קטע מתוך "ימי הדברים" / אילנה ברנשטיין

לפעמים אנחנו רואים את עצמנו בחנות ספרים (משומשים) קטנה, בעיצומו של ערב ספרותי. משוררת משיקה את ספרה בצל קורתנו כאילו היינו מספנה. אנחנו לא מבינים איך חברו ספרים להשקה. ומה בין כלי שיט, המוטבלים לראשונה, לספרים. המים, הטובים לשיט וגם לבריאות, אינם טובים לספרים. כך או כך אין סרט אדום ואין מספריים לגזור את ההשקה. אבל בהיעדר מזגן כולם מזיעים. לפעמים אנחנו חושבות שמוטב לנו להעתיק את החנות שלנו לשפת הים. אנחנו רואים את הספרים גולשים מן המבדוק אל החול הרך, שם עומדים הקוראים הנלהבים וידיהם מושטות לתפוס את האותיות.

לאחר דין ודברים (עם יואל) החלטנו למרות הדין ולמרות הדברים לפתוח חנות ספרים (משומשים) קטנה. אבל אתה אלרגי לקרדית אבק הבית, אמר יואל משאזלו תירוצים. לא לקרדית שלנו, אמרנו. לבסוף אמר, בשום פנים ואופן לא על שפת הים, הספרים יינזקו. בדרך כלל אומר יואל את המובן מאליו. אבל יש ספרים שנועדו לקריאה על שפת הים והם רבים יותר מהספרים שנועדו לקריאה בתנאים אחרים. על – כאלה – ספרים אתם חושבים? שאל יואל. אנחנו מעוניינות במידת היושן של הספרים אמרנו, יואל אינו מבין הומור גם כשהוא עבה, לכל חנות צריך שיהיה נושא, כך קראנו בעיתון.

המשורר כמוכר ספרים, אמר בפתוס, שגם הוא ממאפייני הדיבור של יואל, והמיועדת למשוררוּת כמוכרת ספרים – אני לא יכול להתעלם מכך, איני יכול להסכין עם הרעיון. להסכין?! אמרנו אנחנו בפליאה, מה רע בלהסתגל או בלהתרגל. אתם טועים, והטעות הזאת תעלה לכם ביוקר. משוררים אינם יכולים להיות סוחרים. וכי מה עוד אנחנו יכולים להיות מלבד משוררים? מאין תצמח לנו פרנסה? שמענו את צופרי האוניות המתרחקות מהנמל.

יואל מחזיק בספרייתו את כתבי דוד פרישמן ובכל הזדמנות משלח בנו חידוד פרישמני משל היה פרישמן בעצמו. שיירי הסמרטוטין הנקראים משוררים אמר לנו עם פתיחת החנות. ועוד משוררים שלי. זה אקרובט מילולי וזאת מתהדרת בכתיבה פרימיטיבית, לא מוסרית.

לפעמים חברוּת מתקלקלת בגלל אהבה שבמקרה הזה קוראים לה: אנחנו – חנות לספרים משומשים. אצלנו התגלה הקלקול בנסיעה באוטובוס מספר חמש. ועוד בעמידה. כל אחד מאיתנו דיבר מתוכו החוצה בלא תזמור-על. נוסעים משורה שלוש אמרו: ששש כאילו הייתה זו שעת מנוחת הצהריים.

איך שירדנו, ודלת האוטובוס נסגרה מאחורינו, התכסו המשקפיים שלנו באדים. בגלל הקיץ שהיה מחוץ לאוטובוס. המשכנו ברגל מהמקום שבו עצרנו. כך כל הדרך עד לחנות שלנו לספרים משומשים. היה יוקד והלכנו בטור עורפי בלי כובעי שמש. דברי האחד נבלעו בגופו של השני. אנחנו שהלכנו מאחור ומאחור שמענו את דברינו בגלים קצרים כמו בילדותנו.

כשהגענו סוף-סוף לפתח החנות נעמד יואל וקרא את השלט בקול רם כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שנתלו המילים המפורשות על שפתיו. למה לא – יד שנייה במצב טוב – מי רוצה ספרים ישנים? שאל בשעה שגלגלנו, כדי חצי, את תריס הברזל. לא התחשק לנו לענות.

באפלולית הקרירה שעמדה בחנות לא היה אפשר אלא לשתוק. גם יואל השתתק. מזגנו מים קרים מבקבוק ששימש ליין בגלגול קודם, גזרנו אשכול ענבי מוסקט לחופנים והנחנו על צלחת בדולח מתוצרת צ'כוסלובקיה, ירושה שקיבלנו מגברת זומר. יואל אמר: אחח, איזה ענבים, משך כיסא והתיישב. אפשר לומר שיִישבנו גם את המחלוקת.

בחנות אנחנו – שלנו מסודרים הספרים לפי מצבם: כמו חדש, משומש במצב טוב, משומש במצב לא טוב, קריא. ויש סיווג נוסף: נדיר. בינינו אנחנו זוכרים אלו ספרים שייכים לכל קטגוריה. אבל הקונים המזדמנים לחנותנו נמשכים אחר החיפוש, והזיכרון שלנו אינו מביא תועלת. אלה המעוניינים בספר מסוים פונים אלינו במייל. אנחנו מבחינים בין קונים המחפשים ספרים 'כמו חדש' לבין קוראים המחפשים ספר 'קריא' לבין ציידי הספרים הנדירים (נדירים הספרים ופחות מהם הציידים), דהיינו סוחרים ממולחים המשוכנעים שתפסו לוויתן ברשת. אבל אנחנו מכירים בערך הספרים שלנו, ובכל מקרה לא כל המוצג בחנות הוא למכירה. על הספרים שאנו קשורים אליהם בחבלי הזיכרון או בעבותות התשוקה אנחנו מדביקים מדבקה עגולה אדומה כנהוג בגלריה.

בין אחח אחד של יואל לאחח שני נכנס מר אביחי מנדלבליט, הבעלים של החנות הסמוכה, דהיינו זאת של חומרי הבניין. בעד זה שלא הייתם בישיבת ועד, אמר, העלה לנו בעל הבית את שכר הדירה בארבעה וחצי אחוזים (למען הגילוי הנאות יש לומר כי אותו מר מנדלבליט הוא בעל הבית ורק במקרה שמו כשמו של אותו יועץ). זה שום דבר, אמר יואל שכבר חשב להיכנס שותף לעסק. כמה כבר אתם משלמים פה? ותמיד אפשר להתווכח, יש שְפִּיל. זה בדמי מפתח, אמרנו, מהכסף שהורישה לנו גברת זומר. מי משקיע בדמי מפתח?! אמר יואל וויכוח ששכך התעורר מחדש. זה גרוע יותר מלהשקיע בספרים. אני לא בעסק, אמר כמדבר לעצמו. אין דבר שיואל יודע טוב פחות מאיתנו, ולמעשה יואל יודע טוב יותר מכל אחד. ודאי שמאיתנו. זוג גלמים שמאחרים במסירת כתב היד. מפעם לפעם נוספת סיבה להיותנו גלמים ויש הסותרות זו את זו. סתירות הוא תחום המחייה שלנו. אנחנו אוהבות סתירות.

אחרי שמנדלבליט פוטר אותנו מנוכחותו, לא לפני שהוא חופן אשכול ענבים – אחד בכל יד – אומר יואל את מילת הקסם: תקורה, תקורה (היפתחי!), איך אתם מתמודדים עם התקורה?! איננו מבינים מה הוא אומר. תקורה היא מילה שאנחנו מתוודעים אליה לראשונה. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד. אנחנו מוגנים, אני אומר. בגלל זה אנחנו לא יודעים מהי תקורה. מילה יפה, אני אומרת, מעניין כיצד התגלגלה לצורתה זו ומאין. אנחנו חושבים שלא נתקלנו בה בשירים שקראנו.

