עלי מוהר – פזמונאי ומבקר מסעדות בפריז

הפזמונאי וכותב הטורים המזוהה ביותר עם תל-אביב בסיבוב מסעדות בעיר אחרת: עיר האורות. אז מה ההמלצה מס' 1 שלו לארוחת ערב בפריז?

עלי מוהר. צילום: תמיר להב, יח"צ

ומול שולחן בית קפה
יהמו צמרותיו
של הרחוב הגדול
המדליק אורותיו
מוקדם,
בסתיו.

(מתוך השיר "יום יפה", מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר)

על שלושה דברים ידוע עלי מוהר יותר מכל: פזמוניו הנפלאים ("כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק"), טוריו המשובבים על הנעשה בתל אביב (שאוגדו כה בשני כרכים) ונאמנותו (המזוכיסטית, כפי שהעיד לא פעם) לקבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב. בכל אחד מהתחומים האלה ניכרה אהבתו היוקדת של מוהר לתל-אביב.

אך כמו כל מאהבת טוטאלית, לפעמים הרגיש מוהר כי ראוי לקחת זמן ולתפוס מרחק, למצוא מקום חדש להתגעגע בו. את המקום החדש להתגעגע ממנו סיפקה למוהר העיר פריז: ממכתב ששלח מוהר בשנת 1994 לחבריו בבית נדמה שמצא הפזמונאי, כותב הטורים ומבקר המסעדות החובב מתחרה ראויה לאהובה שהשאיר בארץ.

הבשורה הגדולה של מוהר מעיר האורות לא הייתה מצבה של כוכב רוק פותח דלתות בפר לשז, פרח משובב בגני הטיולרי או פסל כזה או אחר במוזיאון הלובר: מוהר הלך שבי אחרי המסעדות, ואלה פקד בשפע.

העמוד הראשון של מכתב "המלצות מוהר למסעדות פריז", מתוך ארכיון גנזים

הטובה מכולם, "מבחינתי – במקום ראשון", הייתה "אצל רנה (Chez Rene) – מסעדה המתהדרת ב"תפריט קבוע ויציב", שאפשר לסעוד בה במחיר טוב – 200 פרנק לאדם.

לא הרחק משם נמצאת מסעדת "אצל טוטון (Chez Toutoune)". אמנם בעלת יותר טקט והדר מאצל רנה, אבל בעלת תפריט גמיש המשתנה "לפי החשק של הגברת טוטון". מרבית המסעדות הרציניות יותר סגורות בראשון – יום השבתון בצרפת – אך לזה מצא מוהר פתרון: "בראסרי נעימה שאפשר למצוא בה טוקרוט… או כבד עגל טוב".

אחרי שסקר את כל המסעדות שבהן כבר אכל ועליהן הוא ממליץ, פנה לציין גם את אלה "שלא אכלתי בהן (עדיין) ושנראות לי שוות בדיקה".

ומה עם לקנות מצרכים ולשבת לבד? alors…

איך אומרים "הצחקת אותי" בצרפתית?

העמוד השני והאחרון של מכתב "המלצות מוהר למסעדות פריז", מתוך ארכיון גנזים

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

כתבות נוספות

"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא" – ראיון עם יוני רכטר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כך הפך שלמה ארצי מחייל לכוכב

הפוטושופ בשירות הרב מאמצע המאה ה-19

מה עושה רב יהודי צעיר הנלחם על ליבם של בני קהילתו החדשה במהלך אחת מתקופות המשבר הגדולות בהיסטוריה היהודית? רותם את המודרנה לשירותו

חן מלול | 02.10.17

תמונות

הרב הירש בצעירותו – מצאו את ההבדלים. התמונות לקוחות מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

לאורך המאה התשע-עשרה נקרעו קהילות ויחידים יהודים באירופה בין שני קצוות רעיוניים: האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר קראה להתנגד למודרניזציה השועטת בכל מחיר, בעוד הרפורמה ביקשה להתאים את היהדות לרוח המודרנה.

