האביב של שנת 1618 היה קריר וגשום באירופה. אולם, לא רק מזג האוויר הנורא השפיע על מצב רוחם של נציגי מעמד האצולה בבוהמיה. כבר כמעט שנה התחולל ריב בין הצד הקתולי והצד הפרוטסטנטי סביב השאלה מי ייבחר למלך בוהמיה החדש. הקתולים נתמכו על ידי הקיסר מתיאס, איש השושלת ההבסבורגית (ששלטה עד 1918) והצביעו לבנו של מתיאס, פרדיננד השני (לימים קיסר האימפריה הקדושה הרומית – כך שמה הרשמית של האימפריה הגרמנית בעת החדשה המוקדמת). אך המחנה הפרוטסטנטי לא היה מוכן להשלים עם הבחירה והרגיש שזכויותיו נגזלו בידי המשטר ההבסבורגי הקתולי.

ב-23 במאי 1618, משלחת של 200 אנשי אצולה פרוטסטנטיים מבוהמיה צעדו בכעס רב לטירה המלכותית בפראג ולאחר דיון קצר עם פקידים קתוליים בכירים השליכו שלושה מהם מאחד החלונות לחצר הטירה. שלושתם נחתו על ערימת דשן, מה שהציל את חייהם. אולם, מה שאיש לא היה יכול לנחש באותו היום הוא שבעקבות מעשה זה נגזר גורלם של מיליוני אנשים באירופה לשלושים השנים הבאות.

בחצר הקיסרית בוויה, פעולתם של אנשי המעמדות הפרוטסטנטיים התפרשה כהצהרת מלחמה. המורדים החריפו את המשבר ובחרו מלך חדש: את הנסיך הבוחר פרידריך מאזור הפאלטינאט במערב גרמניה, שהיה פרוטסטנט. בדפי ההיסטוריה שמור שמו בתור "מלך החורף", משום ששלט רק חורף אחד בממלכתו הבוהמית, עד שנאלץ לברוח משם. המשבר המקומי התנפח עד שתפס ממדים כלל אירופיים, כאשר שני הצדדים כרתו בריתות עם שליטים וקבוצות אחרים ברחבי היבשה. הצדדים הניצים לא ייחדו מקום למאמצים דיפלומטיים, וזכות הפעולה ניתנה לצבאות. בתקופה זו היו צבאות אלה בנויים משכירי חרב.

תחילה התאגדו המחנות סביב הזהות הדתית הנוצרית: שליטים וערים קתוליים מול הפרוטסטנטיים. התפתחות זו שאבה עוד ועוד ערים ומדינות למלחמה שבפתח: שבדיה, דנמרק, צרפת, ספרד וכמעט כל הטריטוריות הגדולות והקטנות שהיו חלק של האימפריה הרומית הקדושה: ההבסבורגים, בוואריה, סקסוניה, ווירטמברג, ברנדנבורג ורבים אחרים. צבאותיהם נעו ברחבי האימפריה, נלחמו, בזזו, הרסו ואנסו ללא הבדל לשייכות הדתית של התושבים האומללים שנפלו קורבן בידיהם של שכירי החרב. עבורם זו הייתה לעתים קרובות האפשרות היחידה להרוויח את שכרם, שלא תמיד שולם להם כפי שהובטח בשעת הגיוס. כך נהרסו ערים וכפרים, לא מעט מהישובים הקטנים נעלמו מהמפות עקב ההרס המוחלט. ערים עשירות הפכו לעיי חורבות שבהן תושביהם האחרונים וחסרי בית ניסו למצוא מקלט מהבזיזה הבאה או ממגפות שהכו כגלים את האומללים, כמו מחלת הדבר.

המאבק שהחל את דרכו כמלחמה דתית, התפתח עד מהרה למלחמה סביב אזורי השפעה, כיבוש וכוח פוליטי. כך קרה שצרפת הקתולית נלחמה צד בצד עם שבדיה הפרוטסטנטית נגד הקיסר הקתולי, כיוון שמלך צרפת היה מעוניין בהגבלת כוחו של הקיסר מבית הבסבורג.

קונסטלציה מסובכת זו אפשרה את עלייתם של מצביאים חדשים שזיהו בהזדמנות פז להגשמת חלומותיהם. אחד מהם היה הרוזן הבוהמי אלברכט פון וולנשטיין (1634-1583). בין 1625 ועד רציחתו ב-1634 היה וולנשטיין פעמיים המפקד העליון של הצבא הקיסרי. הוא לא רק היה מצביא מוכשר, אלא גם הבין בתחום הכספים, כך שהיה מסוגל לשלם לשכירי החרב בצבאו את שכרם המובטח. עקב יכולותיו היה אהוד מאוד אצלם והדבר שיפר את כוחו של הצבא בשירות הקיסר ההבסבורגי. יחד עם בנקאים אחדים, ביניהם בנקאי החצר הקיסרי, היהודי יעקב ב"ש, הקים וולנשטיין ברית ליצירת המטבעות בבוהמיה. המטרה הייתה לייצר כמה מטבעות שאפשר מכמות כסף נתונה. הדבר היה אפשרי רק באמצעות הפחתת כמות הכסף הטהור במטבעות, מה שגרם לאינפלציה רחבה.

עקב הצלחותיו של וולנשטיין במהלך המלחמה קיבל מהקיסר כמה דוכסויות בצפון גרמניה. בסוף פחד הקיסר שמעמדו של המצביא יגרום לו לנקוט צעדים נגד אדונו הקיסר וכך קרה שוולנשטיין נרצח על ידי קצינים ששירתו בצבאו הענק.

יריבו הגדול היה המלך השבדי גוסטב אדולך השני (1632-1594). יחד עם אלפי חיילים הוא פלש לגרמניה ב-1630 וניצח את הצבא הקיסרי במספר קרבות ומהר מאוד נקבע שמו האגדתי: "האריה מהצפון". הופעתו על בימת המלחמה, טוענים ההיסטוריונים, היא שהצילה את הדת הפרוטסטנטית במרכז אירופה. על אף מותו בשדה הקרב ליד העיירה ליטצן ב-1632, הצד הקתולי לא הצליח לחזור ולהשתלט על השטחים שאבדו לו בעקבות התערבותם של השבדים.

כבר מ-1641 הגיעו רוב המעורבים במלחמה להבנה, שהיה צורך בכינוס כללי של כל הצדדים, על מנת לקבוע את המתווה להסכם שלום כללי. אולם, רק מ-1645 התנהל משא ומתן באזור וסטפליה בצפון-מערב גרמניה, בעיקר בערים אוסנבריק ומינסטר. לאחר דיונים רבים ומניפולציות דיפלומטיות רבות, כל הצדדים חתמו על "הסכמי וסטפליה", אשר סיימו סופית את המלחמה. ההסכמים התאפשרו בעיקר בגלל התשישות הכלכלית והצבאית של כל הצדדים. ההסכמים סידרו גם מספר גבולות בין המדינות באירופה וקבעו סטנדרטים חדשים בחוק הבינלאומי.

מה היה מקומם של היהודים בימי מלחמת שלושים השנה?

הדוגמה של יעקב ב"ש היא ייחודית. עקב הצלחותיו לייצר מטבעות בכמות גדולה יותר קיבל תואר אצולה מהקיסר: פון טרויאנברג. הוא היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה מטעם החצר הקיסרי בווינה. ואולם, למרות שבין קורבנות המלחמה היו גם יהודים, הוכיחו מחקרים שהם נפגעו יחסית פחות ממאורעות השנים ההרסניות הללו. מקומם של יהודים רבים במסחר בהמות, סוסים, טקסטיל ובמסחר עם מכלול החפצים שהיו בידיהם של שכירי החרב כשלל שמר להם מקום חשוב למדי במנגנון כלכלת המלחמה.

לא פעם קרה שקהילות יהודיות קטנות נוסדו במקומות שנחרבו במלחמה ובאזורים ששייכותם לשליטים מסוימים לא הייתה ברורה. זאת ועוד, אחת הקהילות המפורסמות באירופה נוסדה בעיצומה של המלחמה ב-1639: קהילת האשכנזים באמסטרדם. הולנד נשארה יחסית מחוץ לאירועים, החוקים היו ליברלים למדי ויהודים רבים ממרכז וממזרח אירופה נדדו לשם.

בדומה למלחמות אחרות, גם מלחמת שלושים השנה נתנה השראה רבה לסופרים, משוררים, מלחינים וציירים. מספר גדול של יצירות נוצרו בהשראת השנים הקשות. שירי עם, יצירות מוזיקליות, זכרונות חיים ואף רומנים. בין המפורסמים עד היום: הרפתקאותיו של סימפליציסימוס מאת הנס יעקב כריסטופל פון גרימלסהאוזן. במרכז היצירה עומד נער שעבר תלאות רבות במהלך שנות המלחמה. חלקים גדולים של הרומן ושל ההמשכים הושפעו מהביוגרפיה של המחבר. גם הוא סבל ולחם, אך גם הפיק השראה ליצירת מופת שמושכת קוראים כבר 350 שנים, ולאחרונה גם בעברית.

כתבות נוספות

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:
"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."
"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שהלך לעולמו.
אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

The road to hell is paved with works-in-progress

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

 A life of writing books is a trying adventure in which you cannot find out where you are unless you lose your way

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

Don't judge it. Just write it. Don't judge it. It's not for you to judge

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

I turn sentences around. That’s my life. I write a sentence and then I turn it around. Then I look at it and I turn it around again

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

לבלוג של רוני גלבפיש

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס