"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא"

שניהם פסנתרנים, שניהם מלחינים, אבל רק אחד מהם רואה בשני גיבור-על. לרגל יציאת ״סביבנו״, אלבומו החדש של יוני רכטר, המוסך הפגיש אותו עם עומר קליין, ממוזיקאי הג'ז הישראלים המצליחים בעולם, לשיחה על מילים, צלילים, שירה וקסמו של הלא-מודע.

עומר: האלבומים שלך הם כמו קפסולות זמן, אלבום האולפן האחרון שלך יצא לפני 14 שנה(!). אני מתאר לי שבזמן שעובר אתה חווה שינויים ורואה שינויים סביבך. זה נכנס לאלבום?

יוני: כן. אני יותר קשוב היום לסביבה משהייתי. זה אלבום שרוצה להיות יותר קומוניקטיבי. לגעת, להגיד ״תתעוררו״. עשיתי גם את הפרויקט הפוליטי עם דויד גרוסמן לאחרונה. כל זה מתקשר לתחושה שאני מסתכל בדאגה מסביב, ומנסה… לא שזה משפיע הרבה, אבל… מה שאני יכול לעשות – לעשות.

אלה הכלים שלנו.

בדיוק. בכלים המוגבלים.

שמתי לב שהאלבום מתחיל במלה ״צליל״, ומסתיים במלה ״לב״.

מה אתה אומר? שמע, זה… רגע, בשיר האחרון… נכון!

האלבום מתחיל בשאלה ״צליל, מתי הוא מתחיל?״. וכבר שם, התשובה היא לב.

״כשבלב רועד מיתר״.

ובשיר האחרון: ״סביבנו כל כך הרבה רעש / באוזן, בעין, נוקב / רעש, יש כל כך הרבה רעש / הראש מסתובב והלב״. נראה שהצליל והלב הם המהות של מה שאתה עושה.

זה נכון.

אני חושב ש״צליל מתי הוא מתחיל״ הוא אחד הטקסטים הכי יפים של עלי מוהר.

אני מסכים. זה שיר ישן שהיה הרבה שנים במגירה. אגב השיר האחרון, ״סביבנו״, הוא אולי האחרון שעלִי כתב. אחרי שהוא נפטר הלחנתי אותו, כמין שיר אבל עליו. כמו שיר שוברטי שגם זמר בריטון יכול לשיר.

הוא נשמע כמו הלחנים הניסיים שיוצאים בחמש דקות. ככה זה היה?

אני חושב שכן. אולי בגלל זה לא הייתי בטוח לגביו. אתה יודע, בזמנו לא אהבתי את שירי 'הכבש השישה-עשר', כי אמרתי ״הם באו לי בקלות מדי״. חשבתי שזה לא חוכמה לעשות מה שקל לך. החוכמה היא לכתוב סימפוניה, לא שיר כמו ״גן סגור״.

קשה להעריך את מה שבא טבעי. ולפעמים הסביבה מנסה לומר לך שזה דווקא יפה ובעל ערך.

בדיוק! לזה שייכים השירים האלה, הפשוטים.

איך אתה רואה את השאלה בשיר, ״מה זה יש בי שחושש ושר?״

זה מזכיר את ״עד מחר״ של זך. ״בכל פעם שאני שר, משהו בי נשבר. זאת הדרך שלי לתת לך את עצמי עד מחר״. מחויבות עד מחר… זה משהו שאני יכול להתחבר אליו. החשיפה. אנשים מופנמים שצריכים להיחשף, ומה זה עושה להם. יש פלא שראיתי הרבה פעמים – אמנים שהם אנשים מופנמים, ופתאום על הבמה נדלק להם איזה אור פנימי. לזה אני חושב שזה מתייחס.

אתה תמיד מלחין טקסט שהוא עליך. הוא לא נכתב עליך אבל זה לא רלוונטי. רק אתה קורא אותו עכשיו.

נכון. הפרשנות המוזיקלית הזאת היא עליי, אין ספק.

אני אוהב את המשפט ״זמן, חולף ועובר / ומותיר אחריו דבר״. אתה חושב הרבה על איך להדגיש משפט שחשוב לך?

כל העבודה שלנו באלבום היתה על הטקסט. תקפתי את העיבודים מכיוון המלים. זה נתן לי מפתחות איך לעבוד, אילו כלים לבחור. ״זמן מותיר אחריו דבר״ זה משפט גדול, כשאתה חושב על זה.

כן. הקונוטציה העיקרית היא דווקא ״לא מותיר אחריו דבר״.

הכל שוקע עם הזמן.

והווריאציה של מוהר אומרת לנו שהזמן דווקא כן מותיר אחריו דבר. אולי את השיר עצמו?

זה כל הסיפור. עלִי עסק הרבה בנושא של מהות השיר. למשל ב״זה כל מה שיש״, בסוף מה שנשאר זה רק שיר. ״ובית קפה קטן / כסא, פסנתר, פסנתרן / לקוח מבקש / נגן שוב את השיר / כי זה כל מה שיש.״

עומר קליין

איך אתה ניגש להלחין טקסט?

באופן לא מודע. הרבה פעמים אני מלחין – בכוונה – בלי להבין את הטקסט. אני שם אותו על הפסנתר ומנסה לראות מה יוצא. זה בדרך כלל קורה אחרי שעה-שעתיים של נגינה, כשאני כבר מחומם נפשית ופסנתרנית.
אני הולך עם אינטואיציה. אם האינטואיציה לא עובדת, אפשר לנסות לכוון את עצמך דרך גירויים. להתעמק בטקסט, לחפש משהו לא צפוי. לפעמים לעבוד מהראש, לא מהרגש, ואז זה מדליק אותך. אבל הכי טוב זה כשפתאום משהו יוצא, בכלל בלי שידעת.

אז יהיה מדויק לומר שבשלב הראשוני אתה יותר מתחבר לאווירה של הטקסט מאשר למשמעות שלו?

כן, אני מנסה. בהתחלה אני באמת מנסה לא להבין אותו.

יש כאן שלושה לחנים לטקסטים של יענקלה רוטבליט. לדעתי ״דברים שכאלה״ ו״מדריך תיירים״ הם מהשירים הכי יפים שלך. זה שילוב חריף. אתה – עם כל האישיות שאתה מביא – עם אמן אחר בעל אישיות חזקה משלו. יש שם משהו נפיץ. איך השירים האלה נולדו?

עבדתי עם רוטבליט קצת בעבר, יש לנו דיבור נעים. הוא אדם מרתק. הבחירות שלו, בשפה ובמה שיש לו לומר, מיוחדות ומאוד מדברות אלי. אגב, שלושת השירים האלה כבר הולחנו על ידי אחרים. את ״דברים שכאלה״ מתי כספי הלחין לאלבום שהוא עובד עליו עכשיו. הוא קרא לשיר ״אז יש״.

אז אם אתה ומתי כספי הייתם גיבורי-על, זה היה הקרב בסוף הסרט שבו כל אחד מנסה סוף-סוף להרוג את השני.

(צוחק) זה לא היה מודע.

זה מה שאתם מספרים לתקשורת.

בדיוק.

״דברים שכאלה״ הוא שיר כמעט דתי, מפתיע לשמוע אותך שר טקסט כזה.

האדם שבורח, כמו שאול שבורח מהמלוכה, או כמו נביא – על זה השיר בעיני. האווירה מעורפלת, הזויה, אבל מאוד מובהקת. ו״מדריך תיירים״ הוא שיר מלא הומור. מספיקה השורה הראשונה: ״הייתי מדריך תיירים לירח במשרה חלקית״. ואז הוא חוזר לארץ ושוב מחפש משרה, אני נורא אוהב את זה.

הלחן עצמו עשיר ומורכב, וזה מתאים לטקסט שמבטא פליאה, התפעמות רוחנית. וגם אצל רוטבליט ישנה המשחקיות המוטיבית שהזכרת: ״פלא על פלא, פלא על פלא / פה להלל לבורא בעולם אהבה״.

זה נהדר. אגב זה גם מאוד מתאים לעלי מוהר. שניהם אהבו את נסים אלוני. אלה אנשים שהצליל חשוב להם.

ההפקה המוזיקלית של אלון לוטרינגר מגלה המון איפוק. זה מתחבר לנושא של האלבום? משהו כמו ״יש הרבה רעש מסביב, בואו נייצר אנחנו אמירה מזוקקת, בהירה?״

אני גדלתי בהרגשה שמוזיקה היא סוג של מרד חברתי. אנשים ניסו לעשות משהו עמוק. היום אני מרגיש שכולם רוצים רייטינג, זה המשחק.

זה קשור גם לעולם הרשתות החברתיות, לא? כל אחד מייצר המון תוכן על עצמו. כולם כל הזמן מציגים לקהל דמיוני.

הגדרה יפה. כן, ״סביבנו כל כך הרבה רעש״.

יש באלבום שני שירים אירוניים ברצף, ״אולי״ של דניאלה לונדון-דקל, ו״למה לא אמרת״ של עלי מוהר. הדובר בשניהם הוא גבר… לא הכי מודע לעצמו. חשוב לך לכלול הומור בעבודה שלך?

ודאי. החל מכוורת דרך שיתופי הפעולה עם עלִי, אריק איינשטיין, מיקי גורביץ׳. אני לא מחדש כשאני אומר שהומור זה דבר מאוד רציני. הומור נותן קלות, פרופורציה. זה כיף ומשחרר. ״למה לא אמרת״ הוא על גבר שפשוט לא מודע לעצמו ובטוח שהאשה מאוהבת בו, אבל זה בקטע מצחיק.

יש שם רגע של כשל מוסרי, כשאתה גם מציע לבחורה לרקוד למבדה וגם שר לה את ״העולם שמח״.

(צוחק) נכון…

קריסת מערכות. וב״אולי״, הגבר מצפה שיוכל להשליך את חייו על כתפי האשה. היא תבוא ותסדר הכל.

כן, וכמובן זה לא קורה. הגבר הזה לא יכול להציל את החיים שלו, הוא תקוע. בסוף בגלל התקיעות שלו הוא נשאר לבד, עם הגופייה והכרס והחתול. הכל בהומור שחור, אבל מאוד מרומז.

אתה מאוד משכנע בתפקיד הגבר עם הכרס והשער הנסוג, אפילו שאין לך.

(צוחק) תודה רבה!

אחרי שני השירים המצחיקים יש רצף משוררים קאנוניים: עמיחי, זך, ושיר של אמיר גלבוע, ״כדור מן הצער״ שהוא בעיניי יפהפה – אחד השירים הכי יפים שלך ואחד הטקסטים הכי יפים שהלחנת. זה שיר כאוב, אבל עם הרבה בהירות. המשאלה הזאת, שיראו מה הוא עשה ויגידו שזה מעשה ידיו של נער… זה כל כך יפה.

הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר
כַּמָּה צְבָעִים יְשַׂחֲקוּ בּוֹ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן אַטִילֶנוּ
מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר
מִבְּרֵכָה רוֹדֶמֶת
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִילֶנוּ
עֵר וְחוֹלֵם
סוֹעֵר
וְשַׁאֲנָן
וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר
כָּל צַעַר וְצַעַר
בְּכוֹחַ יִפְתַּח
שַׁעַר
אַחַר
שַׁעַר
וְכָל רוֹאָיו
זֶה אֶל זֶה
יֹאמְרוּ
וַדַּאי מַעֲשֵׂה יָדָיו
שֶׁל נַעַר.

כן. זה מהספר ״הכל הולך: שירים מתקופה מאוחרת״. זו היתה השנה האחרונה לחייו, והוא כנראה ידע את זה. זה אדם שיודע שלא נשאר לו הרבה, ומנסה לחזור ולהיות נער. הכל זה צער, אז הוא מנסה איכשהו לשחק עם זה ולעשות מזה כדור, או ״בריכה רודמת״, כל הביטויים שם כל כך יפים.
בשלושת השירים האלה, החיבור שלי מאוד עמוק. קבעתי עמדה לגבי הטקסט. קודם כל כקורא, ואז כמלחין. הכי אני מתחבר ל״אדם בחייו״ של עמיחי, כי הוא בעיני טקסט גאוני ובכלל ברמה אחרת. תמיד אני אומר שעמיחי הוא לא משורר, הוא שירה. הוא התגלמות של שירה. זה יוצא ממנו טבעי כזה. איך הוא מדבר כאן על המוות: ״מות תאנים ימות בסתיו / מצומק ומלא עצמו ומתוק״.

איך באמת אתה לוקח טקסט מורכב כזה ומצליח להכיל אותו בפורמט של שיר?

דווקא יצירות של 50 דקות, ועשיתי כאלה, לא מגיעות לקהל כמו שהשירים מגיעים. למשל ״כשאלוהים אמר בפעם הראשונה״, לחן נפלא של מתי כספי, וטקסט נפלא של זך – אם הוא היה עושה את זה ביצירה ארוכה, זה היה פחות נגיש. כנראה רציתי, דווקא דרך המדיום התקשורתי הזה של שיר, להגיד דברים עמוקים.
אגב, אף אחד כמעט לא מבין את זה, אתה אחד הראשונים שמתייחס לדברים האלה. אבל אתה יודע, לאף אחד אין זמן. בכל אופן, הרגשתי כאילו אני מבטא נתחי חיים שלי דרך המילים האלה.

מי הסופרים והסופרות שאתה אוהב? שהשפיעו עליך? נדמה לי שהזכרת פעם את בית בודנברוק.

נכון, תומאס מאן. בית בודנברוק זה ספר שנגע בי באופן עמוק. גם צ׳כוב, טולסטוי, פלובר. מאדאם בובארי, שקראתי בגיל מבוגר, והדהים אותי מבחינת הצורה.
קראתי שפלובר אמר שלא חשוב המה אלא האיך, ואני ממש מאמין בזה. לדוגמה, עשיתי פעם יצירה לתזמורת, והייתי תקוע. אז אמרתי, ״מה שיבוא כמוטיב ראשוני – אני אקח״. בא משהו (שר שלושה צלילים), והתחלתי לעבוד. ופתאום יצא מזה משהו שהוא אני. ואז הבנתי שלא משנה מה אקח, זה תמיד יהיה אני. מה שמשנה זה האיך. מה אני עושה עם זה, מתי אני שובר את זה, כל הדברים שהם האישיות שלי. המבנה, ההפתעות, הקונטרפונקט. המה, המוזיקה עצמה, תבוא בין כה. משהו יבוא. זה משהו שהרגשתי מפלובר.
אני קורא ספרים ישראלים, וספרים מודרניים שנכתבים עכשיו בעולם, למשל ״המאבק שלי״ של קנאוסגורד. אני אוהב את נטליה גינזבורג, קורמאק מקארת׳י, אליס מונרו. דליה רביקוביץ שהלחנתי רבים משיריה היא משוררת נפלאה בעיני. אני מאוד אוהב את פיליפ רות׳. לא זוכר באיזה ספר, במשך 30 עמודים אתה לא מבין כלום וחושב שדילגת על משהו ופתאום… מישהו שם הוא אפרו-אמריקאי, אם אתה זוכר, והוא כותב את זה רק מאוחר בספר.

"הכתם האנושי".

"הכתם האנושי". זה הכוח של צורה. למשל כשאתה כותב יצירה ארוכה, לא לתת לקהל מה שהם רוצים. בהופעה, בעיני הדבר הכי חשוב זה הסדר, יצירת המתח. על הדברים האלה אני לומד מדיסציפלינות אחרות. יש עוד דוגמאות, אבל אלה שני סופרים שלמדתי מהם המון.

מתי לעשות מה. בספרות יש צורות כל כך מעניינות, ואינסוף תשובות לשאלה הזו.

בדיוק. יואל הופמן, שכותב מכתמים קצרים, או זבאלד ששם צילומים ומתייחס אליהם, וכך הלאה.

מה שזה לא יהיה, תמשיך. אתה נשמע באלבום הזה במיטבך. טוב, אני אפסיק את ההקלטה ואז אפשר לדבר על NBA.

כן, ראית שגולדן סטייט —

***

צְלִיל –

מָתַי הוּא מַתְחִיל

כְּשֶׁבַּלֵּב רוֹעֵד

מֵיתָר,

שִׁיר –

אֶת מִי הוּא מַצִּיל

כְּשֶׁבַּחוּץ שׁוֹמֵם

וְקַר.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

הֵד –

אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

אֶת קוֹלֵךְ שֶׁנֶּאֱלָם,

מִי –

שׁוֹרֵק לוֹ בַּחוּץ

וּבַחֹשֶׁךְ

נֶעֱלָם.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

צְלִיל מָתַי הוּא מַתְחִיל

וְהֵד אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

צֵל עַל מִי הוּא נוֹפֵל

וְשִׁיר אֶת מִי הוּא מַצִּיל,

זְמַן –

חוֹלֵף וְעוֹבֵר

וּמוֹתִיר אַחֲרָיו

דָּבָר,

שִׁיר –

חוֹזֵר וּמַזְכִּיר

אֵיךְ הַזְּמַן שֶׁלִּי עָבַר.

כתבות נוספות:

עלי מוהר – פזמונאי ומבקר מסעדות בפריז

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

שירים נוספים של יענקל'ה רוטבליט בבית לזמר

על אינסה וגנר עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל שהלכה החודש לעולמה

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם"

"נפשי תישאר כאן, ואני אסע הביתה. סיכמנו בינינו", כתבה אינסה רובינשטיין-וגנר בדואר אלקטרוני טיפוסי של בוקר שגרתי. אינסה נסעה הביתה ונפשה נשארה כאן.

אינסה רובינשטיין-וגנר נולדה בחרקוב שבאוקרינה בח' באדר א' תשל"ו ה-9 לפברואר 1976. בת שבע-עשרה עלתה ארצה בגפה היישר לחוות הנוער הציוני לתכנית בת שלוש שנים שעשויה הייתה לכלול לימודי אולפן בשנה הראשונה, לימודים של מכינה קדם-אקדמית בשנה השנייה ולימודים באוניברסיטה בשנה השלישית. אינסה השתלמה בלימודי מוזיקולוגיה תואר ראשון ושני, ובלימודי דוקטורט שסיימה בשנת 2016. במהלך לימודי הדוקטורט השלימה תואר שני בארכיוניות ובמידענות ובשנת 2011 הצטרפה לצוות עובדי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

בשלהי שנות העשרה לחייה חלתה במחלה ניוונית קשה. אל המגבלות והקשיים הפיזיים התייחסה כאתגר. באמצעות הקלנועית הזעירה שלה ניהלה אינסה חיים עצמאיים, בלתי תלותיים, שמחים ומלאי חיות עם בעלה נפתלי ושני ילדיה מעיין ופלג.

 


אינסה בטקס קבלת הדוקטורט

 

"אפשר לספר על חייה של אינסה סיפורים ארוכי נגן", אומר בעלה של אינסה פרופ' נפתלי וגנר, "אבל אסתפק באנקדוטה אופיינית לאינסה: בתקופת שהותה בחוות הנוער הציוני, בוקר אחד אינסה חמקה מהפנימייה ויצאה לה לשוטט בעיר העתיקה שהייתה חביבה עליה. בדרך חזרה ל'חווה' הרהרה/זממה כיצד תתרץ את היעדרה. לפתע מצאה את עצמה ניצבת מול לשכת הגיוס. בלי לחשוב הרבה התייצבה שם והביעה רצון להתנדב לשירות צבאי אף שהייתה פטורה ממנו. היא קבלה אישור על התייצבותה והציגה אותו לפני מדריכיה כהנמקה להיעדרה מאותו יום לימודים. כיוון שכבר התייצבה שם החליטה לממש את ההתנדבות ואכן גויסה לצבא כשחברותיה המשיכו לאוניברסיטה…"

"אינסה קידשה את החיים ואהבה לחיות אותם, חיים של עבודה ופעילות וגידול ילדים וניהול משפחה", מספר וגנר. "היא לא רצתה לחיות חיים סיעודיים, חיים של תלות, ועד האשפוז האחרון שהיא לא חזרה ממנו, היא בהחלט חייתה את החיים עם כל המגבלות, עם כל הקשיים, עם כל הנכות. מה שלא עשתה הנוירולוגיה עשתה הטכנולוגיה. עם הקלנועית שלה היא גמאה את העיר, ויצאה בכל בוקר בחמש וחצי לעבודה בספרייה הלאומית, סיימה את הדוקטורט, השלימה תואר שני בארכיונאות וגידלה ילדים. היא חייה חיים שהיה שווה לחיות אותם…".

 


עם בעלה פרופ' נפתלי וגנר ומנחת עבודת הדוקטורט פרופ' רות הכהן

 

ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי ספדה לאינסה: "המשורר יהודה עמיחי כתב: 'אל מלא רחמים'. 'אל מלא רחמים / אלמלא האל מלא רחמים / היו הרחמים בעולם ולא רק בו'. אינסה, מדי בוקר הגעת לעבודה לפני כולם ונכנסת לחדר הארכיונים בו עבדת ב'פריג'ידר' כפי שכינית אותו וקטלגת וסידרת בנאמנות ובמסירות ארכיונים של מלחינים שהפקידו את יצירתם בספרייה הלאומית. כשהגעתי לעבודה, כמה שעות אחרייך, נכנסתי לארכיון ושאלתי אותך 'מה נשמע?' ותמיד השבת 'עדיין טוב'. שוחחנו על ענייני עבודה ולעתים שיתפנו אחת את השנייה בעניינים שונים. תמיד ידעת לנחם, לעודד, להכיל, לייעץ בכל תחום. מעולם לא הבעת כעס, קיטור וקנטור. מדי פעם שימחת אותנו במתנות קטנות ואף פעם לא הסכמת לקבל עזרה מיוחדת או התחשבות מיוחדת לאור מצבך הפיזי שראיתי שהוא הולך ומדרדר, אבל לא סיפרת לי מה מעולל לך גופך ואני לא שאלתי.

בקיץ האחרון הייתי איתך בטקס חלוקת התואר השלישי שאליו הגעת כמעט ישירות מבית החולים אחרי מחלת החצבת. הייתי מאד גאה בך ונפעמת על ההישג הגדול הזה שהגשמת תוך כדי עבודה, טיפול בילדים והתמודדות עם קשיים פיזיים. בשבוע שעבר נזכרנו במחלקה במסיבה הקטנה שעשינו לך במטבחון של מחלקת המוזיקה בספרייה ובצניעות, הענווה והרצון להקטין את גודל המאורע – עם קבלת האישור לקבלת הדוקטורט.

בתחילת ספטמבר, ישבנו על תכנית העבודה לשנה הקרובה. אני חשבתי על כל השנה ואת אמרת 'אז מה לעשות עכשיו' ואז אמרת בסדר אני מתחילה עם סידור ארכיון אנדרה היידו ואחר כך נדבר. זה ייקח לי חודשיים ואז נדבר. לצערי ולצערנו יום יומיים לאחר שיחתנו חלית ולא חזרת יותר לעבודה.

לא הספקנו להיפרד, באתי לבקרך בבית החולים מספר פעמים אבל היה קשה לך לשוחח ואני רק אמרתי והאמנתי שאת לא תיכנעי ועוד תחזרי לשולחן העבודה שלך ב'פריג'ידר' ולספר את הבדיחות ולעודד אותנו. ולא כך קרה לצערנו. מכל מלמדי השכלתי, ואת עלית על כולם. תמיד נזכור אותך – הגיבורה הצנועה שלנו. תמו המאבקים – הגוף בגד אבל את תמיד תהיי עמנו".

 


עם ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל

 

לאינסה, עובדת מחלקתנו, משכימת הקום, שבקשה להפיח צלילים של "יום חדש", צלילים של חיים, אנו מקדישים את צלילי "בוקר" מתוך יצירתו של אדוארד גריג "פֶּר גִּינְט".

