משוררים פותחים חנות ספרים ליד הים. הצצה לרומן בכתובים מאת אילנה ברנשטיין

"אנחנו רואים את הספרים גולשים מן המבדוק אל החול הרך, שם עומדים הקוראים הנלהבים וידיהם מושטות לתפוס את האותיות.... יש ספרים שנועדו לקריאה על שפת הים והם רבים יותר מהספרים שנועדו לקריאה בתנאים אחרים."

נטע הררי-נבון , "אמא, סבתא ודודה טובה",2002-3, שמן על עץ, 90/90 ס״מ

קטע מתוך "ימי הדברים" / אילנה ברנשטיין

לפעמים אנחנו רואים את עצמנו בחנות ספרים (משומשים) קטנה, בעיצומו של ערב ספרותי. משוררת משיקה את ספרה בצל קורתנו כאילו היינו מספנה. אנחנו לא מבינים איך חברו ספרים להשקה. ומה בין כלי שיט, המוטבלים לראשונה, לספרים. המים, הטובים לשיט וגם לבריאות, אינם טובים לספרים. כך או כך אין סרט אדום ואין מספריים לגזור את ההשקה. אבל בהיעדר מזגן כולם מזיעים. לפעמים אנחנו חושבות שמוטב לנו להעתיק את החנות שלנו לשפת הים. אנחנו רואים את הספרים גולשים מן המבדוק אל החול הרך, שם עומדים הקוראים הנלהבים וידיהם מושטות לתפוס את האותיות.

לאחר דין ודברים (עם יואל) החלטנו למרות הדין ולמרות הדברים לפתוח חנות ספרים (משומשים) קטנה. אבל אתה אלרגי לקרדית אבק הבית, אמר יואל משאזלו תירוצים. לא לקרדית שלנו, אמרנו. לבסוף אמר, בשום פנים ואופן לא על שפת הים, הספרים יינזקו. בדרך כלל אומר יואל את המובן מאליו. אבל יש ספרים שנועדו לקריאה על שפת הים והם רבים יותר מהספרים שנועדו לקריאה בתנאים אחרים. על – כאלה – ספרים אתם חושבים? שאל יואל. אנחנו מעוניינות במידת היושן של הספרים אמרנו, יואל אינו מבין הומור גם כשהוא עבה, לכל חנות צריך שיהיה נושא, כך קראנו בעיתון.

המשורר כמוכר ספרים, אמר בפתוס, שגם הוא ממאפייני הדיבור של יואל, והמיועדת למשוררוּת כמוכרת ספרים – אני לא יכול להתעלם מכך, איני יכול להסכין עם הרעיון. להסכין?! אמרנו אנחנו בפליאה, מה רע בלהסתגל או בלהתרגל. אתם טועים, והטעות הזאת תעלה לכם ביוקר. משוררים אינם יכולים להיות סוחרים. וכי מה עוד אנחנו יכולים להיות מלבד משוררים? מאין תצמח לנו פרנסה? שמענו את צופרי האוניות המתרחקות מהנמל.

יואל מחזיק בספרייתו את כתבי דוד פרישמן ובכל הזדמנות משלח בנו חידוד פרישמני משל היה פרישמן בעצמו. שיירי הסמרטוטין הנקראים משוררים אמר לנו עם פתיחת החנות. ועוד משוררים שלי. זה אקרובט מילולי וזאת מתהדרת בכתיבה פרימיטיבית, לא מוסרית.

לפעמים חברוּת מתקלקלת בגלל אהבה שבמקרה הזה קוראים לה: אנחנו – חנות לספרים משומשים. אצלנו התגלה הקלקול בנסיעה באוטובוס מספר חמש. ועוד בעמידה. כל אחד מאיתנו דיבר מתוכו החוצה בלא תזמור-על. נוסעים משורה שלוש אמרו: ששש כאילו הייתה זו שעת מנוחת הצהריים.

איך שירדנו, ודלת האוטובוס נסגרה מאחורינו, התכסו המשקפיים שלנו באדים. בגלל הקיץ שהיה מחוץ לאוטובוס. המשכנו ברגל מהמקום שבו עצרנו. כך כל הדרך עד לחנות שלנו לספרים משומשים. היה יוקד והלכנו בטור עורפי בלי כובעי שמש. דברי האחד נבלעו בגופו של השני. אנחנו שהלכנו מאחור ומאחור שמענו את דברינו בגלים קצרים כמו בילדותנו.

כשהגענו סוף-סוף לפתח החנות נעמד יואל וקרא את השלט בקול רם כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שנתלו המילים המפורשות על שפתיו. למה לא – יד שנייה במצב טוב – מי רוצה ספרים ישנים? שאל בשעה שגלגלנו, כדי חצי, את תריס הברזל. לא התחשק לנו לענות.

באפלולית הקרירה שעמדה בחנות לא היה אפשר אלא לשתוק. גם יואל השתתק. מזגנו מים קרים מבקבוק ששימש ליין בגלגול קודם, גזרנו אשכול ענבי מוסקט לחופנים והנחנו על צלחת בדולח מתוצרת צ'כוסלובקיה, ירושה שקיבלנו מגברת זומר. יואל אמר: אחח, איזה ענבים, משך כיסא והתיישב. אפשר לומר שיִישבנו גם את המחלוקת.

בחנות אנחנו – שלנו מסודרים הספרים לפי מצבם: כמו חדש, משומש במצב טוב, משומש במצב לא טוב, קריא. ויש סיווג נוסף: נדיר. בינינו אנחנו זוכרים אלו ספרים שייכים לכל קטגוריה. אבל הקונים המזדמנים לחנותנו נמשכים אחר החיפוש, והזיכרון שלנו אינו מביא תועלת. אלה המעוניינים בספר מסוים פונים אלינו במייל. אנחנו מבחינים בין קונים המחפשים ספרים 'כמו חדש' לבין קוראים המחפשים ספר 'קריא' לבין ציידי הספרים הנדירים (נדירים הספרים ופחות מהם הציידים), דהיינו סוחרים ממולחים המשוכנעים שתפסו לוויתן ברשת. אבל אנחנו מכירים בערך הספרים שלנו, ובכל מקרה לא כל המוצג בחנות הוא למכירה. על הספרים שאנו קשורים אליהם בחבלי הזיכרון או בעבותות התשוקה אנחנו מדביקים מדבקה עגולה אדומה כנהוג בגלריה.

בין אחח אחד של יואל לאחח שני נכנס מר אביחי מנדלבליט, הבעלים של החנות הסמוכה, דהיינו זאת של חומרי הבניין. בעד זה שלא הייתם בישיבת ועד, אמר, העלה לנו בעל הבית את שכר הדירה בארבעה וחצי אחוזים (למען הגילוי הנאות יש לומר כי אותו מר מנדלבליט הוא בעל הבית ורק במקרה שמו כשמו של אותו יועץ). זה שום דבר, אמר יואל שכבר חשב להיכנס שותף לעסק. כמה כבר אתם משלמים פה? ותמיד אפשר להתווכח, יש שְפִּיל. זה בדמי מפתח, אמרנו, מהכסף שהורישה לנו גברת זומר. מי משקיע בדמי מפתח?! אמר יואל וויכוח ששכך התעורר מחדש. זה גרוע יותר מלהשקיע בספרים. אני לא בעסק, אמר כמדבר לעצמו. אין דבר שיואל יודע טוב פחות מאיתנו, ולמעשה יואל יודע טוב יותר מכל אחד. ודאי שמאיתנו. זוג גלמים שמאחרים במסירת כתב היד. מפעם לפעם נוספת סיבה להיותנו גלמים ויש הסותרות זו את זו. סתירות הוא תחום המחייה שלנו. אנחנו אוהבות סתירות.

אחרי שמנדלבליט פוטר אותנו מנוכחותו, לא לפני שהוא חופן אשכול ענבים – אחד בכל יד – אומר יואל את מילת הקסם: תקורה, תקורה (היפתחי!), איך אתם מתמודדים עם התקורה?! איננו מבינים מה הוא אומר. תקורה היא מילה שאנחנו מתוודעים אליה לראשונה. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד. אנחנו מוגנים, אני אומר. בגלל זה אנחנו לא יודעים מהי תקורה. מילה יפה, אני אומרת, מעניין כיצד התגלגלה לצורתה זו ומאין. אנחנו חושבים שלא נתקלנו בה בשירים שקראנו.

חלמנו שהספרות העברית סגרה את שעריה לרגל שיפוצים. עוד נכתב: עד להודעה חדשה. הרמנו טלפונים, כתבנו מיילים, אפילו מכתב לעיתון כתבנו. יואל אמר: סגרה זה לא סגרה, שיפוצים זה לא שיפוצים והודעה חדשה זה לא הודעה חדשה. אבל סירב להתחיל בעבודה על כתב היד שלנו אף על פי שמסרנו אותו כחודש לפני ההודעה. וגם את המימון השגנו, מקרן העיר לשירה (לפני שנסגרה בגלל הסיבות הידועות), כלומר סך כל ההוצאות. אילו היינו סוחרים ולא משוררים היינו – אנחנו – יודעים כיצד לנהוג. יואל צודק.

בימים אחרי שהכרנו:

יותר מכל אנחנו אוהבות שדויד חופף לנו את השיער. אנחנו גוררים כיסא ומציבות אותו בגבו לכיור הרחצה. מניחות מגבת מקופלת על שפת הכיור, מתיישבים ומטות את ראשינו לאחור. בזמן החפיפה אנחנו שרים את השיר אהבה של דליה רביקוביץ ונחפזות אחרי הדגים היורדים למצולות. כדי לשטוף את הסבון נוטל דויד את הנַטְלָה שבדרך כלל משמשת אותנו כאגרטל. אחרי השטיפה מגיע שלב הסירוק שלעתים יכול להימשך שעה ואף יותר ואגב כך להביאנו לידי אותו מצב עילאי המכונה אורגזמה. למרות אהבתנו לעברית איננו מסתדרים עם המילה אֲבִיֹּונָה המזכירה לנו משום מה את איתמר בן אבי שאביו היה נביא. והלכה האורגזמה.

ביום השנה להיכרותנו, שחל אתמול, הלכנו לקפה לוסיה שברחוב בלפור. התקשרנו לבית הקפה מבעוד מועד וביקשנו מהמלצר היקר שישמור לנו את השולחן האחורי שמעבר לגדר, בגלל הסנטימנט. זה לא מקובל, הוא אמר. כאן זה בית קפה. הסברנו לו את המצב, הפלגנו בחשיבותו של השולחן ובחשיבותם של הכיסאות ואפילו על המבט דיברנו ועל הניבט. כשכל זה לא עזר הבטחנו לכתוב שיר. המלצר אמר: יא (ארוך ומתנגן), גם אני כותב שירים.

בלית ברירה נסחב איתנו אייר הקטן. ויחד איתו הכנפיים, שלושה דינוזאורים, והחרב של ארתור. להשאירו לבד בבית לא ניתן בגלל גילו, ובייביסיטר לא הצלחנו להשיג. ניסינו אצל נורה אבל היא אמרה שיום זה יום וקביעה זאת קביעה, ושלהבא לא נחשוב על זה אפילו. ניסינו אצל יואל אבל הוא כבר קבע עם נורה. לבטל לא רצינו. אם כך, אמרנו, במקום קפה הפוך נשתה יין לבן. אני אמרתי, כלומר אני אודליה, אחת חלקי שתיים של אנחנו.

בינתיים, אייר הקטן צייר בגירים על המדרכה (מזל שזכרנו להביא גירים). משעה אחת לשנייה התכסתה המדרכה בממלכת הדינוזאורים, ואייר בעצמו רכוב על גבו של טירנוזאורוס. אמרנו: אבל אייר, לא היו בני אדם בתקופת הדינוזאורים. זה סתם ציור, הוא אמר, ואנחנו השתתקנו מאחורי מבוכה שהובכנו. בינתיים, מפה לשם, נקבצו ובאו בזה אחר זה דיירי רחוב בלפור ואמרו: וואו, ואמרו: יא-אללה, ואמרו: דא ויא ואפילו די, ואמרו: לא ייאמן, ואמרו: אתם מוכרחים לעשות משהו עם הכישרון הזה.

 

אילנה ברנשטיין, סופרת, עורכת, מחזאית. פרסמה עד כה 11 ספרים. ספרה האחרון 'ימי ראשית' יצא לאור בהוצאת 'בבל' בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 12, ראש השנה תשע"ח

עשרת סרטוני השירה הטובים, אנשי ספרות סולחים – או לא – לדמות ספרותית, רשימה ראשונה בסדרה על ביקורת ספרות ושלוש גרסאות מולחנות לביאליק, בגיליון חגיגי לכבוד ראש השנה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

שנה טובה ממערכת המוסך, שנת צדק ושלום.

ברכות חמות למוסכניקית לי ממן על הולדת בתה!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 12

אמנית מלווה: נטע הררי-נבון


      
      
      
      

 

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל 

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ילדה חרדית במסעה אצל ה'ציוינים' אחר שמלה לחג

"'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו." "הדמעות", סיפור לראש השנה מאת שחר מדמון.

נטע הררי-נבון, מתוך: "שושלת", 2000-2001, עץ על שמן, 60/50 ס"מ

הדמעות / מאת שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.

'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'

קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.

'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

'עץ גדל עקום', אמרה לחיים מנדל בקול ופרצוף של אימא וחטפה לו את המטוס. חיים מנדל לא התמהמה, הסתובב אל זליג הקטן, משך בפאותיו בחוזקה ופרץ החוצה במנוסה, מטה אל השכונה. קיש-קאש קיש-קאש, שמע את נעליה של אחותו הבכורה רודפות אחריו כשזליג על מותנה. לא שמע את צעקות השכנה ולא חש אל כוס הקפה של רבי שולעם, לא הבחין בענף הצלף הקוצני ששרט את נמשיו ומשך מעט משערות פאותיו הג'ינג'יות. הוא השתעבד אל קצב התנשפויותיו ואל תקתוקי נעליה של מרים רחל, קיש-קאש קיש-קאש.

קצב הנעלים מתגבר וסוגר עליו והוא מתחיל לבכות. 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הדמעות מכסות את עיניו והוא מייבב תוך כדי ריצה עד שמתייאש ונעצר ליד שיח בגן השעשועים ומביט במרים רחל במבט מתגונן אך לא מתנצל. מרים רחל נעצרה מולו וזליג הכועס ישוב על מותנה. חיים מנדל העביר את ידו על פני השריטה המדממת.

'תראה זליג! הקוידש בורוכהו החזיר לאונטר וולטניק. תראה! תינוק בוכה בגלל זה קראץ קטן!' אמרה מרים רחל והקפיצה את זליג על המותן. זליג ניגב את עיניו, הצביע על חיים מנדל, קרא 'שלאכטער!' וחייך כמנצח. חיים מנדל השפיל את פניו במבוכה. הבכי שוב הפסיד אותו. הוא הביט בנעליה הישנות של מרים רחל, נעות לקצב חיקוי ה'אימא' שהיא עושה כשהיא מנידה את ראשה ימינה ושמאלה ומוצצת את קצה לשונה, 'טצו טצו טצו'. 'אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, מתארגנים ויוצאים אל המרכז להתפרנס והפעם אתה יושב בפתח 'שטריימל סנטר' עם הכיסוי,' קבעה מרים רחל ופנתה הביתה. חיים מנדל חיכה שייעלמו שניהם ואט אט ירד מהשיח עד נח לבו.

כשנכנס הביתה שוב היה זליג ישוב על הרצפה ובוכה וחיים מנדל מצא בכך את נחמתו. 'אין לי צעצועים בשבילך! אוי! הנה קח!' אמרה מרים רחל וזרקה לעברו ראש של שום, והקטן, בן שלוש, זורק ורץ להביא. 'ראש של שום?' אמר חיים מנדל. 'המדע טרם גילה את כל סגולות השום,' השיבה מרים רחל ונעמדה מול המראה.

שישי אחרון לפני ראש השנה. שבוע אחרון של השנה והזדמנות אחרונה גם כן, לפרנס לעצמה שמלה ונעליים שלא נוקשות קיש-קאש, אלא קליק-קלאק אלגנטי, ותכשיט ליד ולצוואר, הרי כבר בת שתים-עשרה ומרשה אביה. אימא מנקה עכשיו במשרד של רבי שולמן ואיתה התאומים בני השנה, אבא מתפרנס ב'מאה שערים' והיא צריכה לפרנס את עצמה, את חיים מנדל בן השש ואת זליג בן השלוש. היא בוחנת במראה את בד שמלתה הגס המקנה לה מראה מרובע. צבעו דהה כעבור שתי כביסות. התפרים בולטים ואינם סימטריים בשני צדי כפלי הבגד. היא שומעת את חברותיה מדברות על החנות של גינזבורג, שמעבר לשוק, בצד של הציונים, 'יקר מאוד' היא מבטלת. אצל הציונים מוצאים דברים יפים, גם תכשיטים ונעליים, היא מקישה שוב ברגליים. גינזבורג, גינזבורג, ועוד פעם גינזבורג ממלמלת.

'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו. מרים רחל ניגשת אל משקוף הדלת. 'קדימה! לצאת חת-שתיים!' פוקדת.

היא נעמדת מתחת למזוזה המגרדת את קצה ראשה, עוצמת עיניים ומתפללת כשידיה מוחצות חזק את הקדוש ברוך הוא שמא לא ירצה להתעמת עם מצבת המצרכים הדלה במטבח ומבחר הבגדים המצומצם בארון, או עם ריח העובש והטחב היוצא מהמקלחת ומתפזר בין קירות מצוירים בשומני ידיים שובבות. אולי יבחר לפסוח החג על בקשתה לשמלה ונעליים, וגם תכשיט. הרי יש שם, במרכז גאולה, עוד הרבה חסידים צדיקים בני תורה, היגעים יותר מאביה. היא מוסיפה לבקשה איזה צעצוע קטן לזליג והרבה מוסר ו'יישוב הדעת' לחיים מנדל. 'בעזרת השם,' גומרת, מנשקת את המשקוף שלוש פעמים, יוצאת ונועלת אחריה.

השלושה צועדים אל מחוץ לשכונת הבוכרים, ברחוב יחזקאל המוביל אל מרכז גאולה. הרחוב הומה. צעירים החוזרים מבתי המדרש אל מיטותיהם להשלים שינה שגזלו הסליחות, והנשים וילדיהן מפונים מהבית לתת שקט לראש היגע. חיים מנדל בהה בקצות נעליו הצועדות ומרים רחל האיצה בזליג הקטן שהתעקש להעביר את אצבעותיו על כל מודעות האבל המודבקות על הכתלים הסמוכים למדרכה. במרכז גאולה כל פתח פוקד עשרות מחזרים ויש שידיהם שבות ריקן.

כשהגיעו לכיכר השבת הוציא חיים מנדל את כיסוי הצמר מכיסו ופרש מאחותו אל מעבר לגרם המדרגות של 'הצורפים'. הוא כיסה את פניו מלבד העיניים, התרומם ולא ראה את מרים רחל. מאות רקיעות רגליים על הכביש והמדרכה ומרים רחל לא נראתה. הוא פנה אל 'שטריימל סנטר' שברחוב 'מאה שערים' אך גם שם לא חיכתה לו. כמעט והפסיד אותו שוב הבכי, עד שמע את הקול 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' הוא הסתובב וידה של מרים רחל משכה מפניו את כיסוי הצמר. 'אנחנו לא מתחננים פה לגרושים! אני הולכת לפרנס לנו ראש השנה עם פלייש ופיש, וגם קינוח. בגדים יפים. וגם צעצוע,' דלדלה באצבעה את שפתיו של זליג והוא חייך. 'אחריי!' קראה ופנתה לרחוב ישעיהו.

חיים מנדל מיהר להדביק את צעדיה הנחושים והשיג אותה ברחוב הנביאים, כשהיא עומדת לחצות את הרחוב אל עבר השוק. 'מרים רחל! עצרי תיכף ומיד!' קרא והיא התעלמה. 'אני אספר לטטי וממי!' והיא בשלה. הוא נעמד מול מעבר החציה רגעים אחדים, מביט בגבה של מרים רחל נבלע בין המון אדם, משתוקק ומהסס ומפסיד שוב לבכי. הוא מתיישב על אבן בטיחות עד ששתי נעליים מקשקשות את דרכן אל טווח הראיה הדומע שלו. 'קום כבר! תינוק בכיין! הציוינים זורקים יותר כסף. גם אפשר למצוא הרבה ברצפה ובין אבנים במדרכה. אני וזליג נחפש במדרכה ואתה תתפרנס בפנים. אתה אפילו לא חייב לשים מסכה. אף קרלינער לא מגיע לפה בחיים. נו! נקנה לך הליקופטר כמו שבשטריימל סנטר'. חיים מנדל הניח לידה של אחותו הבכורה להרים אותו ולהנחות אותו אל הסמטה הרועשת של השוק.

'כל חצי שעה נפגשים כאן, לא משנה מה! ברור?!' אמרה מרים רחל ונעלמה עם זליג הקטן. מנחם מנדל התכופף, שם את כיסוי הצמר על ראשו והחל להסתובב בשוק. הוא השתהה מעט ליד כל דוכן וטעם קצת חלבה וקצת גבינה וקצת שוקולד ובוטנים ואיזה זבן עטף לו איזה מאפה, ועוד אחד, וקצת שמר בכיס עבור זליג. וכשמילא תאוותו החל שומר אף למרים רחל. גפן ממולא בקופסא וקצת דובדבנים, מאפה מפיסטוק ובצקים מטוגנים. אפילו לא היה צריך להתכופף אל הרצפה. שקית לחמניות, עשר למניין, נדחפה לידו בכוח.

מאושר ומסופק, רותח במעלות הצלזיוס בתוך כיסוי הצמר, התיישב ללקק את שאריות השוקולד בזרועותיו ובגדיו, ולשונו חורצת את קצוות הפתח בצמר שסביב לפיו. היה רוצה שוב להיות רעב, ולעשות סיבוב נוסף בין הדוכנים. היכן הם הדוכנים? מביט ולרגע אינו זוכר, או אולי? או שמא? או וודאי היה משם? או בטח מכאן באתי! אבל מאיזה דוכן פרשתי? ואינו מזהה כלום. והשעה קרובה ובטח מחכה לו מרים רחל וזליג על המותן. ואיך חוזרים הביתה? ואז תבוא משטרה ויגידו לטטי 'הילד הזה מצאנו בשוק הציוינים אוכל ומלקק.' והיא, מרים רחל, תיענש ותשנא אותו, ובטח גם זליג. ואבוי לו לחיים מנדל שמפסיד שוב לבכי, צווח והומה לב, יישוב על מדרכה בשאון אלפי עקבים. ולמה לא מוצאת אותו אחותו ולמה לא קוראת לו 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!'

והשעה גוברת וזרוע מושטת אליו ושואלת 'מה קרה? מה אתה בוכה? כסף? אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל נבהל ונרתע ומסמן בראשו לשלילה. 'מה לא?! אם לא תודה איך יעזרו לך? צריך לפתוח פה. לדעת להגיד מה אתה רוצה. אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל מתפתה להנהן בחיוב. 'יופי! אתה מכיר 'יה אכסוף'?' שואלת היד בקול מחוספס. חיים מנדל מחפש את אחותו ולא מוצא. 'כן'. 'יופי! כמה אתה רוצה בשביל לשיר לי 'יה אכסוף'.' חיים מנדל התבלבל מהשאלה והציץ בפני האיש, אף שידע שאסור להביט בפני מבוגרים. האיש היה ציוני מבוגר ומזוקן, שערות לבנות מבצבצות מבעד לכובע מצחייה. היה לו חיוך ממזרי ומלא אושר.

'לשיר קה אכסויף?'

'כן! אתה תשיר 'יה אכסוף' פה באמצע השוק, כמה אתה רוצה?' חיים מנדל השתתק ולא ידע מה לענות. האיש הוציא צ'ק מכיסו והראה לחיים מנדל. 'מה השם של אבא?' 'אסור לי להגיד אותו' ענה חיים מנדל. 'של אימא?' 'חיה מאירה גלעזר,' ענה, והיד הניחה את הצ'ק על הברך ורשמה את שם אמו על הצ'ק. 'אתה רואה? עכשיו תגיד לי כמה אתה רוצה? כמה לרשום על הצ'ק?' חיים מנדל מחק את הדמעות ולפתע גאה לבו. אולי נזכר בהליקופטר, אולי באימא העייפה ואולי בריח במקלחת ובבטנו היתומה מאוכל במשך השבוע, ואולי התחשק לו לשיר. 'מאתיים,' אמר ומיד הניח היד על פיו. 'מאתיים?! זהו?! אתה בטח לא יודע לשיר.' לגלג האיש עם הכובע. 'בטח יודע! כל שבת אני שר קה אכסויף! אני שר בבית קה אכסויף! אני!' חיים מנדל ניסה להחזיק את הצ'ק אבל היד שיחקה בו בין האצבעות ונטתה הנה והנה וחיים מנדל פספס.

התרחבה נפשו של חיים מנדל. עכשיו שאבדה לו מרים רחל, אולי לעולמים, מי יודע, כעת יכול לגלות את האמת, שהוא, חיים מנדל, הוא עלם החמודות לאביו ואמו, המרווה להם נחת בסלסולי זמירות השבת ובבדיחות הדעת שלו על השולחן, לו רק היו מתעלמים מטענותיה והלשנותיה של מרים רחל על כל המייסעס שהוא עושה בתמימות לזליג ולקירות ולארונות הבית. 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' פתאום שומע. הוא מזהה את אחותו ורץ אליה בדהרה 'מרים רחל. לא תאמיני, האיש מוכן לשלם בשביל שאני אשיר לו קה אכסויף,' אמר אל אחותו ופרצופה הכועס. 'מה זה שטיקעס קה אכסויף פה ברחוב,' 'באמת! הוא מוכן לשלם אפילו יותר ממאתיים. אני נשבע, בלי נדר.' הוא מושך אותה בחוזקה והיא מקשה עליו על אף סקרנותה.

'זו אחותך? ואח שלך? יופי! הם גם יודעים לשיר יה אכסוף?' 'בטח אנחנו יודעים,' התפרצה מרים רחל, 'אבל אתה משלם לנו זה מזומן.' 'צ'ק מזומן, כמה את רוצה, בשביל ששלושתכם תשירו לי יה אכסוף פה בשוק?' 'שלוש מאות,' אמרה ורקעה קיש ברגלה. 'שלוש מאות? זהו? אני מוכן לשלם הרבה יותר,' צחק האיש. 'ארבע מאות,' שוב רקעה. 'כפול חמישים, הולך?' אמר האיש. מרים רחל ניסתה לחשב וכל פעם שהגיעה התחילה מחדש כי וודאי התבלבלה. אז לקחה היד את הצ'ק, הניחה על הברך, כתבה את הסכום והציגה למרים רחל. 20,000 ₪.

היא לא ידעה את נפשה. היא טפחה על חזה בבהלה 'חסדי השם' אמרה והוסיפה בלחישה חזקה אל חיים מנדל 'באלע גולע האיש זה.' 'אני לא עשיר וגם לא נחמד,' השיב האיש וראה איך פניה של מרים רחל מתהפכות כשהיא מבינה שהוא מבין יידיש. 'עכשיו בואו לכאן, תעמדו בשורה ואת תהיי באמצע,' העמיד אותם מולו, התיישב על אבן בטיחות וסימן להם להתחיל. 'קדימה! עוד מעט שבת.' חיים מנדל נעמד עם שקית הלחמניות בידו וכתמי שוקולד ודובדבנים בכיסיו התפוחים. מרים רחל התכופפה אל זליג, החזיקה חזק את ידו וזמזמה באוזנו את ההתחלה של הפיוט. היא ספרה עד שלוש והם החלו לשיר בקול חלש ונבוך.

'מה זה?! אני משלם לכם הרבה כסף! תשירו כמו שצריך! שהקטן יפתח את הפה שלו וישיר!' אמר בקול והתעלם מכמה אנשים שהפנו מבט תוך כדי הליכה. מרים רחל הרגישה במבטים וחשה את הרוק בגרונה. 'רגע, באמת, זה לא פשוט, זה אנשים פה מסתכלים,' ביקשה בקול מתלונן. 'מביך אותך אנשים? אל תדאגי מתרגלים מהר. או שהכסף מביך אותך? גם לזה תתרגלי! זה לא צדקה זו עסקה, עכשיו לפתוח את הפה ולשיר בקול.' חיים מנדל לא חיכה והתחיל לצווח את מילות השיר. 'או, את רואה?! ככה תשירו! עכשיו תעצור, ג'ינג'י, כולכם ביחד, ושיהיה יפה, אחרת אני לא משלם.' 'מה זה לא משלם? אדון, אין לא משלם.' 'בסדר, תשירו ויהיה בסדר, אל תצפי להנחות, ואם את לרגע שוכחת בשביל מה אתם עושים את זה אז אני אחזיק את הצ'ק ככה מקדימה ואת תביטי בו ותזכרי מהר איך שרים נכון ובקול רם. ועכשיו תחכו שאני אסמן לכם מתי להתחיל.'

האיש סידר את ישבנו על אבן הבטיחות, הנמיך את מצחיית הכובע כך שתסתיר את פניו, החזיק את הצ'ק בין שתי אצבעותיו, הרכין ראש וסימן להם להתחיל. מרים רחל הביטה בשולי הצ'ק מתנופפים בין אצבעותיו של האיש כמו שולי שמלת משי, ספרה עד שלוש והשלושה החלו לשיר. חיים מנדל עצם את עיניו, הרים את פניו מעלה כפי שלמד מרבי שולעם לשיר 'אנעים זמירות', שהבטיח לו שכך יצליח לצעוק חזק עד שתגיע התפילה לרבי זקס הממונה על הממתקים. קולו היה חזק מקולו הרך של זליג ומנהימתה הרכה והנבוכה של מרים רחל המצניעה את נשיותה. על שולחן שבת צרמו להם צעקותיו שגברו על שירתם, אך הפעם הם נהנו לכסות בהן את מבוכתם.

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ
מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ
קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ
פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת, וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מרים רחל לא הסירה פניה מן הצ'ק. נראה היה שהאדון מצניע חיוך מלגלג מבעד למצחיית הכובע. קבוצת אנשים נעמדה מסביבם. חלקם נעצרו לבחון את המתרחש והמשיכו וחלקם נעמדו לצפות בהצגה. היא חשה את התפרים המכוערים של שמלתה טופחים, שיראו כולם גודל חמדנותה לשמלה של גינזבורג, שהיא מביכה את שני אחיה למען תוכל להתפאר בעיני חברותיה בראש השנה ולומר 'גינזבורג, הייתי בגינזבורג, כאלו וכאלו יש אצל גינזבורג.' הרוק נתקע בגרון והיא התקשתה לנשום וללוות חרש את אחיה. לשיר בקול היא לא העזה. מזלה שחיים מנדל צווח בעיניים עצומות ולא הבחין בלחלוחית עינה, ולרגע אחד הודתה לו על מזגו הכתום.

הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ
הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת
לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם
שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ

זליג הקטן משך בקצה שמלתה של אחותו לסמן לה שעכשיו החלק שלו בשיר. החלק שבו הוא עומד על הכיסא ופוצח בקול שאביו מכנה 'הקול של לב טהור' וכשמסיים את המשפט אימא מנשקת ובסוף מביאה ממתק. אך חיים מנדל לא חדל מלצווח בעיניים עצומות והוא אינו מבחין בזליג הקטן המסמן לו בידו ואז חובט אותה בשמלה ורוקד בבכי. מרים רחל רואה את זליג הקטן בוכה וחושבת 'מה עשיתי? ככה אני משפילה את אחי הקטן בשביל שמלה,' ונשבעת לקנות לו בעשרים אלף, לא צעצוע אחד אלא שניים או שלושה אפילו חמישה. מאמי וודאי לא תתנגד. איך תשמח מאמי. מאמי, תוכל לשבת בבית עם התאומים ולא לעבוד חודשיים לפחות. מאמי, רק עוד קצת לעמוד פה.' היא רואה את כרסו הקטנה של ה"שלאכטער הציויני' רועדת מצחוק ופניו העליזות מתחבאות מתחת לכובע והדמעות חונקות את גרונה והיא לא מצליחה להמשיך לזמזם את מילות הפיוט. מזל שהעיניים של זליג עצומות וצווחתו חזקה מלשמוע את הבכי המובלע שלה.

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

מרים רחל וזליג הקטן משתתקים. את הבית הבא שר אך ורק טטי, כי אין הקטנים רשאים לבקש רחמים על ישראל. אך חיים מנדל לא יעצור. גם בביתם הוא ממשיך בלחש מבעד לכף המרק הריקה המסווה את פיו. הוא ימשיך לשיר ולחקות את אבא מקפיץ את קולו בגוילל, ובוי, ואוי, כדי למשוך עוד קצת רחמים מהקודש בורוכהו.

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ
מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן
לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….
בחור דתי מהסה מחיאות כפיים של גברת. 'יש עוד בית' הוא אומר. הקהל מושך נהימה נמוכה ועדינה המשתלבת עם קולותיהם של חיים מנדל וזליג הקטן. מרים רחל מחזקת את ידו של זליג לבית אחרון, אחרון ונגמר.
הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת
וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

הקהל מוחא כפיים ובחור אחד מיד ניגש אל חיים מנדל 'אתה מכיר 'יה ריבון'?' וחיים מנדל, אינו מתבלבל ופוצח בשירה. מרים רחל מושכת את שרוולו בחוזקה 'חיים מנדל!' מסמנת לו בראשה אל עבר הצ'ק. הוא משתתק ומביט באיש. ראשו עוד מוטה והמצחייה מסתירה את פניו. בכל מאודו רועדת בטנו והצ'ק בידו אשר מתחת למצחייה. מעין צחוק הוא זה? חיים מנדל קופץ אל ידו של האיש, חוטף את הצ'ק ומתחיל לרוץ במהרה.

הוא אינו שומע דבר. לא את נהמת הקהל ולא את המון המכוניות. לא חש לצעקות רוכלים ולא לרקיעות נעלי הקונים. רק את נשימותיו הבהולות הוא שומע. הוא מקווה לשמוע את קול עקביה של מרים רחל אך אינו שומע. היכן הוא? לאן הוא הולך, אינו יודע. איך חוזרים הביתה? הוא נעמד ומסדיר נשימותיו ושקית הלחמניות עוד בידו, ומאפים ופירות בכיסיו ואף קופסא עם גפנים ממולאים. והנה מבחין באבן הבכייה שעל רחוב הנביאים עליה ישב. מרים ראשו ורואה את השלט של רחוב ישעיהו. הוא לא יחכה למרים רחל, הוא יביא את הבשורה בעצמו למאמי שבטח כבר חזרה הביתה. הוא מתחיל לרוץ מעלה ברחוב ישעיהו, יורד וחוצה את מרכז גאולה וממשיך ברחוב יחזקאל כשלפתע שומע 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הוא מחיש צעדיו יותר וכבר כמעט קרוב לבית. קיש-קאש קיש-קאש, מתגבר הצליל מאחוריו. הוא כבר עולה בחדר המדרגות ומגיע אל הדלת הנעולה. טוק-טוק משיגה ידה של מרים רחל את הדלת וחוטפת מידו את הצ'ק. אימא פותחת את הדלת ומרים רחל מסתערת פנימה וזליג על מותנה.

'מאמי! חסדי השם, זה ציויני הביא לנו צ'ק 20 אלף בשביל שנשיר קה אכסויף!' חיה מאירה מביטה בצ'ק וטופחת על החזה 'חסדי השם, חסדי השם! אוי! אוי, אני לא מאמינה!' בוחנת את הצ'ק מספר שניות ומרים רחל מתנשפת בהתרגשות. 'אוי, מה זה גשם בחוץ? למה זה יש מים על הצ'ק? טיפות על הכתב'. 'אוי! חיים מנדל! מה עשית?! בכית על הצ'ק! נעבעך שכמוך! הרסת הכול! הרסת הצ'ק!' בכתה מרים רחל. 'אני לא בכיתי, אני באמת שלא בכיתי,' אמר חיים מנדל ובדק את עיניו. יבשות הן. 'מאמי, לא בכיתי, באמת שהפעם לא בכיתי,' חיה מאירה הייתה מרוכזת בצ'ק 'אוי ברוך השם! הכתוב לא נמחק. הכול בסדר. הגביהה את הצ'ק ונישקה והגביהה שוב ונישקה 'ברוך שגמלני כל טוב.' היא הלכה אל המזוזה, עצמה עיניים, שילבה אצבעות בתפילה ואז נישקה את המזוזה שלוש פעמים. 'צריך לצלצל לטטי, הוא בטח בכוילל,' אמרה ורצה אל הטלפון ומרים רחל צמודה אחריה. היא מבקשת את משה אהרון וממתינה על הקו. כשהוא עונה פורצת חיה מאירה בבכי ולא מצליחה לדבר.

מרים רחל חוטפת את הטלפון וצועקת 'טטי, זה ציויני נתן לנו 20 אלף בשביל לשיר קה אכסוף וחיים מנדל בכה על הצ'ק וכמעט נמחק אבל ברוך השם, הצ'ק בסדר, יש לנו 20 אלף טטי.'

'אבל לא בכיתי! באמת שלא בכיתי!' מתיישב חיים מנדל ומכה על הרצפה בבכי. 'אני לא בכיתי,' הוא מתעקש 'אלו לא הדמעות שלי.'

 

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר. זהו פרסום ראשון של יצירה פרי עטו.

***

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

 

***

שונא ביקורתו, שונא ספרותו

"מהות האמנות היא טרנספורמציה, שינוי ועיבוד של תכנים פיזיים, נפשיים וחברתיים. ללא ביקורת לא תיתכן שום יצירה". תדהר ניר על חשיבותה של הביקורת, היום אף יותר מתמיד. פרק ראשון מתוך סדרת רשימות על ביקורת ספרות.

נטע הררי-נבון, "חיבורים ראשוניים", 2015-6, שמן על עץ, 120/180

מאת תדהר ניר

.

"ביקורת ספרים לא צריכה להיכתב עם קצף על השפתיים ולא בשנאה", כתב ישי שריד בפוסט פייסבוק שהצית מהומה רבה ברשת סביב נושא ביקורת הספרות. ויכוחים מסוג זה נראים חדשניים, אך רק מוכיחים את התדרדרותה של תרבות אשר ידעה ויכוחים עקרוניים שכבר נשאו בעבר פירות יצירתיים ותובנות עמוקות. כך צועדת תרבות הפייסבוק הצעקנית במקום ומחיה מחדש – כפארסה – את הוויכוח שבין גילברט וארנסט, דמויותיו של אוסקר ויילד במסתו המבקר כאמן. ההשוואה בין הדיאלוג המעמיק של ווילד לבין הוויכוח ברשתות החברתיות עשויה להיראות תלושה מהקשר השיח שבו "בדרך כלל אין טעם להתעכב על טענות לא אינטיליגנטיות של אנשים פרטיים", כפי שאומר איתי זיו בתגובה לאותו פוסט של שריד ("הארץ" 29.8.17). אבל זיו מבין שמדובר ביותר מכך, ושההתלהמות הווירטואלית הזאת או אחרת שתבוא אחריה מבטאת תופעה תרבותית רחבה מאוד. מעל מאה שנים אנו מתמודדים עם אותו סימפטום שעסק בו ווילד: האינפלציה של הספרות.

האינפלציה הזאת איננה חדשה, אך בהחלט החמירה לאחר המהפיכה הדיגיטלית: גם לפני המבקר כאמן, שהתפרסם ב-1891, הקהל הוצף בסיפורים ללא הרף, ואם אז אפשר היה לדבר על הצפה נרטיבית, היום מדובר בשיטפון. "הציבור האנגלי חש לחלוטין בנוח כאשר הבינוניות מדברת אליו", שם אוסקר ויילד בציניות אופיינית בפיו של ארנסט בתחילת הדיאלוג, וכלל לא קשה לנחש מה היה אומר על הוויכוח הנוכחי בפרט או על התרבות הישראלית בכלל. אך מעבר לישראליות או לאנגליות, אנו מותקפים בסיפורים ועלילות מכל עבר: לא רק הסרטים והסדרות מספרים לנו עוד ועוד סיפורים. אפילו תוכניות בישול אינן מסוגלות להציע מתכון בלי סבתא שהייתה מקנחת בדמעותיה את האורז שאת גרגיריו הייתה בודקת, אחד אחד. שום שעשועון או תוכנית בוקר אינם יכולים למשוך רבע דקה מבלי להעניק לצופה עוד נרטיב קטן "מהחיים". כל פרסומת היא סיפור קטנטן ואפילו על אריזת התה שלי מתוארת ההיסטוריה המרגשת של משפחת ויסוצקי.

כאשר כל תוכן תקשורתי הוא עלילה, הוא כבר איננו רק סיפור אישי קטן. הוא חלק מתעשייה משומנת חובקת עולם, תעשייה שמתאפיינת לפי אסכולת פרנקפורט בהומוגניות של מוצריה. כן, כבר שמענו סיפור מאוד דומה בעבר, אבל בסדר, נשמע עוד אחד. אופרת הסבון של אתמול בבוקר הערב מתרחשת בחלל, והנה זאת כבר אופרה אחרת לגמרי. אם הקריטריון המרכזי איננו אמנותי אלא כלכלי, המחיר שאנו משלמים איננו "גבוה", אלא "נמוך". לכאורה, הביקורת הספרותית בפרט והתרבותית בכלל מיותרות לחלוטין מכיוון ש"לכל אחד טעם משלו" ומי שם בכלל את המבקר לקבוע עבורנו איכותו של מוצר תרבותי. אך ברגע שמוזיאונים, מוסדות להשכלה גבוהה והוצאות ספרים חותרים בעיקר (אם לא רק) לעשיית רווחים והתענגות משותפת-רחבה-ככל-האפשר, אזי ביקורת חריפה איננה מיותרת אלא מזיקה למוסדות הללו, משום שהייצור ההמוני מכתיב כי "לא לכל אחד טעם משלו ואנחנו רוצים שיהיה לכם טעם אחד, מאוד לא מיוחד". המערכת התרבותית שמתהדרת בשחרור אישי הפכה לשמרנית לא פחות מהמערכת הוויקטוריאנית שבתוכה פעל ווילד כאשר המתקתקות, הנעימות והנורמטיביות החותרת לרגשות מתונים מהוות קריטריון לאיכות. אז נכון, לעיתים בתוך המתקתקות והנעימות הזאת צצות לא אחת סדרות על רוצח סדרתי ואפיזודות של קטיעת איברים. אבל בסופו של יום ובסופה של עלילה, אנחת רווחה או צפירת הרגעה חייבת להישמע עבור הקופה הרושמת. אם הרוצח סדיסטי דיו או איננו כריזמטי דיו (וזה חטא גרוע שבעתיים עבור תעשיית הבידור) הוא חייב להיענש, הכול צריך לבוא על מקומו בשלום.

ועכשיו לאמנות עצמה. מהות האמנות היא טרנספורמציה, שינוי ועיבוד של תכנים פיזיים, נפשיים וחברתיים. אצל ווילד, גילברט מנסה להסביר לארנסט מדוע ללא ביקורת לא תיתכן שום יצירה. כאשר אמן בוחר מה להכניס ליצירתו, איך להעביר את התוכן שינוי צורה ומה להשאיר בחוץ, הוא לעולם לא יכול "לחקות" את החיים עצמם אלא בהכרח מציג אלטרנטיבה ביקורתית כלפיהם. המטאפורה של "הצבת מראה מול המציאות" מטעה יותר מאשר מספרת דבר מה. אמנות שנצמדת למציאות, אותו ז'אנר מופרך בשם "ריאליזם קיצוני", איננה אמנות אלא כתיבה עיתונאית או ספר זיכרונות במקרה הטוב, והללו תמיד "לוקים" בעצמם בטכניקות אסתטיות המנסות לעניין אותנו, אחרת הם יהפכו לערימה של "עובדות יבשות" ופעולות מכאניות. במילים אחרות, האמן תמיד ביקורתי, תמיד שולל את הקיים, היצירה נובעת מכך שיש משהו במציאות שאיננו משלימים איתו וחשים צורך עז לארגנו מחדש. מי ששונא את השנאה וחייב לשמוע "רק דברים טובים" יעבור נא לערוץ הקהילתי ושלא יעז לגעת בשום יצירה קלאסית כמו טרגדיה יוונית ואף לא ביצירות מודרניות שעוסקות לא אחת בתופעה הרווחת הנקראת אלימות אנושית. זו התשובה למי שרוצה ביקורת ללא שליליות ושנאה: מי שלא מעוניין בכוויות שלא יקפוץ ראש לבריכה הרותחת שנקראת היצר האנושי, שלא תמיד מבעבע בצורה מתונה ושקטה.

אין זאת אומרת שעלינו לעודד ביקורות אלימות כלפי יצירות, האלימות הזאת כבר עכשיו מושכת "אש" המענגת במיוחד את העורכים שעיתונם בזכות כך מעורר עניין ו"שורף את הרשת", שהרי חשיפה שלילית היא עדיין חשיפה. אבל אם הביקורת היא לגופה של יצירה קלוקלת, יצירה המעודדת ערכים אסתטיים או נורמטיביים קלוקלים, יש לנסח במדויק ובחריפות מהם בדיוק הערכים האלה, מבלי להתחשב בהתענגותו או באי-התענגותו של קורא כלשהו, גם אם הוא היוצר עצמו. זאת אומרת שהביקורת עצמה, ממש כיצירה, מציבה ערכים בעצם בחירת הכותבים באמצעי המבע שלהם. על המבקר להצדיק עצמו בטיעונים משכנעים דיים המהווים את הלהב החד ביותר, את החתך בבשר החי של תרבות שמצמיחה את כל אותן ערימות הזבל שנערמות בחנויות במבצעי 1+1.

ומאחר שיש לאמנות היסטוריה, יש לה גם דבר מה שהפך לטאבו בתקופתנו הפוסטמודרנית — קִדמה. קדמה אמנותית איננה בהכרח קדמה טכנית, "לדעת לשחק במילים טוב יותר", אלא נובעת בדיוק מחוסר הנחת שיש לנו מהמסורת האמנותית, ובכלל זה גם כלפי הניסיונות שנעשו לחרוג ממנה ולבעוט בה. מי שכותב היום על אהבה נכזבת מבלי להכיר את ייסורי ורתר הצעיר או על נקמה מבלי להכיר את מיכאל קולהאס, מאמין שהוא ממציא את הגלגל התרבותי מחדש ונופל שוב ושוב לאותן קלישאות ספרותיות שמענגות את הדמיון המוגבל ביותר, ממש כמו נער או נערה בני שש-עשרה שמאמינים בתמימותם שהם הראשונים והיחידים שחווים את הרגשות הללו ומבטאים אותם בצורתם הגולמית והשטוחה. קדמה אמנותית, במובן מדויק זה, היא חיפוש מתמיד שתוצאותיו איננן ידועות מראש והצלחתו איננה מובטחת. ממש כשם שהאוונגרד האמנותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20, בין אם נטען שהצליח ובין אם נטען שנכשל – תנועותיו התמידו במאמץ הראוי למציאת אמצעי מבע חדשים, תרו אחר מבנים לשוניים (או אמנותיים באופן כללי) אשר מתוך הביקורת המתמדת גם ניסו להוות אלטרנטיבות תרבותיות ראויות יותר. היעלמותן לכאורה של האידאולוגיות הגדולות לטובת אסקפיזם נאו-ליברלי נוח היא בעצמה אידאולוגיה שמרנית מכולן האומרת: "הכול בסדר גמור, אין מה לחדש יותר".

 

ד"ר תדהר ניר הוא פילוסוף של האמנות. ספרו "המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית" ראה אור השנה בסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכת פרופ' אבי שגיא בהוצאת כרמל.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12