תפיסת "תורה עם דרך ארץ" שפיתח הרב שמשון רפאל הירש ביקשה לשרטט דרך ביניים, כזו שתימצא בין התנגדות לבין אימוץ מוחלט. הסיבה לכך נעוצה בהבנתו הבסיסית את ההלכה ואת הדת היהודית: עבורו, לא התקיימה סתירה בין חיים על פי ההלכה היהודית ובין ההתפתחויות המדעיות והרעיוניות שבלב המודרנה. למעשה, ראה הרב הירש במודרנה הזדמנות פז שיש לנצלה בחוכמה: הוא ביקש לתעל אותה לקיום החיים היהודיים והדת היהודית באירופה בדרך שלא תעמוד בסתירה איתם.

בשנת 1851 נקרא הרב שמשון רפאל הירש על ידי "אגודת הדת הישראלית" אל פרנקפורט שבגרמניה, והתבקש לשמש בתור רב העיר. ההזדמנות קסמה לו, והוא נענה להזמנה בחיוב. היה זה משום אתגר עצום עבור הרב הצעיר.

בהנהגתו הבוטחת של הרב הירש גדלה הקהילה בתוך זמן קצר מ-11 חברים עם בואו של הרב, עד לחמש מאות. דרך הביניים משכה אליה יהודים שטרם נעמדו לצדה של הרפורמה או של האורתודוקסיה. ובמאבק על ליבו של הרחוב היהודי, רתם הרב הירש את המודרנה לצדו.

שימוש מרתק באחת ההמצאות הטכנולוגיות הכבירות ביותר של המאה ה-19, אנו מוצאים בתצלום של הרב הירש. לבד מעצם הפנייה לטכנולוגיה המסעירה של הצילום – שפשטה בכל זרמי היהדות – נעזר הרב בטכניקה ספציפית, היא הגזירה וההדבקה.

מאה שנה לפני הפוטושופ ושאר תוכנות העריכה הגרפית, אנו מוצאים תמונה של כבוד הרב ש"רוטשה": לא מדובר בתיקון מטעמי צניעות, ובכל זאת – אם תשוו את שתי התמונות יזדקר ההבדל מיד: פניו של הרב כוסו בשיער פנים מרשים בתמונה "המתוקנת".

לפני:

אחרי:

הנסיבות המדויקות של תיקון התמונה אינן ידועות לנו, אפשר שהאמין הרב בכוחו המאחד של שיער פנים המזקין את פני המתהדר בו, ומעניק לתורתו משנה תוקף בעולם היהודי המסוכסך של המאה ה-19. ואפשר – ולמעשה סביר יותר להניח – שהתיקון בוצע על ידי חברה שהתמחתה בהדפסת ומכירת דיוקנאות של יהודים חשובים, וחשבה שתמונת הרב עם זקן תעודד את מכירותיה.

מה דעתכם?

***

ועוד מנפלאות הפוטושופ:

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/511741709172730/

***

מדוע לאיש בציור אין ראש ואיך זה קשור לחג הסוכות?

חיפשנו סיפור מעניין לכתבת סוכות וחזרנו עם איש בלי ראש.

חן מלול | 01.10.17

ארבעת המינים כתבי יד סודות כתבי היד העבריים סוכות רמב"ן שמחת תורה

הראש הנעלם. חיתוך עץ מתוך הספר "מנהגים", יצא לאור באמשטרדם בשנת 1661 על ידי אורי ווייבש

בשנת 1661 (היא שנת תכ"ב) נדפס באמשטרדם הספר "מנהגים: אין אשכנז דורך דש גנץ יאר". ספר זה הוא חלק ממסורת מבוססת של ספרי מנהגים. למעשה, מדובר במהדורה השלישית של הספר, שהודפסה בשתי מהדורות קודמות בוונציה. כיאה לשמו, סוקר הספר את מנהגי יהודי אשכנז בחגיהם ומועדיהם השונים. ארבעה איורים מוקדשים בספר לסוכות, ובאחד מהם נראה יהודי בונה סוכה.