 

https://www.youtube.com/watch?v=wCEzh3MwILY

יהי זכרה ברוך.

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

כל כך הרבה תום, שמחה ואהבה לעולם נמצאים בשיריה הנפלאים של פניה ברגשטיין, אך רק מעטים יודעים כי הם נכתבו כשהייתה חולה ורתוקה למיטתה

"וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בושה לספר שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי והיה בזה משום סיפוק ותגמול."

(פניה ברגשטיין)

 

שיריה של פניה ברגשטיין שיריה למבוגרים "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" ושיריה לפעוטות: "בוא אלי פרפר נחמד", "רצתי,רצתי, ונפלתי" ו"ניסע אל השדה" מלווים אותנו מאז ילדותנו. רק מעטים יודעים שהמשוררת פניה ברגשטיין כתבה את שיריה וסיפוריה מלאי הקסם והאור כשהיא רתוקה למיטתה, נאבקת במחלת לב קשה וכשהמוות אורב לה.

 

פניה ברגשטיין בחדרה. מתוך "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"

 

פניה ברגשטיין נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה (העיירה שצ'וצ'ין, פלך לומז'ה, פולין). אביה, יהושע מרדכי היה מורה עברי והוא שתל בה את האהבה לספרות ולעברית. פניה למדה בגימנסיה רוסית ופולנית, הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוץ מגיל 14 והשתתפה בסמינרים ובהכשרות של התנועה. בשנת 1930, כשהיא רק בת 22, עלתה ארצה עם בן זוגה והקימה את ביתה בקיבוץ גבת בארץ ישראל. בגבת שעל שם קדושי פינסק זכתה ברגשטיין להגשמה חלוצית וגם להגשמה בתור יוצרת.

בגלל מחלת הלב שממנה סבלה מגיל צעיר, לא יכלה פניה לעבוד בשדות הקיבוץ כפי שחלמה. היא נאלצה להסתפק בעבודה במחסן הבגדים ובמתפרה. בשאר הזמן רקמה סיפורים ושזרה חרוזים בשירים. היא כתבה על הנוף, על הכרמים ועל הגבעות, היא כתבה שירים לאירועים ולחגים והקדישה משיריה לילדי הקיבוץ.

 

"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, ציורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1988

בארכיון הספרייה הלאומית מצאנו חוברת שהכינו בקיבוץ גבת, קיבוצה של פניה ברגשטיין, במלאות שנה למותה. בחוברת כותבות ילדות הקיבוץ על פניה – פניה שהכירו, פניה שכתבה להן ועליהן. הנה כמה קטעים מתוך החוברת:

 

החוברת שהוכנה בקיבוץ גבת במלאות שנה למותה של פניה ברגשטיין. ארכיון הספרייה הלאומית

 

 

יעל: "פניה הייתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו"

כבר חלפה שנה מאותו יום מר בו הגיעה הבשורה המחרידה על הילקח מאיתנו אחת הדמויות האצילות והמסורות לבית. כולנו אהבנו והערכנו את פניה. בשבילנו בני חברת הילדים, היתה פניה לא רק המדריכה, הדואגת, העוזרת והמיעצת – היא היתה בשבילנו סמל האדם השלם, סמל האדם האוהב; אוהב את כל ההויה שבו הוא חי, אוהב כל עץ, כל ציץ נובט, מלווה בחרדה את כל התמורות החלות במשק, בחברת הילדים.

פניה היתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו. רצון החיים, רצון היצירה, האהבה הרבה שהיתה בה לכל – הן שלא נתנו לה למות, לדכא אותה גם בשעות הקשות ביותר.

פניה היתה הרוח החיה של המקום, היא שוררה בכל רגע של חייה: שירי כיסופים על ביתה הרחוק, שירי חדוה ואושר על בית גבת, על כולנו. היא שוררה שירי עצב ויגון עמוקים וטהורים, על חייה שהולכים וכלים בלא עת. פניה ידעה, וידענו כולנו, כי חולה אנושה היא. קשה המלחמה במוות לאדם שרק נפשו נשארה עדיין שלמה ורעננה. פניה נלקחה מאתנו, אך נדמה שרוחה ודמותה מלווים אותנו בכל דרכנו, בכל חג ומסיבה, בכל שיר שלה אנו רואים את דמותה סובלת ואוהבת.

הימים חולפים עוברים. שנים תחלופנה, שנים של שמחה, שנים של יגון, את כבר לא תהיי אתנו, פניה. אולם שיריך מלאי הוד הטבע שכה אהובים עלינו, ורוחך הזכה והטהורה, ילוונו בכל דרכנו, דמותך תשמש לנו סמל להאמין, לאהוב וליצור.

יעל ס.

