התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

המאמר שהפך לשיר: הסופר דויד גרוסמן מספר על שירו החדש שמבטיח כי "יש מצב" גם למציאות אחרת וכי עדיין לא מאוחר "להימלט מגזר הדין"

דויד גרוסמן בהקלטות השיר "יש מצב"

האזינו לשיר "יש מצב". מילים: דויד גרוסמן. שותפים ליצירה: הדג נחש, יוני רכטר, דניאל זמיר, ברי סחרוף, מקהלת הנוער של ימק"א, גליה ירון, והמפיק המוסיקלי עמי רייס. וידאו ארט ובימוי: מיכל רובנר

הקשר שלנו – הספרייה הלאומית – עם הסופר דויד גרוסמן הוא קשר מיוחד מאוד: גרוסמן הפקיד בספרייה את ארכיונו האישי, "ארכיון חי", שממשיך להתחדש ביצירות כל העת. השיר "יש מצב" שגרוסמן כתב והפיק לאחרונה בשיתוף עם אמנים מובילים בישראל הוא עוד פיסת אוצר שמתווספת לארכיון שלו אצלנו. ביקשנו ממנו לספר קצת על תהליך יצירת השיר ועל תחושותיו כשכתב אותו.

 

לִרְצות, לִרצות –
אני מעֵז
לִרְצות,
אני עוד זוכר –
פחות ופחות –
איך זה לִרצות,
לקַוות,
להאמין
שעוד אפשר להימלט
מִגזר הדין – –

 

"התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר" – כך, מספר דויד גרוסמן, נולד השיר "יש מצב". במשך 11 דקות ו-38 שניות של שירה וצלילים מתאר לפנינו גרוסמן בדיוק מה המצב. והמצב – לפי גרוסמן – רחוק מלהיות טוב. אבל המצב לפי גרוסמן, יכול גם להיות אחרת, ו"יש מצב" גם למציאות טובה יותר.

 

בתוך הבּועה
הסגורה
שנקראת 'המצב',
שני מִתאבּקים
חָבוּקים, מותשים,
שני מתאבּקים נואשים
וצודקים –
הו, כמה צודקים,
אין סדק בַּצדק,
בתוך הבּועה,
ההֶדק הוא צֶדק
בתוך הבּועה,
זה צַו הגורל שנקרא
'המצב': לא לנשום –
לא לנשום אף לרגע
בשתי הרֵיאות,
לא לצאת
לחופשי,
לא ממש
להיות.

 

"מה שהוליד את השיר הזה", מספר גרוסמן, "הוא ש'המצב' במירכאות הולך וסוגר עלינו. הוא הופך להיות צורת קיום סטטית וקפוצה שלנו, ויחד עם זה הוא עלול גם להתגלות כחומר נפץ. אי אפשר להחזיק אנשים במצב של כיבוש לאורך זמן רב. בסוף, כל הרגשות האלו שנדחסים הם מתפרצים גם."

 

לא יהיו לנו חיים
אם לא יהיו להם חיים.
לא יהיו להם חיים
אם לנו לא יהיו חיים.

 

אפשר להסתכל על השיר הזה כעל שיר אחד, אך אפשר גם להסתכל עליו כעל סדרה של שירים כאשר כל תת-שיר מבטא צד אחר של ה"מצב", וזוכה לביצוע של אמן אחר. הקטע הראשון, שאותו מבצעים שאנן סטריט והדג נחש, זכה לשם "לרצות", את הקטע השני "שמיים חדשים" מבצעים דניאל זמיר ויוני רכטר, ואת הקטע השלישי "באור" מבצע ברי סחרוף כאשר לקראת סופו מצטרף אליו גם קולו של דויד גרוסמן עצמו.

 

ממהרים להתייאש,
בורחים
כמו מֵאש
מִשְמוּעה על
סיכוי,
מִבְּשורה של
תִקווה,
אבל –
את ממתקֵי המלחמה,
את האיבה,
את השִנאה, הנקמה,
שוב ושוב מוכנים
לנסות,
הילדים
המוּטרפים
של האסון –
לעולם לא מתעייפים,
שוב ושוב מחבּקים את
המוות
כדרך חיים.

 

שאלנו את גרוסמן מדוע איש של מילים מוצא את עצמו נשאב לתוך המוזיקה דווקא? וגרוסמן הסביר: "אני יודע כמה גדול הכוח של המוזיקה להניע, לחולל תנועה במקום שאין בו תנועה. התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר. שיר שהוא תיאור של מצב הלפיתה ההדדית שלנו ושל הפלסטינים. תחושה של חוסר מוצא, ההבנה שלעולם לא אהיה אדם חופשי, לא בארצי, לא בביתי ולא בתוך נפשי, כל עוד לא ייפתר המצב הזה. כפי שכתבתי בשיר: לא יהיו לנו חיים, אם לא יהיו להם חיים,  ולהם לא יהיו להם חיים אם לנו לא יהיו חיים".

 

לרצות, לִרְצות –
אני מעֵז לִרְצות,
אני עוד זוכר
(אבל פחות ופחות), איך זה
לִרצות,
או לקוות,
להִתאוֹות,
להאמין שעוד אפשר
לכתוב
את הסיפור הזה אחרת-

לא יהיו לנו…
אם לא יהיו להם…
לא יהיו להם,
אם לנו לא יהיו…

…שעוד אוּכל להיות
אדם
חופשי,
ועַם חופשי,
בארצי,
בְּבֵיתי,
בתוך נפשי.

 

אך "המצב" הזה, מדגיש גרוסמן, אינו רק הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשם שהשיר מדבר על "הסכסוך" הוא גם מדבר על התהליכים הפנימיים שקורים אצלנו בתוך ישראל פנימה: "עולם המושגים של סכסוך בין מדינה לשכנה שלה בסופו של דבר מחלחל גם פנימה בהשקפת העולם המקוטבת, המהירות שבה מתלקחת השנאה למישהו אחר. האלימות. המצב שם משתקף גם למצב פה."

 

"…כי הנני בורא שמיים
חדשים וארץ חדשה,
ולא יישָמע בה עוד
קול בכי
וקול זעקה,
לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים
וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו,
כי הנער
בן מאה שנה
ימות". (ישעיהו ס"ה, י"ז)

*

וּלגדֵל ילדים
בָּאור, אני רוצֶה,
שלא יטילו צל
על איש,
שלא יכּירו חושך
של כיבוש
ושל טרור –
בָּאוֹר
אני רוצה אותם,
באור,
ביופי
העייף והפגום
של היומיום, בַּנֹוגה
המיטיב
של העתיד-
וּבִנשימה
פתוחה,
שְלֵמה,
של שִיבה לָחיים
אחרי מלחמה.

 

וכמובן שלא ניתן להתעלם משורת הכוכבים שהצליח גרוסמן לגייס (כולם בהתנדבות) למען הפרויקט הזה. "זה היה עבורי ניסיון נהדר לעבוד עם כל האנשים הנחמדים והמוכשרים להפליא האלה," מסכם גרוסמן. "בילינו ביחד הרבה מאוד שעות באולפן, ולמדתי מהם כל הזמן."

לאתר הרשמי של השיר "יש מצב"

***

כתבות נוספות:

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מיוחד למוסך: נאומו המלא של דויד גרוסמן בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האונ' העברית

***

"לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא" – שלוש גרסאות לביאליק

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה – וְכָל הַבַּחוּרִים כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

חיים נחמן ביאליק, 1923

חיים נחמן ביאליק

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,
מֵאַיִן וּלְאַיִן –
וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –
וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,
מִמְּדִינָה רְחוֹקָה
הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר
עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ.