בשני – שני יהודים בוחנים את ארבעת המינים.

בשלישי אנו עדים למנהג זריקת פירות לילדים בזמן שמחת תורה.

בדרך כלל התבצע מנהג זה בבית הכנסת, אך לא באיור זה

האיור הרביעי היה זה שלכד את תשומת ליבנו. באיור זה עומדים שני גברים האחד מול השני, כשלאחד יש ראש ולשני אין.

האיור הזה הפתיע אותנו במחלקת התוכן. את המומחים לעניין בספרייה – פחות. אנחנו לא הבנו מדוע אין לאחד מהגברים בתמונה ראש. הם לא הבינו מה הסיפור הגדול. מדובר, אחרי הכל, "במנהג קבלי נושן וידוע."

סיפורו של מנהג קבלי נושן וידוע

ליל הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג סוכות. יום הכיפורים הסתיים לפני מעט יותר משבוע והיהודי המאמין שניצב לא מכבר בפני אלוהיו מבקש דרך להציץ אל עתידו. "האם נרשם שמי בספר החיים או המתים?" שואל עצמו בחשש. "האם אזכה לעבור את השנה החדשה?" ממשיך החשש להציק.

כיצד יגלה את הסוד הגדול? מסורת קבלית עתיקה, המופיעה בצורה מגובשת כבר אצל הרמב"ן בן המאה ה-13, גורסת שיש פתרון: על האדם לצאת בליל הושענא רבה לבדוק את צלו המשתקף באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם, משמע – הצל משקף את צורתו האמיתית – אזי הוא יכול להסיר כל דאגה מליבו. הוא יזכה ללוות את השנה החדשה עד תומה. אם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה, ואת השנה הזו כבר לא יזכה לשרוד.

על פניו, אמורה מסורת זו לעורר תהיה בלב היהודי המאמין, והרי ידוע לכל שביום הכיפורים גוזר אלוהים את דינו של האדם. גם לכך יש למסורת הקבלית תשובה: אף שדינו של אדם נגזר ביום הכיפורים, ליל הושענא רבה הוא מועד "חיתום הדין", ובו ניתן לקבל – ולו לשעות מספר – את התשובה. למעשה, מדגישים המקובלים – יום הכיפורים הוא לא היום בו נגזר גורלו של האדם, אלא בליל הושענא רבה.

"דען הוט גישלאגן דער טרופף, דש ער הוט קיין קופף". יידיש של המאה ה-17

כשאשת הנשיא קציר רצתה לשלוח גליונות פלייבוי לחיילים התשושים

רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגברת נינה קציר רצתה להקל על החיילים. אך היוזמה הפכה לשערוריה.

נתי גבאי | 28.09.17

גיבורות מלחמת יום הכיפורים משה שמיר צה"ל

מילואיניקים מביטים בתמונת האמצע של פלייבוי באוהל בתעלת סואץ, 20.2.1974. צילום: משה מילנר, לע"מ.

"לא ידענו במה מדובר, נאמר לנו לאסוף 3,000 גיליונות של פלייבוי ולהכינם למשלוח"

(אחד ממנהלי פלייבוי בשיחה עם "מעריב". 9.1.1974)

נינה קציר ז"ל, הייתה אישה יקרה. במרץ רב ביקרה חיילים, חולים ופצועים כפי שמצופה ממנה מתוקף מעמדה כאשת נשיא המדינה קציר. היא בטח לא חשבה שהיוזמה הקטנה שלה לטובת חיילי צה"ל תהפוך לשערורייה לא קטנה.

"האגודה למען החייל" מעניקה לנינה קציר תעודת הוקרה על פועלה למען החיילים. 7.9.1977. צילום: רבקה פריוולד, אוסף דן הדני

אך למה להקדים את המאוחר.

הכל התחיל בשלהי חודש דצמבר 1973. מדינת ישראל עדיין מנסה ללקק את פצעי מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה רק חודשיים קודם לכן. החיילים תשושים; לא רק שהם עברו את המלחמה הכל כך קשה, היה עליהם לבצע פעילות מבצעית הרחק מהבית בשטחים העצומים של מדינת ישראל דאז (שכללה כזכור את סיני, הגולן והגדה המערבית). באותה תקופה נעשה ניסיון להקל כמה שיותר על החיילים: חבילות נשלחו, תרומות נאספו, הכל כדי לסייע כמה שיותר ללובשי המדים.

והנה באותם ימים מתגלה יוזמה חדשה של אשת הנשיא. נינה קציר רצתה להכין הפתעה קטנה לחיילים לכבוד חג החנוכה הממשמש ובא. הגברת קציר פנתה לשגריר ארצות הברית בישראל, קנת קיטינג, והוא הצליח להשיג תרומה של 3,000 גיליונות. "כתב העת הזה יהיה חומר בידורי טוב לחיילים", נימקה קציר את החלטתה לספק את הגליונות כמתנה לחג לחיילים בחזית.

הדיווח בעמודו האחורי ב"מעריב", 19.12.1973, שהחל את הסערה

מיד לאחר פרסום הידיעה בעיתונות, אשת הנשיא גילתה כי לא כולם שמחים על היוזמה המקורית-משהו שלה. הנושא פתח שיח ציבורי גדול, ומבול של מכתבי קוראים החל לשטוף את העיתונים.

מדור "קוראים כותבים". "מעריב", 26.12.1973

"חיילי צה"ל הצטיינו תמיד במוסריותם והיא שהבדילה בין חייל צבא הגנה לישראל לבין חייל מצרי או סורי", כתבה הגברת נעמי אריאל. "אסור לגרום להרס הדבר החשוב לנו ביותר בימים אלה – רוח המוסר של צה"ל". ואילו הגברת יהודית רחמני נזפה ממש באשת הנשיא: "אין זאת אלא הוכחה נוספת לטענה, שאם הייתה ירידה מוסרית בעם – חפשו את האשמים במנהיגים. בנטייה להיות ככל הגויים".

הסופר, הפובליציסט ולימים גם חבר הכנסת, משה שמיר, הקדיש גם הוא את טורו ב"מעריב" לפרשה. "אני משער כי הבשורה עברה כאש בין הבחורים: 3,000 בחורות-פגז עם דדים סילוניים, בעירום מלא ללא רשתות הסוואה, מה דרוש יותר לחייל יהודי במלחמה הארוכה הקשה ביותר שניהלו הוא ועמו מעולם?", כתב שמיר והוסיף בתקיפות: "מה שמותר לעשות לבחור מהשק"ם, המחלק צילומי עירום יחד עם הוואפלים – אסור לאשת הנשיא. פשוט מאוד וחד וחלק".

משה שמיר נוזף באשת הנשיא

בצד המסנגר על אשת הנשיא, התייצבו כמובן החיילים עצמם.

"איננו יודעים מדוע אנשים ונשים בעורף טרחו ודנו על עתונים אלו במקומנו", שלח החייל יצחק שדה בדואר צבאי, את עמדתו ואת עמדת חבריו. "הם ויתרו על המשלוח, אבל אנו איננו רוצים לוותר. אנו רוצים להודות לגב' קציר על יוזמתה ולחזק ידיה… אנו מבקשים: שלחו לנו גיליונות פלייבוי! אנחנו כבר ילדים גדולים!".

חיילי צה"ל מחזקים את ידיה של אשת הנשיא. "מעריב",13.1.1974

אך הלחץ עשה את שלו. המשלוח אפילו לא זכה להגיע לישראל ונשאר בלונדון כאבן שאין לה הופכין. החיילים המותשים נאלצו למצוא דרכים אחרות להעביר את זמנם בחג החנוכה.

לקריאה נוספת בנושא: "פלייבוי, אשת הנשיא וחיילי צה"ל" בבלוג של רפי מן

***