המאמר שהפך לשיר: הסופר דויד גרוסמן מספר על שירו החדש שמבטיח כי "יש מצב" גם למציאות אחרת וכי עדיין לא מאוחר "להימלט מגזר הדין"
האזינו לשיר "יש מצב". מילים: דויד גרוסמן. שותפים ליצירה: הדג נחש, יוני רכטר, דניאל זמיר, ברי סחרוף, מקהלת הנוער של ימק"א, גליה ירון, והמפיק המוסיקלי עמי רייס. וידאו ארט ובימוי: מיכל רובנר
הקשר שלנו – הספרייה הלאומית – עם הסופר דויד גרוסמן הוא קשר מיוחד מאוד: גרוסמן הפקיד בספרייה את ארכיונו האישי, "ארכיון חי", שממשיך להתחדש ביצירות כל העת. השיר "יש מצב" שגרוסמן כתב והפיק לאחרונה בשיתוף עם אמנים מובילים בישראל הוא עוד פיסת אוצר שמתווספת לארכיון שלו אצלנו. ביקשנו ממנו לספר קצת על תהליך יצירת השיר ועל תחושותיו כשכתב אותו.
לִרְצות, לִרצות –
אני מעֵז
לִרְצות,
אני עוד זוכר –
פחות ופחות –
איך זה לִרצות,
לקַוות,
להאמין
שעוד אפשר להימלט
מִגזר הדין – –
"התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר" – כך, מספר דויד גרוסמן, נולד השיר "יש מצב". במשך 11 דקות ו-38 שניות של שירה וצלילים מתאר לפנינו גרוסמן בדיוק מה המצב. והמצב – לפי גרוסמן – רחוק מלהיות טוב. אבל המצב לפי גרוסמן, יכול גם להיות אחרת, ו"יש מצב" גם למציאות טובה יותר.
בתוך הבּועה
הסגורה
שנקראת 'המצב',
שני מִתאבּקים
חָבוּקים, מותשים,
שני מתאבּקים נואשים
וצודקים –
הו, כמה צודקים,
אין סדק בַּצדק,
בתוך הבּועה,
ההֶדק הוא צֶדק
בתוך הבּועה,
זה צַו הגורל שנקרא
'המצב': לא לנשום –
לא לנשום אף לרגע
בשתי הרֵיאות,
לא לצאת
לחופשי,
לא ממש
להיות.
"מה שהוליד את השיר הזה", מספר גרוסמן, "הוא ש'המצב' במירכאות הולך וסוגר עלינו. הוא הופך להיות צורת קיום סטטית וקפוצה שלנו, ויחד עם זה הוא עלול גם להתגלות כחומר נפץ. אי אפשר להחזיק אנשים במצב של כיבוש לאורך זמן רב. בסוף, כל הרגשות האלו שנדחסים הם מתפרצים גם."
לא יהיו לנו חיים
אם לא יהיו להם חיים.
לא יהיו להם חיים
אם לנו לא יהיו חיים.
אפשר להסתכל על השיר הזה כעל שיר אחד, אך אפשר גם להסתכל עליו כעל סדרה של שירים כאשר כל תת-שיר מבטא צד אחר של ה"מצב", וזוכה לביצוע של אמן אחר. הקטע הראשון, שאותו מבצעים שאנן סטריט והדג נחש, זכה לשם "לרצות", את הקטע השני "שמיים חדשים" מבצעים דניאל זמיר ויוני רכטר, ואת הקטע השלישי "באור" מבצע ברי סחרוף כאשר לקראת סופו מצטרף אליו גם קולו של דויד גרוסמן עצמו.
ממהרים להתייאש,
בורחים
כמו מֵאש
מִשְמוּעה על
סיכוי,
מִבְּשורה של
תִקווה,
אבל –
את ממתקֵי המלחמה,
את האיבה,
את השִנאה, הנקמה,
שוב ושוב מוכנים
לנסות,
הילדים
המוּטרפים
של האסון –
לעולם לא מתעייפים,
שוב ושוב מחבּקים את
המוות
כדרך חיים.
שאלנו את גרוסמן מדוע איש של מילים מוצא את עצמו נשאב לתוך המוזיקה דווקא? וגרוסמן הסביר: "אני יודע כמה גדול הכוח של המוזיקה להניע, לחולל תנועה במקום שאין בו תנועה. התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר. שיר שהוא תיאור של מצב הלפיתה ההדדית שלנו ושל הפלסטינים. תחושה של חוסר מוצא, ההבנה שלעולם לא אהיה אדם חופשי, לא בארצי, לא בביתי ולא בתוך נפשי, כל עוד לא ייפתר המצב הזה. כפי שכתבתי בשיר: לא יהיו לנו חיים, אם לא יהיו להם חיים, ולהם לא יהיו להם חיים אם לנו לא יהיו חיים".
לרצות, לִרְצות –
אני מעֵז לִרְצות,
אני עוד זוכר
(אבל פחות ופחות), איך זה
לִרצות,
או לקוות,
להִתאוֹות,
להאמין שעוד אפשר
לכתוב
את הסיפור הזה אחרת-
לא יהיו לנו…
אם לא יהיו להם…
לא יהיו להם,
אם לנו לא יהיו…
…שעוד אוּכל להיות
אדם
חופשי,
ועַם חופשי,
בארצי,
בְּבֵיתי,
בתוך נפשי.
אך "המצב" הזה, מדגיש גרוסמן, אינו רק הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשם שהשיר מדבר על "הסכסוך" הוא גם מדבר על התהליכים הפנימיים שקורים אצלנו בתוך ישראל פנימה: "עולם המושגים של סכסוך בין מדינה לשכנה שלה בסופו של דבר מחלחל גם פנימה בהשקפת העולם המקוטבת, המהירות שבה מתלקחת השנאה למישהו אחר. האלימות. המצב שם משתקף גם למצב פה."
"…כי הנני בורא שמיים
חדשים וארץ חדשה,
ולא יישָמע בה עוד
קול בכי
וקול זעקה,
לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים
וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו,
כי הנער
בן מאה שנה
ימות". (ישעיהו ס"ה, י"ז)
*
וּלגדֵל ילדים
בָּאור, אני רוצֶה,
שלא יטילו צל
על איש,
שלא יכּירו חושך
של כיבוש
ושל טרור –
בָּאוֹר
אני רוצה אותם,
באור,
ביופי
העייף והפגום
של היומיום, בַּנֹוגה
המיטיב
של העתיד-
וּבִנשימה
פתוחה,
שְלֵמה,
של שִיבה לָחיים
אחרי מלחמה.
וכמובן שלא ניתן להתעלם משורת הכוכבים שהצליח גרוסמן לגייס (כולם בהתנדבות) למען הפרויקט הזה. "זה היה עבורי ניסיון נהדר לעבוד עם כל האנשים הנחמדים והמוכשרים להפליא האלה," מסכם גרוסמן. "בילינו ביחד הרבה מאוד שעות באולפן, ולמדתי מהם כל הזמן."
***
כתבות נוספות:
דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי
מיוחד למוסך: נאומו המלא של דויד גרוסמן בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האונ' העברית
***
תגובות על כתבה זו