חלמנו שהספרות העברית סגרה את שעריה לרגל שיפוצים. עוד נכתב: עד להודעה חדשה. הרמנו טלפונים, כתבנו מיילים, אפילו מכתב לעיתון כתבנו. יואל אמר: סגרה זה לא סגרה, שיפוצים זה לא שיפוצים והודעה חדשה זה לא הודעה חדשה. אבל סירב להתחיל בעבודה על כתב היד שלנו אף על פי שמסרנו אותו כחודש לפני ההודעה. וגם את המימון השגנו, מקרן העיר לשירה (לפני שנסגרה בגלל הסיבות הידועות), כלומר סך כל ההוצאות. אילו היינו סוחרים ולא משוררים היינו – אנחנו – יודעים כיצד לנהוג. יואל צודק.

בימים אחרי שהכרנו:

יותר מכל אנחנו אוהבות שדויד חופף לנו את השיער. אנחנו גוררים כיסא ומציבות אותו בגבו לכיור הרחצה. מניחות מגבת מקופלת על שפת הכיור, מתיישבים ומטות את ראשינו לאחור. בזמן החפיפה אנחנו שרים את השיר אהבה של דליה רביקוביץ ונחפזות אחרי הדגים היורדים למצולות. כדי לשטוף את הסבון נוטל דויד את הנַטְלָה שבדרך כלל משמשת אותנו כאגרטל. אחרי השטיפה מגיע שלב הסירוק שלעתים יכול להימשך שעה ואף יותר ואגב כך להביאנו לידי אותו מצב עילאי המכונה אורגזמה. למרות אהבתנו לעברית איננו מסתדרים עם המילה אֲבִיֹּונָה המזכירה לנו משום מה את איתמר בן אבי שאביו היה נביא. והלכה האורגזמה.

ביום השנה להיכרותנו, שחל אתמול, הלכנו לקפה לוסיה שברחוב בלפור. התקשרנו לבית הקפה מבעוד מועד וביקשנו מהמלצר היקר שישמור לנו את השולחן האחורי שמעבר לגדר, בגלל הסנטימנט. זה לא מקובל, הוא אמר. כאן זה בית קפה. הסברנו לו את המצב, הפלגנו בחשיבותו של השולחן ובחשיבותם של הכיסאות ואפילו על המבט דיברנו ועל הניבט. כשכל זה לא עזר הבטחנו לכתוב שיר. המלצר אמר: יא (ארוך ומתנגן), גם אני כותב שירים.

בלית ברירה נסחב איתנו אייר הקטן. ויחד איתו הכנפיים, שלושה דינוזאורים, והחרב של ארתור. להשאירו לבד בבית לא ניתן בגלל גילו, ובייביסיטר לא הצלחנו להשיג. ניסינו אצל נורה אבל היא אמרה שיום זה יום וקביעה זאת קביעה, ושלהבא לא נחשוב על זה אפילו. ניסינו אצל יואל אבל הוא כבר קבע עם נורה. לבטל לא רצינו. אם כך, אמרנו, במקום קפה הפוך נשתה יין לבן. אני אמרתי, כלומר אני אודליה, אחת חלקי שתיים של אנחנו.

בינתיים, אייר הקטן צייר בגירים על המדרכה (מזל שזכרנו להביא גירים). משעה אחת לשנייה התכסתה המדרכה בממלכת הדינוזאורים, ואייר בעצמו רכוב על גבו של טירנוזאורוס. אמרנו: אבל אייר, לא היו בני אדם בתקופת הדינוזאורים. זה סתם ציור, הוא אמר, ואנחנו השתתקנו מאחורי מבוכה שהובכנו. בינתיים, מפה לשם, נקבצו ובאו בזה אחר זה דיירי רחוב בלפור ואמרו: וואו, ואמרו: יא-אללה, ואמרו: דא ויא ואפילו די, ואמרו: לא ייאמן, ואמרו: אתם מוכרחים לעשות משהו עם הכישרון הזה.

 

אילנה ברנשטיין, סופרת, עורכת, מחזאית. פרסמה עד כה 11 ספרים. ספרה האחרון 'ימי ראשית' יצא לאור בהוצאת 'בבל' בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12

      
      
      
      

דנה אמיר

זָרים על שפתֵך

אֲנַחְנוּ, שֶׁהִסְגַרְנוּ עַצְמֵנוּ לְתַּרְדֵמָה מִתְמַשֶׁכֶת,
שֶׁהִנַחְנוּ לַאֲפֵלָה הַמִצְטַבֶּרֶת סְבִיבֵנוּ לְהַחֲשִׁיךְ חַלּוֹן
אַחַר חַלּוֹן,
שֶׁנָהַגְנוּ בִּיְהִירוּת כְּמוֹ לֹא הִתְדַּפַּקְנוּ מַעוֹלָם עַל
דֶּלֶת חֲתוּמָה בָּעֳבִי הַלַּיְלָה,
שֶׁהִטֵּנוּ אוֹזֶן לְכָל לְשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה,
שֶׁחָטָאנוּ בְּלַהַג, בִּשְׁמִיטָה, בְּיוֹדְעִין,
בְּלֹא אוֹמֶר,
שֶׁפִּקַּחְנוּ עַל סִפְרֵי הַקִּינוֹת כְּמוֹ עַל
תַּקָּנוֹנֵי הִתְנַהֲגוּת לִשְׁעַת חֵירוּם,
שֶׁשָׁכַחְנוּ כִּי עֵת לְהַחֲשׁוֹת אַךְ גַּם
עֵת לִזְעוֹק,
שֶׁצִלֵּנוּ לֹא הִכִּיר בָּנוּ שָׁעָה שֶׁהִתְיָצַבְנוּ זָרִים
עַל שְֹפָתוֹ, זָרִים עַל שְֹפָתֵךְ,
יוֹדְעִים שֶׁגַּם אִם נָבוֹא וְנִפְנֶה עַד
יִפָּתַח פֶּתַח בָּאֵזוֹר הָרֵיק,
וּנְבַקֵשׁ לָשׁוּב בַּעֲדוֹ עַל עִקְבוֹתֵינוּ, עֵרִים,
קְרוּאִים לְעַצְמֵנוּ,
הָיֹה לֹא נִהְיֶה תְּאוֹמֵי הַצַּעַר שֶׁלָךְ,
אַתְּ, שֶׁהַמַעֲגָל שֶׁחָגְת סְבִיבֵךְְ מַגְּלֶה אוֹתָךְ מִן הָעוֹלָם,
שֶׁאֵינֵךְ יְכוֹלָה לָשִׁיר אֶת שִׁירֵךְ אֶלָא מֵאֲחוֹרֵי קִיר שָׁקוּף,
מָלֵא עֵינַיִם.

 

דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש תכנית הדוקטורט הבינתחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. הוציאה לאור שישה ספרי שירה (האחרון שבהם: 'קריעה', אבן חושן 2016) ושני ספרי עיון: 'על הליריות של הנפש' ו'תהום שפה'. ספר עיון שלישי בשם 'להעיד על העדים' יראה אור בשנה הקרובה בהוצאת מאגנס.

 

 

מרב מדינה קרניאל

"כשיערות עולים באש לא עת חמול על שושנים"
יוליוש סלובצקי

אֲבָל יוּלְיוּש, אֲנִי רוֹאָה אֵיך עֵץ הַתּוּת שֶׁלָּנוּ,
הַזִּכְרִי, זֶה שֶׁלֹּא מְלַכְלֵךְ אֶת הַשְּבִילִים,
הוֹלֵך
וּ
מִצְטַמֵּק.

רָעַש בְּקִיעָה.
סְדָקִים זוֹחֲלִים עַל קִירוֹת הַחֶדֶר,
הַטִּיחַ הַצָּהֹב מִתְפּוֹרֵר.
אֶפְשָר לְהַרְגִּיש אֶת הָרוּחַ.
מַיִם זוֹלְגִים מֵהַגַּג,
סְפָרִים כְּבֵדִים רוֹעֲדִים
וְנוֹפְלִים. פַּעַם שָמַעְתִּי אֶת אַבָּא מְקָלֵל.

יוּלְיוּש, הִבְטָחְתָּ שֶתָּבוֹא בַּזְּמָן.
ידַי מְלֵאוֹת, חָזִי גָּדוּש.
הַתֻּכִּי שֶל הַשָּכֵן צוֹוֵחַ,
רָץ עַל הרִצְפָּה הָרוֹעֶדֶת,
לֹא יוֹדֵעַ אֵיך לְחָשֵב אֶת הַקֵּץ.
פִּתְאֹם נִזְכַּר שֶהוּא עוֹף.

לְמַטָּה, בְּגַן סָאקֶר,
אֲנָשִים מַאֲכִילִים חֲתוּלִים בִּבְהָלָה
אבל אֵין דָּבָר שֶׁנִּכְנָס בִּי.
אֵין דָּבָר שֶׁצּוֹעֵק.

יוּלְיוּש,
עֵץ הַתּוּת שֶלָּנוּ.

 

 

שָׁם, שָׁם

"מִי שֶׁיִּפְתַּח סֵפֶר הָאוֹתִיּוֹת יְלַטְּפוּ אוֹתוֹ,
יִזְלְגוּ לְאָזְנָיו נְהָרוֹת חֲתוּמִים".

שׁוּב פּוֹתַחַת.
הָאוֹתִיּוֹת רוֹבְצוֹת
רוֹטְטוֹת
מְשַׂחֲקוֹת בִּי.
מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת נוֹשְׁרִים רִמְזֵי אֵפֶר.
בְּרֹאשׁ הַדַּף הַדְּיוֹ נִמְרָח מִדִּמְעוֹת
חֲכָמִים מְנֻסִּים שֶׁדָּפְקוּ וְדָפְקוּ וְדָפְקוּ
וְדָפְקוּ.
הִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּצָהֳרֵי יוֹם חַם לָמַדְתִּי אֶת הָאָלֶף בֵּית.
כְּמוֹ נְעָרוֹת רוֹקְדוֹת הֵן הָיוּ אָז עַל הַדַּף,
זוֹהֲרוֹת

וְהִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּשׁוּלֵי הַדַּפִּים סִימָנִים סְתוּמִים
רֶגַע בּוֹרְאִים עוֹלַם רֶגַע סוֹתְרִים.
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
מִישֶׁהוּ שִׂרְטֵט עִגּוּלִים וְקַוִּים בִּדְיוֹ שָׁחֹר,
אָדָם וְחַיָּה מְצַחֲקִים
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
בֵּין הַשּׁוּרוֹת הֲבָרוֹת קְטוּעוֹת
אאאק
אאא    "
אאכ ע
ח                        ב
שׁוֹמֵר הַגַּן עוֹמֵד בַּפֶּתַח:
רָאִיתָ שַׁעַר?
אַתָּה רָאִיתָ שַׁעַר?

 

מרב מדינה קרניאל כותבת שירה, מחנכת בתיכון ומלמדת ספרות ומחשבת ישראל. עמֵלה על סיום תואר שני במחשבת ישראל ומתדפקת על דלתות ספר הזוהר.

 

 

דנה לובינסקי

כשהירח מתחסר בתוך רחמי

שׁוּב לֹא שָׁאַלְתִּי אִישׁ
הֵיכָן לְהָנִיחַ אֶת דִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ שֶׁזָּלְגוּ בֵּין רַגְלַי
הֶעֱמַסְתִּי עַל עַצְמִי צְפַרְדֵּעִים
וְהִתְחַלְתִּי לִקְפֹּץ
נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְנֻמֶּסֶת
נִמְאַס עָלַי הַנִּימוּס בְּעַצְמוֹ
שׁוּב לֹא שִׂכַּלְתִּי רַגְלַיִם
לֹא בַּחוּץ וְלֹא בַּבַּיִת
לֹא קִנַּחְתִּי פָּנִים
כְּאֹרַח נָשִׁים
שׁוּב לֹא לִקַּקְתִּי סְדָקִים בַּקִּירוֹת
הַמַּמָּשׁוּת,
אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית קְשִׁישָׁה, חָלְצָה אֶת שָׁדָהּ הַשָּׁמוּט
וַאֲנִי שׁוּב לֹא הִתְבַּיַּשְׁתִּי לִינֹק
שְׁקוּעָה בִּשְׁקִיקוֹתַי
הִתְיַשַּׁבְתִּי
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹת חַשְׁמַל, מֶקִינְטוֹשִׁים, סְדִינִים, דֶּלְפֵּקִים, קְעָרוֹת,
כָּל כָּךְ הִרְבָּה דְּבָרִים לְבָנִים בָּעוֹלָם
לְקַשֵּׁט בְּפִרְחֵי הַצַּעַר הַקְּטַנִּים
שֶׁפָּרְחוּ בֵּין רַגְלַי בִּנְדִיבוּת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַנְיוֹנִים, כַּסְפּוֹמָטִים, קַוֵּי גְּבוּל, סַרְגֵּלִים וְיָזְמוֹת
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת נִיחוֹחוֹת הַיַּבֶּשֶׁת הָאֲבוּדָה
שֶׁהִתְפַּתְּלָה וְהִתְכַּוְּצָה כָּעֵת לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי צְמִיגִית וּמַסְרִיחָה,
שֶׁנֶּאֶבְקָה כָּל כָּךְ בִּמְקוֹם יַלְדָּהּ שֶׁלֹּא יֻלַּד
לוֹמַר אֶת דְּבָרָהּ
לְהַפְרִישׁ פָּרָשָׁה
לְהַסְמִיק אֶת יְרֵכַי הַצַּחוֹת הַחַפּוֹת
מֵהִתְפַּתְּלֻיּוֹת הַלֵּדָה
שׁוּב לֹא הֶעֱבַרְתִּי מַסְרֵק
בְּצֶמֶר הַפְּלָדָה שֶׁל שֵׂעָר הָעֶרְוָה
זָבַת דָּם וּדְבַשׁ
לֹא עָנַדְתִּי שׁוּב שָׁעוֹן סְבִיב מָתְנַי
כְּשֶׁזָּלְגוּ הַזְּמַנִּים
וְדָמָם הַכֵּהֶה הַסָּמִיךְ נִגַּר מִפְּתָחַי
כְּשֶׁדִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ זָלְגוּ בֵּין רַגְלַי
לֹא הִפְסַקְתִּי לִבְכּוֹת
לְמַרְאֵה הָעוֹלָם
הַכֹּל אָז נִדְמָה לִי כְּצַעַר
אֲפִלּוּ עַמּוּד חַשְׁמַל
עוֹמֵד לְבַדּוֹ גַּלְמוּד בַּחַמְסִין
מַעֲבִיר מְסָרִים
חֵרֶף גּוּפוֹ
הַכָּלוּא בַּבֶּטוֹן שֶׁאֵין בּוֹ מִפְלָט
כָּךְ גּוּפִי שֶׁחֵרֶף גּוּפִי
מְטַפְטֵף, מְטַנֵּף
כָּךְ גּוּפִי הַשּׁוֹטֵף הַשּׁוֹצֵף
הָעֹדֶף, הָעִוֵּר, הַיָשֵׁן וְהָעֵר
כָּךְ גּוּפִי הַמָּלֵא צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת מְלֵאוֹת מַיִם וְדַם
כָּךְ גּוּפִי בַּמְּרוֹמִים הַגְּבוֹהִים
גּוּפִי בְּמִכְתְּבֵי הָאֶקוֹלוֹגְיָה
גּוּפִי בְּטֶלֶפַּתְיַּת הָעֵצִים
כָּךְ גּוּפִי הַמְּנַתֵּר גְּבוֹהַּ מֵעֵבֶר לעַצְמִי
גּוּפִי הָרוֹאֶה בְּלִי עֵינָיו יָרֵחַ נִטְבַּל בְּדָמִים
כָּךְ גּוּפִי הַמַּגִּישׁ אֶת גּוּפִי
חֵרֶף שְׁרִירֵי הַטַּבַּעַת הַסּוֹבְבִים כִּנְהַר הַזְּמַנִּים סְבִיב עֵינַי
כָּךְ גּוּפִי
הַמְּטַמְטֵם הַמְּטַפְטֵף הַמְּטַנֵּף הַמַּכְתִּים אֶת הָאָרֶץ
כָּךְ גּוּפִי
הַמַּפְרִישׁ אֶת גּוּפִי
מִן הַסָּמוּךְ
וּמִן הַפָּתוּחַ
שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ שֵׁם.

 

דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת, עובדת ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון ״בלי ברית, בלי מילה״ (עם עובד, 2014) זיכה אותה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם שרת התרבות. 

 

 

שרון אס

[רַגְלוֹ כִּמְעַט וְנִתְלְשָׁה וְכָנָף אַחַת הֲרוּסָה, רַק שֶׁלֶד הַבִּנְיָן שֶׁל הַנּוֹצוֹת שֶׁהָיוּ – תָּלוּי מִכָּתֵף, כָּךְ הוּא מְתָאֵר עַצְמוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הַנּוֹסֵעַ, וּפִיּוֹתֵינוּ פְּעוּרִים כְּגוֹזָל, לֹא מִיָּפְיָם שֶׁל שִׁירָיו אֶלָּא מֵחֵרוּתוֹ. כָּאן בָּאָרֶץ הַנִּדַּחַת קָשֶׁה מְאֹד לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה מַפְלִיגָה, וְהַתְּשׁוּבוֹת כֻּלָּן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ בְּצֶבַע חָקִי אָפֹר, זָהָב לִפְרָקִים. אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל מִרְפֶּסֶת וּמְחַכִּים לַשָּׁנָה הַבָּאָה. וּבֵינְתַיִם הוּא, הַגָּבוֹהַּ הַחִגֵּר וְהָעָף בְּעֶזְרַת מַקֵּל וְכָנָף – נוֹסֵעַ. אֵיךְ הוּא הִצְלִיחַ לִזְכּוֹת בַּחֹפֶשׁ הַזֶּה? רוֹטֵט מִזַּעַם וּמִנְּדִיבוּת קָשֶׁה לִקְרֺב אֵלָיו, כְּמוֹ הָיָה דֹּב. אֲבָל הוּא מְעוֹרֵר צִפִּיָּה – אוּלַי יָבוֹא וְיִקַּח אוֹתָנוּ אִתּוֹ בַּפַּעַם הַבָּאָה לְהַרְאוֹת מִגָּבוֹהַּ אֵיךְ הַיָּם נִפְתַּח בְּיָרֵחַ מָלֵא וְאִיֵּי הַפְּנִינִים מְצִיפִים אֶת פָּנָיו שֶׁל אֵל עָיֵף שֶׁכְּבָר אָמַר פַּעַם אַחַת "אֵינִי יָכוֹל לְטַפֵּל בְּכֻלְּכֶם וּבַכֹּל בְּבַת אַחַת", הוּא מַגִּיעַ בְּקָרוֹב בְּגוּפוֹ הַשָּׁבוּר הַמִּתְעוֹפֵף, יָכֹל לָאֹשֶׁר, לְקוֹלוֹת נוֹדְדִים, טוֹב לוֹ שָׁם וְטוֹב לַשִּׁירִים שֶׁכְּפוֹר עוֹבֵר בָּהֶם, כְּפוֹר שֶׁאוּלַי הָיָה יָכוֹל לְרַסֵּן אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ אֱלֹהֵי הַמִּדְבָּר הָאָפֹר־צָהֹב וְצִמְאוֹנוֹ שֶׁכֻּלָּנוּ לוֹ בְּנֵי עֲבָדִים]

 

שרון אס למדה ולימדה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר מ.א. בתכנית ללימודי הדתות. מנחה במסלול כתיבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה לספרות במוזיאון תל אביב. פרסמה חמישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'האוריום' (מוסד ביאליק, 2011) ו'מוזיקת הנתיב הרחב' (אפיק-הליקון, 2015). כלת פרס ביאליק וכלת פרס ראש הממשלה לשירה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12