היא מתייחסת במכתב:

אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה, ואם אפילו יש לסכן חביבתי אין אני מביטה על כלום. העבודה יקרה וקדושה לי זאת הן תביני. לוּ זכה יקירינו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ ישראל מה לא היה עושה מרֹב אֹשר? ואנחנו לזאת זכינו עבור רעיונו וראשו שסיכן.

 

עמוד שלישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

בהמשך מתארת שרה את מצבה העגום של "התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית", מפעל חייו של האגרונום אהרן אהרנסון, מקום לניסויים חקלאיים וגם מקום שממנו פעלה רשת הריגול של ניל"י. שרה אהרנסון מוסיפה ומתארת את מצבו העגום של היישוב היהודי בארץ באותם ימים תחת עול השלטון הטורקי:

בטח ידוע לכם כבר מצב גירוש יהודינו מיפו, את עניים ודלותם אי אפשר לשער, פשוט לקחו מאות ואלפים אנשים והחריבו אותם עד היסוד, ושהם זקוקים לעזרה אנשים שלא ידעו מה זה עזרה ושחיו כפְרִינִצִים. ודלות הערים ירושלים, טבריה, וצפת גם כן נורא.

אי אפשר לשער מה זה נהיה בארץ. וגם יבול השנה רע מאוד. התבואה החורפית כלל לא הצליחה, ויש אומרים שהשנה הרעב יהיה נורא ועתה חביבַי במה שנוגע לתחנה.

כבר יותר משנתיים שלא קיבלנו פרוטה משם, ובכֹל זאת בעת שמוסדות אחרים היו מקבלים כסף מחוץ לארץ ואנו לא פרוטה, אם כן נראה לנו שפשוט החליטו לא להאמין בתחנה… הדבר היחידי הוא שתעשו תעמולה בשביל לשלוח לנו כסף, כסף, כי בזמנים כאלו הכסף נחוץ מאוד.

 

עמוד רביעי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

את המכתב מסיימת שרה בבקשה מרבקה ואלכסנדר להשתדל אצל האמריקנים ולנסות לגייס כספים עבור התחנה, היא מוסיפה דברי עידוד ליקיריה, וחותמת: "שלום שרתכם".

שלום לכם ונשיקות חמות, ושלום רב לידידים האמריקנים בבקשה עוד ועוד לדאוג עבור התחנה, השחירו להם את המצב כמה שאפשר זה לא יהיה יותר מהאמת.

ואתם ילדי, ובפרט את רבקתי התחזקי ואמצי, כי ידידך וחביבך נפל כאחד הגיבורים ובתקוותו להושיע לעמו וארצו, יש לנו להתגאות בידיד שכזה, ובשקט עלינו לשאת את האסון.

נשיקות חמות והתאמצו יקירי
שלום שרתכם

עמוד חמישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

חודשים ספורים אחרי שנשלח מכתב זה, בראשית אוקטובר 1917 נתפסה שרה אהרנסון על ידי הטורקים, עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה.

כעבור פחות מחודש, בשניים בנובמבר של אותה שנה שלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ללורד וולטר רוטשילד את ההצהרה המפורסמת לפיה ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. שרה אהרנסון שהייתה כה קרובה לרגע הזה, לא זכתה לראותו. 100 שנים חלפו מאז מותה ומאז מותו של אבשלום פיינברג, אהובה.

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו בתחקיר לכתבה. 

 

כתבות נוספות

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרנסון