"היום הלך והחשיך,היום דעך…חופי הרים הצטירועל אדם צח סביב השחור מרחב שדותמרחב אלםהרחק שבילו, שביל בודד,שבילו שומם. אך אל אמרה פי הגורל,גורל רודה.אלך בגיל לקראת הכל,על כל אודה!…"
האחיות לבית בלובשטיין מחפשות נוף אחר
המהפכה הרוסית הכושלת של שנת 1905 שכנעה את האחיות לבית בלובשטיין, רחל ושושנה, כי הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. הן בחרו להשתקע ברחובות, מעוז הבורגנות היהודית-רוסית בארץ ישראל. ההתחלה החדשה שביקשו למצוא בארץ התגלתה כמתעתעת. הקרבה לתרבות הרוסית שעל ברכיה התחנכו הבנות אכזבה אותן, והשתיים נדרו נדר בינן לבין עצמן: לדבר אך ורק בעברית. עם הזמן אפשרה רחל לעצמה הקלה מסוימת בתנאי הנדר הדרקוני והתירה לעצמה חצי שעה של רוסית בכל יום.
במהלך שיטוטיה במושבה הגיעה רחל אל גן הילדים של הגננת וייסמן. העולה החדשה הוקסמה מהעברית הטבעית של הילדים. היא ביקשה (וקיבלה) אישור מהגננת להתארח בגן הילדים ככל שתרצה וללמוד "עברית מפי הטף". כשלא למדה עברית ישירות מדוברי שפת האם המתחדשת, קראה את התנ"ך מבראשית.
בעודה מחפשת גשר אל העברית, פרצה לחייה של רחל חבורת פועלי העלייה השנייה המונהגת בידי אחת הדמויות המסתוריות של היישוב העברי – הפועל-פילוסוף, אהרן דוד גורדון. לא רק עברית צחה ומהפנטת למדה רחל מגורדון, אלא גם רוח חלוציות.
על אף גילו המתקדם, סירב א.ד גורדון להצעות בני גילו להיהפך למנהל עבודה. הוא רצה ללכלך את ידיו יחד עם הפועלים הצעירים, ובאמצעות זאת לקדם את חזון המהפכה הרוחנית והשוויון שפיעמו בלב החלוצים הנועזים, בני העלייה השנייה.
הלהט של אותו האיש היה מה שמשך את רחל. ככל שהכירה את החבורה העליזה, נקשרה אל החלוץ נח נפתולסקי, בעל נפש המשורר הנודדת. היא החליטה לקשור את גורלה בגורל החבורה ולקחת חלק בהרפתקה הבאה שלהם: הקמת ישוב חקלאי בחוות כנרת.
היות שלא היה לה כל ניסיון עבודה, הצטרפה לאחד המחזורים הראשונים של בית הספר החקלאי לבנות שהקימה חנה מייזל. שם השיגה את הניסיון הדרוש כדי להצטרף לחבורת כנרת. השנים שבילתה בחוות כנרת היו תקופה מסעירה עבורה: היא העבירה את מרבית זמנה בעבודה, אך מצאה גם את הזמן לערוך שבועון היתולי בשם "השפיפון" יחד עם שמואל דיין. הייתה זו אחת ההתנסויות הספרותיות הראשונות בעברית של הפועלת שחיברה עד אז רק שירים ברוסית. התנסות שהשאירה טעם של עוד.
"המלחמה הגדולה" משבשת את תכניות האגרונומית לעתיד
ככל שנקפו השנים השתכנעה רחל שביכולתה לתרום יותר ליישוב העברי המתפתח. חברתה חנה מייזל הציעה לה לצאת ללימודי חקלאות בטולוז. בעידודו של אביה, הסכימה להצעה ונרשמה ללימודים בצרפת. לשמואל דיין הזועף הסבירה שההחלטה לנסוע נובעת ממחויבות לכנרת. המכתבים ששלחה לא.ד גורדון חושפים רחל נחושה פחות. המכתבים עצמם לא שרדו, אך באמצעות התשובות ששלח גורדון ניתן לשחזר את לבטיה: החשש שבנסיעתה לצרפת היא מוציאה את עצמה מהכלל, והחלום שבקושי העזה לבטא בקול – ליצור בעברית.
גורדון סיפק תשובה שוודאי הפתיעה את רחל. הוא השביע אותה לכתוב לו מכתבים במקום הגלויות שהתכוונה לשלוח, כיוון שרק בהם תרשה רחל לעצמה לחשוף את שבליבה. בהקשר לנסיעתה הצפויה קבע גורדון כי לא, היא לא בוגדת בחבריה. אך חשוב שלא תתייחס אל תקופת שהותה בצרפת כאל שלב זמני וחולף, אחרת תהיה זו חוויה מאכזבת עבורה. עליה לחיות בטולוז חיים מלאים ושלמים. הוא אף הביע את אמונו בה כיוצרת והמליץ לה להשתלם בציור.
רחל הקשיבה לעצותיו. היא נרשמה לחוג ציור לפני תחילת הלימודים, השקיעה בחקר צמחים בטולוז והתאהבה באחד מהסטודנטים שם. פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיבש לחלוטין את תכניותיה. בתור נתינה רוסיה לא יכולה הייתה לחזור לארץ. היא עזבה את צרפת הסוערת ונדדה ראשית לאיטליה, ומשם לרוסיה – כדי לפגוש את בני המשפחה שנותרו בארץ האם. במהלך המלחמה חיה חיים של מחסור ודלות קשים, ובזמן שסייעה ליתומים בבית ילדים בברדיאנסק, נדבקה במחלת השחפת, אותה מחלה שתביא למותה כעשור מאוחר יותר.
עם תום המלחמה עלתה רחל על סיפון האונייה "רוסלאן" בחזרה לארץ ישראל. לאורך השנים הארוכות שהעבירה באירופה, מחוץ לכנרת האהובה, לא שכחה רחל את הקשר העמוק בינה ובין גורדון. כשהגיעה ארצה, הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה אי פעם בעברית. השיר התפרסם בכתב העת "השילוח" בקיץ 1920, בגרסה מעט שונה מהגרסה ששלחה לו.
"הלך נפש" מוקדש לא.ד גורדון
הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,דָּעַךְ הַיוֹם.זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִיםוְהָרֵי רוֹם. סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹתמֶרְחָב אִלֵּם;הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,שְׁבִילִי שׁוֹמֵם… אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,גוֹרָל רוֹדֶה,אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,עַל כֹּל אוֹדֶה! על שירה התוהה של רחל ענה גורדון בשיר משלו, מרגיע ומעודד כמו המכתבים שחיבר לה שנים קודם לכן:לכי בשבילך -עלה תעלי.איש אל יעצרך,אל יאמר: עלי! והיה כעולתך,יאור לך היום, -והנה את אינךבודדה במרום.
כתבות נוספות
ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי
בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ
"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"
מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 22. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית