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה
וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –
וְכָל-הָעֲיָרָה
נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים
בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה
נִתְמַלְאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,
צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
וְכָל הַבַּחוּרִים
כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת
בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ.

וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ
הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן,
וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים,
מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,
כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם
בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –
וְהִיא נֶעֱלָמָה –
לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה,
לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִפְרֹחַ
הַזָּמִיר מִיָּעַר –
וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵּל,
וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

וַיִדֹּם הַצְּחוֹק,
וַתִּתְעַגֵּם הַחֹרְשָׁה,
אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ,
אֵין פֹּקְדָהּ, אֵין דֹּרְשָׁהּ.

וַיָּבֹא יוֹם סַגְרִיר,
וְשֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי,
וַתִּכְבֶּה כָל-עַיִן,
וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי.

לָעֶרֶב שָׁב בָּחוּר
בִּזְמַנּוֹ הַבַּיְתָה,
וְכַלָּה עֲלוּבָה
לַחֲתָנָהּ נִתְפַּיְּסָה.

וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים
עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,
וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים
וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה
מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת,
וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת.

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ,
בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,
וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה
בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

 

הקלאסי: חוה אלברשטיין, בלחן משה וילנסקי

 

עם דיסטורשן: בביצוע רזי בן-עזר, מתוך האלבום ״כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר״

 

ובאנגלית: תרגום ושירה (ושריקה) – נדבי נוקד

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

 

 

 

תנועת הנפילה מגן-עדן

"לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)". על שבר ואיחוי המרחב המיתולוגי – גיא פרל קורא בפואמה "הודו" מתוך הספר 'פלא' מאת איריס אליה כהן.

נטע הררי-נבון, "אגנישקה", 2007-2008 , שמן על עץ, 66/91 ס"מ

מאת גיא פרל

פלא הינו ספר שיריה השני של אליה כהן והוא כולל שלוש פואמות נרחבות ושירים נוספים רבים. ברשימה זו אתמקד בפואמה "הודו" (עמ' 136), המתארת את מסעה של אליה כהן בדרום הודו – מקום מוצאם של בני משפחתה.

המשורר והמסאי רוברט בליי מתאר תהליך שהוא מכנה "קריסת המרחב המיתולוגי". וכך כותב בליי: "אני משער כי בסביבות שנת 1000 איבדה התרבות המערבית את היכולת לחשוב מיתולוגית, ובעקבות זאת קרס מרחב זה. יתכן כי מרחב זה מעולם לא נבנה מחדש, מפני שהנצרות לא אפשרה את קיומם של סיפורים חדשים או אלים חדשים, או מפני שלאחר תקופת הרנסנס גילויי המדע המלהיבים ספגו והעלימו בתוכם את אנרגיית הדמיון" (ג'ון החסון: מסע אל עולמו של הגבר בעקבות הגבר הפראי, נורד 2002, עמ' 115). היבט נוסף של קריסת המרחב המיתולוגי – שאליו בליי אינו מתייחס – כרוך בתהליך הגירה. הגירה מארצות שתרבותן פרה-מודרנית והמרחב המיתולוגי נוכח וחי בהן לארצות מודרניות שתרבותן מבוססת על ההתרחקות ממנו עשויה אף היא לגרום לקריסת המרחב. הקריסה מתקיימת הן ברמת הקהילה והן במובנו כמרחב פנימי מקודש של זיקה אל הנשגב (שיש הרואים הקבלה בינה לבין הזיקה אל הלא מודע).

הפואמה "הודו" היא יומן מסע. מעל לכול, קראתי אותו כמסעה של המשוררת אל המרחב המיתולוגי במובנו הפנימי. אתייחס לשני היבטים בתהליך – כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי כפי שמשתקפים בזיכרונות ילדותה של המשוררת, והחיבור המחודש אל המרחב במהלך המסע להודו.