 

 

שרה מכיתה ה': "הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים"

 

השנה, שנת תשי"א עברה בלי פניה ובלי השיר, שיר ה"תמיד" של פניה. אמנם, השנה עברה כסדרה, אבל הכל הרגישו בחסרון אחד: חסרונה של הנפש המעודדת את המיואש והעצוב.

פניה לא היתה אתנו במשך השנה וגם לא תוסיף להיות אתנו. עוד אזכור שירים משיריה היפים המפעמים כצלילים זכים, כפעמוני כסף. לא עוד נשמע בספריה על הפרח, הפרפר והציפור – את אלה שאהבה. בסבלם – סבלה, בצערם – צערה, בשמחתם – שמחתה. כן, את כולם אהבה פניה והיא הלכה, לעולם לא תשוב אלינו ולא נראה, את בת-צחוקה התמידית היפה והרכה.

הנה אני מדמה: פניה הולכת בין פרחי השדה, בין הגפנים ושרה את שירתה לטבע וממעל לראשה מעופפת ציפור כחולת הכנף ואדומת המקור, הרוח נושבת קלילה, שיבולים מתנועעות בקצב ובפי פניה פזמון. ידיה מלטפות את הראש הזהוב של השיבולת ומחבקות גזעו של עץ. הנה פניה שולחת מבט חיבה ואהבה לפרח וכאילו יוצאת במחול עם הרוח. הן באמת על כל זה כתבה פניה.

עתה אין איש שיספר לנו על הטבע… נשארו הפרחים, העצים, הציפורים, הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים ולא מי שיספר לאחרים עליהם, גם הם מרגישים בצערנו הגדול על פניה שהלכה ואיננה. 
                                                                                                                                     

שרה ה. כיתה ה'

 

מרים: גבורת יום יום צנועה

על אף שהיתה רתוקה למיטתה נסכה פניה מרוחה על כל פינה מפינות חייה של גבת האהובה עליה כל כך. מחדרה ברכה את השדות הנובטים ושרה לפעוטים החביבים. עיניה האוהבות ליוו את יצורי הטבע בברכת עלה והצלח, והיא עצמה כבולה היתה.

דווקא אהבה זו מבליטה את שלשלת הגבורה בה צורפו חייה, גבורת יום יום צנועה.

ללא תנועה ותרעומת המשיכה את חייה שקדרו כל כך, ובאומץ טוותה הלאה את חוט חייה הדקיק שבכל רגע אמר להיקרע. גופה הרפה לא השח את רוחה שנשארה תמיד בהירה וטהורה וכל רגע מחייה הוקדש ליצירה. כך דלק במסתורין נר חייה, אך אורו למרחקים הגיע. דעוך והשתלהב חליפות בער הנר עד אשר כבה לפתע וכל אשר ראה לאור הנר והתחמם בחומו – חשך עליו עולמו לפתע.

                                                                                                   מרים, מתוך "חבריא" עלון חב' הילדים

 

"ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות"

חמש שנים הייתה פניה ברגשטיין רתוקה למיטתה. חמש שנים בלי לנסוע אל השדה, בלי לצאת ולקטוף פרחים, בלי לרקוד, בלי לראות את הטבע שכה אהבה. ובכל זאת, מחדרה וממיטתה היטיבה לראות והמשיכה לכתוב את שיריה מלאי האהבה לטבע ולבריאה, את שיריה מלאי יופי והאור. היא הייתה בת-האור, כמו שם העט שהמציאה והעניקה לעצמה כשפרסמה את שיריה הראשונים.

פניה ברגשטיין נפטרה ב-18.9.1950. בת 42 הייתה במותה והשאירה אחריה מתת מופלאה של ניגונים.

 

"הייתה לי הרגשה שימי קצובים, והשמים, נראו לי כל כך כחולים, ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות."

(פניה ברגשטיין)

 

לקריאה נוספת

פרויקט ניגונים – מכתבי פניה ברגשטיין

 

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

את התרגום לפינוקיו לא הספיק המחנך העברי ישראל-אליהו הנדלזלץ להשלים. קוראיו הצעירים זכו לקרוא בשנת 1920 רק את שני הפרקים הראשונים על בובת העץ המפורסמת בעולם. עד שנרצח בידי הגרמנים עשה המחנך והמתרגם את כל מה שיכול היה לעשות כדי לקרב את בני הנעורים אל אהבת העברית והספרות.

"התפקיד החשוב של ספרי הקריאה לילדים בתור כוח מושך להשפה שבה קורא אותם הילד"

(ישראל-אליהו הנדלזלץ)

בחלוף השנים נעשו לא מעט תרגומים לעברית ל"פינוקיו" – הסיפור על בובת העץ שכתב הסופר האיטלקי קרלו קולודי בסוף המאה ה-19, אך התרגום העברי הראשון לסיפור – לא הושלם מעולם.