 

כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי

בחלקה הראשון של הפואמה מביאה אליה כהן זיכרונות ילדות רבים העולים בה כחלק מן ההכנות וההתכוננות הפנימית למסע. למשל: "אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיְתָה אִמִּי קוֹלֶפֶת לָנוּ אֶת הַמַּנְגּוֹ / יְקַר הַמְּצִיאוּת בְּקַנָּאוּת: תְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת / לַשֻּׁלְחָן, תַּלְתַּל זָהָב אָרֹךְ וְחַף מִפְּגָם / מֻשְׁלָם הָיָה רוֹעֵד מֵעַל בִּרְכֶּיהָ, / וְאָז הָיְתָה פּוֹרֶסֶת אֶת הַפְּרִי לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת / שֶׁטַּעֲמָן כָּתֹם, עָסִיס נָטַף אֶל כַּף יָדָהּ / כְּשֶׁלִּקְּקָה אֶת לַהַב הַסַּכִּין". במרכזו של זיכרון זה, כבמרכזם של זיכרונות ילדות אחרים, נמצאת הודו כפי שחוותה אותה אליה כהן מכלי שני, דרך אימה, וזו הודו מלאת מסתורין ויופי הנתפסת על ידי אליה כהן בילדותה כמעין גן-עדן רחוק (השוו לניסוחיו של בליי). הודו לא רק נחוותה, היא אף הופנמה והפכה לחלק מפנימיותה של המשוררת. הדברים מתוארים, בין השאר, כאשר המשוררת טוענת בפני האחות המבקשת להזריק לה חיסונים לקראת נסיעתה שהיא קרוב לוודאי כבר מחוסנת – "לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)".

הודו נתפסת כגן העדן האבוד, מקום שבו הטבע היפה והנדיב מאפשר חיים הרמוניים ופתיחות אל הוויית העולם. אולם, עם העלייה ארצה וכחלק מרכזי במשבר ההגירה שנלווה אליו, מגורשים בני משפחת המשוררת מגן העדן הזה ונפגע מגעם עם האזורים בפנימיותם המקושרים להוויית החיים שהתאפשרה בו. את הפתיחות המלאה אל העולם מחליף הצורך להתגונן מפני פגיעתו – "אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה / שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב / לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח, / הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת / צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים / וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה, / לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים, / הָעֲגוּמִים / בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה // קְרִיאוֹת הַדַּיָּגִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ / בְּמַטְּחֵי קַטְיוּשוֹת / כָּל שָׁנָה / כָּל הַשָּׁנָה // מִכָּל הַפֶּלֶא לֹא נוֹתַר דָּבָר / אֲבָל נוֹלְדָה הַבֶּהָלָה".

אליה כהן נולדה בארץ, אך כשם שהודו הופנמה בה ונוצרה זיקה בין הודו של זיכרונותיה למרחב המיתולוגי הפנימי, הופנם בה גם שבר המרחב המיתולוגי כחוויה מתמשכת. בתיאור הבא, לדוגמה, ניתן לראות כיצד המאבק בין גן העדן כמרחב פנימי לבין המציאות המאיימת עליו הופך למאבק בפנימיותה של הילדה, וזאת למרות שבשלב זה לא ביקרה בהודו מעולם: "וְאִלְמָלֵא זַרְעֵי כַּמּוֹן / וְגַרְגִּירֵי חַרְדָּל וְהֶל / אֲשֶׁר כָּתְשָׁה אִמִּי בְּהֹלֶם / סִפּוּרֵי נְהַר חָלָב לָבָן / שֶׁל קוֹקוֹס וּפִרְחֵי יַסְמִין / שֶׁמוֹלְלַה בְּרֹךְ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ / בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ / אֶת הָעֹנִי מְיַלֵּל". ניכר כי אליה כהן מודעת לתהליך: "דּוֹמֶה כִּי נַהֲרוֹת הַמַּנְגּוֹ, הַפָּפָּיָה / הִשְׁתַּנְּקוּ / אֶצְלִי בְּיַלְדוּתִי / בְּהֶעְדֵּר אֲוִיר, רְשׁוּת / וְזִכָּרוֹן".

 

חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי

עם הגיעה של המשוררת להודו – מחוז חפצה וגעגועיה – ניכר כי היא עוברת חוויה מטלטלת של חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי: היא מוצפת בחומרי הלא מודע הקולקטיבי, ובכתיבתה היא מנסה להכיל גודש הכרוך בהתרחבות התודעה אל שורשיה העמוקים, הראשוניים. התהליך מתחיל מיד עם הנחיתה – "אֵיךְ אֲסַפֵּר לְךָ אוֹדוֹת אַלְפֵי הָאוֹר / הַנֶּהֱדָר שֶׁהִתַּמֵּר מֵעַל בֵּית הַנְּתִיבוֹת / הָאִילָנוֹת נִתְלוּ עַל מִישׁוֹרִים גְּבוֹהִים / הָרֹךְ נִטַּף מֵעַנְפֵיהֶם / כְּמוֹ גַּשְׁמִי בְּרָכָה". הודו מציפה באליה כהן את המרחב המיתי, לא אחת באופן המקושר ישירות אל דימויי גן העדן, לדוגמה – "מַפְלִיא שֶׁאֵין כָּאן מַלְאָכִים / רַק בְּנֵי אָדָם", או מפגשה עם איש הנחשים בצילו של עץ, המעורר אסוציאציה ישירה למפגשה של חווה עם הנחש תחת עץ הדעת – "תַּחַת עֵץ הַקִּנָּמוֹן סִפֵּר לי גֵ'יסוֹנָם / עַל נְחָשָׁיו הָעֲבוֹתִים / רֹאשָׁם שָׁטוּחַ וְעוֹרָם רָקוּעַ כְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת / וכְּשֶׁהֵם נֶעֱמָדִים מוּלוֹ (בַּשָּׁלָב הַזֶּה הֵנִיף / יָדוֹ מֵעַל בֵּית הֶחָזֶה) / תְּמִסַּת הָאֶרֶס זָבָה / כְּשִׂיחָה שְׁקֵטָה / שְׁלֵוִים כְּפָעוֹטוֹת שְׂבֵעִים / שְׁנָתָם חָלָב, אַהֲבָתָם בְּשֵׁלָה / כְּמוֹ בָּנָנוֹת בַּחֲלֹף הַגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ".

כחלק מתהליך החיבור אל המרחב המיתולוגי, משתקף בפואמה טשטוש מוחלט של גבולות הזמן. מה שטרם הנסיעה נחווה כפוטנציאל פנימי (ראו תיאור קבלת החיסון) מתואר כמתממש בתודעתה: "הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה / גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה / הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס / לְעִתִּים קְרוֹבוֹת / מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי". המסע להודו הולך והופך מביקור רווי התפעמות במקום חדש, למסע של חזרה אל מחוזות שמהם גורשה אי אז ועתה היא שבה וחוזרת אליהם – "רִשְׁרוּשׁ הָאַלְמֻגִּים / הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ / יַרְכָּתֶיהָ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה / הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם // שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים / וְהַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל / יַרְטִיב אֶת שִׂמְלָתָהּ, בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים / בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ". הדברים בולטים במיוחד בשיר "פלא" (שדומה כי לא בכדי העניק לספר את שמו), שבו אליה כהן מזהה עצמה במרחב הפרה-היסטורי: "וְהָאֵלִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִתַּמְּרוּ עַד אָז נָפְלוּ מִחוּץ / לַזְּמַן, חֶלְקָם מָצְאוּ מִשְׁכָּן בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, הָאֵשׁ / הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִית לִחֲכָה אֶת עֵינֵיהֶם, […] וְאִילָנוֹת לְמַאֲכָל הָפְכוּ לִיעָרוֹת, אֵין סְפֹר שְׁבָטִים צָמְחוּ, רַבִּים כְּפִטְרִיּוֹת, כִּסּוּ אֶת פְּנֵי קַו הַמַּשְׁוֶה כְּמוֹ אַצּוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ אל שׁוּנִיּוֹת הַיָּם. // הָיִיתִי גַּם אֲנִי / יַלְדָּה / קְטַנָּה וַאֲבוּדָה / כְּמוֹ אִי".

דומה כי את התהליך הפנימי כולו – השבר וניסיון האיחוי – ניתן לזהות בשני חלומות הכלולים בפואמה, שניהם נחלמו במהלך ההכנה הפנימית ליציאה אל המסע. נעיין בשני החלומות:

"בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַנְּסִיעָה / חָלַמְתִּי שֶׁמָּטָר נִתָּךְ / שֶׁל אֹרֶז צְהַבְהַב / שׁוֹטֵף אֶת רְחוֹבוֹת קִרְיַת שְׁמוֹנָה // סָבִי הָלַךְ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ / סְפוּג אֹרֶז זַלְעָפוֹת: / קֶמֶר צַוְּארוֹנוֹ לָעוּט בְּאֹרֶז, גַּם חֲרַכֵּי / אֲפֻדָּתוֹ וְקֵפֶל מִכְנָסָיו / בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, שְׂפָמוֹ, זְקָנוֹ // כְּשֶׁמַּבַּט עֵינָיו כָּבוּי, / אָסַף / גַּרְגִּיר, גַּרְגִּיר / לְאַט לְאַט / בִּבְדַל אֶצְבְּעוֹתָיו". תנועתו המרכזית של החלום היא הירידה – האורז ניתך מן השמיים ארצה והדבר מייצג, לתפיסתי, את תנועת הנפילה מגן העדן – את שבר המרחב המיתולוגי. מרתק להשוות בין תמונת חלום זו שבה מלקט סבהּ של המשוררת גרגירי אורז, לבין תיאורו הפואטי של בליי את תהליך שבר המרחב: "גן העדן הפנימי התמוטט, ומה שאנו רואים עתה אלו שברי הזכוכיות של האלים הפזורים לרגלינו" (עמ' 115). בתרבות ההודית, האורז הוא מסמליה המרכזיים של האלה לָקְשְמי – אלת השפע, השגשוג, הבריאות המזל והברכה. בחלום, נאלץ הסב ללקט את שברי המרחב מקרקע המציאות שאליה התנפצו חייו. החיבור הטבעי אל שפע העולם (שפעה של לקשמי) – הבולט כל כך בתיאוריה של אליה כהן את הודו – עובר שיבוש חמור. השפע הופך לגודש מאיים, בלתי מותאם, שיש קושי רב ליהנות אפילו משמץ ממנו.

החלום השני המופיע בפואמה עוסק לתפיסתי בתהליך השיבה, או החיבור מחדש, אל המרחב האבוד. תנועתו המרכזית של חלום זה הינה תנועת העליה – המשוררת מתרוממת מעל העולם, משילה את המשקל והקושי בדרכה אל מחוץ לעולמה המוכר. בסוף תיאורו של החלום ניכרת מודעותה של אליה כהן למשמעותו העמוקה – הוא עוסק בכינון מחודש של המרחב העומד להיחשף בפניה במהלך המסע להודו.

"חֲלוֹם טָרִי וּבוֹ אֲנִי צִפּוֹר נְיָר שֶׁמִּישֶׁהוּ שִׁלַּח, / דַּפֵּי כְּנָפַי הַדַּקִּיקוֹת / קְמוּטִים קִמְעָה אֲבָל נַפְשִׁי צֶחָה וַחֲלָקָה / כְּמוֹ מַחְבֶּרֶת חֲדָשָׁה, / אֲנִי דּוֹאָה רוֹאָה? מֵעַל הַכְּרַךְ, מִתַּחַת לִמְעוּפִי, אֶת / אֲרֻבּוֹת חֵיפָה הָעֲשֵׁנוֹת כְּמוֹ בִּדְלֵי סִיגַרְיוֹת / זְעִירִים וּלְצִדָּן הַיָּם, כְּחֹל מֶרְחָבָיו נִסְחָף / עַד נְגִיסוֹת הַיַּבָּשָׁה, וְרוּחַ מִתְנַשֵּׁף בְּתוֹךְ / בִּטְנִי וּכְבָר אֲנִי חִדְלַת מִשְׁקָל, קַלָּה, קַלָּה, / וְעוֹד עוֹלָה וּמַשִּׁילָה אֶת כְּאֵבַי, אֶת / כָּל בַּהֲלוֹתַי, חוֹשֶׁבֶת: לֹא, / זוֹ לֹא אֲנִי, / זֶה הָעוֹלָם שֶׁהִתְעַבָּה / וְנַעֲשָׂה כָּל כָּךְ כָּבֵד. // (נִרְאֶה כִּי גַּם אִם לֹא אֶקַּח אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה אִתִּי, / יַחְזֹר אֵלַי בְּבוֹא הָעֵת.)".

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

עשרת סרטוני השירה העברית הטובים ברשת

לרגל ראש השנה, פופקורן בחר: הסרטונים המרשימים לשירה עברית, פרשנות שהיא אמנות

מתוך: שחר מריו מרדכי, חיים אלבום, זירת הפצע

 

מאת ריקי כהן

איך שיר, ההוא ממשפחת השירה, הופך לסרטון ונשאר בחיים? ומה הופך את הסרטון ליצירה בפני עצמה? הענקת פרשנות ויזואלית לשירה היא אתגר אמנותי עמוס מהמורות ובורות. הפיתוי לפרש את השיר "אחד לאחד", כלומר לתרגם אותו לדימויים ישירים מהטקסט במדיום הוויזואלי קורץ לרבים מהבמאים השולחים ידם במלאכה. מכשול נוסף שרבים מן היוצרים נופלים בו הוא קלישאות ויזואליות, מניפסטים נדושים על שירה ומשוררים, המבטאות כביכול את הפואטיקה של הצילום, אך חוטאות לשיר ברדוקציה הזוללת את רבדיו. למרבה השמחה, יש כאלו המדלגים מעל המכשולים האלו בכוח ההמצאה, המקוריות והשליטה בכלים הטכניים של המדיום. אלו הקוראים את השיר באופן כפול, כקורא וכאמן, ומעניקים לו ייצוג שהוא יצירה עצמאית, הנבראת מכוח המילים ולפעמים גם מהשתיקות שבין השורות. הם עושים שימוש בקול, במוזיקה, בצילום, בעריכה, ומעבים את השיר אל שפת הסרטון ועדיין שומרים על הטקסט כמחולל הראשי והעיקר. אז ברוח מצעדי השירים העבריים בראש השנה שעליהם גדלנו, קבלו את עשרת סרטוני השירה הטובים לשירה עברית.

 

אלי אליהו, יוגב יפת, המעקלים

 

זלדה, יאיר קידר, הבית מואר

 

סיון הר שפי, גלית לוקשין, הסתר פנים

 

טל ניצן, אבי דבאח, איגרא רמא

 

מי-טל נדלר, אבי דבאח, זמן

 

גילי חימוביץ', ריקרדו רויצ'סטר, אגם מתמלא

https://www.youtube.com/watch?v=m07TwPisyOc

 

עמיחי חסון, איתי אשר, כאן שיר, מקלו של סבי

 

שחר מריו מרדכי, חיים אלבום, זירת הפצע

 

רחל חלפי, רועי וקס, פעם ידעתי

 

נורית זרחי, בעז בן שלום, הו

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12