מי שעומד מאחורי התרגום הראשון הוא המחנך העברי, הכותב והמתרגם ישראל-אליהו הנדלזלץ. העברית והחינוך היו שתי אהבותיו הגדולות של הנדלזלץ, ולא במקרה הוא אחראי לתרגומן של כמה מהיצירות החשובות שיועדו לבני הנעורים. הנדלזלץ תרגם מבחר סיפורים מסיפורי שרלוק הולמס, ומספריהם של ז'ול ורן, צ'כוב ושלום עליכם.

משפחתו של ישראל-אליהו הנדלזלץ. ישראל הוא האיש העומד במרכז התמונה.
משמאלו יושב בנו אברהם הנדלזלץ – אביו של העיתונאי, מבקר התיאטרון, המתרגם והעורך מיכאל הנדלזלץ (הצילום באדיבות מיכאל הנדלזלץ)

המחנך הנדלזלץ האמין שהנוער ילמד לאהוב את השפה העברית דרך הספרות ודרך התיאטרון, שיחיו את השפה ויקרבו אליה את הצעירים.

בימים שבין שתי מלחמות העולם עסק הנדלזלץ בשתי אהבותיו. הוא עשה זאת בתור מורה לעברית בבית ספר תיכון, ואחר כך גם בתור מורה לעברית בסמינר לרבנים תחכמוני. נוסף על כך, התמקד בכתיבה ובתרגום של סיפורים, ספרים ומחזות.

את התרגום הראשון ל"פינוקיו" אנחנו מוצאים בכתב העת "צפרירים". כתב עת זה יצא בעיר לודג' בשלהי 1919. את תרגום זה תרגם הנדלזלץ ככל הנראה לא משפת המקור (איטלקית), אלא מתרגום רוסי לקלאסיקה של קולודי.

שער הגיליון הראשון של "צפרירים". לגיליון המלא לחצו כאן

כתב העת "צפרירים" הציג ל"קורא הצעיר" מגוון שירים וסיפורים, תחילה בדגש על ספרות מקור בעברית, ובהמשך הוסיף גם תרגומים.

החזון של "צפרירים" שפורסם בעמודו האחרון של הגיליון הראשון של העיתון. לגיליון המלא לחצו כאן

 את 14 הגיליונות הראשונים ערך יצחק שוייגר (1972-1892), אך לאחר שעלה שוייגר ארצה הוא "הוריש" את מלאכת העריכה לחברו ישראל הנדלזלץ.

והנה, כבר בגיליון הראשון בעריכתו של הנדלזלץ שהתפרסם ב-1 ביולי 1920, זכו הקוראים לתרגום הראשון לעברית של הפרק הראשון של פינוקיו:

לסיפור המלא בגיליון מס' 15 של "צפרירים" לחצו כאן

כעבור שבועיים, בגיליון שראה אור ב-15 ביולי 1920, התפרסם פרק נוסף בקורות בובת-העץ:

לסיפור המלא בגיליון מס' 16 של "צפרירים" לחצו כאן

מה עצוב שהפסקה האחרונה בפרק השני של התרגום, הייתה גם הפסקה האחרונה של הסיפור שפירסם הנדלזלץ ב"צפרירים":

כך הסתיים הסיפור בטרם החל, מפני שרק בפרק הבא יגלף ג'פטו (דז'יפיטו) את פינוקיו, אך זאת לא ידעו אז קוראי "צפרירים". שבועיים לאחר מכן, יצא לאור הגיליון האחרוןגיליון מס' 17, של "צפרירים"מסיבה לא ברורה, פינוקיו כבר לא הופיע בו. גיליון 18 לא הופיע מעולם. כך נפסקה הדפסתו של הדו-שבועון שהביא לנוער את מיטב הסיפורים בעברית. ככל הנראה המצב הכלכלי הקשה שפקד באותן שנים את פולין הכריע את המוציאים לאור, ולא הייתה אפשרות לפרסמו עוד.

מיכאל הנדלזלץ, נכדו של של ישראל, שגם לו חלק חשוב בדברי ימי הספר והתרבות העברית, מספר כי אינו יודע אם סבו השלים אי-פעם את התרגום שעשה ל"פינוקיו". הוא הוסיף כי ככל הידוע לו הציע סבו לשושנה פרסיץ, מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", להוציא לאור את התרגום, אך הצעתו נדחתה, שכן המשורר והסופר ישראל דושמן כבר עבד אז על תרגומו.

בשנת 1942 (ככל הנראה) נרצח ישראל הנדלזלץ בעיר נובוגרודק אליה ברח מוורשה.

 

דפדפו בכל גיליונות "צפרירים" כאן

מוזמנים לקרוא גם את תרגומיו של הנדלזלץ לסיפורי צ'כוב, שלום עליכם ואחרים בקובץ "בשביל הבמה העברית"

והאם ידעתם שפינוקיו ביקר בארץ ישראל?

***

כתבות נוספות:

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

***